לו) מי מנה עפר יעקב – י״ב תמוז ה׳תשל״ג

בס״ד. י״ב תמוז ה׳תשל״ג

הנחה בלתי מוגה

מי1 מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל2. הנה ברכה זו קאי הן על זמן הזה והן על לעתיד לבוא, שאז יהיו ישראל בלי מספר. וצריך להבין בזה, דהפירוש הפשוט בכתוב הוא שאין מספר לישראל, דזהו מי מנה גו׳, בלשון תמיהה. ולכאורה, מכיון שהמדובר הוא בנשמות בגופים (שלכן נקראים עפר יעקב ורובע ישראל, היינו בחיים חיותם בארץ), איך יתכן בהם ענין של בלי מספר לגמרי, שהרי כדור הארץ יש בו מדה וגבול, ואפילו ממזרח למערב הוא מהלך ת״ק שנה3, דהגם שזהו מספר רב ועצום, מ״מ הרי יש להם איזה מספר, וא״כ מהו שאומר מי מנה, שמשמעו שאין להם מספר כלל עד שתמה ע״ז מי מנה. גם צריך ביאור, דהנה בכ״מ שמבואר אודות דבר שלמעלה ממספר הלשון בזה הוא אין מספר וכיו״ב (כמו אין מספר לגדודיו4 או ולתבונתו אין מספר5), ולמה נקט כאן בלשון מי מנה, שמשמעו שיש קא סלקא דעתך שיש להם מספר, ואח״כ בא לידי מסקנא והחלטה שאין להם מספר, שמתמה מי מנה וגו׳. והנה בענין מה שנאמר בכתוב כאן עפר יעקב, איתא במדרש6 דאברהם נתברך בכוכבים ויצחק נתברך בחול ויעקב נתברך בעפר הארץ כמ״ש7 והי׳ זרעך כעפר הארץ, ולכן נקראת נחלת יעקב נחלה בלי מצרים כמ״ש7 ופרצת ימה וקדמה גו׳ (וכדאיתא במסכת שבת8 שנחלת יעקב היא נחלה בלי מצרים כמ״ש ופרצת גו׳, היינו, דאצל שאר האבות נאמרו גבולות לארץ, התהלך לארכה ולרחבה9 וכיו״ב, משא״כ ביעקב נאמר ופרצת), מפני שיעקב נתברך בעפר הארץ. וצריך להבין, מהו הקשר דענין נחלה בלי מצרים עם ענין העפר דוקא. גם צריך להבין בכתוב זה, דהנה הכתוב נחלק לב׳ בבות דעפר יעקב ורובע ישראל, ועל שתיהן מוסבת ההתחלה מי מנה, אבל בפירוש נאמר הלשון מי מנה דוקא בבבא הראשונה, עפר יעקב, ולא בענין רובע ישראל, ומשמע מזה, שבענין עפר יעקב בחי׳ מי היא בגלוי, משא״כ בענין רובע ישראל בחי׳ מי היא בהעלם. ועד שיש פירוש בכתוב10, שהרישא מי מנה קאי רק על עפר יעקב, משא״כ רובע ישראל יש לו מספר, היינו שומספר את רובע ישראל אינו נמשך למ״ש מי מנה, אלא הוא בניחותא, שיש מספר לרובע ישראל. וצריך להבין הענין בזה.

ולהבין כל זה יש להקדים תחילה ביאור החילוק בין יעקב לישראל. דהחילוק ביניהם מובן מפשטות הכתובים, דיעקב הוא השם שניתן לו בעת שנולד, קודם תחילת עבודתו, משא״כ השם ישראל ניתן לו לאחרי וע״י עבודתו, כמ״ש11 כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל, היינו ששם זה הוא תוצאה מהעבודה דשרית גו׳. אמנם ענין זה בשם ישראל הוא כפי שניתן לו ע״י המלאך, שנתינת שם זה ע״י המלאך היתה מצד טעם זה, ויש ענין נוסף בשם ישראל, מה ששם זה ניתן ע״י הקב״ה עצמו, וכמ״ש12 ויקרא לו א-ל אלקי ישראל, דא׳ הפירושים בזה הוא שהקב״ה קרא ליעקב בשם ישראל13, ושם לא נאמר טעם זה על נתינת שם זה, וכדלקמן. והגם שגם בשם יעקב משמע לכאורה שקשור עם מעשה שעשה יעקב, כמ״ש14 ואחרי כן יצא אחיו וידו אוחזת בעקב עשו ויקרא שמו יעקב, היינו שהטעם על שם יעקב הוא המעשה דידו אוחזת בעקב עשו, מ״מ הרי מפורש בכ״מ במדרשי חז״ל15 שהשם יעקב ניתן לו עוד לפני כן, ורק אח״כ נתלה השם בענין ידו אוחזת גו׳. דמטעם זה אמרו רז״ל16 כל הקורא לאברהם אברם עובר בעשה דכתיב17 והי׳ שמך אברהם, משא״כ ביעקב, אף שנאמר בו ג״כ ולא יקרא עוד שמך יעקב כי אם ישראל יהי׳ שמך18, מ״מ מצינו בכמה מקראות לאחרי זה שנקרא בשם יעקב19. דטעם הדבר הוא, כי השם יעקב הוא מצד עצמו, וענין זה נשאר גם לאחרי שניתן לו השם ישראל, שהוא ע״ש עבודתו.

וביאור החילוק בתוכן שמות אלה יובן מעצם השם. דהשם יעקב הוא אותיות יו״ד עקב20, והשם ישראל הוא אותיות לי ראש21. דבעת הלידה כאו״א מישראל הוא בבחי׳ יעקב, היינו שמצד עצמו אין בו שום מעלה ואינו אלא בבחי׳ עקב, אלא שניתן לו מלמעלה היו״ד, כמבואר בתורה אור22 דיו״ד זה מרמז על שם הוי׳ שר״ת שלו הוא י׳, ועוד זאת שהרמז הוא לאות יו״ד שבשם הוי׳ שהיא ספירת החכמה, ועוד זאת, שיו״ד זה כולל גם קוצו של יו״ד שבשם הוי׳ הרומז לספירת הכתר. וזהו ענין יו״ד עקב, שכשהנשמה יורדת למטה להתלבש בגוף, בבירא עמיקתא, בחי׳ עקב, נמשך בה בחי׳ יו״ד הרומז גם לקוצו של יו״ד דשם הוי׳, ספירת הכתר. ועי״ז יש כח באדם לבוא לידי העבודה דבחי׳ הראש, שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל, שזה שייך לראש ושכל, שהרי ענין המלחמה הוא ע״י תכסיסי מלחמה, שאז הוא בבחי׳ ישראל.

וביאור הענין בעבודת האדם, הנה ידוע שיש פירוש נוסף בשם יעקב, כמ״ש23 הכי קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמיים, ענין בא אחיך במרמה ויקח ברכותיך24. ומבואר במדרשי רז״ל (והובא בפרש״י על התורה25), דזה שאח״כ נקרא שמו ישראל הוא אישור ברכות יעקב שלקח במרמה, וזהו ולא יקרא עוד שמך יעקב, שלא יאמר עוד שהברכות באו לך בעקבה ורמי׳ כי אם בשררה וגילוי פנים. ולכאורה צריך להבין, למה הי׳ צ״ל מלכתחילה לקיחת הברכות דיעקב במרמה וכו׳, ולא ניתן לו מלכתחילה בשררה וגילוי פנים. אך הענין הוא25, דהנה כללות עבודת האדם היא דוקא בעולם הזה התחתון שאין תחתון למטה ממנו26, היינו עולם כזה שיש בו התנגדות על עניני קדושה, וכלשון רז״ל27 שאמר משה למלאכי השרת למצרים ירדתם יצר הרע יש ביניכם, היינו שעיקר עבודת האדם בקיום התומ״צ היא בעולם כזה שיש בו מצרים ויצר הרע וכו׳. והתחלת ענין זה הוא מחטא עץ הדעת דכתיב בי׳28 והנחש הי׳ ערום, היינו שהנחש התנהג בערמה ובמרמה וערמומיות, ולכן גם התיקון על ענין זה הוא בעבודה באופן דמרמה וערמומיות, וכמ״ש29 אני חכמה שכנתי ערמה, בחי׳ ערמה דקדושה, שעל ידה מתקנים כל הענינים, גם ענין עטיו של נחש שפעל גם בארבעה אלו שלא הי׳ בהם ענין של חטא כלל, ולכן מתו רק בעטיו של נחש30. ומכל זה מובן גם בעבודת האדם, דענין יעקב בעבודת האדם היא הערמה דקדושה שענינה הוא לבטל ולתקן ההתנגדות לעניני קדושה, וענין ישראל הוא לאחרי שכבר עבר מדריגה זו וניצח את המנגד.

והענין הוא31, דהנה לכאורה צריך להבין בכללות עבודת האדם, למה היתה כזאת אשר עבודת האדם לשרת את קונו קשורה עם עניני עולם הזה דוקא. ועוד זאת, דכתיב32 וברכך הוי׳ אלקיך בכל אשר תעשה, שההשפעות גשמיות שבעולם הזה צריכות ענין של מעשה ועשי׳ של האדם33. והגם שמעשה האדם בעסק הפרנסה צ״ל בלא לב ולב34, וכמ״ש35 יגיע כפיך כי תאכל, כפיך ולא ראשך36, מ״מ הרי ההתעסקות בכפיך היא באופן שמשתמש לזה גם במוחין שלו, שהרי עסק הפרנסה צ״ל באופן דנשאת ונתת באמונה37. ועד״ז כללות עניני העולם הם באופן כזה שהאדם העובד את ה׳ שייך וקשור עם העולם הגשמי. ואפילו ענין של אכילה ושתי׳ שעל ידו הוא חיבור הנשמה והגוף (חיבור גשמיות ורוחניות), הרי זה באופן שעי״ז הרי הוא מקושר עם גשמיות. כי אף שבשעת האכילה עושה ברכה לפני׳ ולאחרי׳, הרי בעת האכילה עצמה אין רואים בגלוי שיש חילוק בין אכילה דקדושה ואכילה בפשטות38. דאכילה דקדושה היא כמ״ש39 צדיק אוכל לשובע נפשו, שאינו אוכל אלא בשביל בירור הניצוצות כדי להשביע את נפשו, אבל התורה על הרוב תדבר40, וראה הקב״ה בצדיקים שהם מועטין41, משא״כ על הרוב האכילה אינה לשובע נפשו, אלא כדי להשתמש בכח האכילה ההיא ללימוד התורה וקיום המצוות (כמבואר בתניא42). [ורק בשבת אמרו רז״ל43 פרש שבתכם לא קאמר, דאכילת שבת אין בה פסולת, היינו שאכילה זו אינה מגשמת את האדם האוכל, ואדרבה, המצוה היא לאכול בשר שמן ויין ישן44 וכו׳. וכמבואר גם בלקו״ת פרשתנו45 בענין לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל46, דישראל הוא בחי׳ שבת, ואז לא יש ענין העמל והיגיעה, כי הבירור דשבת הוא בדרך ממילא, משא״כ יעקב הו״ע ימות החול, ולכן אומרים47 במוצאי שבת אל תירא עבדי יעקב]. והיינו שאכילה מצד עצמה היא אכילה סתם (וכך נראית לעיני הרואה אותה מבחוץ, כולל היצר הרע), ורק לאחרי זה הרי הוא מעלה אותה ע״י שלומד תורה ומקיים מצוות בכח האכילה ההיא, שע״ז אין צריך לעבודה מיוחדת. וכ״ש וק״ו אם אוכל למלאות תאוות גופו, שאז צריך עבודה מיוחדת להעלות הניצוצות ממקום שנפלו לשם ע״י אכילתו באופן כזה, כמבואר בתניא42. ועד״ז הוא בענין עסק הפרנסה, שכאשר עוסק בפרנסתו בדרך הטבע (כדי שיהי׳ כלי לברכת ה׳), הרי זה באופן שיש נתינת מקום לענין שאינו עסק התומ״צ. ולכאורה צריך להבין למה היתה כזאת, שכן תהי׳ עבודת האדם. ומבואר בזה בכמה מקומות, שטעם הדבר הוא, כי דוקא ע״י הירידה למטה ביותר עולים למעלה יותר. וזהו תוכן העבודה בבחי׳ יעקב שהיא עבודה במרמה, היינו ענין של לקיחה במרמה מרשות הלעו״ז, ע״ד בא אחיך במרמה ויקח ברכותיך. וזהו גם מה שהברכה שלקח יעקב במרמה היא ויתן לך האלקים מטל השמים גו׳48, כמבואר בקבלה49 דטל השמים הוא הטל שעתיד להחיות בו את המתים50, דזהו גם ענין עבודת יעקב, להחיות את המתים, היינו להעלות ולברר ולהחיות את הניצוצי קדושה שנפלו למטה מטה עד שהם בבחי׳ מתים כדאיתא בזהר51 דמאן דנפיל מן דרגי׳ אקרי מת, שזהו ע״י העבודה באופן דערמומיות, היינו בתכלית ההתחזקות והתוקף, להפך את החושך. והעבודה דישראל היא לאחרי שכבר בירר את התחתון ביותר, שאז עבודתו היא בעניני קדושה גופא.

והנה בעסק התומ״צ גופא יש ג״כ ב׳ בחינות יעקב וישראל. דיעקב קאי על מעשה המצוות, שהמצוות נתלבשו בדברים גשמיים דוקא, ועשייתם היא בדרכי הטבע דוקא, כידוע52 הסיפור עם רבינו הזקן שלא רצה לקדש את הלבנה כל זמן שהספינה שהי׳ עלי׳ לא נעצרה בדרך הטבע, ובכללות הרי המצוות תלויים במעשה האדם. וישראל קאי על התורה, דהתורה היא דבר ה׳, וכמ״ש53 הלוא כה דברי כאש נאום הוי׳, מה אש אינו מקבל טומאה כך דברי תורה אינן מקבלים טומאה54. דהתורה ניתנה מלמעלה למטה, כמו שאומרים בברכת התורה אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו, תורה שלו. וזהו מה שיעקב נתברך בעפר דוקא, והי׳ זרעך כעפר הארץ, כי העבודה דקיום המצוות קשורה עם בחי׳ עפר, דענין העפר מורה על הביטול בתכלית כמו שאומרים55 ונפשי כעפר לכל תהי׳, היינו כמו העפר שהכל דורסין עליו, שזהו ענין קבלת עול מלכות שמים שלימה. וזהו שלימות קיום המצוות, הקדמת נעשה לנשמע, שאינו מקיים את המצוות מצד הסגולה והטעם שבדבר, אלא רק משום שקדשנו במצוותיו וציונו (כנוסח ברכת המצוות), וכידוע שזוהי הכוונה כללית שבכל המצוות (כמבואר בעטרת ראש לאדמו״ר האמצעי56), ובלשון הידוע57 שאילו נצטוינו לחטוב עצים היינו עושים זה באותה קבלת עול וחיות וכו׳. משא״כ התורה ענינה הוא הבנה והשגה, ענין נשמע שלאחרי הנעשה.

וזהו מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל, דעפר יעקב קאי על קבלת עול ומעשה המצוות, וכפירוש רש״י2 שיש כמה מצוות התלויות בעפר וכו׳, וענין רובע ישראל רומז לתורה, כפי שמביא כ״ק אדמו״ר האמצעי58 וכ״ק אדמו״ר הצ״צ59, דרובע קאי על הגשמים, שהגשמים פועלים על העפר שיתאחדו חלקי העפר יחד, כמ״ש60 על אדם הראשון (דשופרי׳ דיעקב מעין שופרי׳ דאדם61) שנברא עפר מן האדמה דוקא, שבתקופת תשרי נקראת הארץ בשם אדמה משום שאז יש עפר ומים יחד62, וכמ״ש63 ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה64, וברוחניות היינו התורה, כמארז״ל65 מה עפר אינו מתברך אלא במים כך ישראל אינן מתברכין אלא בזכות התורה שנמשלה למים66, והיינו ענין הבנה והשגה. וזהו ענין מי מנה גו׳ ומספר גו׳. דהנה התורה מצד עצמה הרי היא למעלה מהתחלקות ופרטים, אלא שמתלבשת בכמה וכמה פרטי המצוות, עד שנאמר בה ועלמות אין מספר67 שהם מימרות האמוראים שאין להם גבול68, שהרי כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש ניתן למשה מסיני69, היינו כל הפרטים הבאים מהכלל דתורה (כמבואר במ״א70), דזהו החידוש שבתורה דאף שהיא בבחי׳ אחדות פשוטה מ״מ היא נמשכת לפרטים. ויש לבאר החידוש בדבר ע״פ המבואר במ״א71 על הפסוק72 הנוטע אוזן הלא ישמע אם יוצר עין הלא יביט, דלכאורה תמוה הרי פשיטא ומאי קמ״ל. ומבואר בזה, שזהו להוציא מדעת הטועים73 הטוענים רם על כל גוים הוי׳74, שכיון שהוא ית׳ הוא בבחי׳ אחדות פשוטה הרי אינו יכול ואינו רוצה להיות נמשך ולהתלבש בבחי׳ הבטה ושמיעה, וע״ז מחדש הכתוב, שכיון שהוא יוצר עין ונוטע אוזן, הרי מוכח מזה שנמשך ומתלבש גם בהפרטים. ועד״ז הוא גם בתורה, דהתורה מצד עצמה היא בבחי׳ אחדות הפשוטה, שהרי אורייתא וקוב״ה כולא חד75 והוא המדע והוא היודע והוא הידוע76, ואעפ״כ התורה יורדת ומתלבשת בפרטים ובפרטי פרטים. וזהו ענין חיבור המים והעפר, רובע ישראל, שהתורה פועלת בהמצוות, וכפשטות הענין, שאינו דומה קיום המצוות לפני לימוד התורה והבנתה לעמקה ולרחבה על בורי׳ לקיומם לאחרי זה.

וזהו מ״ש ומספר את רובע ישראל, שלא נאמר כאן בפירוש שאין להם מספר, ועד שיש פירוש שהכוונה היא שרובע ישראל יש לו מספר (כנ״ל). והענין הוא, דהמצוות מצד עצמם הרי יש להם מספר, וכמבואר באגרת הקודש77 שהמצוות ניתנו במדה ושיעור ומדידה וצמצום, ובכללות הרי יש מספר תרי״ג מצוות דאורייתא וז׳ מצוות דרבנן, אלא שאעפ״כ החידוש בזה הוא שיש מקום שיהי׳ ענין עלמות אין מספר78, היינו לחדש בלי גבול פרטים במצוות, שזהו מצד זה שכל המצוות כלולות זו בזו, עד שאומרים בלשון תימה מי מנה עפר יעקב. ועד שעולים למדריגה נעלית יותר מזו, לבחי׳ ישראל אותיות לי ראש, שהראש נעשה באופן דלי, דכל מקום שנאמר לי אינו זז לעולם79, היינו שהוא בבחי׳ נצחיות. דזה קשור עם כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל. ויתירה מזו, שעי״ז עולים למדריגה נעלית יותר בשם ישראל, וכנ״ל שנתינת השם ישראל עצמה נאמרה בכתוב ב׳ פעמים. הפעם הא׳ נאמר כשניתן השם ע״י המלאך, ואז ניתן טעם לזה כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל, היינו שזה שייך וקשור עם עבודת האדם. אמנם אח״כ כתיב ויקרא לו א-ל אלקי ישראל, שהקב״ה קרא ליעקב ישראל, ושם לא נאמר טעם זה. ויש לומר הטעם בזה, שזהו כפי שישראל הוא בחי׳ שם עצמי, שלכן ישראל אע״פ שחטא ישראל הוא80, דהגם שאינו כלל בבחי׳ שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל, מ״מ נקרא בשם ישראל, שזהו ענין ישראל שלמעלה מסדר ההשתלשלות בעולמות ולמעלה מכחות האדם. ומבחינה זו נמשך אמיתית ענין אין מספר, מי מנה גו׳ ומספר את רובע ישראל.

וזהו גם מה שאמרו רז״ל שאברהם נתברך בכוכבים ויצחק נתברך בחול הים ויעקב נתברך בעפר, ועיקר המעלה היא ביעקב דוקא. כי כוכבים מקומם הוא בשמים, וא״כ אין תכלית הכוונה בהם, שהרי תכלית הכוונה היא לעשות לו ית׳ דירה בתחתונים81 דוקא ולא בשמים, ועד״ז ענין החול שנתברך בו יצחק, הרי בחול כל גרגיר שבו הוא נפרד בפני עצמו, ולכן הגם שהוא במספר עצום ורב, מ״מ הוא בגדר מספר. אמנם ענין העפר הנעשה ע״י חיבור המים עם החול, המשכת האחדות הפשוטה שבתורה שתומשך במעשה המצוות, הרי עי״ז נעשה ענין אין מספר, כמו האחדות שבתורה שאינה בחשבון כלל. וכמבואר בלקוטי תורה82 בדרושי מתן תורה בענין שהתורה נמשלה לדם שבאברים, שכשם שהדם שבכל רמ״ח אברים הוא אותו הדם אף שהאברים שונים זה מזה, כך גם התורה ענינה הוא לפעול אחדות בפרטי המצוות. ועד״ז מבואר באגה״ק83 לענין השכינה שנקראת לב, שלכן היא פועלת אחדות בכל ישראל, כמו שמהלב יוצא הדם לכל האברים כולם.

וזהו כללות תוכן עבודת האדם בזמן הגלות, בבחי׳ מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל. דהעבודה היא בבחי׳ עפר יעקב, תכלית הביטול והקבלת עול כמו עפר שהכל דורסין עליו, היינו שכאשר בא לידו ענין של תורה ומצוות, הרי הוא מתבטל ממציאותו ואינו אלא עפר כמו העפר אשר הי׳ בקרקע המשכן84, ושכנתי בתוכם85 בתוך כאו״א מישראל86. ומזה עולה למעלה עליונה יותר, ומספר את רובע ישראל, ענין התורה, דאין מים אלא תורה87, שע״י תורה נעשה בבחי׳ ראש, ישראל אותיות לי ראש, וכמאמר88 מאן מלכי רבנן, ועד שמגיע להמדריגה הנ״ל שנקרא ישראל ע״י הקב״ה עצמו. וע״י מעשינו ועבודתינו במשך זמן הגלות89 באים לקיום היעוד בימות המשיח דמי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל כפשוטו, כמ״ש90 והי׳ מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר, וכמ״ש91 הוי׳ אלקי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים ויברך אתכם כאשר דיבר לכם, וכמארז״ל92 שאמר משה זו משלי אבל הקב״ה יברך אתכם כאשר דיבר לכם. והגם שבגשמיות כפשוטו הרי הארץ היא מוגבלת, שיש בה מהלך ת״ק שנה ממזרח למערב וכו׳, וכמאמר רבן גמליאל93 יכולני לשער כמה טיפות יש בים, מ״מ הרי באיכות הו״ע שלמעלה ממספר כלל, ובפרט מצד זה שישראל מתקשראן באורייתא ואורייתא בקוב״ה, ועד שישראל ואורייתא וקוב״ה כולא חד94, וא״כ הרי הם למעלה מגדר מספר לגמרי, ונמשך למטה באופן דמי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל, בביאת משיח צדקנו, בקרוב ממש.

__________

1) לכללות המאמר – ראה ד״ה שבאוה״ת בלק ס״ע תתקיז ואילך. מאמרי אדהאמ״צ במדבר ח״ד ע׳ א׳תצב. וש״נ.
2) בלק כג, י.
3) ראה תמיד לב, א – ע״פ חגיגה יג, א.
4) איוב כה, ג.
5) תהלים קמז, ה.
6) במדב״ר פ״ב, יב (הובא באוה״ת שם ע׳ תתקנד).
7) ויצא כח, יד.
8) קיח, סע״א ואילך.
9) לך לך יג, יז.
10) כלי יקר בלק שם, ט (ד״ה עם לבדד). וראה ראב״ע שם.
11) וישלח לב, כט.
12) שם לג, כ.
13) ראה מגילה יח, ב. וראה רמב״ן עה״פ. וראה מאמרי אדהאמ״צ שם ע׳ א׳תק ואילך.
14) תולדות כה, כו.
15) ראה פרש״י עה״פ.
16) ברכות יג, א.
17) לך לך יז, ה.
18) וישלח לה, י.
19) ויגש מו, ב. ברכות שם.
20) ע״ח שער (ג) סדר אצילות פ״ב. פרדס שער (כג) ערכי הכינויים בערכו. תו״א ואוה״ת ר״פ ויצא. ועוד.
21) פע״ח שער (כט) הלולב פ״א. תו״א שמות נ, א ואילך. מאמרי אדהאמ״צ ויקרא ח״א ס״ע צה. וש״נ.
22) ר״פ ויצא.
23) תולדות כז, לו.
24) שם, לה.
25) ראה גם סה״מ תרס״ח ע׳ נו ואילך. לקו״ש ח״א ס״ע 55. וש״נ.
26) תניא פל״ו.
27) שבת פח, ב ואילך.
28) בראשית ג, א.
29) משלי ח, יב.
30) שבת נה, ב. וש״נ.
31) בהבא לקמן – ראה לקו״ת פינחס עז, ג. שה״ש יא, ג. ד״ה ומעין תש״ו (סה״מ תש״ו ע׳ 64). ובכ״מ. וראה בארוכה ד״ה באתי לגני תשל״א (סה״מ מלוקט ח״ה ע׳ קמט ואילך).
32) פ׳ ראה טו, יח.
33) ראה ספרי עה״פ. נת׳ בהקדמה לדרך חיים. סהמ״צ להצ״צ קז, ב. קונטרס ומעין מי״ז (ע׳ 108). מכ״ה (ע׳ 126 ואילך). ועוד.
34) ל׳ הכתוב – דברי הימים-א יב, לד. וראה סה״מ תש״ט ע׳ 222 בהערה.
35) תהלים קכח, ב.
36) ראה לקו״ת שלח מב, ריש ע״ד. דרושי ר״ה סג, ד. ובכ״מ.
37) שבת לא, א. יומא פו, א.
38) ראה תו״א ר״פ חיי שרה. סהמ״צ להצ״צ צ, א-ב. ובכ״מ.
39) משלי יג, כה.
40) ראה מו״נ ח״ג פל״ד.
41) יומא לח, סע״ב.
42) פ״ז.
43) זח״ב פח, ב.
44) ראה טושו״ע (ודאדה״ז) או״ח סרמ״ב.
45) בלק עב, א ואילך. וראה גם ד״ה לא הביט און ביעקב תשכ״א (לעיל ע׳ קסח ואילך). ד״ה מי מנה תשכ״ה (לעיל ס״ע קצג ואילך).
46) בלק כג, כא.
47) לקו״ת שם (עב, ב). וראה סה״מ בראשית ח״א ע׳ צא הערה 24.
48) תולדות שם, כח.
49) זח״ב פג, א.
50) ראה שבת פח, ב.
51) ח״ג קלה, ב. וראה לקו״ש ח״י ע׳ 211. וש״נ.
52) לקו״ד ח״ד תשנב, ב ואילך. וראה לקו״ש ח״ה ע׳ 80. ועוד.
53) ירמי׳ כג, כט.
54) ברכות כב, א. וש״נ.
55) ראה אוה״ת שבהערה 1 ע׳ תתקלב ואילך.
56) דרוש לעשי״ת נח, סע״ב ואילך.
57) ראה לקו״ת שלח מ, א. ובכ״מ.
58) ראה מאמרי אדהאמ״צ שם ע׳ א׳תקיד ואילך.
59) אוה״ת שם ס״ע תתקלט ואילך.
60) בראשית ב, ז.
61) ב״מ פד, א. וראה אגה״ק ס״ז (קיא, סע״ב ואילך).
62) ב״ר פי״ג, יב.
63) בראשית שם, ו.
64) אוה״ת שם ע׳ תתקלב.
65) ב״ר פמ״א, ט. פס״ט, ה.
66) אוה״ת שם ע׳ תתקלה.
67) שה״ש ו, ח.
68) ראה שהש״ר עה״פ (פ״ו, ט (ב)). לקו״ת שה״ש מ, ב. ובכ״מ.
69) ראה מגילה יט, ב. ירושלמי פאה פ״ב ה״ד. שמו״ר רפמ״ז. ועוד.
70) ראה לקו״ש חי״ט ע׳ 252 ואילך. וש״נ.
71) סה״מ קונטרסים ח״ב רעו, ב ואילך. סה״מ אידיש ע׳ 15. ס״ע 25 ואילך.
72) תהלים צד, ט.
73) הובא במו״נ ח״ג פי״ט.
74) תהלים קיג, ד. וראה ספר הערכים – חב״ד (כרך ב) ערך אומות העולם ס״ג (ע׳ רעח). וש״נ. ובארוכה – ״קובץ י״א ניסן – שנת הקי״ג״ (קה״ת, תשע״ד) עה״פ (ע׳ 61 ואילך).
75) ראה זח״ב צ, ב. וראה ג״כ זהר ח״א כד, א. ח״ב ס, סע״א. תניא בהקדמה (ג, ב). שם פ״ד (ח, ב). ריש פכ״ג. קיצורים והערות לתניא ע׳ קד-ה. וש״נ.
76) רמב״ם הל׳ יסוה״ת פ״ב ה״י. הובא בתניא פ״ב (ו, א). פמ״ח (סח, ב). ועוד.
77) סימן י.
78) ראה לקו״ש חכ״ט ע׳ 104 ואילך.
79) ויק״ר פ״ב, ב. וראה לקו״ת במדבר ט, ג. ובכ״מ.
80) סנהדרין מד, רע״א.
81) ראה תנחומא נשא טז. בחוקותי ג. במדב״ר פי״ג, ו. תניא רפל״ו.
82) במדבר יג, א ואילך.
83) סימן לא.
84) נשא ה, טז. וראה אוה״ת שם ריש ע׳ תקלב.
85) תרומה כה, ח.
86) ראה אלשיך עה״פ. של״ה סט, א. ועוד.
87) ב״ק יז, א. וש״נ.
88) ראה גיטין סב, סע״א. זח״ג רנג, ב (ברע״מ).
89) ראה תניא רפל״ז.
90) הושע ב, א.
91) דברים א, יא.
92) ספרי ופרש״י עה״פ.
93) ראה הוריות י, סע״א.
94) ראה זח״ג עג, א.

[סה"מ במדבר ח"ב ע' רלה ואילך]

מאמר ראשון מהמשך. נדפס בסה״מ תשל״ג ע׳ 440 ואילך.

סגירת תפריט