סז) בשעה שהקדימו – אור ליום ג׳, ערב חג השבועות ה׳תש״מ

בס״ד. אור ליום ג׳, ערב חג השבועות ה׳תש״מ

הנחה בלתי מוגה

בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו ששים ריבוא של מלאכי השרת לכל אחד ואחד מישראל קשרו לו שני כתרים א׳ כנגד נעשה וא׳ כנגד נשמע1. וידוע דיוק רבותינו נשיאינו בזה2, דהנה כתיב3 צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו גו׳, ואמרו רז״ל במדרש רבה4 כל שלמה האמור בשיר השירים קאי על הקב״ה, מלך שהשלום שלו, ואמו קאי על כנסת ישראל, וכמארז״ל5 לא זז מחבבה עד שקראה בתי כו׳ עד שקראה אמי כו׳, הרי שכנסת ישראל נקראת אמי, וביום חתונתו זה מתן תורה6, וא״כ פירוש בעטרה שעטרה לו אמו הוא שבמתן תורה עטרו והכתירו נשמות ישראל עטרה להקב״ה. והלא במארז״ל הנ״ל במסכת שבת (בהסוגיא דמתן תורה) מובן שבמתן תורה עטרו את כאו״א מישראל בב׳ כתרים, ואיך נאמר בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו, דבמתן תורה עטרה כנסת ישראל עטרה להקב״ה. ובמדרש רבה פ׳ קדושים7 איתא משל למלך שעשו לו בני המדינה ג׳ עטרות, מה עשה המלך נטל א׳ ונתן בראשו ושתים נתן בראש בניו, כך העליונים מכתירין ג׳ קדושות להקב״ה כו׳. דגם ממארז״ל זה משמע שההכתרה היא ע״י המלאכים (כמו במסכת שבת שם), וגם לפי זה צריך להבין מהו בעטרה שעטרה לו אמו היינו כנסת ישראל, וגם מהו ענין ג׳ כתרים כו׳.

אך נקודת הביאור בזה8, שיש ב׳ אופנים בכל ענינים אלו, כפי שהענין הוא מלמעלה למטה וכפי שהוא מלמטה למעלה. דמלמטה למעלה הסדר הוא כמ״ש בעטרה שעטרה לו אמו, שישראל מכתירין להקב״ה, וכמאמר9 מט״ט קושר כתרים לקונו מתפילותיהן של ישראל. ואח״כ נותן הקב״ה ב׳ כתרים בראש בניו.

וזהו בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע כו׳ אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע, דסיבת ההכתרה היא עבודת בנ״י שאמרו נעשה ונשמע, והקדימו נעשה לנשמע. והענין הוא, הנה נעשה ונשמע היינו מצוות עשה ומצוות ל״ת, נעשה הו״ע מצוות עשה, עשי׳, ונשמע הו״ע קבלת חלק בתורה לא באופן של עשי׳, ל״ת. ולמעלה מזה, הנה נעשה ונשמע היינו תורה ומצוות. נעשה הו״ע מעשה המצוות, דעשי׳ לעילא, המעשה הוא העיקר10, וכמבואר בארוכה בספר תניא קדישא11 שאפילו אם לא כיון יצא ידי חובתו, כי המעשה הוא העיקר, ונשמע הו״ע התורה, שעיקרה הבנה והשגה ושמיעה.

וענין הקדמת נעשה ונשמע הוא, דלא זו בלבד שמבטל עצמו לרצון הקב״ה ע״י אמירת נשמע, היינו ששומע את רצונו ומצוותיו, ומקיימן בכל פרטיהן, בסור מרע ועשה טוב12, אלא שמקדים אמירת נעשה, כלומר, שאינו יודע ואינו שואל ולא איכפת לו כלל מהו הרצון, כי מבטל עצמו לבעל הרצון13. דהנה הגם שהביטול להרצון גם הוא עבודה נעלית, עד שמקיים כל רמ״ח מצוות עשה ושס״ה מצוות ל״ת, והרי המעשה הוא העיקר, ועד שע״י קיום המצוות הוא מתאחד עם מצַוה המצוות, דמצוה היא לשון צוותא וחיבור14, אבל מ״מ הביטול לבעל הרצון הוא למעלה יותר. דהביטול לבעל הרצון הוא מצד הבחינה שבנפש שלמעלה מענין הרצון, למעלה מציור של רצונות, פנימיות הנפש.

וביאור הענין הוא, הנה ידוע שמחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר15, אפילו לתורה ומצוות. ומזה מובן, דע״י הביטול לבעל הרצון שלמעלה מכל הרצונות (למעלה מתורה ומצוות), הרי הוא מגלה בחינה זו שבנשמתו, כפי שהיא קודמת לכל דבר, בבחי׳ האלקים אשר נתנה16, מיוחדת עם עצמות ומהות. וכמו שמאריך הרב המגיד17 בענין שנשמות ישראל עלו במחשבה שהוא כמשל האב המצייר את בנו הקטן במחשבתו, לפני שנולד. וכמ״ש בתניא בתחילתו18 דכמו שהבן נמשך ממוח האב כך כביכול נשמות ישראל נמשכו ממחשבתו וחכמתו ית׳ שהוא וחכמתו אחד. וגם כאשר ירדו למטה, דאז הם בבחי׳ ברא כרעא דאבוה19, שהבן הוא דבר נפרד מהאב ומציאות בפני עצמו, מ״מ הרי הן קשורות ומיוחדות במהותן ועצמותן כו׳. ועד שקשר זה פועל על אופן עבודתן, שיהי׳ בבחי׳ ביטול לבעל הרצון, הקדמת נעשה לנשמע.

ובזה יובן ענין בעטרה שעטרה לו אמו, שההכתרה היא ע״י נשמות ישראל, וע״ד המבואר בענין תמליכוני עליכם20 שבתפילת ראש השנה, שהכתרת מלכו של עולם היא ע״י כאו״א מישראל וכל ישראל נשמות בגופים, ובמה בשופר, ע״י תקיעה בשופר גשמי ושמיעת קול השופר ע״י האוזן הגשמית, דעי״ז פועלים למעלה החלטת הרצון למלוך על העולם כולו. והוא לפי ששורש נשמות ישראל הוא בבעל הרצון שלמעלה מכל הרצונות. וכידוע21 בענין במי נמלך בנשמותיהן של צדיקים22, שישראל מושרשים למעלה מכל הגילויים ששייך עליהם ענין ההמלכה וההתייעצות (במי נמלך), היינו למעלה מכל סדר ההשתלשלות, אפילו כפי שהוא לפני הצמצום, וגם למעלה מכל הבחינות שברצון (המבוארות בשער היחוד23 ובכמה מקומות), עד למעלה מרצון המוחלט, בבחי׳ בעל הרצון. וזהו מה שע״י הקדמת נעשה לנשמע פועלים ההכתרה למעלה.

ומה שאמרו במדרש שם שעשו לו בני המדינה ג׳ כתרים, דבני מדינתו של הקב״ה הם המלאכים, יובן ע״פ מארז״ל במסכת חולין24 שאין מלאכי השרת אומרים שירה עד שיאמרו ישראל למטה תחילה שנאמר25 ברן יחד כוכבי בוקר (הם ישראל) ויריעו כל בני אלקים (המלאכים). והיינו שעבודת המלאכים היא ע״י עבודת בנ״י תחילה. ועד״ז בעניננו, דע״י עבודת בנ״י תחילה אז עושים בני המדינה שהם המלאכים ג׳ כתרים, והמלך נטל א׳ ונתן בראשו, שזהו בעטרה שעטרה לו אמו, שהרי כתר זה הוא ע״י עבודת בנ״י. ושנים נתן בראש בניו, והוא ג״כ ע״י המלאכים, וזהו מה שירדו מלאכי השרת וקשרו להם שני כתרים א׳ כנגד נעשה וא׳ כנגד נשמע.

והנה בגמרא שבת שם מובן דענין זה הי׳ בתור הקדמה למתן תורה וקבלת התורה. והימים האלה נזכרים ונעשים26, כמבואר בכתבי האריז״ל27, דע״י שהענינים שהיו נזכרים כראוי ע״פ תורה, עי״ז הם נעשים ונמשכים כמו שהיו בפעם הראשונה. דמזה מובן, שכן הוא גם בכל שנה ושנה, בימי ההכנה לחג השבועות, החל מחג הפסח, ולאחרי זה בגלוי יותר בעבודת האדם בימי ספירת העומר, דענין ספירת העומר הוא המשכת המוחין במדות ע״י לימוד התורה וקיום המצוות של כאו״א מישראל, ובמיוחד ע״י קיום מצות ספירת העומר. ועי״ז זוכים, ומגיעים לבחי׳ חושבנא שלימה (כדאיתא בזהר28), בחי׳ יום החמשים29 הבאה ע״י וספרתם לכם גו׳ שבע שבתות תמימות תהיינה30, היינו ע״י מעשינו ועבודתינו31. ומתקיים הענין דעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו זה מתן תורה. ושתים נתן בראש בניו, כתר א׳ לז״א וכתר א׳ למלכות, עד שנמשך למטה בבנ״י, ע״י מתן התורה וקבלת התורה, שהם נעשים לבעלי בתים ומלכים על כל העולם כולו, על כל המציאות כולה, ומתוך שמחה וטוב לבב מקבלים את התורה ואת המצוות. ואח״כ, מתוך שמחה וטוב לבב, הולכים לקבל פני משיח צדקנו, שילמד תורה את כל העם כולו, ולמעלה יותר, ולא ילמדו עוד איש את רעהו גו׳ כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם32, בקרוב ממש, במהרה בימינו ממש, בביאת משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו, בעגלא דידן.

__________

1) שבת פח, א.
2) ד״ה קדושים להצ״צ (מאמרי אדה״ז תקס״ב ח״א (בהוספות) ע׳ שח). ד״ה צאינה וראינה עזר״ת (סה״מ עזר״ת ע׳ קצג). סה״מ תש״ח ע׳ 201.
3) שה״ש ג, יא.
4) ראה שהש״ר פ״ג, יא. פ״א, יא. ועוד.
5) שהש״ר פ״ג שם.
6) שהש״ר שם. תענית כו, ב.
7) ויק״ר פכ״ד, ח.
8) דרושים שבהערה 2.
9) ראה בהנסמן בסה״מ תש״ח שם ע׳ 202.
10) אבות פ״א מי״ז.
11) רפל״ח.
12) תהלים לד, טו. לז, כז.
13) ראה לקו״ת שה״ש כב, א.
14) לקו״ת בחוקותי מה, ג. ובכ״מ – נסמן בסה״מ פורים ע׳ ז.
15) ב״ר פ״א, ד.
16) קהלת יב, ז. וראה לקו״ת האזינו עא, ג. ד״ה מים רבים תשל״ח פ״ה (סה״מ בראשית ח״א ס״ע קלט-מ).
17) או״ת ב, ג (בהוצאת קה״ת, תש״מ ואילך – סימן ו). וראה גם סה״מ בראשית שם. וש״נ.
18) פ״ב.
19) פרש״י ד״ה כבע״ח – כתובות צב, א. תוד״ה מקמי – יבמות ג, א. ע״ח שער (כד) פרקי הצלם פ״א. יונת אלם פפ״ב. וראה עירובין ע, ב. וראה אוה״ת בראשית (כרך ז) תתשפ, א בשם הזהר.
20) ר״ה טז, א.
21) סה״מ תרצ״ט ע׳ 48. וראה גם המשך תער״ב ח״ב ע׳ תתק. סה״מ בראשית שם.
22) ב״ר פ״ח, ז. רות רבה פ״ב, א.
23) לאדהאמ״צ – ספ״ז (ח, א) ואילך.
24) צא, ב.
25) איוב לח, ז.
26) אסתר ט, כח.
27) ראה רמ״ז בספר תיקון שובבים, הובא ונת׳ בספר לב דוד (להחיד״א) פכ״ט.
28) ראה זח״א צז, סע״א.
29) ראה לקו״ת במדבר י, ד ואילך. ועוד.
30) אמור כג, טו.
31) ראה תניא רפל״ז.
32) ירמי׳ לא, לג.

[סה"מ שבועות ע' תא ואילך]

נדפס בסה״מ תש״מ ע׳ קנא ואילך.

סגירת תפריט