בס״ד. ש״פ במדבר, כ״ד אייר, מבה״ח סיון ה׳תשד״מ

הנחה בלתי מוגה

וידבר ה׳ אל משה במדבר סיני באוהל מועד גו׳ שאו את ראש כל עדת בני ישראל גו׳ לגולגלותם¹, ובהמשך הפרשה מסופר בפרטיות אודות מנין בני ישראל. וידוע הדיוק בזה בדרושי רבותינו נשיאינו², הרי התורה היא נצחית³, וכיון שתורה הוא מלשון הוראה⁴, מובן שהיא הוראה נצחית, היינו שכל הענינים שבתורה הם הוראות נצחיות השייכות בכל זמן ובכל מקום, ולכאורה ציווי זה דמנין בני ישראל הי׳ ציווי לשעה, פעם אחת בלבד, ומדוע מסופר ע״ז בתורה באריכות הסיפור. והרבה גופי תורה לא ניתנו אלא ברמיזה, באות אחת וכיו״ב⁵. ומובן מזה, דכל פרטים אלו, אף שלכאורה אירעו רק פעם אחת בלבד, ובמקום מסויים (במדבר סיני), הם הוראות נצחיות בעבודת האדם בכל מקום ובכל זמן. גם ידוע הדיוק⁶ מה שנאמר כאן שאו את ראש גו׳, היינו שענין המנין נקרא כאן בשם נשיאת ראש. ובזה גופא נקט הכתוב בלשון לגולגלותם, שהוא לשון שלא הובא לפנ״ז בתורה, דלפנ״ז כתיב⁷ לפקודיהם וכיו״ב. גם צריך להבין מ״ש וידבר גו׳ במדבר סיני באוהל מועד, דלכאורה ב׳ ענינים אלו (במדבר סיני באוהל מועד) הם שני הפכים. דענינו של מדבר בכלל ומדבר סיני בפרט הוא שאינו מקום ישוב בני אדם, ובפרט מדבר סיני דכתיב בי׳⁸ המדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים. משא״כ אוהל מועד ענינו הוא לא רק מקום ישוב כמו כפר וכרך ועיר המוקפת חומה⁹, אלא הוא הבית עצמו שבו הוא ישוב האדם, כמ״ש¹⁰ כתפארת אדם לשבת בית, ולא רק שהוא ישוב אדם סתם אלא נקרא אוהל מועד ע״ש אשר אועד לך שמה גו׳ ונועדתי שמה לבני ישראל גו׳¹¹, שבמקום זה נודע הקב״ה למשה, היינו שבו הוא תכלית ההתאחדות דבנ״י וקוב״ה¹². וצריך להבין מהו הענין שהציווי על נשיאת ראש דבנ״י לגולגלותם הי׳ דוקא במדבר סיני באוהל מועד.

ויובן כל זה בהקדים מה שארז״ל¹³ דברה תורה כלשון בני אדם, והיינו, דזה שהוראות אלו שבתורה נאמרו בלשון זו (של סיפור מנין בנ״י וכו׳) הוא משום שדברה התורה כלשון בני אדם, אבל בהכרח לומר שבפנימיות יש בלשון בני אדם זו הוראה עמוקה, ולא עוד אלא שאופן דיבור התורה הוא כדי שמלשון בני אדם שבו מדברת יבינו את הדברים לאמיתתם. וכמו במשל כפשוטו, שתכלית כוונת המשל היא שעל ידו יובן הנמשל, אלא שהבנת הנמשל מתוך המשל צ״ל ע״י התבוננות ויגיעה עצומה כו׳. וכמובן גם מהמבואר בכ״מ¹⁴ בענין חכמת שלמה, דכתיב בי׳¹⁵ וידבר שלשת אלפים משל, דהכוונה בזה היא, שחכמת שלמה היתה נעלית כ״כ ומובדלת כ״כ מחכמת אנשים סתם (אפילו בזמנו) עד שהי׳ צריך לומר משל עלי׳ (על חכמתו) ולהלביש משל זה בעוד משל ולאחריו עוד משל עד שיהיו שלשת אלפים משל, ורק אז יכולים להשיג את הנמשל ע״י המשל. דגם בענין זה מוכח שכוונת המשל אינה אלא כדי שעל ידו ישיגו ויבינו את הנמשל. ועוד זאת, דבענין זה (שדברה תורה כלשון בני אדם) הנה מכיון שהתורה היא מלשון הוראה, הרי גם אם המשל יביא לידי הבנת והשגת הנמשל, עדיין אין זה מספיק, אלא צריך שהשגת הנמשל ע״י המשל תהי׳ באופן שיביא לידי מעשה, ואם לאו אין המשל ממלא את מטרתו כדרוש.

והנה אחר הקדמה זו (דדברה תורה כלשון בני אדם באופן שמהמשל יובן הנמשל), יובן ענין ההוראה הנצחית שבנשיאת ראש בנ״י לגולגלותם. דהנה¹⁶ ענינו של הראש בגוף הוא שהוא לא רק התחלת הגוף אלא הוא הראש של הגוף ולמעלה מכל שאר אברי הגוף, ובו משכן המוח והשכל וכל החושים הנעלים, ועד שהוא מנהיג את כל אברי הגוף. ומזה מובן, דענין נשיאת ראש תוכנה הוא שלא רק שאר אברי הגוף מוגבהים, אלא גם החלק הכי נעלה ומרומם שבגוף מתנשא למעלה יותר, ובתר רישא גופא אזיל¹⁷, דע״י התנשאות הראש מתנשא כל הגוף. ואופן נשיאת הראש הוא לגולגלותם, היינו לבחי׳ הגולגולת שבראש. דהנה דברה תורה כלשון בני אדם, ובפשטות אנו רואים שהגולגולת היא המקפת והשומרת ומגינה על המוח והשכל שבראש, ועוד זאת, שהגולגולת היא למעלה מן הראש [שלכן גם את הכתר מלבישים על הגולגולת], ומזה מובן גם תוכן ענינה של גולגולת ברוחניות, שהיא למעלה במדריגה מבחי׳ השכל שבראש. והגם שלכאורה זה שהגולגולת (וכן הכתר) היא למעלה מן הראש הוא משום שבגשמיות בהכרח שהדבר המגין יהי׳ למעלה כו׳, אין הדבר כן מצד שני ענינים. א׳ שהקב״ה אינו מוכרח בשום דבר ומי יאמר לו מה תעשה¹⁸, ויכול לעשות שההגנה תהי׳ לא באופן שהמגין יהי׳ מלמעלה. ב׳ שגם בנבראים יכול להיות ענין ההגנה והשמירה לא מלמעלה, וכדפרש״י על הפסוק¹⁹ ואשא אתכם על כנפי נשרים, כנשר הנושא גוזליו על כנפיו, שכל שאר העופות נותנים את בניהם בין רגליהם לפי שמתיראין מעוף אחר שפורח על גביהם, אבל הנשר הזה אינו מתירא אלא מן האדם שמא יזרוק בו חץ לפי שאין עוף אחר פורח על גביו, לכך נותנן על כנפיו כו׳, היינו שההגנה והשמירה היא מלמטה כו׳. ומכל זה מובן, דזה שהגולגולת היא למעלה מהמוח שבראש בפשטות הוא משום שהיא למעלה ממנו במדריגה, ובפרט בעניננו שהמדובר הוא בבחי׳ השכל שבאדם שהוא יציר כפיו של הקב״ה, ובפרט השכל דנפש האלקית כו׳. וזהו ג״כ הטעם פנימי מה שהגולגולת יכולה להגין על המוח, כי הגולגולת היא למעלה מן המוח. וזהו ענין שאו את ראש גו׳ לגולגלותם, שצ״ל הגבהת והרמת הראש אל בחי׳ הגולגולת.

וביאור הענין ברוחניות הענינים, דהנה בנוגע לנשמת האדם ארז״ל²⁰ חמשה שמות נקראו לה נפש רוח נשמה חי׳ יחידה. ותוכן הענין הוא, דיש חמש דרגות בנשמה, וכל דרגה יש לה שם אחר. וכמבואר בארוכה בזהר פ׳ אחרי²¹ (שאומרים במענה לשון), דג׳ הדרגות נפש רוח נשמה הם הדרגות התחתונות שבנשמה. דבחי׳²² נפש היא הנפש החיונית המתלבשת בגוף, בכח המעשה, ובחי׳ רוח גם היא מתלבשת בגוף אבל בלב ומדות שבגוף, ובחי׳ נשמה מתלבשת בבחי׳ הראש והמוח. דג׳ בחינות אלו הם בנשמה המתלבשת בגוף בהתלבשות פנימית, ובכללות נקרא הכל בשם נשמה. ולמעלה מזה יש גם דרגות שבנשמה שהם בבחי׳ מקיף על הגוף, ובזה גופא יש ב׳ אופנים, מקיף הקרוב ומקיף הרחוק (כמבואר בכ״מ²³), וזהו ענין חי׳ ויחידה, חי׳ הוא מקיף הקרוב ויחידה היא מקיף הרחוק.

וזהו שאו את ראש גו׳ לגולגלותם גו׳ כל יוצא צבא בישראל גו׳²⁴. דסיבת המנין דבנ״י היא כפרש״י²⁵ מתוך חיבתן לפניו מונה אותם, היינו שזהו התגלות החיבה והאהבה דהקב״ה לבנ״י. דענין זה (חיבתן) הוא גם בבחי׳ הנר״נ שבנפש, שגם בהם נמשכת החיבה שמלמעלה. אמנם צריך להיות גם העלאה והגבהה לבחי׳ הגולגולת, בחי׳ המקיפים, חי׳ יחידה, לקשר הנר״ן בח״י בבחי׳ העלאה מלמטה למעלה. ואחר ההעלאה מלמטה למעלה, צריך להיות ענין ההמשכה מלמעלה למטה, עד לבחי׳ כל יוצא צבא בישראל, דענין הצבא בפשטות (דברה תורה כלשון בני אדם) הוא בשביל המלחמה, היינו שענינו הוא במקום ודרגא כזו שיש בה אויב שצריך להלחם בו (כי תצא למלחמה על אויביך²⁶), וגם שם נמשך בחי׳ המקיף שבנשמה, חי׳ ויחידה, ונותן כח לנצחון המלחמה, ובעבודה היינו בעבודת התפילה כי שעת צלותא שעת קרבא (כדאיתא בזהר²⁷).

ובזה יובן ג״כ ענין במדבר סיני באוהל מועד²⁸, דכדי לקשר נר״ן בח״י מלמטה למעלה הוא ע״י במדבר סיני, וכדי להמשיך בחי׳ ח״י בנר״ן מלמעלה למטה הוא ע״י באוהל מועד. דהנה במדבר סיני רומז לעבודת התפילה. דענין התפילה הוא סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה²⁹, היינו שתוכנו הוא ההעלאה מלמטה למעלה, עד שעיקר התפילה הוא בתפילת העמידה שבה האדם עומד כעבדא קמי׳ מרי׳³⁰, באופן של ביטול בתכלית. דתחילת העבודה הוא בהודו להוי׳, וההתבוננות דפסוקי דזמרה כו׳, אבל עיקר ענינה הוא הביטול דתפילת העמידה (ובימות החול שמונה עשרה), ולכן הוא בבחי׳ עמידה בלי שום תנועה, שזה מורה שהוא בתכלית הביטול ואין בו שום הרגש המציאות. ומטעם זה תפילת העמידה צ״ל בקול דממה דקה, בלי שום תנועה, בבחי׳ ביטול. וזהו תוכן ענין במדבר סיני ברוחניות הענין, דגם מדבר הוא בבחי׳ דומם בלבד, דלא זו בלבד שאינו מקום ישוב האדם (מדבר) אלא שאין בו גם חי וצומח, אלא הוא בחי׳ דומם, ביטול בתכלית. היינו, שעבודת האדם בתפילה היא באופן כזה שהוא עושה הכל רק מחמת ציווי ה׳. וזהו גם מה שתוכן עבודת התפילה הוא³¹ שעבודת האדם תהי׳ לא רק בכל לבבך ובכל נפשך³², כחות פנימיים, אלא גם בכל מאדך³², בכחות מקיפים, עד לבחי׳ מס״נ ומסירת הרצון. וזהו מה שתפילות במקום קרבנות תקנום³³, דכשם שהי׳ בקרבנות שהי׳ ריח ניחוח לה׳³⁴, שהגיע עד בחי׳ התענוג שלמעלה, עד״ז הוא גם בעבודת התפילה, מס״נ דח״י. אמנם נת״ל שתכלית הכוונה היא שתהי׳ אח״כ גם ההמשכה למטה, וזהו בלימוד התורה, וזהו ענין באוהל מועד בחי׳ ונועדתי שמה גו׳, שזה נפעל ע״י לימוד התורה. וכפשטות הפס״ד³⁵, שצריך ללכת מביהכ״נ לביהמ״ד, היינו שאחר עבודת התפילה צריך להיות לימוד התורה. משא״כ לפני התפילה הרי נשמה באפו³⁶, ואין בו גם לימוד התורה. ואף שישנו גם לימוד התורה שלפני התפילה, מ״מ זהו לימוד התורה שבתור הקדמה לעבודת התפילה, משא״כ לימוד התורה כענין בפני עצמו עם כל התוקף ועם כל ההתעסקות (מיטן גאַנצן שטורעם און מיטן גאַנצן פאַרנעם) הוא דוקא לאחרי עבודת התפילה, כמבואר בלקו״ת ברכה³⁷, ועי״ז ממשיכים ח״י בנר״ן.

והנה לכאורה צריך להבין, איך יש בידי ישראל הכח להתרומם לבחי׳ הגולגולת, ואח״כ להמשיך מבחינה זו למטה. וזהו מה שאמר הכתוב וידבר הוי׳ אל משה, כי הכח לזה הוא ע״י בחי׳ הוי׳, ע״י הנתינת כח מהקב״ה, ובאופן דהי׳ הווה ויהי׳ כאחד³⁸, וגם הוי׳ לשון מהוה³⁹. והמשכת כח זה לישראל היא ע״י משה רבינו, וכנודע⁴⁰ שיש בחי׳ משה בכאו״א מישראל, כמשארז״ל⁴¹ על הפסוק⁴² מה הוי׳ אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה, דלגבי משה מילתא זוטרתא היא, ולפיכך היא מילתא זוטרתא לגבי כל אחד ואחד מישראל, ועד ששואלים בתמיהה מהו החידוש בדבר, מה הוי׳ אלקיך שואל מעמך, כי היא מילתא זוטרתא בלבד. וכמבואר באגה״ק⁴³ שיש בחי׳ אתפשטותא דמשה המאיר לס׳ ריבוא נשמות (כמו השמש המאיר לס׳ ריבוא כוכבים), וכ״א מהס׳ ריבוא נשמות מתחלק לעוד ס׳ ריבוא ניצוצין, כנודע⁴⁴. וזהו⁴⁵ גם ענין מה הוי׳ אלקיך שואל מעמך גו׳, דקאי על המשכת בחי׳ ונחנו מה⁴⁶, ענין הביטול דמשה, בכאו״א מישראל.

וזהו וידבר ה׳ אל משה במדבר סיני באוהל מועד גו׳ שאו את ראש גו׳ לגולגלותם. דע״י הנתינת כח מלמעלה, יש כח לכאו״א מישראל לבוא לבחי׳ שאו את ראש גו׳ לגולגלותם, ההעלאה עד לבחי׳ היחידה שבנפש, ועד לבחינה שלמעלה מיחידה, כמבואר בעץ חיים⁴⁷ שיחידה היא ניצוץ נברא שבו מתלבש הניצוץ בורא, ועד ששניהם נעשים מציאות אחת ודבר לא יפריד ביניהם. ואח״כ נמשך מזה למטה בכוחות הפנימיים. ומזה באים אח״כ לגילוי בחי׳ היחידה הכללית, משיח צדקנו⁴⁸. וע״י גילוי היחידה הכללית, נעשה שלימות הענין דויחן שם ישראל⁴⁹, כאיש אחד בלב אחד⁵⁰, היינו שמצד בחינה זו עומדים כל ישראל בתכלית ההתאחדות, וכמבואר בארוכה בתניא פרק לב. וכשם שענין זה, ויחן כאיש אחד בלב אחד, הי׳ הכנה למ״ת, עד״ז יהי׳ לע״ל, דע״י שלימות ההתאחדות דבנ״י יזכו לגילוי בחי׳ תורה חדשה⁵⁰, היינו בחי׳ ההתחדשות. וכמבואר בפרי עץ חיים⁵¹, שכל הגילויים שבזמן הזה הם רק מבחי׳ חיצוניות עתיקא קדישא, ולעתיד יהי׳ גילוי בחי׳ פנימיות עתיק, ועד שיהי׳ אז הלימוד בבחי׳ ראי׳ והשגת המהות⁵², במהרה בימינו ממש, בביאת משיח צדקנו.

__________

1) ריש פרשתנו (במדבר א, א-ב).
2) ראה אוה״ת פרשתנו ס״ע כט ואילך. רד״ה שאו את ראש תרע״ח (סה״מ תרע״ח ע׳ שיב).
3) תניא רפי״ז. קו״א ד״ה ולהבין פרטי ההלכות בסופו (קס, א).
4) ראה רד״ק לתהלים יט, ח. ס׳ השרשים שלו ערך ירה. גו״א ר״פ בראשית (בשם הרד״ק). וראה זח״ג נג, ב.
5) ב״ר פ״ס, ח.
6) ראה לקו״ת ריש פרשתנו. ד״ה הנ״ל תרע״ח. ובכ״מ.
7) תשא ל, יב.
8) עקב ח, טו.
9) ראה ענינם בד״ה מגילה נקראת תרכ״ט (סה״מ תרכ״ט (קה״ת, תשנ״ב) ע׳ פג ואילך), ובהנסמן שם.
10) ישעי׳ מד, יג.
11) תצוה כט, מב-ג.
12) ראה בחיי תרומה כה, יח. ובכ״מ.
13) ברכות לא, ב. וש״נ. רמב״ם הל׳ יסוה״ת פ״א ה״ט. ועוד.
14) לקו״ת ויקרא (הוספות) נד, סע״ב ואילך. ובכ״מ.
15) מלכים-א ה, יב.
16) ראה בכ״ז לקו״ת ריש פרשתנו. ובכ״מ.
17) עירובין מא, א.
18) קהלת ח, ד.
19) יתרו יט, ד.
20) ב״ר פ״ז, ה.
21) ח״ג ע, ב ואילך.
22) ראה תו״א מקץ מב, ב. ובכ״מ.
23) ראה לקו״ת ברכה צט, א ואילך. ובכ״מ.
24) פרשתנו א, ב-ג.
25) ריש פרשתנו. וראה פרש״י ר״פ שמות.
26) פ׳ שופטים כ, א. ר״פ תצא (כא, י).
27) הובא בלקו״ת ר״פ תצא. ובכ״מ. וראה זהר ח״א רמ, ב. ח״ג רמג, א.
28) ראה בכ״ז לקו״ת פרשתנו ב, סע״ב ואילך. ובכ״מ.
29) ל׳ הכתוב – ויצא כח, יב. וראה זהר ח״א רסו, ב. ח״ג שו, ב. תקו״ז תקון מה.
30) ראה שבת י, א.
31) ראה לקו״ת שה״ש כא, ג ואילך. ובכ״מ.
32) ואתחנן ו, ה.
33) ראה ברכות כו, א-ב. זח״ב כ, ב.
34) ויקרא א, ט. ובכ״מ.
35) ראה ברכות בסופה. שו״ע אדה״ז סקנ״ה ס״א.
36) ראה ישעי׳ ב, כב. ברכות יד, א. וראה לקו״ת פינחס עט, ד. מאמרי אדה״ז על מארז״ל ע׳ יז ואילך. על פרשיות התורה והמועדים ח״ב ע׳ תשמז ואילך. אוה״ת בראשית (כרך ו) תתרכ, א ואילך. סה״מ תרפ״ט ע׳ 84-5. וש״נ. סה״מ פסח ח״א ע׳ רלא. שם ע׳ רסד ואילך. סה״מ דרושי חתונה ע׳ קד.
37) צו, ב ואילך. ובכ״מ.
38) זח״ג רנז, סע״ב. שעהיוה״א פ״ז (פב, א).
39) שעהיוה״א פ״ד. פרדס שער (א) עשר ולא תשע פ״ט. ובכ״מ.
40) תניא ריש פמ״ב.
41) ברכות לג, ב.
42) עקב י, יב.
43) ביאור לסימן ז״ך בסופו (קמז, ב).
44) תניא פל״ז (מח, א).
45) ראה אוה״ת ויחי שצ, א. ובכ״מ.
46) בשלח טז, ז.
47) שער מב (שער דרושי אבי״ע) פ״א.
48) רמ״ז לזהר ח״ב מ, ב. ח״ג רס, ב. וראה שער וספר הגלגולים בתחלתו. ובכ״מ.
49) יתרו יט, ב.
50) פרש״י ומכילתא שם.
50) ראה ישעי׳ נא, ד. ויק״ר פי״ג, ג.
51) שער (ז) הק״ש פט״ו.
52) ראה שער האמונה (לאדהאמ״צ) פנ״ו (פט, א ואילך). ובכ״מ.

[סה"מ במדבר ח"א ע' נח ואילך]

כעין שיחה. נדפס בסה״מ תשד״מ ע׳ קמה ואילך. התוועדויות תשד״מ ח״ג ע׳ 1774 ואילך.