סא) וידבר משה אל ראשי המטות – ש״פ מטו״מ, כ״ח תמוז, מבה״ח מנ״א ה׳תשכ״ג

בס״ד. ש״פ מטות-מסעי, כ״ח תמוז, מבה״ח מנחם-אב ה׳תשכ״ג

הנחה בלתי מוגה

וידבר משה אל ראשי המטות גו׳ איש כי ידור נדר לה׳ גו׳. ומקשה כ״ק אדמו״ר הזקן (שהשנה היא שנת הק״ן להסתלקות שלו) במאמר (מהביכל כתי״ק כ״ק אדמו״ר האמצעי, עם הגהות כ״ק אדמו״ר הצ״צ בכתי״ק, והמאמר עצמו הוא של כ״ק אדמו״ר הזקן2) מהו ההבדל בין שבט למטה, שלכאורה שניהם ענין א׳, ולמה כאן אומר ראשי המטות דוקא.

ומבאר בזה, דההבדל בין שבט למטה הוא, דשניהם ענינם שהם ענפי האילן, וההבדל הוא דשבט היינו כשמחובר לאילן ויונק ממנו, והשבטים הם רכים וצומחים מתחתית האילן לראש האילן, משא״כ מטות הם כשהם נכרתים מן האילן ואינם יונקים ממנו, והם גסים ונמצאים למטה. ועד״ז הנה האבות הם האילן, דאברהם בחסד – אברהם אוהבי3, יצחק בגבורה כו׳4. והשבטים הם שבטי י-ה5, ענפי האילן שיונקים מהאילן וצומחים מתחתיתו לראש האילן, היינו להאבות. משא״כ אח״כ כשנפרטו הנשמות פרטיות, הנה אינם כל כך בחיבור, ואפילו האהבה ויראה שלהם הוא בגסות, ונשארים למטה בדוגמת מטות.

ומביא מאמר הזהר6 דבעלי תשובה גבוהים מצדיקים. ומקשה על זה, דהרי הבעלי תשובה הם דוגמת מטות שהם בגסות ונמצאים למטה, ואיך הם למעלה מצדיקים. ומבאר ממ״ש שם בזהר דמשכין לי׳ (הבעלי תשובה) בחילא יתיר, דזהו ויצעקו אל ה׳ בצר להם7, דכשצועק מן המיצר (בצר להם), אז משכין לי׳ יותר מצדיקים. שהרי יש ב׳ פירושים בענין קדש עצמך במותר לך8, ומבאר זה ע״פ פירוש הא׳ דכשאוכל הנה מקדש עצמו, דהנה המאכל הרי מעורב טוב ורע, ומצד הרע (שהרי היא בהגשמה) הרי הוא מגשם את האוכלו, והרי הנשמה מתלבשת בנפש הבהמית וממילא אינה יכולה לסבול שתתגשם, ועל כן נעשה אצלה הויצעקו גו׳ בצר, ועי״ז משכין כו׳.

וצריך להבין, דהרי המאכל הוא רע, וא״כ איך יכול להיות שיהי׳ למעלה מצדיקים. ומבאר, דהרי הוא מעורב טוב ורע, וזה נעשה אצלו מצד הטוב. ומבאר זה, כי הטוב שבמאכל הוא למעלה מהנשמה עצמה (דהרי רוצה לבאר איך הוא למעלה מדרגת שבט) לפי שנלקח מבחי׳ לפני מלוך מלך לבני ישראל9, היינו למעלה מהנשמה.

והנה העבודה צריכה להיות בבחי׳ פנים, היפך ענין פנו אלי עורף ולא פנים10, ומבאר בזה דיש אופן של עורף בעורף, והיינו כמו שב׳ אנשים שעומדים זה אצל זה וזה פניו למזרח וזה פניו למערב שזהו ריחוק גדול (ברוחניות), וצריך להיות פנים בפנים. ומבאר, שבגשמיות הנה עושה כל דבר ברצון וחשק, ומדבר בחשק וחיות גדול ועושה את זה מפנימיות לבו (ומזכיר כאן ג׳ הלבושים דמחשבה דיבור ומעשה), משא״כ בקדושה (וכאן ג״כ מזכיר כל ג׳ הלבושים דמחשבה דיבור ומעשה) הנה עושה כל דבר רק כמצות אנשים מלומדה11 ומדבר בלי חשק, והוא רק מצד חיצוניות הלב לא מפנימיותו, וזהו פנו אלי עורף, שעבודתו היא רק בבחי׳ עורף. וצריך להיות בבחי׳ פנים, והיינו ע״י שיתבונן שהגשמי מצד עצמו מגשם ויש בו הטוב וזה מיצר לו, הנה ע״י ויצעקו גו׳ בצר להם נעשה אצלו העבודה בבחי׳ פנים, ועי״ז נמשך מלמעלה ג״כ ענין הפנים שלמעלה, שהוא ענין שם הוי׳.

ואח״כ מביא הגמרא12 דאין נודרין אלא בדבר הנדור, והלשון קונם עלי כעולה וכקרבן ואישים. ומבאר, שכאן מדובר בפירוש הב׳ על קדש עצמך, כי לפירוש הא׳ אינו מובן כל כך. והפירוש הב׳ הוא, שבדברים המותרים הוא מקדש עצמו ובלי לאכלו, והיינו לפי שיודע שנמצא במצב כזה שאינו יכול לברר את המאכל, והגם שיש בו טוב כנ״ל, אבל מכל מקום לדרגתו הפחותה שרואה בעצמו שלא רק שאינו מבררו אלא אדרבה זה עוד מגשם אותו, שזהו ויצעקו גו׳ בצר להם שאינו יכול להעלותו, על כן אינו אוכלו. וע״י שמשבח את המאכל בשרשו (היינו שהמאכל הוא גבוה מאוד), עי״ז ממשיך בהמאכל את שרשו, ועי״ז האדם רואה במאכל את השורש.

ובזה יובן ג״כ איך ע״י הנדר יכול לאסור, היינו שממשיך קדושה בדבר של חול ומותר, ולכאורה איך זה. אך הענין, דהנה אוסרו כעולה וכקרבן ואישים, בעולה כולה כליל לה׳13, ומקרבן הרי מקריבים האימורים (שזהו כקרבן ואישים). ועד״ז הוא הקונמות, והיינו ע״י שמשבח את המאכל בשרשו כנ״ל, עי״ז ממשיך בו קדושה משרשו ומרגיש את הקדושה. ועי״ז ממשיך את בחי׳ הוי׳, כמ״ש וידבר גו׳ אל ראשי המטות גו׳ נדר להוי׳, והיינו שע״י נדרים, שזהו מה שפורש מהמאכל, לא העבודה לקדש המאכל כפירוש הא׳, שזהו עבודת השבטים, שרואה הטוב שבהמאכל ועי״ז מעלהו, משא״כ כאן הוא עבודת מטות – בעלי תשובה, והיינו שאינו יכול לברר הטוב שהרי מגשם אותו. וזהו ויצעקו גו׳ בצר להם, שזה מציק לו, עי״ז הוא נדר להוי׳, בחי׳ סובב.

ומבאר, דבחי׳ סובב כל עלמין אין בו מעלה ומטה, שהם בהשוואה, וגם כי ע״י שיוצא מהגדרים דמעלה ומטה, עי״ז יכול להמשיך סובב, וגם כי מי שנמצא למטה יותר הוא יותר קרוב להעיגול. ובעבודה היינו ע״י שמשפיל עצמו, הנה כי רם ה׳13 ואת דכא ושפל רוח14, דכל המשפיל עצמו הקב״ה מגביהו15, היינו שנמשך סוכ״ע, והיינו ע״י עבודה הנ״ל (השני׳) בבחי׳ ויצעקו גו׳ בצר להם, שעי״ז ממשיך סוכ״ע. וזהו דבעלי תשובה – היינו המשפיל עצמו הנ״ל – למעלה מצדיקים, דמשכין לי׳ בחילא יתיר.

והנה הכח על זה הוא ממשה כמ״ש וידבר משה אל ראשי המטות, כי משה הוא בחי׳ הביטול דחכמה, כח16 מה17, ודוקא הוא נותן הכח להמשיך קדושה גם בראשי המטות. ואומר ג״כ זה הדבר אשר ציוה גו׳, בחי׳ זה, שזהו ההפרש בין משה לכל הנביאים, דמשה נתנבא בזה וכל הנביאים בכה18. וההפרש הוא, דכה הכוונה שהוא כמו דבר אחר, והיינו למשל כשיודעים מדבר מופלא אבל לא יודעים מהו, אז אומרים שהוא כמו איזה דבר אחר, ועד״ז הי׳ נבואת שאר הנביאים, שראו בחידות ובמראה, הם עצמם, וכן אמרו ג״כ, שהוא כמו איזה דבר. משא״כ בחי׳ זה הוא כשרואה הדבר המופלא שאומר על זה זה, וזה הי׳ נבואת משה. וזהו זה הדבר אשר ציוה הוי׳, ואומר הוי׳, לא א-ל או אדנ-י שהוא ממלא, השם דעשי׳, כי אם הוי׳, סוכ״ע.

והנה משה הי׳ ענינו שמשה קיבל תורה מסיני19, היינו קבלת התורה, וא״כ הרי יש בחי׳ זה גם בתורה, וע״ד שבמשה הי׳ שכינה מדברת מתוך גרונו של משה20. וכן צריך להיות בכל א׳, בחי׳ כעונה אחרי הקורא21, דכל הקורא הקב״ה קורא ושונה כנגדו22, וד״ל.

וזהו וידבר משה אל ראשי המטות, שהם לא רכים כי אם בגסות כו׳, ונמצאים למטה דוקא כנ״ל, ודוקא שם ממשיך משה – בחי׳ סוכ״ע, שזהו ע״י תשובה – בחי׳ ויצעקו אל ה׳ בצר להם, ולא כפירוש הא׳ בקדש עצמך, כי אם דוקא פירוש הב׳ שזהו ענין תשובה. וביחד עם זה הנה ועמך כולם צדיקים23, שזהו הכנה לביאת המשיח, דמשיח אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא24, וכשישראל עושין תשובה נגאלין מיד25. והתשובה צריכה להיות בשמחה כמ״ש הרמב״ם26, שזהו ענין תשובה עילאה27, וזהו ג״כ ענין שבת28 אותיות תשב29, תשובה, וגם צריכה להיות שמחה בשבת, כמ״ש בספרי30 וביום שמחתכם אלו השבתות וכו׳ (התשובה ובשמחה – בחי׳ צדיק ותשובה כו׳), הכנה לביאת המשיח כו׳.

__________

1) ריש פרשתנו (מטות ל, ב-ג).
2) מאמרי אדה״ז תקס״ב ח״א ע׳ רלז ואילך. ובתוס׳ הגהות – אוה״ת פרשתנו ע׳ א׳רצד ואילך.
3) ישעי׳ מא, ח.
4) ראה זח״א ריג, ב. ספר הבהיר סקצ״א (הובא בהשמטות לזהר שם רסד, ריש ע״ב. פרדס שער (כב) הכינויים פ״ד). ובכ״מ.
5) ל׳ הכתוב – תהלים קכב, ד.
6) ח״א קכט, ב.
7) תהלים קז, ו. יג. יט. כח.
8) יבמות כ, א.
9) וישלח לו, לא. וראה ל״ת להאריז״ל ס״פ וישלח. תו״א ר״פ וישלח. ועוד.
10) ירמי׳ ב, כז.
11) ישעי׳ כט, יג.
12) נדרים יג, רע״א.
13) תהלים קלח, ו.
14) ישעי׳ נז, טו.
15) עירובין יג, ב.
16) ראה תניא פ״ג (ז, ריש ע״ב). ובכ״מ.
17) ראה בשלח טז, ז-ח.
18) ספרי ופרש״י ריש פרשתנו.
19) אבות פ״א מ״א.
20) ראה זח״ג רלב, א (ברע״מ). לקו״ש ח״ד ע׳ 1087. וש״נ.
21) ע״פ סוכה לח, ב. ראה תו״א יתרו סז, ב. לקו״ת סוכות פא, ב. שה״ש מד, ב. ובכ״מ.
22) ראה תדבא״ר רפי״ח. יל״ש איכה רמז תתרלד.
23) ישעי׳ ס, כא. וראה סנהדרין ר״פ חלק.
24) ראה לקו״ת ר״ה נח, ד. האזינו עה, סע״ב. שמע״צ צב, ב. שה״ש מה, א. נ, סע״ב. מאמרי אדה״ז תקס״ב ח״ב ע׳ תקלד. ועוד. וראה זח״ג קנג, ב. לקו״ד ח״א קמו, א ואילך.
25) רמב״ם הל׳ תשובה פ״ז ה״ה.
26) ראה רמב״ם שם ה״ח.
27) אגה״ת פי״א (קא, רע״א). וראה לקו״ש חכ״ט ע׳ 314.
28) ראה זח״ב סג, ב. פח, א.
29) אגה״ת ספ״י. לקו״ת שבת שובה סו, ג.
30) בהעלותך י, י.

[י"ל בקונטרס בפ"ע (תשע"ט)]

מאמר זה לא הי׳ תח״י בעת הדפסת סה״מ במדבר ח״ב. המאמר נתפרסם לראשונה (מתוך רשימת הרה״ח ר׳ חיים שלום דובער שי׳ ליפסקר) ב״תשורה״ משמחת הנישואין דמשפחות רובאשקין-שמוקלער, כ״ד אדר שני תשע״ט. בהוצאה זו ניתוספו מראי מקומות וציונים.

סגירת תפריט