בס״ד. ש״פ וישלח, י״ד כסלו ה׳תשח״י
הנחה בלתי מוגה
וישלח1 יעקב מלאכים גו׳ ויהי לי שור וחמור צאן ועבד ושפחה2, ואיתא במדרש רבה3 שור זה משוח מלחמה שנאמר4 בכור שורו הדר לו (ויובן זה ע״פ דברי המדרש רבה (להלן שם5) שור זה יוסף (משיח בן יוסף6), שעפ״ז יובן שייכות הפסוק בכור שורו הדר לו לענין משוח מלחמה), וחמור זה מלך המשיח (משיח בן דוד6), שנאמר7 עני ורוכב על החמור. צאן אלו ישראל שנאמר8 ואתן צאני צאן מרעיתי. ועבד ושפחה, הנה9 כעיני עבדים אל יד אדוניהם כעיני שפחה אל יד גבירתה. והיינו דע״י העבודה בבחי׳ צאן ועבד ושפחה, שהיא עבודתם של ישראל, עי״ז ויהי לי שור וחמור, שע״י העבודה מגיעים לגילוי המשיח. דעבודתם של ישראל היא בקבלת עול, דקבלת עול היא יסוד העבודה ותכלית העבודה10, דהתחלת ויסוד העבודה היא העבודה בדרך עבד פשוט, עד שמגיעים לתכלית העבודה והיא העבודה דעבד נאמן11, ועבודה זו דקבלת עול ישנה כמו שהיא בנשמות דדכורא, והיא בחי׳ עבד, וישנה בנשמות דנוקבא, והיא בחי׳ שפחה. ועבודה זו דקבלת עול מרומזת גם בתיבת צאן, דבצאן כתיב12 כצאן לטבח יובל, שאין להצאן שום רצונות כלל והולכת להמקום שמוליכים אותה, דזהו ג״כ צאן מלשון צאי13 כמ״ש14 צאי לך בעקבי הצאן, צאינה וראינה15, צאינה הוא שהוא יוצא מעצמו ומכל עניניו (אַז ער גייט אַרויס פון זיך און פון אַלע זיינע ענינים) בבחי׳ קבלת עול בלי שום טעם ודעת אלא הוא יוצא (נאָר ער גייט אַרויס) מכל עניני ההשתלשלות, ועי״ז וראינה, והוא הגילוי אלקות שלמעלה מהשתלשלות, וגילוי זה ממשיכים גם בהשתלשלות למטה. והוא כמו שנתבאר לעיל שע״י העבודה דצאן ועבד ושפחה, שהוא העבודה שהוא יוצא מעצמו (וואָס ער גייט אַרויס פון זיך) בדרך קבלת עול, עי״ז ויהי לי שור וחמור, שזוכים להגילוי דלעתיד לבוא. וזהו16 ששלח יעקב להודיע לעשו, אשר עבד עבודתו עשרים שנה בבית לבן ובירר שם כל הבירורים כו׳ בבחי׳ צאן ועבד ושפחה, שעי״ז ויהי לי שור וחמור.
והנה התורה היא נצחית17, בכל זמן ובכל מקום, שכאו״א מישראל יכול להגיע לזה, וכמו שמבאר רבינו18 בענין כי קרוב אליך הדבר מאוד19, שזה קאי על כל אחד מישראל, גם הפחותים, וגם להם קרוב מאוד, ומדגיש שם תיבת מאוד, שלכאו״א מישראל קרוב מאוד להגיע לבחי׳ צאן ועבד ושפחה, ועי״ז ויהי לי שור וחמור. וצריך להבין איך אפשר להגיע לזה, הרי בזמן הגלות ישנם כמה העלמות והסתרים, ובפרט בדרא דעקבתא דמשיחא שהחושך כפול ומכופל, ואיך אפשר לכאו״א להגיע להגילוי דעני ורוכב על החמור. אך הענין הוא בכללות כמאמר20 ישראל עושים תשובה ומיד הם נגאלים. דבלי הבט על כל ההעלמות והסתרים כו׳, הנה ע״י התשובה אפשר לפעול מיד הגאולה. אמנם זה גופא צריך להבין, איך אפשר ברגעא חדא להפוך מן הקצה אל הקצה, אשר מבחי׳ עומק תחת יגיעו לעומק רום ועוד למעלה יותר.
ויובן זה21 בהקדים מ״ש22 שוש תשיש ותגל העקרה בקיבוץ בני׳ לתוכה בשמחה, וצריך להבין והרי השמחה היא מצד הבנים כמ״ש23 אם הבנים שמחה, ומאחר שהיא עקרה איך שייך ענין השמחה. וגם צריך להבין שהרי זה סתירה מיני׳ ובי׳, דמאחר שהיא עקרה מה שייך ענין קיבוץ בני׳. והענין יובן ע״פ מה שאמר נביא הגאולה24, ישעי׳, בענין הגאולה העתידה, רני עקרה לא ילדה25, ומקשה בגמרא26 מאחר שהיא עקרה למה רני, ומתרץ בגמרא לא ילדה בנים לגיהנם כוותיכי. דהנה יש תולדות בקדושה ויש תולדות בלעו״ז. תולדות בקדושה הם המדות הנמשכות מצד הבינה, כמ״ש27 וללאה ששה בנים, שם הגדולה לאה28, ושם ה׳ גדולה לאה, שמצד הבינה נולדים המדות29, דזהו מה שהבינה נקראת אם הבנים שמחה, דכאשר מתבונן בגדולת הוי׳ בטוב הוי׳ וחסדו עמנו נתעורר באהבה לאלקות, וכאשר מתבונן בענין רוממותו ית׳ נתעורר ביראה שנופל עליו אימה ופחד, וכן הוא בשאר המדות שנולדים מהבינה, דכללות המדות הם אהבה ויראה. דזהו התולדות דקדושה. אמנם בכדי שיהי׳ ענין הבחירה, ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב גו׳ ובחרת בחיים30, לזאת ישנם גם מדות בלעו״ז, בכדי שאעפ״כ יהי׳ ובחרת בחיים. והמדות דלעו״ז נולדים ג״כ מההתבוננות דבינה, דכאשר מתבונן בענין תענוגי העולם כו׳ אזי מתעורר בתאוה ואהבה זרה, וכאשר מתבונן בענינים המביאים את היראה כמו פן יחסר לחמו והדומה אזי נתעורר ביראה זרה, וכמו״כ בשאר המדות רעות דכללותם הם במדות אהבה ויראה, והם התולדות דלעו״ז. וזהו רני עקרה לא ילדה בנים לגיהנם כוותי אומות העולם, דמזה שאין לו אהבה ויראה זרות, מצד זה הוא בשמחה.
והנה הדרך להגיע לזה שיהי׳ בטוח אשר לא יהי׳ לו תולדות דלעו״ז הוא כמ״ש31 כי בועליך עושיך ואמרו רז״ל32 אין האשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי, דאשה קאי על כנסת ישראל ועל כאו״א מישראל, דכורת ברית למי שעשאו כלי, היינו שיהי׳ כלי לאלקות. דהנה כתיב33 באר חפרוה שרים, שרים הם האבות34 אברהם יצחק ויעקב, אבות העולם, הנה הם החופרים באר, דכמו הבאר ענינו הוא שנובע מתתא לעילא, דכאשר מסירים את הדברים המונעים מכסים מעלימים ומסתירים אזי הוא נובע בתוקף גדול, כך האבות חופרים באר בכאו״א מישראל, שיהי׳ לו תענוג באלקות (ער זאָל האָבן אַ קוועל און אַ געשמאַק אין אלקות). דזהו ענין הכלי, שיש לו חיות בקדושה. דהנה הרי אפשר להיות קיום המצוות בלי חיות, בדרך מצות אנשים מלומדה35, וכמו מי שהוא בטבע הקרירות, דמצד טבעו אין לו חיות בעניני תאוות ולכן הוא סר מרע, ומקיים מצוות ל״ת ומצוות עשה36, אבל קיומו המצוות הוא בלי שום חיות כלל. וכמו״כ אפשר להיות שמקיים את המצוות לפי שנתחנך כן ומעשה אבותיו בידיו, דאז הרי המצוות הם בלי שום חיות כלל, ולכן חסר אז בהידור המצוה עד שלפעמים חסר גם בעיקר המצוה. וכמו שהוא בקיום המצוות, כך הוא גם בעבודת התפילה, דאפשר אשר תפילתו תהי׳ בלי שום חיות כלל, עד שלפעמים יכול לשכוח איזה מזמור הוא אומר לפי שכל תפילתו הוא רק בשפתיו בלבד ולבו בל עמו, הוא אינו יודע מה נעשה עמו (ער ווייס ניט וואָס מיט אים טוט זיך). ואפילו בלימוד התורה, הנה אף שבתורה מאיר אוא״ס, מכל מקום הרי גם לימוד התורה אפשר להיות בלי שום חיות דקדושה, וכל לימודו הוא לפי שהוא מתמיד בטבעו או מצד ההרגל אבל אין לו שום חיות (דקדושה) כלל, שלומד תורה ושוכח אשר התורה היא חכמתו ורצונו של הקב״ה, והיינו דאף שהוא לומד תורה, מ״מ בשעת מעשה גופא יכול לשכוח על נותן התורה37. וזהו ענין הבאר והכלי שנעשה ע״י האבות, אשר עבודתו בקיום המצוות בתפילה ובלימוד התורה, יהי׳ בחיות אלקי.
והנה הזמן המסוגל לזה לפעול בעצמו שיהי׳ כלי לקדושה הוא בעבודת התפילה. דענין התפילה הוא לפעול בעצמו שלא יהי׳ נשמה באפו38 בלבד, כי אם שהנשמה תאיר בפנימיות, והתפילה היא יסוד לעבודת כל היום, ויעקב הלך לדרכו39, בלימוד התורה ובקיום המצוות, וענין בכל דרכיך דעהו40 שבכל היום, הנה ע״י התפילה נעשה כלי לאלקות, אשר כל עניניו שבמשך היום יהיו בחיות דקדושה. והנה בעשיית כלי בגשמיות, כשלוקחים גולם של עץ או מתכת ועושים ממנו כלי, הרי צריך להיות בזה ב׳ ענינים, חקיקה מבחוץ וחקיקה מבפנים. חקיקה מבחוץ הוא להסיר את שאר הענינים שבהגולם, שאינם נצרכים להכלי, ושישאר רק מה שצריך להכלי, דכאשר ישנם גם שאר הדברים הם מבלבלים לעשיית הכלי, ואחרי החקיקה מבחוץ אזי צריכה להיות החקיקה מבפנים בכדי שיהי׳ כלי קיבול. דכמו״כ הוא גם בעבודת התפילה, שענינה הוא שהאדם יהי׳ כלי לאלקות, יש בזה ג״כ ב׳ ענינים אלו כמבואר בכמה מקומות41. חקיקה מבחוץ הוא בפסוקי דזמרה לזמר עריצים42, והוא להסיר ולכרות את כל התאוות זרות, דכאשר ישנם בו תאוות זרות אי אפשר שיהי׳ כלי לקדושה, ואחרי הסרת התאוות זרות בפסוקי דזמרה, אזי נעשית החקיקה מבפנים בהעבודה שאחרי פסוקי דזמרה, ברכות קריאת שמע וקריאת שמע עד שמונה עשרה, שאז הוא החקיקה מבפנים שיהי׳ כלי לקדושה. ואח״כ הוא שמונה עשרה וי״ב ברכות אמצעיות שהוא בקשת צרכיו, ומבואר במ״א43 עה״פ44 ואני תפלה, דסדר בקשת צרכיו צריך להיות שיבקש על מילוי החסרון שלמעלה45, ועי״ז יתמלאו במילא גם צרכיו בגשמיות, רפאנו, ברך עלינו ושאר הברכות. וי״ב ברכות אמצעיות תקנום בנוסח קצר ביחוד, שזה מורה אשר הענין נוגע לו בעצם פנימיות נפשו (וכמארז"ל*45 בספרי**45 עד מיצוי הנפש), דכאשר הוא מדבר אודות ענין שאינו חסר לו, או גם כאשר חסר לו אבל אין זה נוגע אליו כל כך בעצם פנימיות נפשו, אזי הוא מאריך בהענין, בין בהקדמת הענין ובין בהסברת גוף הדבר, אבל כאשר הענין נוגע בעצם פנימיות נפשו, אזי הוא מדבר דברים קצרים. שכל זה הוא לפי שנעשה כלי לאלקות, ולכן נוגע לו הענין בעצם נפשו. וכל זה נעשה ע״י האבות כנ״ל. ולכן קודם התפילה אומרים פסוקי ואני ברב חסדך גו׳46 ואני תפלתי47, שבהם מרומזים הג׳ אבות48, ואני ברב חסדך אברהם, ביראתך יצחק, ואני תפלתי גו׳ עת רצון יעקב בחיר שבאבות49, שהם (האבות) הם הפועלים ענין הבאר ועשיית הכלי לאלקות ע״י עבודת התפילה. דע״י עבודתו בבחי׳ צאן, שהוא יוצא מכל עניניו (אַז ער גייט אַרויס פון אַלע זיינע ענינים) ועי״ז נמשך לו ע״י האבות בחי׳ גילוי אלקות שלמעלה מהשתלשלות, וכמ״ש50 קול דודי גו׳ מדלג על ההרים, בזכות ההרים אלו האבות51, נמשך אליו האור בבחי׳ דילוג, והוא האור שלמעלה מהשתלשלות.
וזהו ג״כ מ״ש52 כמשוש חתן על כלה ישיש עליך אלקיך, ישיש ב״פ יש, דהגם אשר מעלת הגילוי דלעתיד לבוא הוא שעתיד הקב״ה להנחיל לכל צדיק וצדיק ש״י עולמות53, י״ש פעם אחת, והוא רק מחצה דכתר ומחצה התחתונה דכתר שזהו ענין י״ש, קנה חכמה קנה בינה (ב׳ פעמים קנה בגימטריא ש״י)54, אמנם כאן הוא אומר ב״פ יש, שהוא גילוי שלמעלה מהשתלשלות. והנה בכדי שיהי׳ גילוי זה, הנה גם בהעבודה דמלמטה למעלה צ״ל בחי׳ צאן, שהוא יוצא (אַז ער גייט אַרויס) מכל עניני ההשתלשלות, דזהו שוש תשיש, שהוא בדרך עלי׳ מלמטה למעלה, שעי״ז נמשך הגילוי דישיש, ישיש עליך וכו׳. וזהו ג״כ מה דכתיב55 והוא כחתן יוצא מחופתו, והיינו דע״י עבודתו ששובר וכורת את כל עניניו ויוצא (און גייט אַרויס) מכל עניני ההשתלשלות, עי״ז נמשך לו הגילוי אור שלמעלה מהשתלשלות, שנעשה כלי לאלקות. וזהו רני עקרה לא ילדה, דעי״ז אשר לא ילדה בנים לגיהנם, והם התולדות דלעו״ז, עי״ז יש לו תולדות בקדושה, דכשזה נופל זה קם56, ולכן רני, כי אם הבנים שמחה. וזהו ג״כ מ״ש57 בכל צרתם לו צר, לו בו׳ ולא בא׳, לו בו׳ הוא ההמשכה דהשתלשלות ולא בא׳ הוא הגילוי שלמעלה מהשתלשלות, הנה בכל צרתם לא צר, להתם לעילא מטא עקתא דישראל58, דע״י עבודתו מן המיצר עי״ז מגיע בבחי׳ לא בא׳ שלמעלה מהשתלשלות, ונמשך גילוי זה גם לו בהשתלשלות. וכמו״כ הוא בעבודה, דעי״ז שפועל בעצמו בחי׳ לא ילדה, שאין לו תולדות דלעו״ז, לא זרועה59, עי״ז יש לו תולדות בקדושה, דלא נתמלאה ירושלים אלא מחורבנה של צור56, ירושלים יראה שלם60. וזהו ג״כ שוש תשיש ותגל העקרה בקיבוץ בני׳ לתוכה בשמחה, דעי״ז שהיא עקרה בתולדות דלעו״ז, עי״ז נעשה קיבוץ בני׳ דקדושה לתוכה בשמחה.
וזהו ישראל שעושים תשובה ומיד הם נגאלים, דגם בזמן הגלות ותוקף ההעלם והסתר, מכל מקום הנה ע״י עשיית התשובה, שיוצאים מכל הענינים (אַז מען גייט אַרויס פון אַלע ענינים), אזי מיד נגאלים. דע״י העבודה בבחי׳ צאן, שהוא יוצא (אַז ער גייט אַרויס) מכל עניניו ע״י העבודה דקבלת עול בבחי׳ עבד ושפחה, אזי ויהי לי שור וחמור, שממשיכים אור הגאולה. דבאברהם כתיב61 וישכם אברהם בבוקר ויחבוש את חמורו, וגם גבי משה גואל ראשון וגואל אחרון כתיב62 חמור, וגבי משיח עני ורוכב על חמור. דע״י העבודה שחובש ורוכב על חמורו הוא חומר הגוף, אשר מכל הענינים החומריים הוא עושה ענינים שאינם חומריים (מאַכט ער דאָס פאַר אויס ענינים חומריים) רק דברים גשמיים מבוררים ומזוככים, הנה עי״ז מגיע למעלה בהאור שלמעלה מהשתלשלות, ונמשך לו גם בהשתלשלות למטה בבקשת צרכיו בכל הענינים ברפואה פרנסה בהרחבה וזרעא חייא וקיימא, ועי״ז נמשך גם למטה האור שלמעלה מהשתלשלות והגילויים דלעתיד לבוא ע״י משיח צדקנו שיבוא לגאלנו במהרה בימינו.
__________
1) לכללות המאמר, ראה ד״ה שוש תשיש בסה״מ תרנ״ז ע׳ רצה ואילך (שכנראה מיוסד על ד״ה כי בועליך לאדמו״ר הצ״צ [ראה אוה״ת נ״ך (כרך ב) ע׳ תתטו ואילך], וד״ה הנ״ל לאדמו״ר מהר״ש [ראה סה״מ תרל״ד ע׳ רצט ואילך]).
2) ריש פרשתנו (וישלח ל, ד).
3) ב״ר פע״ה, ו.
4) ברכה לג, יז.
5) פסקא יב.
6) ראה פדר״א פי״ט. זח״ג רנב, א.
7) זכרי׳ ט, ט.
8) יחזקאל לד, לא.
9) תהלים קכג, ב.
10) ראה תניא רפמ״א.
11) ראה המשך תרס״ו ע׳ שח ואילך.
12) ישעי׳ נג, ז.
13) ראה תו״א ויצא כג, ג. תו״ח ויצא לח [קעט], ב. שם ריש פרשתנו. אוה״ת פרשתנו רכח, א.
14) שה״ש א, ח.
15) שם ג, יא.
16) ראה בכ״ז תו״א ותו״ח ריש פרשתנו. וראה לקו״ש ח״א ע׳ 69. חכ״ה ע׳ 368.
17) תניא רפי״ז.
18) שם פי״ז ואילך.
19) נצבים ל, יד.
20) רמב״ם הל׳ תשובה פ״ז ה״ה.
21) בהבא לקמן ראה דרושים שבהערה 1.
22) ברכת שבע ברכות.
23) תהלים קיג, ט.
24) ראה סה״ש תשנ״ב ח״ב ע׳ 528 הערה ד״ה נביא הגאולה ישעי׳. וש״נ.
25) ישעי׳ נד, א.
26) ברכות י, א.
27) ויצא ל, כ.
28) שם כט, טז.
29) ראה פרדס שער (כג) ערכי הכינויים ערך אם הבנים. וראה תו״ח ויצא כט [קע], ב. אוה״ת חנוכה רחצ, ב. ועוד.
30) נצבים ל, טו. שם, יט.
31) ישעי׳ נד, ה.
32) סנהדרין כב, ב.
33) חוקת כא, יח.
34) ראה זח״ג קנ, א. לקו״ת חוקת סב, ד. ד״ה אז ישיר ישראל תשמ״ג (סה״מ במדבר ח״ב ע׳ צז ואילך).
35) ישעי׳ כט, יג.
36) חסר קצת. המו״ל.
37) ראה גם קונטרס עץ החיים פי״א (ע׳ 38). ובכ״מ.
38) ישעי׳ ב, כב. ראה לקו״ת פינחס עט, ד. אוה״ת בראשית (כרך ו) תתרכ, א. סה״מ תרפ״ט ס״ע 84-5. וש״נ. סה״מ דרושי חתונה ע' קד.
39) ל׳ הכתוב – ויצא לב, ב. וראה המשך וככה תרל״ז (קה״ת, תשע״ג) פצ״ו (ע׳ קיב ואילך). ועוד.
40) משלי ג, ו.
41) ראה לקו״ת בחוקותי מז, ד. סה״מ במדבר ח״א ע׳ קצז. ח״ב ע׳ רא. ועוד.
42) ע״פ ל׳ הכתוב – ישעי׳ כה, ה.
43) ראה כש״ט (הוצאת קה״ת) סקע״ו (כב, ד). סשצ״ה (נח, א ואילך). ועוד – הובא ב״קובץ י״א ניסן – שנת הק״ט״ (קה״ת, תש״ע) עה״פ (ע׳ 17 ואילך).
44) תהלים קט, ד.
45) ראה (נוסף למקומות שבהערה 43) או״ת להה״מ יט, סע״ד ואילך (בהוצאת קה״ת, תש״מ ואילך – סנ״ו). קח, סע״ג-ד (סת״נ). קטו, ד (סתק״ב). אוה״ת תשא (כרך ח) ע׳ ג׳צח ואילך. ועוד.
*45) כ"ה בזכרון אחדים. המו"ל.
**45) ואתחנן ו, ה. הובא באגה"ק ס"א (קב, סע"ב).
46) תהלים ה, ח.
47) שם סט, יד.
48) זח״ג ח, ב. מגלה עמוקות אופן רלט.
49) שער הפסוקים להאריז״ל תולדות כז, כה. וראה ב״ר פע״ו, א. זח״א קיט, ב. קמז, ב. ועוד.
50) שה״ש ב, ח.
51) ראה ר״ה יא, א.
52) בפיוט ״לכה דודי״.
53) עוקצים בסופה.
54) משלי ד, ה. שער הפסוקים להאריז״ל עה״פ. לקו״ת בהעלותך לג, ד. ובכ״מ.
55) תהלים יט, ו.
56) ראה פרש״י תולדות כה, כג.
57) ישעי׳ סג, ט. וראה תענית טז, א. זח״א קכ, ב.
58) זהר שם.
59) ירמי׳ ב, ב.
60) ב״ר פנ״ו, י. תוד״ה הר – תענית טז, א. וראה לקו״ת ר״ה ס, ב. שה״ש ו, ג. ובכ״מ.
61) וירא כב, ג.
62) שמות ד, כ.
[סה"מ בראשית ח"ב ע' צ ואילך]
״מאמר זה הוא מאדמו״ר (מהורש״ב) נ״ע שאמר על חתונת מו״ח. המאמר אינו כלול בההמשך דשמח תשמח (כמו שאר המאמרים שכולם כלולים בהמשך שמח תשמח), אלא זה הולך בפני עצמו. בינתיים מצאתיו רק בכת״י (ביכל) אחד. מאמר זה התחילו הרבי נ״ע, שוש תשיש ותגל העקרה. וניכר שזה מיוסד על מאמר דאדמו״ר מהר״ש והצ״צ ד״ה כי בועליך עושיך. ויכול להיות שלכן אינו כלול בשאר המאמרים שנאמרו על החתונה הנ״ל. על המאמר נרשם בכתב יד המעתיק – גם כל המאמר הוא כת״י מעתיק – שהוא נאמר בשבע ברכות האחרונות. ז.א. ביום האחרון של השבע ברכות של הרבי״ (שיחות קודש תשח״י (ברוקלין, תש״ע) ע׳ 111-112).
נדפס בסה״מ תשח״י ע׳ 309 ואילך.