בס״ד. ש״פ ויקרא, ג׳ ניסן ה׳תשמ״ב
הנחה בלתי מוגה
אדם כי יקריב מכם קרבן לה׳ מן הבהמה ומן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם1, ומדייק בזה כ״ק אדמו״ר (מוהרש״ב) נ״ע בעל ההילולא (דב׳ ניסן)2 למה צריך להקדים מתחילה ענין אדם כי יקריב גו׳ והוה לי׳ להתחיל בהפסוק3 דואם עולה קרבנו גו׳, שמדבר בנוגע לעצם ענין הקרבנות. גם צריך להבין4 מה שנאמר כאן שם אדם דוקא, דהנה ידוע5 דבהד׳ שמות אנוש גבר איש אדם הרי שם אדם מורה על המדריגה היותר נעלית, והקרבנות באים על חטא (ואפילו קרבן עולה בא לכפר על מצוות עשה), וא״כ למה נאמר בקרבנות שם אדם דוקא6. גם צריך להבין (כפי שמדייק אדמו״ר הזקן בלקו״ת7) מ״ש אדם כי יקריב מכם, דלפי הכוונה הפשוטה (כשיקריב אחד מכם קרבן) הי׳ צריך לומר אדם מכם כי יקריב, ובאמרו אדם כי יקריב מכם משמע שהקרבן יהי׳ מהאדם גופא. ועוד (כפי שמדייק שם8), דבתחילה אומר יקריב לשון יחיד, ואח״כ אומר תקריבו את קרבנכם, לשון רבים.
וביאור הענין הוא, הנה מבואר בתניא9 (בשם העץ חיים10) דהנשמה עצמה אינה צריכה תיקון ולא ירדה למטה אלא לתקן את הגוף והנפש הבהמית וחלקו בעולם, לעשות מכל עניני העולם משכן ומקדש לו ית׳. ומבאר בזה כ״ק מו״ח אדמו״ר במאמרי ההילולא11, מה שאחת העבודות (העיקריות) שהיתה במשכן ובמקדש היתה עבודת הקרבנות, דקרבן הוא לשון קירוב12, וענין הקרבנות הוא לקרב את עניני העולם, עולם מלשון העלם והסתר, ולעשותם כלים לאלקות, וכמאמר13 רזא דקורבנא עולה עד רזא דא״ס, דהיינו שעושה מכל עניני העולם דירה לו ית׳, וממשיך בהם בחי׳ עיקר שכינה.
וזהו אומרו אדם (דייקא) כי יקריב גו׳, דהכח לקרב את עניני העולם לאלקות הוא מבחי׳ אדם14. והענין הוא15, דאדם נקרא כן על שם אדמה לעליון16, וענין אדמה לעליון הוא, כמבואר בלקו״ת (פרשתנו17) דנשמות ישראל הם בחי׳ שלוחים שלמעלה, ושלוחו של אדם העליון כמותו [ומביא שם שגם מטעם זה אמרו רז״ל18 הוו מכבדין את המצוות שהן שלוחי, דשלוחו של אדם העליון כמותו]. ולמעלה יותר, הנה אנו אומרים19 נשמה שנתת בי טהורה היא, דשורש ומקור הנשמה הוא בבחי׳ טהירו עילאה שלמעלה מאצילות20, ולמעלה יותר הנה שורש הנשמות הוא בעצמותו ית׳21, דהנה כתיב22 עם המלך במלאכתו ישבו שם ואמרו רז״ל23 במי נמלך בנשמותיהן של צדיקים, ומכיון שההמלכה על בריאת העולם היתה בנשמות ישראל, הרי מובן שהם למעלה מהעולם, ובהם נמלך על ענין הבריאה כו׳, כי שורש הנשמות הוא בעצמותו ית׳, אדם על שם אדמה לעליון, ומכיון שהם אדמה לעליון, לכן ביכולתן לקרב את כל עניני העולם לאלקות.
והנה סדר הדברים בקירוב עניני העולם לאלקות הוא24, דתחילה צריך לקרב את עצמו לאלקות, קשוט עצמך25, ואח״כ להעלות את עניני העולם, קשוט אחרים25. וזהו מ״ש תחילה אדם כי יקריב מכם קרבן להוי׳, דתחילה צ״ל הקרבן מכם, ואח״כ מן הבהמה מן הבקר וגו׳. והענין בעבודת האדם, הנה תחילה צ״ל עבודת התפילה, דתפילה היא סולם26 מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה27, דע״י עבודת התפילה מעלה את עצמו מבחי׳ ארצה עד לבחי׳ שמימה28, לשרשו ומקורו, ענין קשוט עצמך, ואח״כ צריך לילך מבית הכנסת לבית המדרש29, ואח״כ הנהג בהם מנהג דרך ארץ30, שמקרב את עניני העולם לאלקות, עד שמקריב מן הבהמה ומן הבקר ומן הצאן כפשוטו (מסוג החי), ועד״ז הנסכים ומלח שבקרבנות (צומח ודומם), קשוט אחרים.
והנה כתיב31 וגם את העולם נתן בלבם, ומזה מובן, שגם בעבודת האדם עם עצמו ישנם ב׳ הענינים, מכם קרבן להוי׳ ומן הבהמה ומן הבקר וגו׳32. והענין הוא33, דהנה בנשמות יש שני בחינות, בחי׳ זרע אדם ובחי׳ זרע בהמה34, דזרע אדם קאי על נשמות דאצילות, דאצילות הוא עולם האחדות, וזרע בהמה קאי על נשמות דבי״ע, עלמא דפרודא, והעבודה דזרע אדם היא בחי׳ קשוט עצמך, והעבודה דזרע בהמה היא בחי׳ קשוט אחרים. ועד״ז בכל נשמה יש ב׳ בחינות אלו, בחי׳ האצילות שבנשמה, כמאמר נשמה שנתת בי טהורה היא35, ד(לפירוש אחד) קאי על עולם האצילות (בחי׳ קשוט עצמך), ואתה בראתה אתה יצרתה וכו׳, בחי׳ בי״ע שבנשמה (בחי׳ קשוט אחרים), ומזה נמשך בעולם, שיש ב׳ בחינות בעולמות גופא, עולם האצילות שהוא עולם האחדות, ועולמות בי״ע שהן בחי׳ עלמא דפרודא.
וזהו אדם כי יקריב מכם קרבן להוי׳ מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם, שמקריב כל דבר הצריך קירוב, אפילו בחינה הכי נעלית, עולם האצילות, ואפילו עולמות הא״ס שלמעלה מאצילות, מקרב אותם למעלה יותר, כי גם עולם האצילות, ואפילו עולמות הא״ס שלמעלה מאצילות, הם בסדר השתלשלות והם עולמות, וכיון שהם עולמות הרי הם במדידה והגבלה וצריך להעלותן לבחי׳ א״ס שלמעלה מהגבלה. ואח״כ מפרט, תחילה מכם קרבן להוי׳ שקאי על העבודה דעצם הנשמה, או הנפש האלקית36, או האדם בכלל. ואח״כ מן הבהמה ומן הבקר וגו׳, שקאי על העבודה בחלק הנשמה המלובש בגוף, או על הנפש הבהמית36, או על העבודה עם עניני העולם בכלל, שמעלה אותם לשרשם ומקורם. וזהו תקריבו את קרבנכם לשון רבים, דע״י שמעלה את ניצוצות הקדושה שבעניני העולם, הרי הם מסייעים אותו בעבודתו.
וע״י עבודת הקרבנות נעשה ריח ניחוח להוי׳, ואמרו רז״ל37 נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני, היינו שהנחת רוח היא לפני דייקא, שלמעלה גם משם הוי׳, וכמובן גם ממה שאמרו שרזא דקורבנא עולה עד רזא דא״ס, והרי א״ס הוא למעלה גם משם הוי׳, ועד שנחת רוח זה הוא בחי׳ נחת רוח לבורא, שלמעלה (באין ערוך) מנחת רוח של נברא, בחי׳ תענוג הבורא, כמבואר בהמשך וככה38.
והנה שלימות ענין הקרבנות יהי׳ לעתיד לבוא39, וכמו שאומרים40 ושם נעשה לפניך כמצות רצונך, דמצוה היא מלשון צוותא וחיבור41, שהאדם נעשה חד עם בעל הרצון, דענין זה יהי׳ בשלימות לעתיד לבוא, ולכן גם שלימות עבודת הקרבנות תהי׳ לעתיד לבוא. והגם שאמרו רז״ל42 שעל שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים, שענין העבודה הו״ע הקרבנות, ומזה מוכרח שגם הקרבנות דעכשיו פועלים קיום העולם, בכל זאת הרי בקרבנות ישנם כמה דרגות, ושלימות ענין הקרבנות יהי׳ לעתיד לבוא דוקא. והענין הוא (כמבואר בתורת חיים ויחי43, ועוד), דבכדי שיהיו הקרבנות בשלימות, כמצות רצונך, צריך האדם המקריב להיות בשלימות, והדברים שמקריבין צ״ל בשלימות, וזה יהי׳ לעתיד לבוא דוקא, ולכן, גם הקרבת הקרבנות תהי׳ אז כמצות רצונך. ואע״פ שעולם על מילואו נברא44, דאלה תולדות מלא כתיב45, שגם בתחילת הבריאה הי׳ העולם בתכלית השלימות, מ״מ הרי זה השלימות דעולם, דעולם הוא במדידה והגבלה, שלכן גם התורה ומצוות דעכשיו הם במדידה והגבלה, דלימוד התורה (בעולם) צריך להיות בהבנה והשגה, שזהו ענין של הגבלה. ועד״ז בנוגע לקיום המצוות הרי ישנו הציווי46 דלא תוסף גו׳ ולא תגרע ממנו, שצריך להיות במדידה והגבלה. ואף שתורה ומצוות הם חכמתו ורצונו של הקב״ה47 שלמעלה ממדידה והגבלה, הרי עכשיו זהו בהעלם, ולעתיד לבוא כשיהי׳ אלה תולדות פרץ45, שיומשך בחינה שלמעלה ממדידה והגבלה, הרי אז יתגלה בתורה ומצוות מה שהם למעלה ממדידה והגבלה. ועד״ז הוא גם בנוגע לקרבנות, שלעתיד לבוא יתגלה אמיתית ענין הקרבנות, בחי׳ רזא דקורבנא שעולה עד רזא דא״ס, שלמעלה ממדידה והגבלה, כמצות רצונך.
וע״י מעשינו ועבודתינו במשך זמן הגלות ע״פ הוראות בעל ההילולא בפרט, ורבותינו נשיאינו בכלל, נזכה בקרוב ממש לגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו48, שאז יהי׳ בנין בית המקדש השלישי, בית המקדש הנצחי49, והקיצו ורננו שוכני עפר50 והם בתוכם, ובמהרה בימינו ממש.
__________
1) פרשתנו (ויקרא) א, ב.
2) בד״ה זה אעת״ר (סה״מ אעת״ר ע׳ קפט).
3) שם, ג.
4) רד״ה זה תרס״ט (סה״מ תרס״ט ע׳ קנז). וראה גם רד״ה זה תרס״ו (המשך תרס״ו ס״ע קפז ואילך).
5) זח״ג מח, א (בנדו״ד). וראה גם ספר הערכים – חב״ד (כרך א) ערך אדם ס״ח-ט (ע׳ קמח ואילך). וש״נ.
6) זהר שם. הובא באוה״ת פרשתנו ע׳ ב.
7) ד״ה זה – פרשתנו ב, א. וראה גם ד״ה זה תרס״ט הנ״ל. ד״ה ושאבתם מים תש״א פ״ג (סה״מ קונטרסים ח״ב תנ, א). קונטרס לימוד החסידות פי״ב (ע׳ 20. אגרות-קודש אדמו״ר מהוריי״צ ח״ג ע׳ שנד). ועוד.
8) ראה גם סה״מ אעת״ר שם. אוה״ת פרשתנו (כרך ב) רד״ה זה ע׳ תשכא. תשכח.
9) פל״ז (מח, ב).
10) שער (כו) הצלם פ״א.
11) ד״ה באתי לגני ה׳שי״ת פ״ב (סה״מ תש״י ע׳ 112 ואילך). וראה ד״ה טעמה תש״ט פ״ב (סה״מ תש״ט ע׳ 28 (השני) ואילך).
12) ראה ספר הבהיר סמ״ו (קט). וראה גם זח״ג ה, א. של״ה מס׳ תענית שלו (ריא, ב). ועוד.
13) ראה זהר ח״ב רלט, א. ח״ג כו, ב. ספר הבהיר שם.
14) זהר שבהערה 5.
15) ראה ריש וסוף ד״ה זה תרס״ו (המשך תרס״ו ע׳ קפז-ח; ע׳ קצה-ו).
16) ע״פ ישעי׳ יד, יד. ראה עש״מ (להרמ״ע מפאנו) מאמר אכ״ח ח״ב סל״ג (קצג, ב). של״ה ג, א. כ, ב. רסח, ב. שא, ב. ועוד.
17) א, ג. ב, סע״א.
18) תנחומא ויגש ו.
19) נוסח ברכות השחר (ברכות ס, ב).
20) לקו״ת בחוקותי מז, א. דברים א, א. שמע״צ צ, א. סידור (עם דא״ח) קיא, סע״ג. סהמ״צ להצ״צ לז, א. ובכ״מ.
21) ראה סה״מ תרצ״ט ע׳ 48.
22) דברי הימים-א ד, כג.
23) ב״ר פ״ח, ז. רות רבה פ״ב, א (ג).
24) בהבא לקמן – ראה ד״ה זה אעת״ר (סה״מ אעת״ר ע׳ קצג). אוה״ת שם ע׳ תשכט ואילך.
25) ב״מ קז, סע״ב. ב״ב ס, ב.
26) ויצא כח, יב.
27) זהר ח״א רסו, ב. ח״ג שו, ב. תקו״ז תיקון מה (פג, א).
28) ראה ד״ה זה היום תרצ״ד ספ״א (סה״מ קונטרסים ח״ב שיח, סע״ב ואילך).
29) ברכות בסופה. וראה שו״ע אדה״ז או״ח סקנ״ה-ו. וש״נ.
30) ברכות לה, ב.
31) קהלת ג, יא.
32) בהבא לקמן – ראה ד״ה זה אעת״ר (סה״מ אעת״ר ס״ע קצג ואילך).
33) ראה גם לקו״ת פרשתנו (שבהערה 7) ג, ד. אוה״ת שם ע׳ תשכא ואילך.
34) ע״פ ל׳ הכתוב – ירמי׳ לא, כו. ראה תו״א ר״פ משפטים. לקו״ת צו ח, ב. סה״מ מלוקט ח״א ס״ע לז. וש״נ.
35) ראה גם סה״מ תרס״ט שבהערה 4.
36) ראה גם לקו״ת פרשתנו שם ב, ד. סה״מ אעת״ר שם.
37) ספרי ופרש״י פינחס כח, ח. וראה גם תו״כ ופרש״י פרשתנו א, ט. פרש״י תצוה כט, כה.
38) תרל״ז – פי״ב (בהוצאת קה״ת, תשע״ג – ע׳ יב).
39) בהבא לקמן – ראה ד״ה זה אעת״ר (סה״מ אעת״ר ע׳ קפט ואילך. ס״ע קצז-ח).
40) בתפלת מוסף דשבת ויו״ט.
41) לקו״ת בחוקותי מה, ג. מז, ב. שלח לז, ד. ובכ״מ – נסמן בסה״מ פורים ע׳ ז הערה 55.
42) אבות פ״א מ״ב.
43) צה [רלו], א. צו [רלז], ג-ד. וראה גם תו״א ויחי מו, ד ואילך. אוה״ת ויחי (כרך ו) תתשכח, ב ואילך. המשך וככה תרל״ז פי״ז (ע׳ טו) ואילך. סד״ה זה שבהערה 15 (המשך תרס״ו ע׳ קצו).
44) ראה ב״ר פי״ד, ז. פי״ג, ג.
45) רות ד, יח. ב״ר פי״ב, ו. שמו״ר פ״ל, ג.
46) פ׳ ראה יג, א. וראה גם ואתחנן ד, ב.
47) תניא פ״ד (ח, סע״א).
48) ראה תניא רפל״ז.
49) זח״א כח, א.
50) ישעי׳ כו, יט.
[סה"מ ויקרא ע' כד ואילך]
כעין שיחה. י״ל בסה״מ תשמ״ב (קופּיר) ע׳ 128 ואילך. התוועדויות תשמ״ב ח״ג ע׳ 1086 ואילך.