בס״ד. ש״פ שלח, כ״ח סיון, מבה״ח תמוז ה׳תשי״ב
הנחה בלתי מוגה
כי1 תבואו אל ארץ מושבותיכם גו׳ ועשיתם אשה גו׳ והקריב המקריב גו׳, ומסיים בענין הנסכים. דמה שכתוב ועשיתם אשה אין זה ציווי2, כי אם זה רשות, דכאשר יעלה על לבבכם לעשות אשה לה׳ הנה אז והקריב המקריב גו׳, דהציווי הוא על הנסכים. וחיוב הנסכים הוא כי תבואו אל ארץ מושבותיכם דוקא, דבמדבר לא הי׳ צריך להיות כלל ענין הנסכים, או שבמדבר לא הי׳ צ״ל כלל ענין הנסכים בשעת הקרבן, או שבקרבן תמיד הי׳ צ״ל נסכים אבל לא בשאר קרבנות, או שגם בשאר קרבנות ציבור הי׳ צ״ל נסכים אבל לא בקרבן יחיד, דזה הי׳ במדבר, אבל כי תבואו אל ארץ מושבותיכם, אז יש חיוב הנסכים בכל הקרבנות, דחיוב הנסכים בכל הקרבנות הוא בארץ ישראל דוקא. וגם בארץ ישראל גופא לא הי׳ חיוב הנסכים עד אחרי ירושה וחלוקה, דלכן אינו אומר ארץ ישראל סתם כי אם ארץ מושבותיכם3. וצריך להבין מה השייכות דנסכים לארץ מושבותיכם דוקא.
ולהבין זה, צריך להקדים תחילה ההפרש בין קרבנות לנסכים, היינו בין חלק ההקרבה דקרבנות לחלק הנסכים דקרבנות, דבקרבנות יש ב׳ ענינים, הקרבנות שבקרבנות וענין הנסכים שבקרבנות, ובהבנת ההפרש בין ענין הקרבנות לענין הנסכים, יובן שייכות ענין הנסכים לארץ מושבותיכם דוקא. והנה ענין הקרבנות נקרא בשם אש, כמ״ש ועשיתם אשה לה׳, לחמי לאישי4, וענין האש הוא מה שהוא בהעלאה מלמטה למעלה, שזהו ההפרש בין יסוד האש לשאר היסודות5, דאש טבעו בעלי׳, דמים ועפר טבעם בירידה, ורוח אף שאין טבעו בירידה אבל אין בו גם טבע העלי׳6, והיינו דענין העלי׳ מלמטה למעלה כמו שהוא נמצא בענינים גשמיים הוא ביסוד האש. וזהו מה שקרבנות נקראים בשם אש, דענין הקרבנות הו״ע העלי׳, דכל הקרבנות ענינם הו״ע העלי׳, וכמ״ש ועשיתם אשה לה׳ עולה או זבח, דלא רק ענין קרבן עולה שהוא כליל לה׳7, אלא גם קרבן זבח שאינו כליל הוא ג״כ אשה לה׳, דכל הקרבנות ענינם הו״ע העלי׳. וכמו שהוא בהקרבנות עצמם שנקראים בשם אש כמ״ש ועשיתם אשה, כמו״כ הוא גם במקום שהקרבנות מגיעים שהוא ג״כ ענין אש, כמ״ש לחמי לאשי, דאשי קאי על המלאכים בכלל ובפרט על השרפים שהם בעלי׳8. דהנה אף בהמלאכים, שכל המלאכים נקראים בשם עומדים, כמ״ש9 ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה, מ״מ יש בהם חילוק, דהחיות הם ברצוא ושוב, כמ״ש10 והחיות רצוא ושוב, ושרפים הם בעמידה, כמ״ש11 שרפים עומדים ממעל לו, דהחיות הנה ההארה שמאיר בהם הוא המוחין השייכים אל המדות בלבד, לא המוחין כמו שהם בעצם מהותם, ולהיות שענין המדות הוא התפעלות, דזהו ענין השינויים, לכן יש בהם השינויים דרצוא ושוב, ואינם במדריגת העמידה. ואף שבעמדם תרפינה כנפיהן12, הנה העמידה בהם הוא מצד הגילוי ממעל לרקיע12, אבל מצד עצמם הם בהשינויים דרצוא ושוב. משא״כ השרפים הם בעמידה בלא שינוי, דלהיות שהשרפים עמידתם הוא בעולם הבריאה13, ואימא עילאה מקננא בכורסייא14, שמאיר שם חכמתו בינתו ודעתו של א״ס ב״ה15, לכן הם בעמידה תמיד שנשרפים בהביטול שלהם, משא״כ החיות הם ברצוא ושוב, להיות שאין נמצאין בהמקום שמאיר שם חכמתו בינתו ודעתו של א״ס ב״ה, לכן הם ברצוא ושוב, אלא שמצד ההארה דעולם הבריאה שמאיר שם חב״ד של א״ס ב״ה, הנה כאשר הארה מזה מאירה להחיות, הנה זה פועל בהם ג״כ ענין העמידה16. וזהו מ״ש לחמי לאשי, דזה קאי על המלאכים, ובפרטיות על השרפים שהם בעלי׳. והיינו שהן ענין הקרבנות עצמם ענינם הוא העלאה, והן המקום שמגיע לשם הקרבנות הו״ע לאשי שהו״ע העלאה, היינו יציאה מגדר הכלים. והעלי׳ היא עד בחי׳ שם הוי׳, כמ״ש אשה להוי׳, דהוי׳ הוא הי׳ הוה ויהי׳ כאחד17, למעלה מהעולמות. והנה ע״י העלי׳ בכל המדריגות עד בחי׳ שם הוי׳, עי״ז הוא עולה למעלה יותר משם הוי׳, והוא העלי׳ עד בחי׳ רזא דא״ס, כמ״ש18 רזא דקורבנא עולה עד רזא דא״ס, היינו שהקרבנות עצמם עולים עד בחי׳ שם הוי׳, אך ע״י העלי׳ בכל המדריגות והיציאה מגדר הכלים, עי״ז הוא עולה עד בחי׳ רזא דא״ס, דזהו הדיוק רזא דקורבנא, שרזא דקורבנא דוקא עולה עד רזא דא״ס.
אמנם ענין הנסכים הוא המשכה למטה דוקא, שהוא היפך ענין הקרבנות. דקרבנות ענינם הוא העלאה, והעלי׳ היא למעלה מעלה ביותר עד בחי׳ רזא דא״ס, ונסכים הוא המשכה למטה, וההמשכה היא למטה מטה ביותר עד מקום היותר נמוך. וזהו שהנסכים היו מנסכים ע״ג המזבח ויורד לשיתין19, שמחוללין ויורדין עד התהום20, דתהום הוא מקום הנמוך ביותר, ששם הוא מקום המים תחתונים, שירדו ע״י מאמר21 יהי רקיע, דקודם מאמר יהי רקיע הי׳ מים במים22, אך ע״י מאמר יהי רקיע בתוך המים, הנה המים העליונים עלו למעלה יותר והמים התחתונים ירדו עד התהום, וזהו ענין הנסכים שהיו מנסכים עד התהום שהוא המשכה למטה ביותר. והיינו דלא זו בלבד שאינם עולים מלמטה למעלה, ולא זו בלבד שאינם נשארים על עמדם, כי אם שהם נמשכים למטה, ועוד יותר הוא שההמשכה היא לא רק לבחינה שיש לה ערך עם מה שלמעלה ממנה, כי אם שההמשכה היא למקום הנמוך ביותר, והוא בחי׳ התהום, מקום המים התחתונים, שמים תחתונים בוכים אנן בעינן למהוי קדם מלכא23. וזהו צורך ענין הנסכים לענין הקרבנות, דקרבנות שהם העלאה אין זה תכלית הכוונה, כי אם הכוונה היא המשכה למטה דוקא, דלא לתהו בראה (כי אם) לשבת יצרה24. וכמו״כ מצינו בענין הלוחות שפעלו חירות מיצר הרע חירות ממלאך המות וחירות משעבוד25, כמאמר26 אל תקרי חָרות (בקמ״ץ) אלא חֵרות (בציר״י), הנה פעולה זו לא הי׳ בעשרת הדברות, דאחת דיבר אלקים שתים זו שמעתי27, שהי׳ בדיבור, כי אם דוקא כשנכתבו עשה״ד בלוחות גשמיים, אז דוקא נעשה ענין החרות, להיות דהכוונה היא בהמשכה למטה דוקא. וזהו צורך ענין הנסכים לקרבנות, דקרבנות בלבד שהוא העלאה אין זה תכלית הכוונה, ולכן צריך להיות ענין הנסכים שהוא המשכה למטה, דבזה דוקא נשלמת הכוונה. ולכן אמרו על המקריב זבח בלי נסכים שהוא דוגמת ענין עדות שקר28, דהקרבנות היו במשכן שהמשכן הוא עדות, כמ״ש29 משכן העדות, שהוא בחי׳ עדות לישראל30, דהכוונה בענין עדות לישראל הוא כמו שנש״י הם למטה ומלובשים בגופים דוקא, ולכן הנה קרבנות בלבד שהו״ע ההעלאה, הו״ע עדות שקר, וצריך להיות ענין הנסכים שהוא המשכה למטה דוקא, דבזה נשלמת הכוונה.
וביאור הענין בעבודה הוא, הנה אמרו רז״ל31 כל הקורא קריאת שמע בלא תפילין כאילו הקריב עולה בלא מנחה וזבח בלא נסכים, והיינו דענין ק״ש ותפילין הוא דוגמת ענין זבח ונסכים, דק״ש הוא דוגמת זבח ותפילין הוא נסכים. דענין ק״ש הוא העלאה, דעיקר ענין ק״ש הוא בפסוק שמע ישראל הוי׳ אלקינו הוי׳ אחד32, ובדורות הראשונים הי׳ מספיק פסוק זה בלבד, אבל בדורות האחרונים כשראו שא״א להגיע מיד לשמע ישראל, התקינו לומר ברכות ק״ש קודם33, ואח״כ כשראו שגם ברכות ק״ש בלבד אינו מספיק, התקינו לומר פסוקי דזמרה34, ועכשיו הנה גם זה אינו מספיק וצ״ל ההתבוננות שקודם התפילה. דתכלית כל זה הוא שיגיע לשמע ישראל, שע״י ההתבוננות בפסוד״ז בענין גדולת הוי׳ שבבריאת העולמות, הנה זה עושה חקיקה מבחוץ35, ואח״כ ע״י ההתבוננות בברכות ק״ש בשרש נפשו ובשרש נפשו הבהמית שבשרשם הם בטלים לאלקות, הנה זה פועל על הנה״א ועל הנה״ב שהם הולכים שניהם יחדיו (אַז זיי גייען ביידע צוזאַמען) ואומרים שמע ישראל. שמע הוא מלשון36 וישמע שאול, היינו אסיפת וקיבוץ כל הכחות והחושים, והכח על זה הוא ישראל, דישראל עלו במחשבה37, ולהיות שישראל עלו במחשבה, דמחשבה היא לעצמו ונפרד (אפּגערוקט) מזולת, לזאת הנה גם בירידת הנשמה למטה, יש לה הכח לאסוף ולקבץ כל הכחות והחושים, ולקלוט (דערהערן) שהוי׳ אלקינו, הוי׳ הוא הי׳ הוה ויהי׳ כאחד, דלמעלה מהשתלשלות ולמעלה מהעולמות, הנה הוא אלקינו, כחנו וחיותינו38 בלי ממוצעים, היינו דהוי׳ כמו שהוא למעלה מהשתלשלות הוא כחנו וחיותינו בלי הממוצע דשם אלקים. והטעם הוא להיות דנש״י עלו במחשבה, דמלאכים שרשם מחיצוניות הכלים39, דענין חיצוניות הכלים הוא שאין זה דבר אחד עם האור המלובש בו, אבל נש״י עלו במחשבה, וגם כמו ששרשם מהכלים הנה שרשם הוא מפנימיות הכלים39, דענין פנימיות הכלים הוא שהוא דבר אחד עם האור המלובש בו, לזאת הנה הוי׳ הוא אלקינו בלי שום ממוצעים, ולזאת הנה הוי׳ אחד, שבכל מקום אינו רוצה כי אם את הוי׳ אחד. וכל זה פועל אצלו ואהבת את הוי׳ אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך40, וגם בפרשה שני׳ דק״ש שאז הוא שייך לעניני העולם, מ״מ הוא מרגיש אשר פן יפתה לבבכם41 הוא בשוה ממש עם וסרתם ועבדתם41, היינו דפן יפתה לבבכם, שהלב פונה במקצת (אַז די האַרץ גיט עפּעס אַ קער אָפּ) מאלקות, הוא כבר בשוה עם וסרתם ועבדתם42, דמקודם שהגיע לשמע ישראל, הנה דרך איש ישר בעיניו43 ואפשר שהוא באמת ישר, אבל אחרי שהרגיש בחי׳ הוי׳ אחד, אז הרי הוא מרגיש אשר מאן דמחוי במחוג קדם מלכא כו׳44, ובמילא הנה הענין דפן יפתה לבבכם הוא אצלו בשוה ממש עם וסרתם ועבדתם, דקודם ק״ש שאז לא הי׳ קדם מלכא, הנה אז באמת היו אצלו שני ענינים, ענין פן יפתה וענין וסרתם כו׳, אבל כאשר הוא מרגיש את הוי׳ אחד, במילא פעל זה אצלו דואהבת את הוי׳ אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך, הנה כעת אין נפק״מ בין פן יפתה ובין וסרתם. וכללות הענין הוא העלאה ויציאה מגדר הכלי. והיינו דענין ק״ש הוא דוגמת ענין הקרבנות שהוא העלאה. אמנם ענין תפילין הוא המשכה, דענין תפילין הוא שאותן פרשיות דק״ש שאומרים בדיבור ובמחשבה, יכתוב אותם בדיו גשמי ובקלף גשמי ובאותיות הכתב, דזהו ענין תפילין שימשיך בחי׳ הוי׳ אחד למטה דוקא, דזהו תכלית המכוון, ולכן הנה לאחר העלי׳ דק״ש אומרים בשמו״ע ברכת רפאנו כו׳, היינו שאומרים יהי רצון שיומשך רצון חדש45 ויהי׳ רופא חולים ומברך השנים, המשכה למטה בגשמיות דוקא. והנה הוקשה כל התורה לתפילין46, ולא רק תורה כי אם גם המצוות, היינו שבכל המצוות, עיקרם הוא המשכה למטה דוקא.
וזהו כי תבואו אל ארץ מושבותיכם, דחיוב הנסכים הוא בארץ ישראל דוקא, דבמדבר הי׳ ענין הקרבנות בלבד, דמדבר הו״ע העלאה, היפך ענין ההמשכה וההתיישבות, ארץ אוכלת יושבי׳47, דמדבר הוא היפך ההתיישבות, ארץ צי׳ אשר אין בה מים48, דמים הוא המשכה, ומדבר הוא העלאה, וזה הי׳ טענת המרגלים שלא רצו ליכנס לארץ לפי שרצו להיות בבחי׳ העלאה דוקא, ולפי שמדבר ענינו הוא העלאה, לכן לא הי׳ אז ענין הנסכים. אבל כשבאו לארץ, וארץ מושבותיכם דוקא, היינו אחרי ירושה וחלוקה, שהי׳ עבודה פרטית לכאו״א, שהו״ע ההתיישבות כמ״ש ארץ מושבותיכם, אז הי׳ צ״ל ענין הנסכים שהוא המשכה למטה דוקא. והנה כדי שיהי׳ ענין ההמשכה, הנה מקודם לזה צ״ל ענין העלי׳, דלכן היו ישראל במדבר תחילה, אבל לא זהו תכלית הכוונה, כמ״ש49 כי חסד חפצתי ולא זבח, ומבאר בזה כ״ק מו״ח אדמו״ר50 דחפצתי הו״ע החפץ שהוא פנימיות הרצון, דרצון הוא חיצוניות הרצון וחפץ הוא פנימיות הרצון51, הנה פנימיות הרצון היינו תכלית המכוון הוא בחסד דוקא, דזבח הוא העלאה מלמטה למעלה כנ״ל, הנה אף שזה צריך להיות קודם ההמשכה, אבל אין זה החפץ, דלא זו התכלית, והתכלית היא בחסד דוקא, דחסד הוא המשכה, והמשכה למטה מטה עד מקום שאין למטה ממנו, שאם ההמשכה היא רק במטה בערך, אז אין זה ענין החסד, דחסד הוא המשכה בכל המדריגות, והראי׳ מאברהם אבינו שהי׳ איש החסד52, לכן השפיע לכל גם לערביים53, דזהו ענין החסד, הנה חסד חפצתי שהוא התכלית. ולכן לא נשארו ישראל במדבר ובאו לארץ, ובכניסתם לארץ, ובפרט אחרי ירושה וחלוקה שהו״ע ההמשכה וההתיישבות, הנה אז נתחייבו בנסכים, להיות שתכלית הכוונה היא שיהי׳ ענין דירה בתחתונים54 ממש.
__________
1) פרשתנו (שלח) טו, ב ואילך. – לכללות מאמר זה – ראה לקו״ת פרשתנו מ, א ואילך. מא, ג ואילך. מאמרי אדהאמ״צ פרשתנו (במדבר ח״ג) ע׳ א׳קפח ואילך. ד״ה וידבר גו׳ כי תבואו תשל״ט (לקמן ע׳ שג ואילך). ד״ה להבין ענין [פ׳] הנסכים תשמ״א (ע׳ שטז ואילך). תשמ״ג (ע׳ שכד ואילך). תשמ״ז (ע׳ שלט ואילך). וראה גם מאמרי אדה״ז על מארז״ל ע׳ ל. אוה״ת על מארז״ל ע׳ יא. ד״ה ושאבתם תרכ״א (קה״ת, תש״נ). תרל״ד (בכת״י 2085). תרמ״ד (סה״מ תרמ״ד ע׳ רסו ואילך). תרנ״ד (סה״מ תרנ״ד ע׳ יט ואילך). תרח״ץ (סה״מ תרח״ץ ע׳ נה ואילך).
2) פרש״י פרשתנו שם, ג.
3) בכ״ז – ראה ספרי פרשתנו שם, ב-ג. וראה קידושין לז, א ופרש״י ותוס׳ שם (ד״ה לפיכך). זבחים קיא, א.
4) פינחס כח, ב.
5) במדב״ר פי״ד, יב. לקו״ת שה״ש ד, ד. מקומות שבהערה הבאה. ועוד.
6) ראה מאמרי אדה״ז תקס״ט ע׳ רכו ואילך. המשך מים רבים תרל״ו פק״ה (ע׳ קט) ואילך.
7) ל׳ הכתוב – שמואל-א ז, ט. מנחות ח, ב. יומא כו, א ובר״ח שם. ועוד.
8) ראה לקו״ת פינחס עז, ד. שה״ש כט, ב. ובכ״מ.
9) זכרי׳ ג, ז. וראה תו״א וישב ל, סע״א ואילך.
10) יחזקאל א, יד.
11) ישעי׳ ו, ב.
12) יחזקאל שם, כד.
13) ראה תקו״ז ת״ו. ע״ח שער (מ) פנימיות וחיצוניות דרוש יג. ועוד – נסמן במאמרי אדהאמ״צ במדבר ח״ב ע׳ תכח.
14) תקו״ז שם. וראה הערת כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א בסה״מ ה׳ש״ת ע׳ 59.
15) לקו״ת בהר מ, סע״ב. וראה מאמרי אדה״ז תק״ע ע׳ יח. ספר החקירה להצ״צ צ, ב. ועוד.
16) ראה אוה״ת יתרו ע׳ תתקעח ואילך.
17) שעהיוה״א פ״ז (פב, א), מרע״מ פ׳ פינחס (רנז, סע״ב). פרדס שער (א) עשר ולא תשע פ״ט. וראה שו״ע אדה״ז או״ח ס״ה ס״ב.
18) ראה זהר ח״ב רלט, א. ח״ג כו, ב.
19) סוכה מט, א (וראה אוה״ת שבהערה 1).
20) לשון הלקו״ת פרשתנו שם מא, ג. וראה סוכה שם. אוה״ת שם ע׳ ט.
21) בראשית א, ו.
22) בראשית שם. וראה ב״ר פ״ה, ב.
23) תקו״ז ת״ה (יט, סע״ב). ת״מ (פ, א). מאמרי אדהאמ״צ דברים ח״א ע׳ שיט. וש״נ.
24) ע״פ ישעי׳ מה, יח.
25) ראה שמו״ר רפל״ב. פמ״א, ז. זח״א לז, סע״ב. ועוד.
26) אבות פ״ו, מ״ב.
27) תהלים סב, יב. פרש״י ד״ה מפי הגבורה שמענום – מכות כד, א.
28) ראה ברכות יד, סע״ב.
29) ר״פ פקודי (לח, כא). במדבר א, מט. בהעלותך י, יא.
30) תהלים קכב, ד. וראה פרש״י פקודי שם.
31) ברכות שם. וראה בכ״ז דרושים שבהערה 1.
32) ואתחנן ו, ד.
33) ראה לקו״ת האזינו עז, ד. אוה״ת בראשית (כרך ו) תתרכג, א. סה״מ תרל״ג ח״א ע׳ קלח. תרס״ה ס״ע קלד.
34) ראה מאמרי אדה״ז על פרשיות התורה והמועדים ח״ב ע׳ תשסב.
35) ראה לקו״ת בחוקותי מז, ד. ובכ״מ.
36) שמואל-א טו, ד. ראה מאמרי אדה״ז תקס״ג ח״ב ע׳ תרעז. אוה״ת עקב ע׳ תעט.
37) ב״ר פ״א, ד.
38) ראה לקו״ת בלק עג, ג.
39) תו״א בראשית ד, ב. המשך תרס״ו ס״ע תע-תעא. המשך תער״ב ח״א ריש ע׳ תקעו. ובכ״מ.
40) ואתחנן שם, ה.
41) עקב יא, טז.
42) ראה גם צוואת הריב״ש (הוצאת קה״ת) סע״ו (יב, ב).
43) משלי כא, ב.
44) ראה חגיגה ה, ב.
45) ראה מאמרי אדה״ז תקס״ב ח״א ע׳ עג ואילך. קונטרס חנוך לנער ע׳ 46 ואילך. ובכ״מ.
46) קידושין לה, א. וש״נ.
47) ל׳ הכתוב – פרשתנו יג, לב.
48) ע״פ ל׳ הכתוב – תהלים סג, ב. עקב ח, טו.
49) הושע ו, ו.
50) סה״מ תרח״ץ ע׳ רלג. תש״ט ע׳ 32 (השני).
51) ראה לקו״ת שה״ש כח, ריש ע״ד. שו״ת צ״צ אה״ע ח״ב סרס״ג (ח, ג).
52) ראה ספר הערכים – חב״ד (כרך א) ערך אברהם ס״ג (ס״ע סט ואילך). וש״נ.
53) ב״מ פו, ב. ועוד.
54) ראה תנחומא נשא טז. בחוקותי ג. במדב״ר פי״ג, ו. תניא רפל״ו.
[סה"מ במדבר ח"א ע' קצד ואילך]
נדפס בסה״מ תשי״ב (ברוקלין, תשמ״ח) ע׳ 239 ואילך.