לו) בחודש השלישי גו׳ – אור ליום ד׳, ר״ח סיון ה׳תשל״ז

בס״ד. אור ליום ד׳, ר״ח סיון ה׳תשל״ז

הנחה בלתי מוגה

בחודש השלישי גו׳ ביום הזה באו מדבר סיני ויסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני גו׳ ויחן שם ישראל נגד ההר1, וידועים דיוקי רבותינו נשיאינו ע״ז בתורה אור2 ובתורת חיים3 ובאור התורה לכ״ק אדמו״ר הצ״צ4, דהנה בכתוב נאמר סתם ביום הזה ולא פירש באיזה יום לחודש, רק רז״ל5 דרשו שהוא בראש חודש, דכתיב הכא ביום הזה גו׳ וכתיב התם6 החודש הזה לכם גו׳, ולכאורה למה לי׳ למילף שזה הי׳ בראש חודש מגזירה שוה, הלא הי׳ יכול לכתוב זה בפירוש, ומזה מובן שבענין זה נוגע מה שזמן הזה נקרא בלשון ביום הזה. גם צריך להבין המשך הכתובים, שמקדים תחילה שבאו מדבר סיני, ולאחרי זה אומר דויסעו מרפידים, והרי בפשטות הי׳ זה בסדר הפוך, דתחילה נסעו מרפידים ולאחרי זה באו מדבר סיני, ולמה מקדים הכתוב מה שבאו מדבר סיני לפני ויסעו מרפידים. והנה הכתוב בחודש השלישי והפסוקים וכל הפרשה שלאחרי זה ענינם הוא פרשת מתן תורה ואמירת עשרת הדברות, ומזה מובן שתוכן הכתוב דבחודש השלישי גו׳ ענינו הוא מתן תורה, היינו שהתחלת ענין מתן תורה היתה בחודש השלישי גו׳ ביום הזה באו מדבר סיני, וזהו מה ששנו חכמים במשנתם7 משה קיבל תורה מסיני.

וידוע ביאור רבותינו נשיאינו בזה8, בהקדים ביאור ענין החידוש דמתן תורה. דלכאורה אינו מובן מהו חידוש ענין מתן תורה, דהלא גם קודם מתן תורה הי׳ ענין לימוד התורה, וכדאיתא בגמרא9 אברהם אבינו זקן ויושב בישיבה הי׳ כו׳ יצחק אבינו זקן ויושב בישיבה כו׳ יעקב אבינו זקן ויושב בישיבה, עד שאומרים9 מימיהן של אבותינו לא פרשה ישיבה מהם, אפילו בהיותם במצרים, ועאכו״כ בצאתם ממצרים, ולאחרי זה נתוספו להם עוד כמה ציוויים במרה [כמפורש פרטיהם בגמרא10], עד שבעשרת הדברות עצמן נאמר11 כאשר צוך, ופירש״י בפירושו על התורה12 כאשר צוך קודם מתן תורה במרה, ואע״פ שכבר הי׳ לימוד התורה וכו׳ לפני זה, מ״מ אומרים שמתן תורה הי׳ ענין נפלא ביותר, עד שמחלקים (בהזמן דשיתא אלפי שנין) בשני13 אלפים תהו ו(רק אח״כ) שני אלפים תורה* כו׳, ועד שאיתא בגמרא בהסוגיא דמתן תורה14 דלפני מתן תורה היתה כל הבריאה כולה במצב דיראה15, וכשקיבלו ישראל את התורה נעשה ושקטה, דזהו מש״נ16 יום הששי בה׳ יתירה, ה׳ הידיעה, שקאי על יום המיוחד, יום הששי והוא ו׳ בסיון שניתנה בו תורה17, דאז דוקא נעשה ושקטה15, משא״כ בלימוד התורה שלפני זה.

והנה מזה שאומרים18 אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו, מובן שהענין דקרבנו לפני הר סיני [שהי׳ בחודש השלישי גו׳ ביום הזה דאז באו מדבר סיני], הוא ענין שבערך לנתינת התורה, ומשום זה אומרים על קרבנו לפני הר סיני (ולא נתן לנו את התורה) שגם אז דיינו. דלהיות שבקרבנו לפני הר סיני ישנה שייכות וענין ומעין מנתינת התורה, לכן שייך לומר על זה דגם לולא נתינת התורה הי׳ דיינו, אבל בשני דברים שאין ביניהם נקודות משותפות מאי קא משמע לן דדיינו, דהרי הם ב׳ דברים נפרדים שאין שום שייכות ביניהם, וא״כ מזה גופא שאומרים אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו, הרי זה עצמו מכריח לומר שישנה שייכות פנימית בין קרבנו לפני הר סיני ונתינת התורה, ועד ששייך לומר ע״ז דיינו. אמנם אעפ״כ אומרים דהענין דארץ יראה ושקטה הי׳ ביום מתן תורה כנ״ל, וכן ביטול הגזירה דעליונים לא ירדו למטה ותחתונים לא יעלו למעלה19 הי׳ בששה בסיון בזמן מתן תורה דוקא, משא״כ בהמעין שהי׳ לפני זה בר״ח סיון, בחודש השלישי גו׳ ביום הזה באו מדבר סיני.

והענין הוא, כמובן מביאורי רבותינו נשיאינו בזה8, שהענין שהי׳ בחודש השלישי גו׳ ביום הזה (מעין דמתן תורה) נפעל ע״י שבאו ועמדו במעמד ומצב דמדבר סיני. דהנה הענין דמדבר סיני פעל אצל כאו״א, אנשים נשים וטף, שיהי׳ ויחן שם ישראל נגד ההר, ויחן לשון יחיד, כפרש״י עה״פ כאיש אחד בלב אחד כו׳. ומבואר בהמשך תער״ב20 דמה שאמרו כאיש אחד בלב אחד ענינו הוא המעלה והעילוי שישנו בביטול הכלים, שהו״ע נפלא ומעלה גדולה ביותר. וביאור הענין, דהנה בשעת מתן תורה הי׳ ריבוי גדול עד שהיו ששים ריבוא מישראל21, שזהו מספר הכולל, וכולל בעצמו גם את הששים ריבוא ניצוצות כמבואר בארוכה בתניא22, ועמדו כולם בתנועה כזו שגם בהיותם ריבוי גדול עד לריבוי בתכלית מ״מ עמדו כאיש אחד בלב אחד. ותנועה זו היתה עי״ז דגם בהיותם רבים, שזהו ענין הכלים, מ״מ עמדו כולם בביטול נפלא, עד שהיו כאיש אחד בלב אחד, ועד שנאמר ויחן שם ישראל נגד ההר, ויחן לשון יחיד. וענין זה (ויחן לשון יחיד, ביטול הכלים) פעל ענין מתן תורה, וכדאיתא במדרש23 שבכל המסעות כתיב ויסעו ויחנו, נוסעים במחלוקת וחונים במחלוקת, כיון שבאו כולם לפני הר סיני נעשו כולם חני׳ אחת, הדא דכתיב ויחן שם ישראל, ויחנו שם בנ״י אין כתיב כאן אלא ויחן שם ישראל, אמר הקב״ה הרי שעה שאני נותן תורה לבני, הרי שהאחדות שבויחן (ביטול הכלים) הביאה למתן תורה.

וביאור הענין, דהנה החידוש שבענין התורה הוא, דתורה היא מלשון הוראה24, שביחד ע״ז שהתורה היא חכמתו ורצונו של הקב״ה25, הנה ענינה הוא ג״כ מלשון הוראה, היינו הוראה למטה דוקא, דהתורה לא בשמים היא26 וניתנה למטה דוקא, וכדאיתא במדרש27 דאמר הקב״ה אני ואתם נלך אצל בית דין של מטה כו׳. וכמו שמפליא כ״ק אדמו״ר הזקן בקונטרס אחרון28 גודל העילוי שבלימוד התורה למטה דוקא, שכשתלמיד ותיק [בסוף כל הדורות באיזה מקום שהוא] מברר ספק בתורה, בענין של שקלא וטריא שלא הי׳ מבורר עד אז, ועאכו״כ כשע״י בירורו בא לפסק דין בפועל, לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא29, הנה ע״י בירור זה נתברר הענין למעלה מעלה, עד שעי״ז מתבררין הניצוצין, והקליפות מתפרטים ומתפרדים מהקדושה30. ובירור זה אפשר להיות דוקא ע״י נשמה בגוף, הנמצאת בתחתונים ממש בעולם התחתון שאין תחתון למטה ממנו31.

והנה אף שהבירור הוא ע״י הנשמה המלובשת בגוף דוקא כנ״ל, מ״מ ביחד ע״ז הבירור נעשה בכח עצמותו ומהותו ית׳. דהנה סדר ההשתלשלות כמו שהוא מצד הבריאה הוא באופן בלתי מבורר, במעמד ומצב של ספק, ומזה גופא מובן שבכדי לפעול הבירור הרי זה בכח העצמות דוקא, שהוא בורא העולם, וכמאמר32 שמהותו ועצמותו של המאציל ב״ה שמציאותו מעצמותו ואינו עלול מאיזה עילה שקדמה לו ח״ו כו׳ הוא לבדו בכחו ויכלתו לברוא יש מאין ואפס המוחלט ממש כו׳, ולהיות שהוא בורא העולם ע״כ ביכלתו לבררו אף שמצד הבריאה הוא באופן בלתי מבורר וכו׳. ולכן, הנה גם ישראל עם קרובו33, כשעומדים במעמד ומצב של ביטול כו׳, גם ביכלתם לברר כו׳.

וזהו מה שויחן שם ישראל נגד ההר, כאיש אחד בלב אחד, היא הקדמה שהביאה למתן תורה, היות כי ענין התורה הוא הוראה, לברר הספק כו׳, וזהו ע״י שישראל עומדים בביטול בדוגמת הביטול דכאיש אחד בלב אחד שנת״ל שזהו ענין ביטול הכלים, דהרי זהו עיקר ענין הכלים – גופי בנ״י עם הנשמה המלובשת בהם, שנשמה זו פועלת הביטול גם בגלוי, וע״י ביטול זה מתאחדת הנשמה עם עצמות ומהות. ובכח העצמות הנה נעשה הוראה בהמקום בו ניתנה ונמצאת התורה, דזהו עולם הזה התחתון שאין תחתון למטה ממנו, ועי״ז ביכולת לברר ענין שהי׳ בספק עד אז הן למעלה והן למטה, וכן לברר להפריד ולהבדיל בין הכשר הטהור והקדוש ללעו״ז. וזה נעשה ע״י ההתאחדות דעצמות ומהות עם ישראל, דהתאחדות זו נעשית ע״י אורייתא, דישראל אורייתא וקוב״ה כולא חד34.

אמנם היות שנמצאים בעולם הזה התחתון, צריך לפעול שעולם הזה התחתון לא יבלבל, ועאכו״כ שלא יעלים ויסתיר, ועי״ז יהי׳ אפשר להיות ביטול הכלים כדבעי. ועז״נ באו מדבר סיני, ואיתא בגמרא35 מאי הר סיני הר שירדה שנאה לאומות העולם עליו, דהיינו שבסיני נעשה הריחוק והבדלת עצמו עד לאופן של שנאה לכל עניני לעו״ז, אף לההעלם והסתר שאפשר להיות מצד הגוף ונפש הבהמית. והיינו, שהגם שהגוף ונפש הבהמית יהיו בקיומם ובבריאות השלימה, וכמ״ש הרמב״ם36 היות הגוף בריא ושלם מדרכי ה׳ הוא, מ״מ ביחד ע״ז הנה הגוף עומד בביטול, ואז אינו מעלים ומסתיר, ואדרבה על ידו נעשה מדרכי ה׳ הוא, שנעשה כלי שעל ידו תהי׳ המשכת האור, עד לתכלית השלימות דאור, עד שתהי׳ על ידו המשכת העצמות ומהות, כמה שאפשר לומר ענין של המשכה בנוגע לעצמות ומהות. וזהו ענין סיני, ירדה שנאה לאומות העולם, ענין השנאה להלעו״ז, וזה נעשה ע״י שישראל מתקשראן באורייתא, ואורייתא מתקשראה בקוב״ה. וזהו מה שמבואר בהדרושים37 שהתורה נקראת עוז ותושי׳38, שמתשת כח נפש הבהמית ונותנת כח ועוז לנפש האלקית, דמה שמתשת כח נפש הבהמית הו״ע השנאה ללעו״ז וכו׳.

והנה כדי לפעול ביטול זה בנפש הבהמית צריכים שהגילויים יאירו למטה, ועד שגם כל הגילויים צריך שיאירו למטה. והיינו שאף שעולם הזה הוא עולם התחתון, מ״מ כל הגילויים שלמעלה צריך שיאירו למטה [ובמילא יהי׳ אפשר להיות עי״ז גילוי עצמות ומהות], וזהו מ״ש ביום הזה באו מדבר סיני, ביום הזה סתם, כי בענין זה נוגע דוקא שיהי׳ הענין דביום הזה, דיום ענינו גילוי כמ״ש39 ויקרא אלקים לאור יום, ועאכו״כ מ״ש הזה, דזה ענינו גילוי, כפירש״י40 וכלשון המדרש41 מראה באצבעו ואומר זה א-לי ואנוהו גו׳42 הנה אלקינו זה גו׳43, שבפשטות זהו גילוי גם בעולם הזה התחתון, עד שאפשר להראות הגילוי באצבעו הגשמי. וע״י גילוי זה הנה נעשה הכנת המטה, הכלים, שהכלים הם בבחי׳ ביטול, ויחן שם ישראל כאיש אחד בלב אחד.

וזהו מ״ש ויחן שם ישראל נגד ההר, דבכדי להיות ביטול זה דויחן כאיש אחד בלב אחד, הנה ע״ז אומר נגד ההר, וכמו שמפרשים בזה מפרשי התורה44 שההר פעל עליהם שיהי׳ ויחן לשון יחיד, דההר נקרא סיני, שענינו שנאה ללעו״ז כנ״ל, עד שגם עניני הרשות המעלימים ומסתירים עומדים בביטול. ועי״ז זוכים שיהי׳ משה קיבל תורה מסיני, שע״י הביטול דונפשי כעפר לכל תהי׳45, בחי׳ ביטול בתכלית השלימות (סיני) (כמבואר בהמאמרים46), נעשה ״קיבל תורה״, שנעשה מקבל מוכשר לקבל התורה בקבלה אמיתית. דהתורה היא חכמתו ורצונו של הקב״ה, כמבואר בתניא25 שהמצוות הן אברין דמלכא47 לבד, משא״כ התורה היא בחי׳ חב״ד, עד שהתורה היא בחי׳ עצמותו ומהותו ית׳, ואהי׳ שעשועים גו׳ לפניו48 עד שהיא נעלמה מעיני כל חי49, אמנם לאחרי זה נמשכת בבחי׳ שעשועים יום יום גו׳48, דזהו מה שאלפיים שנה קדמה תורה לעולם50, ומזה נמשך גם למטה, וכשבאים הב׳ אלפים תורה, הנה נמשכת בהזמן ובהיום דמתן תורה, למטה, ובאופן דתורה אור51, היינו שהמשכת התורה באה באופן גלוי.

אמנם הגם שישנו גילוי התורה, עדיין צריך לפעול שיהי׳ ארץ יראה ושקטה, וע״ז אמרו באבות52 על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים, שענינה צדקה, ובג׳ עבודות אלו צריך להיות ענין הביטול, כמבואר בכמה מקומות בארוכה53, כי אף שכל ההשפעות הנמשכות מלמעלה, כולל ענין מתן תורה, הנה כללותן הו״ע הצדקה דלך הוי׳ הצדקה54, שזה נותן הקב״ה מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה, מ״מ צ״ל עכ״פ מעין כלי לזה, שזהו ענין העבודה, העלאה מלמטה למעלה, או כמו שנת״ל שעומד בביטול בשלימות, שזהו ענינם של העבד פשוט והעבד נאמן כמבואר בארוכה בהמשך תרס״ו55, וע״י הביטול דעבד לוקח את האדון כולו (נעמט ער דעם אדון אינגאַנצן), דהיות שהעבד אינו מציאות לעצמו כלל, הנה לזה הוא כלי אמיתי למציאות האדון56. וע״י שהוא בתכלית הביטול, הנה מזה נמשך גם בהוראות בפועל, בקו התורה, לימוד התורה בהתמדה ושקידה, בקו העבודה, עבודת הקרבנות ועבודת התפילה, דתפילות במקום קרבנות תקנום57, ובהקו דגמילות חסדים, ענין הצדקה שהוא ענין כללי, דלכן כל התורה נקראת בשם צדקה כמ״ש58 וצדקה תהי׳ לנו כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת, וכנ״ל שכללות ענין ההמשכה והגילויים וירידת העצמות למטה, אנכי הוי׳ אלקיך59, הנה כללותן הו״ע הצדקה.

וזהו בחודש השלישי גו׳ ביום הזה באו מדבר סיני ויחן שם ישראל נגד ההר, דבחודש השלישי גו׳ ביום הזה גו׳ כבר היתה ההכנה שמצד הכלי, היינו דכמו שישראל הם למטה, הי׳ ויחן שם ישראל ויחן לשון יחיד, שמצד המטה הי׳ כבר קרבנו לפני הר סיני, ולכן הנה אע״פ שעדיין לא נתן לנו את התורה, מ״מ מצד המטה (מצד ביטול הכלים) הי׳ כבר מעמד ומצב שהי׳ אפשר לקבל את התורה60, או בלשון אחר, כדאיתא בהדרושים61 דהיות שר״ח סיון הוא כבר יום השלישי בשבוע השביעית דהשבעה שבועות תספר לך62, אזי הוא כאילו נכנס כל השבוע וכאילו נשלם כללות הז׳ שבועות, וכבר באים אל הענין דתספרו חמשים יום63, לקבלת התורה (שזהו ג״כ ענין נתינת התורה). וזהו שכתוב באו מדבר סיני ויסעו מרפידים גו׳, דלהיות שישראל עמדו במעמד ומצב זה דביטול והכנת המטה כבר בחודש השלישי גו׳ ביום הזה, הנה עי״ז הי׳ אצלם ענין התורה שנקראת עוז ותושי׳ כנ״ל, ולכן כשבאו מדבר סיני הנה היתה אז הנסיעה וההעתקה האמיתית מרפידים. דרפידים הוא64 על שם רפו ידיהם מדברי תורה65, ומדייק ע״ז כ״ק מו״ח אדמו״ר נשיא דורנו66 דלכאורה צריך להבין מהו הקשר דתורה לידים, דהרי התורה ענינה לימוד (שעם המוח), וא״כ איזה שייכות יש לה לידים, אך הענין הוא שזהו מה שהתורה קשורה עם ענין הידים, המעשה בפועל. ובזה פעלו ישראל שיהי׳ היפך מהענין דרפו ידיהם, בדוגמא לכללות ענין מתן תורה שהוא ביטול הגזירה וההבדלה שבין עליונים ומטה ותחתונים ומעלה, שביטול הבדלה וגזירה זו נעשית ע״י שהתורה, חכמתו ורצונו של הקב״ה, נמשכת בידים (מעשה בפועל), שעי״ז הידים הם באופן דחזק ועוז (היפך מרפו ידיהם). ואמיתית ענין זה (המשכת התורה בידים, תחתונים ומטה) הי׳ רק כשבאו מדבר סיני (כנ״ל בארוכה), ובואם מדבר סיני הי׳ הוכחה וסימן שויסעו מרפידים, וכמבואר בכמה מקומות67 ע״ז שאומרים שעשרת הדברות מדברים בדברים פשוטים, שזה גופא הוא חידושו של מתן תורה, ביטול הגזירה. וענין זה הי׳ מצד ישראל (היינו מצד המטה) כבר בר״ח סיון, וזהו מ״ש בחודש השלישי גו׳ ביום הזה, שכבר ביום זה הי׳ אצל ישראל הגילוי, שזהו ביום (הזה), ויקרא אלקים לאור יום (כנ״ל), והיום (הגילוי) הי׳ באופן דזה, עד שמראה באצבעו ואמר זה.

וזהו כללות הענין דר״ח סיון, שאז היא התחלת ההכנה למתן תורה כמובן משולחן ערוך אדמו״ר הזקן סוף סימן תצד ועד״ז נדפס גם בסידור, וכמובן פרטי הענינים בזה מפשוטם של כתובים, והובא גם בשולחן ערוך אדמו״ר הזקן שם, שמיד אחר ראש חודש התחיל משה להתעסק עמהם בענין קבלת התורה, שבשני בשבת הי׳ ראש חודש [ואז באו להר סיני, כנ״ל] ובשלישי בשבת אמר להם ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגו׳68, וברביעי אמר להם מצות הגבלה השמרו לכם עלות בהר וגו׳69, ובחמישי אמר להם מצות פרישה שיפרשו מנשותיהן היום ומחר ויהיו נכונים ליום השלישי70 שהוא שבת שבו ניתנה תורה. וכן הוא בכל שנה ושנה, דהימים האלו נזכרים ונעשים71, עד שנעשית ההשפעה למטה כמו שהי׳ בפעם הראשונה, כפירוש האריז״ל בזה72, ואדרבה, הנה מצד הנתינת כח והציווי דמעלין בקודש73 הוא באופן נעלה יותר, כדאיתא באגה״ק74 שבכל שנה ושנה יורד ומאיר כו׳ אור חדש ומחודש [באופן נפלא] שלא הי׳ מאיר עדיין לעולם כו׳. וכן תהי׳ לנו, שהחל מר״ח סיון תהי׳ ההכנה, וההגבלה והפרישה באופן המתאים, והקב״ה עוזרו75 שיהי׳ אפשר למלאות כל זה בעולם הזה התחתון שאין תחתון למטה ממנו, ובאופן דואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגו׳, שזה מורה על הרחבה, בדוגמת ההרחבה שאצל מלך, דאמר מלכא עקר טורא76, וכפירוש החסידות בזה77 דקאי על יצר הרע כמאמר78 צדיקים נדמה להם כהר, ופועלים שיהי׳ עקר טורא, דאינו אומר שמבטל את ההר (יצר הרע), אלא דעוקר אותו ממקומו ועושה ממנו בכל לבבך בשני יצריך79, אתהפכא חשוכא לנהורא ומרירו למיתקו80, ועי״ז אסתלק יקרא דקוב״ה בכולהו עלמין81, שמעין זה הי׳ בשעת מתן תורה כדאיתא בתניא82, ועצם ותוקף הגילוי יהי׳ בביאת משיח צדקנו. ואז ילמד משיח תורה את כל העם כולו83, וילמדו תורה מפי משיח צדקנו, ויהי׳ קבלת התורה בשמחה ובפנימיות84, להמשיך מזה למטה לעשות מכל העולם כולו דירה לו ית׳, ועאכו״כ מארץ הקודש, ארץ אשר גו׳ עיני ה׳ אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה85, ועתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות, ועתידה ירושלים שתתפשט בכל ארץ ישראל86, בגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו.

__________

*) ואע״פ שמסקנת הגמ׳ (ע״ז שם) היא דהב׳ אלפים תורה התחילו בימי אברהם אבינו –
הרי הקושיא על הענין דשני אלפים תורה –
והתירוץ פשוט, שהשנים בשני אלפים תורה שעד מ״ת – הם הכנה וטפל להעיקר, ועד״ז ג״כ קע״ב שנה – דסיום ב׳ אלפים תורה (וכן בדמשיח ״שראוי לבוא״) וק״ל.

__________

1) יתרו יט, א-ב.
2) יתרו סו, סע״ג ואילך.
3) יתרו שסו, ב ואילך.
4) יתרו ע׳ תשעב ואילך. וראה גם ד״ה זה תרל״ג (סה״מ תרל״ג ח״א ע׳ רצג ואילך. וש״נ). תרנ״ה (סה״מ תרנ״ה ע׳ פח ואילך).
5) שבת פו, ב.
6) בא יב, ב.
7) אבות פ״א מ״א.
8) דרושים שבהערות 2-4.
9) יומא כח, ב. וראה גם ד״ה בשעה שהקדימו שנה זו (סה״מ שבועות ע׳ שנח ואילך).
10) שבת פז, ב.
11) ואתחנן ו, ה.
12) ואתחנן שם (משבת שם).
13) ע״ז ט, א. סנהדרין צז, סע״א.
14) שבת פח, א.
15) תהלים עו, ט.
16) בראשית א, לא.
17) פרש״י בראשית שם.
18) נוסח הגש״פ.
19) תנחומא וארא טו. שמו״ר פי״ב, ג.
20) סד״ה ויחן שם ישראל תער״ב (ח״א ע׳ יח).
21) ב״ר פ״ע, ט ובמפרשים שם. ובכ״מ.
22) פל״ז (מח, א).
23) ויק״ר פ״ט, ט. וראה מס׳ דרך ארץ זוטא פרק השלום.
24) ראה רד״ק לתהלים יט, ח. ס׳ השרשים שלו ערך ירה. גו״א ר״פ בראשית (בשם הרד״ק). וראה זח״ג נג, ב.
25) תניא פ״ד.
26) נצבים ל, יב. ב״מ נט, ב.
27) דב״ר פ״ב, יד. מדרש תהלים פ״א, ו. פסיקתא רבתי פיסקא החודש (פט״ו), יט.
28) ד״ה ולהבין פרטי ההלכות (קנט, ב). וראה אגה״ק סכ״ו (קמד, ב ואילך).
29) יומא כו, א.
30) קו״א שם.
31) אגה״ק שם (קמד, סע״א ואילך).
32) אגה״ק ס״כ (קל, סע״א-ב).
33) תהלים קמח, יד.
34) ראה זח״ג עג, א.
35) שבת פט, סע״א. ראה תו״א יתרו שם סז, סע״ג ואילך. תו״ח שם שעב, ב. סד״ה זה תרל״ג (סה״מ תרל״ג שם ע׳ רצט). תרנ״ה (סה״מ תרנ״ה ע׳ צד). ועוד.
36) הל׳ דעות רפ״ד.
37) תו״א שם סז, סע״א ואילך. תו״ח שם. אוה״ת שם ע׳ תשעז ואילך. ד״ה זה תרל״ג (סה״מ תרל״ג שם ע׳ רצה-ו. רצט). תרנ״ה (סה״מ תרנ״ה שם ע׳ צ-צא. צד).
38) ראה סנהדרין כו, ב.
39) בראשית א, ה. ראה תו״א וירא יד, סע״א.
40) עה״פ בשלח טו, ב.
41) שמו״ר פכ״ג, יד. תענית בסופה ובפרש״י.
42) בשלח שם.
43) ישעי׳ כה, ט.
44) ראה כלי יקר עה״פ.
45) תפלת ״אלקי נצור״ (ברכות יז, א).
46) תו״א שם סז, ב ואילך. תו״ח שם שעא, ב ואילך. אוה״ת שם ע׳ תשפד ואילך. ד״ה זה תרל״ג (סה״מ תרל״ג שם ע׳ חצר). תרנ״ה (סה״מ תרנ״ה שם ע׳ צג).
47) ראה תקו״ז ת״ל (עד, סע״א).
48) משלי ח, ל.
49) איוב כח, כא.
50) ראה מדרש תהלים צ, ד. ב״ר פ״ח, ב. תנחומא וישב ד. וש״נ. סה״מ תש״ח ע׳ 272.
51) משלי ו, כג.
52) פ״א מ״ב.
53) לקו״ת אחרי כו, ב.
54) דניאל ט, ז. וראה אגה״ק סי״ז.
55) ד״ה ומקנה רב (ע׳ שח) ואילך.
56) ראה גם המשך תער״ב ח״א פקע״ד (ע׳ שנב ואילך).
57) ראה ברכות כו, א-ב.
58) ואתחנן ו, כה. וראה לקו״ת אמור לד, סע״ב. נצבים נא, א.
59) יתרו כ, ב. ואתחנן ה, ו.
60) ראה המשך תער״ב שבהערה 20.
61) תו״א שם סז, ג. תו״ח שם שעג, א.
62) פ׳ ראה טז, ט.
63) אמור כג, טז.
64) ראה תו״א שם סז, ריש ע״ד.
65) מכילתא ויל״ש בשלח יז, ח.
66) סה״ש תש״ג ע׳ 42. תש״ד ע׳ 75. סה״מ תש״ט ע׳ 34 (השני).
67) לקו״ת במדבר יב, ג. טו, סע״ג ואילך. סה״מ שמות ח״ב ע׳ קיב. וש״נ.
68) יתרו יט, ו.
69) שם, יב.
70) שם, י-יא.
71) ל׳ הכתוב – אסתר ט, כח.
72) ראה רמ״ז בספר תיקון שובבים, הובא ונת׳ בספר לב דוד (להחיד״א) פכ״ט.
73) ברכות כח, א. וש״נ.
74) סי״ד.
75) ל׳ חז״ל – סוכה נב, ריש ע״ב. וש״נ.
76) ראה ב״ב ג, ב.
77) ראה לקו״ש ח״ט ע׳ 349 הערה 11 בשוה״ג.
78) סוכה שם, א.
79) ואתחנן ו, ה. ברכות נד, א (במשנה). ספרי ופרש״י עה״פ.
80) ראה זח״א ד, א.
81) ראה זח״ב סז, ב. קכח, ב. קפד, א. תניא פכ״ז (לד, א). תו״א ויקהל פט, ד. לקו״ת פקודי ג, א. חוקת סה, ב. ועוד.
82) פל״ו.
83) רמב״ם הל׳ תשובה פ״ט ה״ב. לקו״ת צו יז, א-ב. שער האמונה (לאדהאמ״צ) פנ״ו (פט, א) ואילך. סה״מ תרח״ץ ס״ע ר ואילך. וש״נ. וראה גם ד״ה להבין ענין הילולא דרשב״י שנה זו (לעיל ע׳ קעב).
84) ראה לקו״ש ח״ד ע׳ 1307. ח״ח ע׳ 272. חי״ג ע׳ 158. ועוד.
85) עקב יא, יב.
86) ראה ספרי דברים בתחלתו. פס״ר פ׳ שבת ור״ח (פ״א), ג. יל״ש ישעי׳ רמז תקג. לקו״ת מסעי פט, ב.

[סה"מ ימי הספירה ע' רלב ואילך]

נדפס בסה״מ תשל״ז ע׳ 244 ואילך.

סגירת תפריט