בס״ד. מוצאי ש״פ צו, ט״ז אדר-שני ה׳תשל״ח
הנחה בלתי מוגה
ואכלתם אכול ושבוע והללתם את שם ה׳ אלקיכם אשר עשה עמכם להפליא גו׳1 [דזהו התחלת דרוש הראשון שבלקו״ת דפרשתנו2 (לפי הסדר שסידר כ״ק אדמו״ר הצ״צ הדרושים שבלקו״ת). ושייכות פסוק זה לפ׳ צו היא, כמו שמבאר בלקו״ת שם3, דמהביאור בואכלתם אכול יובן ג״כ המדרש רבה פ׳ צו פרשה ח׳ (ב) עה״פ4 זה קרבן אהרן גו׳ ביום המשח אותו, דזהו שאמר הכתוב5 ויאמר להם מהאוכל יצא מאכל כו׳]. ולהבין מ״ש ואכלתם אכול ושבוע גו׳, אשר לכאורה צריך ביאור גדול מהו גודל ההפלאה אשר לע״ל יהי׳ ואכלתם אכול ושבוע, ועד שאומרים ע״ז אשר עשה עמכם להפליא, שזהו ענין גדול ומופלא ביותר, והרי כבר הי׳ כן בזמן שביהמ״ק הי׳ קיים, ויתירה מזו הרי כתיב6 אם בחוקותי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם ונתתי גשמיכם בעתם גו׳ ואכלתם לחמכם לשובע גו׳, דבכל זמן אשר בחוקותי תלכו גו׳ כבר הי׳ הענין דואכלתם לחמכם לשובע, וא״כ מהו גודל ההפלאה והחידוש שלע״ל יהי׳ ואכלתם אכול ושבוע, עד שעז״נ אשר עשה עמכם להפליא.
ויובן זה ע״פ ביאור כ״ק אדמו״ר הזקן בלקו״ת הנ״ל7, שמקדים דענין האכילה הוא לברר הניצוצות שבהמאכלים גשמיים להעלותם לבחי׳ אדם. ועפ״ז מפרש דמ״ש ואכלתם אכול פירושו דבר שכבר נאכל [דאכול פירוש שכבר נאכל] תחזרו ותאכלו אותו, והיינו דהגם שבזמן הזה כבר הי׳ בירור בשלימות, דמשום זה נקרא אכול כי האכילה (הבירור) היתה בשלימות, מ״מ לעתיד לבוא יהי׳ בזה גופא (בהבחינה שנתבררה כבר) בירור שני, ואכלתם מה שכבר הי׳ אכול. וכיון שגם שלימות הבירורים שנתבררו בתכלית במשך השיתא אלפי שני דהוה עלמא8 יצטרכו לעתיד לבוא לבירור נעלה יותר, מובן שאז תהי׳ עלי׳ לבחינה ומדריגה נעלית ביותר (גם מכל העילויים שע״י הבירורים, במשך השיתא אלפי שני דהוה עלמא), אשר בכדי להגיע לבחינה זו יצטרכו לבירור שני.
וביאור הענין הוא, דהנה ענין האכילה בפשטות הוא שעל ידה נעשה חיבור הנשמה והגוף, דע״י האכילה נמשך חיות הנפש בגוף, ועוד יותר, שעל ידו נמשך גם מבחינה שלמעלה מדרגת הנשמה. וכמבואר בלקו״ת9 דלכאורה איך יש בכח המאכל להחיות את האדם ולפעול קישור הנשמה והגוף, שהרי המאכל הוא מדצ״ח שלמטה מדרגת המדבר, היינו למטה גם מגוף האדם [דזהו ענין מין המדבר – הגוף*], ועאכו״כ שלמטה מדרגת הנשמה. וידוע10 בזה ביאור האריז״ל11 עה״פ12 כי לא על הלחם לבדו יחי׳ האדם כי על כל מוצא פי ה׳ יחי׳ האדם, שהדבר הוי׳ אשר בהלחם זן ומפרנס את האדם, אך צריך להבין דהלא גם במדבר מלובש דבר ה׳, ועאכו״כ ב״אדם״ שזה קאי על ישראל, אתם קרויין אדם13 על שם אדמה לעליון14, וא״כ למה צריך לקבל חיות מהדצ״ח שלמטה ממנו. ומבאר ע״ז בלקו״ת שם שמזה גופא שהדצ״ח נפלו למטה מטה ביותר מוכח שהניצוצי קדושה שבהם שרשן הוא למעלה יותר, שהניצוץ שבדומם הוא למעלה מהניצוץ שבצומח, והניצוץ שבצומח הוא למעלה מהניצוץ שבחי, ובכללות הנה הניצוצות שבדצ״ח שרשן למעלה מהניצוץ שבמדבר, ולכן אף שגם בהאדם ישנו המוצא פי הוי׳, מ״מ בכדי שיהי׳ יחי׳ האדם צריך להמוצא פי הוי׳ שבהלחם דוקא [ד״לחם״ כולל כל עניני מזון15], להיות ששרשו למעלה מהדבר הוי׳ שבאדם. וכמו״כ יובן בעבודת הוי׳, שע״י שמשתמש בעניני העולם לעבודת ה׳, דעולם הוא מלשון העלם והסתר16, ובעולם גופא משתמש בעניני דצ״ח שלמטה מדרגת המדבר, הנה דוקא עי״ז מגיע לדרגא שלמעלה מדרגת נשמתו. וכלשון הידוע ירידה צורך עלי׳, שע״י הירידה נעשה עלי׳, דמובן בפשטות דבכדי שיהי׳ ריוח ויתרון ע״י הירידה צריך להגיע עי״ז לדרגא שלמעלה מהמקום שמשם היתה הירידה, ועאכו״כ בירידת הנשמה ממדריגתה שהיא חלק אלוקה ממעל ממש17 להתעסק בעניני דומם דעולם הזה הגשמי והחומרי, שזוהי ירידה עצומה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא18, הנה ודאי שהירידה היא בכדי לעלות למדריגה שלמעלה מדרגת הנשמה טרם ירידתה. ומדריגה זו היא באין ערוך למעלה מדרגת האדם, ומשום זה צריכה להיות הירידה באכילה והעסק בענינים תחתונים שלא בערך ממעלת האדם, כי ע״י הירידה שלא בערך למטה מגיעים לעילוי שלא בערך למעלה. וזהו ענין האכילה, הבירורים דעניני העולם, וכמשנ״ת בכמה מקומות19 דכל צרכי האדם הם בכלל אכילה, שעל ידם יחי׳ האדם, שיתעלה לבחינה שלמעלה באין ערוך ממדריגתו.
אמנם שלימות זו היא רק לפי דרגת זמן הזה, לפי ערך סדר
ההשתלשלות, אך לעתיד לבוא יגיעו לדרגא נעלית יותר דעז״נ אשר עשה עמכם להפליא,
להפליא לשון פלא והפרשה, היינו שתתגלה מדריגה שבבחי׳ הפרשה והבדלה לגמרי מכל סדר
ההשתלשלות, שיהי׳ גילוי פנימיות עתיק. וכמ״ש בלקו״ת20 מפרי עץ חיים21
דכל ההמשכות והגילויים שבזמן הזה הם מבחי׳ חיצוניות עתיק, ולעתיד לבוא יהיו
הגילויים כו׳ מבחי׳ פנימיות עתיק. [ואף שגם (ע״י העבודה והבירורים
ד)עתה מגיעים לבחי׳ עתיק, מ״מ זהו רק בבחי׳ חיצוניות עתיק שבאין ערוך לבחי׳
פנימיות עתיק שיתגלה לעתיד לבוא]. דפנימיות עתיק הוא בבחי׳ פלא (שעז״נ אשר עשה
עמכם להפליא), וכידוע22 שבכתר ב׳ בחינות, ב׳ חצאי הכתר, בחינה אחת
שבבחי׳ שייכות לאל״ף מלשון אולפנא ולימוד, בחי׳ חכמה, דזהו ענין אריך אנפין
(חיצוניות עתיק), דאע״פ שהוא בבחי׳ אריך מ״מ הוא גם בציור אנפין, ובחינה הב׳ שבכתר
הוא בחי׳ פלא (אל״ף אותיות פלא), שבבחי׳ הפרשה והבדלה מסדר ההשתלשלות, דזהו ענין
(פנימיות) עתיק מלשון נעתק ונבדל מעולמות23.
וע״פ הנ״ל יובן מ״ש ואכלתם אכול ושבוע והללתם את שם ה׳ אלקיכם אשר עשה עמכם להפליא דקאי על גודל העילוי שיהי׳ לעתיד לבוא, אשר לאחר גמר הבירורים, שענין האכילה הי׳ בשלימות (בכל הכוונות שבזה), דזהו שלימות כל הבירורים ע״י מעשינו ועבודתינו במשך השיתא אלפי שני דהוה עלמא עד שיתגלה הענין דלע״ל [דזה גופא שיתגלה הענין דלע״ל הוא הוכחה שנשלם הבירור בתכלית השלימות], הנה אחר שלימות בירור זה יהי׳ (לע״ל גופא) עלי׳ נעלית יותר באין ערוך, שיגיעו לבחי׳ פלא, ובכדי להגיע לבחינה זו יהי׳ ואכלתם אכול, בירור שני במה שנתברר כבר בשלימות. דכמו שע״י ענין האכילה דזמן הזה מגיעים לבחינה שלמעלה באין ערוך ממדריגת האדם (כנ״ל), הנה כמו״כ יהי׳ לע״ל, שע״י האכילה יגיעו לבחינה שלא בערך. אלא שבחי׳ האין ערוך דהעלי׳ דלע״ל תהי׳ באין ערוך גם מהעלי׳ שבאין ערוך שע״י שלימות הבירורים דזמן הזה, ע״ד המבואר בכמה מקומות דבעתיק גופא, הנה פנימיות עתיק הוא באין ערוך לגבי חיצוניות עתיק, וזהו החילוק שבין העלי׳ באין ערוך שבזמן הזה להאין ערוך שיגיעו לע״ל, כמובן מהמובא לעיל מפרי עץ חיים דכל ההמשכות וההשפעות שבזמן הזה הן מבחי׳ חיצוניות עתיק, משא״כ לע״ל יהיו ההמשכות והגילויים מבחי׳ פנימיות עתיק.
וממשיך בלקו״ת, דמכל זה יובן ג״כ המדרש רבה פ׳ צו פרשה ח׳ ע״פ זה קרבן אהרן ובניו ביום המשח אותו גו׳ מנחה תמיד גו׳ [דפסוק זה קאי על קרבן הכהן גדול. (ואף שכתוב (אהרן) ובניו דמזה למדו24 חביתי כהן הדיוט, מ״מ עיקר הפסוק מדובר בחביתי כהן גדול, דמשום זה דרשו רז״ל25 (וכן מובן גם מפשוטו של מקרא26) שמ״ש מנחה תמיד קאי רק על כהן גדול שהוא המקריב חביתין בכל יום ויום, משא״כ הכהן הדיוט שמקריב חביתו רק ביום המשח אותו)], דזהו שאמר הכתוב ויאמר להם מהאוכל יצא מאכל כו׳ והי׳ שמשון תמי׳ בלבו ואמר ארי אוכל כל החיות ועכשיו יצא ממנו מאכל, כך אהרן אוכל כל הקרבנות ועכשיו יצא ממנו קרבן, ואיזהו, זה קרבן אהרן כו׳, ולפי פשוטו אינו מובן כלל מהו ענין התמי׳. ומבאר ע״ז בלקו״ת, דהנה אמרו רז״ל27 כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים, דענין הכפרה הוא28 מבחינה שלמעלה מסדר ההשתלשלות, שלכן בכח בחינה זו לכפר ולמלאות החסרון (חטא מלשון חסרון29), דכמו שבענין התשובה ע״י שמגיע לבחינה שלמעלה מהשתלשלות נמשכת הכפרה, הנה כמו״כ ע״י בירור ואכילת הכהנים נמשך מבחינה שלמעלה מסדר ההשתלשלות ונהי׳ כפרה לבעלים. ובזה תובן התמי׳, דאע״פ שאהרן אוכל כל הקרבנות, היינו שמברר ומעלה כל הקרבנות, שמזה הוכחה שאהרן עצמו הי׳ מבורר בתכלית, וכמו שמבאר בלקו״ת30 שמה שהוא בבחי׳ מברר בודאי שהוא עצמו כבר נתברר בתכלית, ולכן נאמר עליו31 ונחנו מה, שהוא מבחי׳ שם מ״ה המברר, א״כ גדלה התמי׳ איך עכשיו יצא ממנו קרבן, דהיינו שנעשה בחי׳ מתברר. [דענין הבאת הקרבן הוא הוראה שהמביא הקרבן הוא צריך בירור והעלאה וע״י הקרבן הוא מתברר ומתעלה עד לעלי׳ שבאין ערוך, וכידוע מ״ש בזהר32 דרזא דקורבנא עולה עד רזא דא״ס]. ומבאר ע״ז בלקו״ת, דזה קרבן אהרן הוא בכדי להגיע לבחינה נעלית באין ערוך גם משלימות דרגתו. וזהו מה שממשיך הכתוב ביום המשח אותו, דבזה מבאר גודל העלי׳ שע״י קרבן זה. דהנה הכהן גדול מושחין אותו בשמן המשחה33, שנקרא שמן משחת קודש34, פירוש שהוא מושח את הקודש, היינו שהוא ממקום גבוה מאוד, למעלה מבחי׳ קדש חכמה מלה בגרמי׳35. וכיון שגם שלימות דרגתו בהבירור אינה מספקת להגיע לבחי׳ שמן משחת קודש, לכן הוצרך להביא קרבן מיוחד שיומשך בו גילוי בחינה זו. [וע״פ הנ״ל יובן בפשטות למה כהן גדול דוקא מביא מנחת חביתין בכל יום משא״כ כהן הדיוט, אף שגם הכהן הדיוט מקריב קרבנות (וא״כ למה נבדל בזה לא להיות מקריב מנחת חביתין בכל יום), כי מכיון שענין מנחת חביתין הוא להעלות את המקריב לתכלית העילוי שבבחי׳ רזא דא״ס, לבחי׳ שמן משחת קודש, דבחינה זו שייכת רק לכהן גדול, הכהן המשיח36, משום זה רק הכהן גדול הביא מנחת חביתין בכל יום]. ומבאר בארוכה בלקו״ת37 דזהו ג״כ ענין החידה דשמשון, דאמרו רז״ל38 שמשון על שמו של הקב״ה נקרא, דבחינה זו (שמו של הקב״ה, הוי׳) היא בבחי׳ פלא וחידה אפילו לגבי הדרגות שבאלקות עד לבחי׳ קדש מלה בגרמי׳, ויש לומר בדרך אפשר דאפילו לגבי בחי׳ יקר דחצי כתר התחתון [כמו שנת״ל בהמאמר שלפני זה39] הי׳ זה בבחי׳ חידה והפלאה. ומשום זה מהאוכל יצא מאכל, שמה שהי׳ בבחי׳ אוכל ומברר ומתקן זולתו, עכשיו יצא ממנו מאכל, בכדי שיתעלה בבחינה זו, בחי׳ פלא.
וע״פ הנ״ל יובן מ״ש זה קרבן אהרן גו׳, לשון זה דייקא, אף שבקרבנות שלפניו ושלאחריו כתיב40 זאת תורת העולה גו׳ וזאת תורת המנחה גו׳ וזאת תורת האשם גו׳ וזאת תורת זבח השלמים גו׳, דבכולם נזכר לשון זאת ורק בקרבן אהרן כתיב זה. אך הענין הוא כנ״ל, שע״י קרבן אהרן דוקא, כהן גדול, נמשך בחי׳ זה, דבכללות קאי על עצמותו ומהותו ית׳ שעליו ית׳ בלבד אפשר לומר אמיתית ענין ״זה״ להיותו אמיתית המציאות (דזהו (בכללות) ענין ביום המשח אותו, כנ״ל בחי׳ שמן משחת קודש). ולכן ממשיך הכתוב ביום המשח אותו, אע״פ שחביתי כהן גדול קרבין בכל יום ויום (ולא רק ביום הראשון בהמשחו), כי מכיון שע״י קרבן אהרן נמשך מבחי׳ עצמותו ומהותו ית׳ שלמעלה מכל שינויים, בחי׳ לא שניתי, משום זה בכל יום ויום הוא יום המשח אותו.
והנה מהמבואר בלקו״ת נמצא אשר ענין ואכלתם אכול ושבוע והללתם את שם ה׳ אלקיכם אשר עשה עמכם להפליא גו׳ (דלעתיד לבוא יגיעו לדרגא שבבחי׳ הפלאה והפרשה לגמרי ע״י שיהי׳ הבירור השני דואכלתם אכול) הוא כענין זה קרבן אהרן (שע״י הקרבן מגיע לבחי׳ שמן משחת קודש). אך צריך להבין בזה, דהרי בהדרוש שבלקו״ת41 מבאר בארוכה שהבירור השני דואכלתם אכול יהי׳ דוקא לעתיד לבוא כי אז יגיעו לבחי׳ אשר עשה עמכם להפליא, וא״כ איך מבאר שזהו ג״כ ענין זה קרבן אהרן שהי׳ כבר בזמן הקמת המשכן, ואח״כ בכל יום ויום במשכן, במקדש ראשון ולאחרי זה גם במקדש שני, שכל אלו היו בזמן הזה שכל ההמשכות הן ב(ערך ל)סדר ההשתלשלות כנ״ל.
ולבאר ענין הנ״ל יש לקשר זה עם מה שמצינו בפורים כעין הנ״ל. דהנה אמרו רז״ל42 הנביאים והכתובים עתידין ליבטל כו׳ ומגילת אסתר והלכות אינן עתידין ליבטל שנאמר43 וימי הפורים האלה לא יעברו גו׳ וזכרם לא יסוף מזרעם, וכן הובא הפסק דין ברמב״ם סוף הלכות מגילה דימי הפורים מגילת אסתר והלכות לא יבטלו. ומבואר ע״ז44 דמה שלעתיד לבוא המועדים בטלים אף דזאת התורה לא תהא מוחלפת45, הוא שלגבי האור והגילוי שיאיר לעתיד לבוא בגלוי יהיו המועדים בטלים, בדוגמת שרגא בטיהרא46 שאור הנר בטל לגבי אור הצהרים, משא״כ ימי הפורים שמצד ענינם ובחינתם הם בבחי׳ אור נעלה ביותר ולא יבטלו אפילו לגבי האור והגילוי שיאיר לעתיד לבוא. דהנה מבואר בדרושי רבותינו נשיאינו47 שהטעם שהלכות דוקא לא יבטלו (משא״כ השקלא וטריא בתורה שלפני זה שעל ידה באים לההלכות, הלכות פסוקות), הוא מצד גודל העילוי שבענין ההלכות דוקא. דהנה מבואר באגה״ק48 בביאור מארז״ל49 כל השונה הלכות [דהיינו משנה וברייתא הלכה למשה מסיני50] בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא, דבענין ההלכות ישנן ב׳ קצוות, דמצד אחד הנה הלכה פסוקה נוגע לבירור המטה מטה ביותר, כי דוקא ע״י ההלכות יודע איך לקיים המצוות מעשיות, כולל הענין דוכל מעשיך יהיו לשם שמים51 ובכל דרכיך דעהו52, משא״כ השקלא וטריא בתורה (קודם שבא לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא53) שאינה נמשכת למטה מטה (במעשה בפועל). דענין ההלכות הוא לפעול הבירור גם במקום ודרגא ששם הוי׳ הוא בהעלם והסתר, דזהו כללות העולמות שהתהוותם הוא ע״י שם אלקים וכמ״ש54 בראשית ברא אלקים. דאע״פ שכתוב אח״כ55 ביום עשות הוי׳ אלקים ארץ ושמים, שנזכר גם שם הוי׳, הנה זהו שם הוי׳ כמו שהוא בהעלם בשם אלקים, דשמש ומגן הוי׳ אלקים56, דשם אלקים מעלים ומסתיר על שם הוי׳, ומה שנראה בגלוי, ברא לשון גילוי57, הוא ההעלם והסתר וגם הריבוי דשם אלקים (לשון רבים58), כמבואר בארוכה בדרושי חסידות בכמה מקומות החל משער היחוד והאמונה59. וזהו ענין ההלכות, לפעול במקום ההעלם והסתר לגלות הפנימיות דשם אלקים. אמנם לאידך, הנה זה גופא שההלכות נמשכות לברר המטה מטה, בבחינה ששם הוי׳ הוא בהעלם שם, הוא להיות ששרשן הוא מבחינה גבוה ביותר שלמעלה מהוי׳, דהוי׳ הו״ע סדר ההשתלשלות שמבחי׳ חכמה ולמטה60 [דבחי׳ כתר נרמזת רק בקוצו של יו״ד61], משא״כ שורש ההלכות הוא מבחי׳ רצון (שלמעלה מחכמה), כמבואר באגה״ק הנ״ל שההלכות הן בחי׳ גילוי רצון העליון ב״ה שלמעלה מעלה ממעלת חכמה עילאה. וזהו ג״כ ביאור62 מעלת מגילת אסתר, שלא נזכר בה שם הוי׳ ולא שאר שמות בגילוי (כי אם בראשי תיבות, סופי תיבות, גימטריאות וכו׳ כמבואר בפרי עץ חיים ובכמה מקומות63), דגם בזה ב׳ קצוות אלו, דמצד אחד זהו מצד ההתלבשות דשם הוי׳ בבחי׳ העלם והסתר (למטה משמות), אמנם לאידך המשכה זו שרשה מבחינה נעלית ביותר שלמעלה משמות, אפילו משם הוי׳, דמשום זה לא נזכרו בה שמות כלל. וע״ד ענין אחשורוש שאחרית וראשית שלו64, שהוא להיותו בחינה שלמעלה מגדר אחרית וראשית, אמנם (משום זה גופא) הוא נמשך גם בבחי׳ אחרית וראשית65. ובזה יובן מה שלעתיד לבוא מגילת אסתר [וימי הפורים שבהמגילה מסופר אודותם ואודות המצוות שבהם] והלכות לא יבטלו, כי לעתיד לבוא יתגלה בחי׳ עצמות אוא״ס שלמעלה מהוי׳ [עד שוהי׳ הוי׳ לי לאלקים66, דכמו ששם אלקים הוא עתה לגבי שם הוי׳ הנה כן יהי׳ לעתיד הוי׳ לגבי גילוי בחינה זו67], שזהו ג״כ מדריגת המגילה וימי הפורים (והלכות), כנ״ל ששרשם מבחי׳ עצמות אוא״ס שלמעלה מהוי׳.
והנה מביאור הנ״ל מובן שבפורים ישנם ג״כ ב׳ ענינים (דוגמת ב׳ הענינים שנתבארו לעיל, ענין זה קרבן אהרן שבזמן הזה, וענין ואכלתם אכול ושבוע גו׳ שיהי׳ לעתיד לבוא), שמצד אחד הנה ימי הפורים (והגילויים שבו) ישנם עתה בכל שנה ושנה [ואדרבה, משנה לשנה ימי הפורים הם באופן נעלה יותר מכמו שהיו בפעם הראשונה, כמובן מאגה״ק הידועה68 בענין ראש השנה שבכל שנה ושנה יורד אור חדש עליון יותר שלא הי׳ מאיר עדיין מימי עולם אור עליון כזה, דמזה מובן גם בנוגע לימי הפורים], ולאידך הנה העילוי דפורים הוא בחי׳ גילוי האור שיאיר לעתיד לבוא דמשום זה אפילו אז (לעתיד לבוא) לא יבטלו.
אך הענין הוא, דאף שמדריגת פורים (והמגילה) היא נעלית ביותר עד שלא תבטל לעתיד לבוא להיותה כבחי׳ הגילוי דלעתיד, מ״מ מובן בפשטות שאינה דומה מעלת מדריגת פורים בזמן הזה למעלתה לעתיד לבוא. דגם בזמן הזה גופא הרי יש חילוקי מדריגות בזה, כנ״ל דמשנה לשנה מעלין בקודש69, וימי הפורים מתעלים בבחי׳ עילוי יותר, ועאכו״כ לעתיד לבוא שיהי׳ שינוי באין ערוך לגבי זמן הזה (ולא רק כהשינוי משנה לשנה). ואף שימי הפורים עתה הם בבחינה שלמעלה באין ערוך מסדר ההשתלשלות, מ״מ לעתיד לבוא גם ימי הפורים יהיו באין ערוך למדריגתם עתה. ויובן זה ע״פ מה שנת״ל70 מדרושי וידעת71 דבחי׳ ממלא כל עלמין באה בידיעה משא״כ סובב כל עלמין שהיא בבחי׳ אמונה בלבד, אך לעתיד לבוא תומשך בחי׳ סובב כל עלמין בפנימיות, ועי״ז לא יצטרכו לאמונה, כי תהי׳ ידיעה בבחינה זו דסובב כל עלמין, וכמ״ש72 כי מלאה הארץ דעה את הוי׳ גו׳, ואז תהי׳ אמונה בבחינה נעלית יותר, עד לבחינה כזו שהיא למעלה מידיעה לגמרי. ועד״ז יובן גם החילוק שבין ענין פורים בזמן הזה לכמו שיהי׳ לעתיד לבוא, דאף שגם בזמן הזה פורים הוא בבחינה שלמעלה מהשתלשלות וידיעה, כמאמר73 חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע כו׳, מ״מ בחינה זו דלא ידע היא באין ערוך לבחי׳ לא ידע דפורים לעתיד לבוא, ע״ד הנ״ל בענין האמונה, דאף שגם האמונה דעתה היא בבחי׳ סובב שלמעלה מהשתלשלות, מ״מ הוא באין ערוך לגבי האמונה דלעתיד לבוא שתהי׳ בבחי׳ אלקות שבאין ערוך למעלה מזה.
ועפ״ז יובן המבואר בלקו״ת, שבתחילה מבאר גודל ההפלאה דלעתיד לבוא דוקא, עד שיהי׳ והללתם גו׳ אשר עשה עמכם להפליא (ע״י שיהי׳ ואכלתם אכול ושבוע) כנבואת יואל, ולאחרי זה ממשיך דישנו ענין זה גם עתה בזמן הזה בהענין דזה קרבן אהרן, חביתי כהן גדול [ומהכהן גדול נמשך בחינה זו בכל הכהנים, ועל ידם בכל אחד ואחת מישראל, כי הכהן גדול קשור והוא שלוחם של כל ישראל כמובן מעבודת יום הכיפורים (דיום הכיפורים שייך לפורים כידוע74)], כי חביתי כהן גדול הם רק מעין למה שיהי׳ לעתיד לבוא. והגם שההפלאה דחביתי כהן גדול היא שעל ידם מגיע עוד בזמן הזה למעלה גם מתכלית שלימות הבירור דסדר ההשתלשלות, מ״מ לעתיד לבוא יגיעו לבחינה שבאין ערוך מזה, עד שגם בבחינה זו (שיתעלו ע״י חביתי כהן גדול) יצטרך להיות בירור שני, ואכלתם אכול ושבוע. וע״ד הנ״ל בפורים דאף שגם בזמן הזה ימי הפורים הם מבחינה שלמעלה מהשתלשלות (עד דלא ידע), מ״מ זהו מעין ובאין ערוך לבחי׳ לא ידע דימי הפורים דלעתיד לבוא.
אמנם הקרבת מנחת חביתין שבזמן הזה, שהיא מעין למה שיהי׳ לעתיד לבוא ואכלתם אכול ושבוע גו׳, היא ההכנה לענין זה לעתיד לבוא, וכידוע שכל הענינים דלעתיד תלויים במעשינו ועבודתינו בהשיתא אלפי שני דהוה עלמא, ובמיוחד בזמן הגלות75. ועד״ז הוא גם בימי הפורים, דימי הפורים דעתה הם הכנה בפועל, בעולם העשי׳ למטה מעשרה טפחים, לימי הפורים דלעתיד לבוא, כמ״ש וימי הפורים האלה, שהם בגלוי למטה עד שמראה באצבעו ואומר אלה76, מביאים לימי הפורים דלעתיד לבוא עליהם נאמר (בהמשך לימי הפורים האלה) לא יעברו גו׳ וזכרם לא יסוף מזרעם. [וכמו שהי׳ בימי הפורים, שע״י העבודה בזמן הגלות (ובמצב כזה שאפילו לאחרי הנס אכתי עבדי אחשורוש אנן77) הגיעו לבחינה שלמעלה מהשתלשלות, חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע כו׳]. ועד״ז הוא בענין ההלכות דעתה שהם הכנה להגילויים דלעתיד, כי ע״י ההלכות עושים עתה דירה לו ית׳ בתחתונים עד לתחתון שאין תחתון למטה ממנו, שהרי דוקא בהן רצון העליון הוא בגלוי כנ״ל [דאף שבירור רצון העליון בא ע״י השקלא וטריא בכל הכחות עד לכח החכמה (שמזה מובן למעלה בספירות), מ״מ רצון העליון בגלוי הוא דוקא בהלכות התורה], ורצון זה נמשך למטה במעשה המצוות, בדוגמת העמוד המחבר את המעלה מעלה, בחי׳ הרצון שלמעלה משמות, עם המטה מטה, עולם הזה התחתון (כמבואר באגה״ק הנ״ל). ועי״ז נעשה דירה לו ית׳ בתחתונים עתה, וזהו הכנה לונגלה כבוד הוי׳ וראו כל בשר יחדיו78 לעתיד לבוא.
והנה אף שההכנה להגילויים דלעתיד הנעשית ע״י העבודה דעתה היא רק ברוחניות, מ״מ ע״י ההתבוננות בהמבואר בענינים אלו בפנימיות התורה, וכמו שנתגלתה בתורת החסידות, ובפרט בחסידות חב״ד, שעל ידה נמשך זה בהבנה והסברה, עד שתהי׳ מובנת גם בהבנה והשגה דשכל נפש הבהמית, הנה (אף אם חסר לו עדיין ההרגש בפועל בלב הגשמי, מ״מ) מבינים בהבנה והשגה גמורה עכ״פ ההכנה דעתה להגילויים דלעתיד, איך שהקרבת קרבן אהרן במשכן, ובמקדש (בזמן שבית המקדש הי׳ קיים), ובהעבודה רוחנית שבזה שבכאו״א מישראל [וכמבואר בארוכה בכמה מקומות שבזמן שבית המקדש הי׳ קיים הנה בכדי להקריב את התמיד הי׳ צ״ל כהנים בעבודתם ולויים בדוכנם וישראל במעמדם, מ״מ עתה כשאחד מישראל (גם אם אינו כהן גדול ולא כהן הדיוט או לוי, כי אם ישראל) מתפלל תפילת שחרית הרי הוא מקריב התמיד של שחר, ועד״ז בתמיד של בין הערביים, כמאמר79 תפלות כנגד תמידין תקנום, ומזה מובן בנוגע לכל הקרבנות שבין ב׳ התמידין, וכן בנוגע לכל הענינים השייכים לרזא דא״ס כמו הקרבנות] מביאה והיא סיבה לואכלתם אכול ושבוע לעתיד לבוא, וכן שימי הפורים האלה הם הסיבה לימי הפורים דלעתיד לבוא. וע״י הבנה והשגה זו הנה נרגשים ענינים אלו ברוחניות בנשמתו. והכח להעבודה שבזה לוקחים מימי הפורים, כי ימי הפורים ענינם עד דלא ידע, דוגמת הקרבן שענינו להיות עולה עד רזא דא״ס, ובימי הפורים הענין דעד דלא ידע הוא בגלוי (דשרשם מבחינה שלמעלה מהשתלשלות כנ״ל), ומהם נמשך להיות עד דלא ידע במשך כל השנה כולה בעבודת האדם (ברוחניות עכ״פ).
וע״י מעשינו ועבודתינו אלו עתה, הנה נעשה ההכנה העילה והסיבה שיהי׳ לעתיד ואכלתם אכול ושבוע והללתם את שם ה׳ אלקיכם אשר עשה עמכם להפליא. דזהו א׳ מהפסוקים שאומרים במוצאי שבת קודש80 השייך במיוחד ללעתיד לבוא, דאז הוא סעודתא דדוד מלכא משיחא [כדיוק סידור האריז״ל81 בהוספת תיבת משיחא (ולא דוד מלכא סתם)], יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו, ויהי׳ והללתם את שם ה׳ אלקיכם אשר עשה עמכם להפליא, במהרה בימינו ממש.
__________
*) הכוונה – דכשאוכל בשר בהמה וכו׳ נעשה בשר (ודם וכו׳) אדם, והאוכל הוא: השיניים כו׳ ואברי העיכול – גוף האדם.
__________
1) יואל ב, כו.
2) פרשתנו (צו) ז, א ואילך.
3) ז, ד.
4) פרשתנו ו, יג.
5) ס׳ שופטים יד, יד.
6) בחוקותי כו, ג-ה.
7) ז, ג. וראה ג״כ מאמרי אדה״ז הנחות הר״פ ע׳ סא. המשך תער״ב ח״ב ע׳ א׳נח ואילך.
8) ראה ר״ה לא, א. סנהדרין צז, א. ע״ז ט, א.
9) פרשתנו יג, ב.
10) לקו״ת שם. וראה גם כש״ט (הוצאת קה״ת) סקצ״ד (כה, ג). תו״א בשלח סה, ד ואילך. סה״מ בראשית ח״ב ע׳ סה. וש״נ.
11) ל״ת להאריז״ל עקב ח, ג. פע״ח שער (כז) יוהכ״פ פ״א. ספר הליקוטים להאריז״ל בתחלתו.
12) עקב שם.
13) יבמות סא, רע״א.
14) ע״פ ישעי׳ יד, יד. ראה עש״מ (להרמ״ע מפאנו) מאמר אכ״ח ח״ב סל״ג (קצג, ב). של״ה ג, א. כ, ב. רסח, ב. שא, ב. ועוד.
15) ראה פרש״י ויצא לא, נד. ויקרא ג, יא. אמור כא, יז.
16) ראה לקו״ת במדבר ה, סע״ג (מקה״ר פ״ג, יא). שלח לז, ד. שבת שובה סד, ב. ביאוה״ז להצ״צ ח״א ע׳ שנה (מפסחים נ, א). סה״מ ה׳ש״ת ע׳ 160 ואילך. וראה גם תקו״ז תמ״ב. ובכ״מ.
17) תניא רפ״ב.
18) ע״פ ל׳ חז״ל – חגיגה ה, ב.
19) ראה לקו״ש חכ״ד ע׳ 573 ובהע׳ 12. וש״נ. וראה גם סה״מ תרפ״ה ע׳ רפא (תש״ח ע׳ 133) ובהערת כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א שם.
20) שה״ש נ, ריש ע״ג. נא, ג.
21) שער (ז) הק״ש פט״ו.
22) ראה אוה״ת נצבים ע׳ א׳רלה.
23) ראה תו״א מג״א צח, רע״ג. לקו״ת ר״ה סא, ג. ובכ״מ.
24) ראה מנחות נא, ב.
25) ראה שם נ, סע״ב.
26) ראה פרש״י עה״פ.
27) פסחים נט, ב. וש״נ.
28) ראה לקו״ת אחרי כו, ג.
29) ראה פרש״י ויצא כט, לא. מלכים-א א, כא. לקו״ת מטות פב, א. נצבים נא, א. סה״מ קונטרסים ח״א קצא, סע״ב ואילך. ובכ״מ.
30) פרשתנו ז, סע״ד ואילך.
31) בשלח טז, ז-ח.
32) ראה זהר ח״ב רלט, א. ח״ג כו, ב.
33) רמב״ם הל׳ כלי המקדש פ״ד הי״ב.
34) תשא ל, כה.
35) זח״ג צד, ב.
36) פרשתנו שם, טו.
37) שם ח, א.
38) סוטה י, א.
39) ד״ה ליהודים היתה אורה (סה״מ פורים ע׳ רסח).
40) פרשתנו שם, ב. ז. שם ד, א. יא.
41) שם ז, ג. ח, ד.
42) ירושלמי מגילה פ״א ה״ה. וראה גם מדרש משלי פ״ט, ב. יל״ש משלי רמז תתקמד. פדר״א פמ״ט.
43) אסתר ט, כח.
44) ראה תו״א מג״א צ, ד. צד, ב. (הוספות) קיט, סע״ב. שערי אורה שער הפורים נז, א ואילך. אוה״ת מג״א (קה״ת, תש״נ) ע׳ קמא. ד״ה ליהודים היתה אורה תשי״ב (סה״מ פורים ע׳ יז ואילך). וש״נ.
45) פיהמ״ש להרמב״ם (הוצאת הרב קאַפּח) פ׳ חלק יסוד התשיעי. ועוד.
46) ל׳ חז״ל – חולין ס, ב.
47) תו״א שם צ, ד ואילך. שערי אורה שם נז, סע״ב ואילך.
48) סכ״ט.
49) מגילה כח, סע״ב. נדה בסופה.
50) פרש״י נדה שם ד״ה הלכות.
51) אבות פ״ב מי״ב.
52) משלי ג, ו. וראה רמב״ם הל׳ דעות ספ״ג.
53) יומא כו, א.
54) בראשית א, א.
55) שם ב, ד.
56) תהלים פד, יב.
57) ראה חולין מג, ב. מאמרי אדה״ז תקס״ג ח״א ריש ע׳ תז. סה״מ ה׳ש״ת ס״ע 16-17.
58) ראה פרש״י וירא כ, יג. ובכ״מ.
59) פ״ד ואילך.
60) ראה שעהיוה״א ספ״ח. רפ״ט.
61) ראה אגה״ק ס״ד (צד, ב).
62) ראה תו״א שם ק, ב. (הוספות) קכא, ג.
63) פע״ח שער (יט) פורים פ״ו. משנת חסידים מסכת אדר פ״ז.
64) אגדה – הובא במאו״א מערכת א׳ אות קפב. ועוד – נסמן בסה״מ פורים ע׳ לו הערה 45.
65) ראה אוה״ת שם ע׳ ג.
66) ויצא כח, כא.
67) לקו״ת פרשתנו ח, ד.
68) סי״ד.
69) ברכות כח, א.
70) ד״ה ליהודים היתה אורה שבהערה 39 (סה״מ פורים ע׳ רסז).
71) לקו״ת ואתחנן ז, ב ואילך.
72) ישעי׳ יא, ט.
73) מגילה ז, ב.
74) ראה תקו״ז תכ״א (נז, ב).
75) תניא רפל״ז.
76) ע״פ ל׳ חז״ל – שמו״ר פכ״ג, יד. תענית בסופה ובפרש״י. וראה פרש״י בשלח טו, ב.
77) מגילה יד, א.
78) ישעי׳ מ, ה.
79) ברכות כו, ב.
80) ב״ויתן לך״.
81) לר״ש מרשקוב. פע״ח סוף שער (יח) השבת.
[סה"מ ויקרא ע' מ ואילך]
י״ל בסה״מ תשל״ח (קופּיר) ע׳ 250 ואילך.