בס״ד. ש״פ אחרי, כ״ו ניסן, מבה״ח אייר ה׳תש״ל
הנחה בלתי מוגה
וספרתם1 לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה וגו׳ תספרו חמישים יום וגו׳2, וידוע פירוש אדמו״ר הזקן3 דוספרתם הוא מלשון ספירות ובהירות, וכן עשר ספירות הוא לשון בהירות4. וצריך להבין מ״ש וספרתם לכם ממחרת השבת, דהספירה היא ממחרת השבת דוקא, דהיינו ממחרת הפסח5, דהלא ענין הספירות ובהירות צ״ל בכל השנה, וכמו שאמרו רז״ל6 אני לא נבראתי אלא לשמש את קוני, ותפקיד האדם בעולם הוא לעשות דירה לו ית׳ בתחתונים7, והוא ע״י שעושה את התחתון כלי ראוי לדירת המלך, שזהו ע״י הסרת החומריות, ובירור וזיכוך הגשמיות, שזהו ענין הספירות ובהירות וכו׳, וא״כ מהי השייכות דוספרתם לכם למחרת השבת דוקא. ועוד צריך להבין, דהנה השבע שבתות הם הכנה למתן תורה ביום החמישים, וכמו שהי׳ בצאתם ממצרים, שאמר הקב״ה למשה עוד בהיותם במצרים, בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה8. ומזה מובן שמיד כשיצאו ממצרים הכינו עצמם למתן תורה. ובאמת הרי זה לא רק הכנה, אלא שבזה הותחל הענין של מתן תורה עצמו, כמ״ש רש״י עה״פ9 וילכו ויעשו שנאמר בקרבן פסח, דהאיך אפשר לומר וילכו ויעשו והלא בראש חודש נאמר להם הציווי והעשי׳ בפועל הי׳ בי״ד, אלא מכיון שקיבלו עליהם, מעלה עליהם הכתוב כאילו עשו, ועאכו״כ בספירת העומר שהו״ע של תשובה וגעגועים, וכמ״ש באגדה הובא בר״ן סוף פסחים, דענין הספירה שספרו ישראל בצאתם ממצרים היתה מצד התשוקה הגדולה לקבלת התורה, הרי ודאי שבספירת העומר היתה התחלת הענין דמתן תורה. ויום החמישים בא בהמשך להתחלת הענין, דכמו וספרתם לכם ממחרת השבת, הרי השבת עצמו אינו בכלל ימי הספירה, אלא הוא הכנה ונתינת כח על ימי הספירה, עד״ז הוא בסיום הענין, דיום החמישים אינו מימי הספירה, שהרי סופרים רק שבע שבתות, אבל ע״י ספירת שבע שבתות מגיעים ליום החמישים שהו״ע מתן תורה. ומעתה צריך להבין, והלא מתן תורה הוא בכל יום, וכמאמר10 בכל יום יהיו בעיניך חדשים, וכנוסח הברכה נותן התורה לשון הוה, וא״כ מהו הענין שצ״ל הכנה דוספרתם, ושדוקא עי״ז מגיעים ליום החמישים שהוא מתן תורה.
והנה נת״ל בפירוש וספרתם, שהוא מלשון ספירות ובהירות ויש לזה שייכות לענין העשר ספירות. והנה בענין הספירה ישנם ד׳ פירושים, ד׳ שרשים, שהם ד׳ מדריגות, וכמבואר באוה״ת ר״פ תשא11 ובהמשך תער״ב12 (והובא שם גם פירוש הפרדס13). פירוש הא׳ הוא מלשון מספר ומדידה והגבלה, דהעשר ספירות הם במספר ומדידה כו׳, כמאמר14 עשר ולא תשע עשר ולא אחד עשר, הב׳ הוא מלשון השמים מספרים כבוד א-ל15, שהו״ע סיפור והגדה, הג׳ מלשון ספר כמאמר16 שלשה ספרים נפתחים, והד׳ מלשון אבן ספיר.
והנה בפירוש הא׳ שהוא מספר ומדידה וכו׳ יש בזה ב׳ ענינים17 (וכמדובר מכבר מאמר מיוחד בענין זה*17), דמצד אחד הו״ע של מדידה והגבלה, ולאידך גיסא הרי זה מורה על מעלה וחשיבות, דדבר שבמנין לא בטל18. ועד״ז יובן בענין הכלים למעלה, דענין הכלי הוא במדידה והגבלה והוא מלשון19 לכי תיכול עלה כורא דמילחא, דהאור הוא פשוט, אמנם אין זה רק מה שהכלי הוא מדוד ומוגבל בעצמו, אלא שבכחו למדוד את האורות, שזהו ענין נעלה שמורה על מעלתו. וענין זה (המספר) הוא במלכות, שהו״ע הכלים במדידה והגבלה.
ופירוש הב׳ בספירה הוא מה שיש בהכלים לא רק הכח למדוד, אלא זהו כמו שהאורות מתלבשים בכלים, והכלים מגלים אותם, אבל מ״מ אינם נעשים מציאות אחת עם האור, וכמו השמים מספרים כבוד א-ל, שאין זה שהשמים הם כבוד א-ל עצמו, אלא שהשמים מספרים ומגלים איך שנראה כבוד א-ל, וכמו״כ הוא בענין הכלים, שאינם נעשים מציאות האור, רק שמגלים את האור. וענין זה הוא בז״א, דבכללות הו״ע האור והגילוי.
ופירוש הג׳ שהו״ע ספר, הוא בבינה20, שהכלי מתייחד עם האור. וכשם שבספר ישנם ג׳ בחינות כמאמר שלשה ספרים נפתחים, הנה כן הוא גם בבינה כמו שהיא כוללת בתוכה הג׳ ראשין21, והם בחי׳ סופר (בו׳) וספר (בלא ו׳) וסיפור (ביו״ד)22.
ופירוש הד׳ שהוא מלשון אבן ספיר הוא שאין הכלי נראה למציאות לעצמו, ורק שנראה ענין הבהירות שהאבן מגלה, וזהו ענין החכמה, דאין הפירוש שאין בחכמה כלי כלל, דא״כ לא הי׳ נקרא בשם חכמה דהלא האור הוא פשוט, אלא דהכלי מתייחד עם האור כל כך עד שאינו נראה ענין הכלי כלל, ומה שנראה הוא האור. שזהו מה שבכלים יש פנימיות וחיצוניות, ובחיצוניות גופא יש ב׳ המדריגות, חיצוניות הכלי, שהוא מציאות לעצמו, והחיצוניות שבו ועל ידו מתגלה ענין האור, ובחי׳ פנימיות הכלי הוא שמתאחד עם האור, ובזה גופא ישנו כמו שהוא בבינה שאינו דבר אחד ממש עם האור, משא״כ בחכמה שאינו נראה כלל ענין הכלי רק בחי׳ האור23, שזהו ענין אבן ספיר. וע״ד המבואר24 בענין אותיות החקוקים על אבן טוב שאינו נראה מציאות האותיות ומה שנראה הוא רק מציאות האבן.
וזהו מ״ש וספרתם לכם ממחרת השבת שהוא מלשון ספירות ובהירות, שצ״ל באופן של לכם ובכל ד׳ המדריגות הנ״ל, שיש בזה מה שאין בזה. דהמעלה של בחינה הד׳ דאבן ספיר הוא דכל מציאותו הוא ענין האור, משא״כ בבחינה הא׳ של מספר ומדידה והגבלה, אבל לאידך גיסא יש מעלה בפירוש מספר מדידה והגבלה לפי שהחידוש בזה גדול יותר, שמענין המספר ומדידה והגבלה עושה מצוה, לשון צוותא וחיבור25, עד שעושה ממנו ענין הספירה כמו שהוא בפירוש הד׳ שהוא מלשון אבן ספיר. וזהו ענין וספרתם לכם, שצ״ל באופן של לכם בכל ד׳ המדריגות, וע״ד המבואר במ״א26 במ״ש27 (בד׳ מינים) ולקחתם לכם שצ״ל ענין שלו, הנה כמו״כ בספירה צ״ל לכם. והספירה צ״ל ממחרת השבת, היינו שהנתינת כח על הספירה היא משבת שקאי על פסח, דנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב״ה בכבודו ובעצמו28, ומשום זה נקרא שבת שהוא בחי׳ שבת ומנוחה לחיי העולמים29, וזהו הנתינת כח על ענין הספירה, ועי״ז באים ליום החמישים שהוא מתן תורה. דעם היות שמתן תורה הוא בכל יום, וכלשון הברכה נותן התורה לשון הוה, אבל מ״מ הוא רק ליחיד, אבל שיהי׳ מתן תורה להכלל, היינו לכל ישראל ביחד, הי׳ צ״ל דוקא הקדמת וספרתם לכם, שאז הי׳ ביטול הגזירה, דעליונים30 ירדו למטה ותחתונים יעלו למעלה ואני המתחיל שנאמר31 וירד הוי׳ על הר סיני, ועד״ז הוא גם כאשר הימים האלה נזכרים ונעשים32, דעם היות שכבר הי׳ ביטול הגזירה, אבל מ״מ נשאר מחיצה המפסקת, וכמבואר בענין מחצתי ואני ארפא33 דקאי על לעתיד לבוא כמבואר בדרושי ל״ג בעומר34, ומה להלן באימה וביראה וברתת ובזיעה אף כאן35, דאע״פ שפירש אדמו״ר הזקן36 שצ״ל כן בכל זמן שלומד תורה, אבל מ״מ אינו דומה לזמן מתן תורה שלאחרי וספרתם, שהו״ע מתן תורה להכלל, ומקבלים התורה בשמחה ובפנימיות37.
וזהו ענין חודש אייר דמרומז בו המרכבה שהוא ר״ת אברהם יצחק יעקב רחל38, דענין המרכבה הוא שעושים מדבר נפרד שיהי׳ בטל להרוכב, שזהו ענין וספרתם בכל הד׳ מדריגות כנ״ל, ועד שמתבטל ומתאחד יותר מענין המרכבה, שנעשה דבר אחד עם הרוכב, בדוגמת מעלת התורה לגבי מצוות, שע״י התורה נעשה מיוחד בתכלית, כמבואר בתניא פרק כג, ובהדרושים להבין מ״ש בתניא בפכ״ג ולהבין החילוק בין תורה ומצוות39. ועד שמגיעים לונגלה כבוד הוי׳ וראו כל בשר יחדיו כי פי הוי׳ דיבר40, וכמו שפירש אדמו״ר האמצעי בשער האמונה41, שגם הבשר הגשמי יראה כח הפועל בנפעל, ולא רק במין המדבר יהי׳ כן, אלא גם בדומם צומח וחי יהי׳ ונגלה גו׳, ומשיח ילמד תורה את כל העם כולו42 למקטנם ועד גדולם43, וכמ״ש44 כי מלאה הארץ דעה את הוי׳ כמים לים מכסים.
__________
1) לכללות מאמר זה – ראה אוה״ת תשא והמשך תער״ב שבהערות 11-12.
2) אמור כג, טו-טז.
3) רד״ה זה בלקו״ת אמור (לה, ב).
4) ל׳ אדה״ז בלקו״ת שם. וראה בארוכה לקמן בפנים. וש״נ.
5) מנחות סה, ב ואילך. תו״כ אמור עה״פ.
6) משנה וברייתא סוף קידושין (ע״פ גירסת הש״ס כת״י (אוסף כתבי-היד של תלמוד הבבלי, ירושלים תשכ״ד). וכן הובא במלאכת שלמה למשנה שם. וראה גם יל״ש ירמי׳ רמז רעו).
7) ראה תנחומא נשא טז. בחוקותי ג. במדב״ר פי״ג, ו. תניא רפל״ו.
8) שמות ג, יב.
9) בא יב, כח.
10) פרש״י יתרו יט, א. עקב יא, יג. תבוא כו, טז.
11) ע׳ א׳תתכג ואילך. וראה גם אוה״ת חיי שרה קו, ב ואילך. אמור ע׳ קסז ואילך. ביאוה״ז להצ״צ ח״א ע׳ ע ואילך.
12) ח״א ע׳ קנט ואילך (ל׳ מספר). שם ע׳ קעד ואילך (ל׳ סיפור). ע׳ ר ואילך (ל׳ ספיר). ע׳ רלט ואילך (ל׳ ספר).
13) שער (ח) מהות והנהגה פ״ב.
14) ספר יצירה פ״א מ״ד.
15) תהלים יט, ב. ראה זח״ב קלו, ב. פרדס שם.
16) ר״ה טז, ב.
17) בכל הבא לקמן – ראה המשך תער״ב שם.
*17) ד״ה כי תשא תשכ״ו (סה״מ ד׳ פרשיות ח״א ע׳ עח ואילך). תשכ״ז (שם ע׳ פב ואילך).
18) ביצה ג, ב. וש״נ. אוה״ת תשא שם (ס״ע א׳תתכד ואילך). המשך תער״ב שם (ע׳ קסז ואילך).
19) שבת ד, א. וש״נ.
20) ראה לקוטי הש״ס להאריז״ל ר״ה טז, ב. תו״ח שמות יז, א ואילך. סה״מ תרל״ד ע׳ נה. וראה לקו״ת סוכות פ, ב. שה״ש מו, ג.
21) ראה ע״ח שער (מו) כסא הכבוד פ״א. אוה״ת בשלח ע׳ תרלו ואילך. ועוד.
22) ספר יצירה שם מ״א. ראה מקומות שבהערה 20.
23) ראה אוה״ת שמות ע׳ מב. וארא ע׳ קנ-קנא. סה״מ תרע״ח ע׳ שסו. סה״מ דברים ח״א ע׳ קצא. ובכ״מ.
24) ראה לקו״ת בחוקותי מה, ב. וראה שיחת ש״פ בחוקותי תשמ״ט ס״ו (סה״ש תשמ״ט ח״ב ע׳ 466) ואילך. וש״נ.
25) לקו״ת שם, ג. ובכ״מ.
26) ראה סד״ה ולקחתם תער״ב (סה״מ תער״ב-תרע״ו ע׳ כז). תרצ״ו (סה״מ תרצ״ו ע׳ 39-40).
27) אמור כג, מ.
28) הגש״פ פיסקא ״מצה זו״. שם לפנ״ז פיסקא ״ויוציאנו״.
29) תמיד בסופה.
30) תנחומא וארא טו. שמו״ר פי״ב, ג.
31) יתרו יט, כ.
32) ל׳ הכתוב – אסתר ט, כח. וראה רמ״ז בספר תיקון שובבים, הובא ונת׳ בספר לב דוד (להחיד״א) פכ״ט.
33) האזינו לב, לט.
34) המשך חייב אדם לברך תרל״ח פכ״ה (ע׳ מב). ד״ה ונתתי שלום בארץ שנה זו (סה״מ ויקרא ע׳ רפט). וראה גם המשך תער״ב ח״ב ע׳ א׳רב.
35) ברכות כב, א.
36) תו״א יתרו סז, ב.
37) ראה לקו״ש ח״ד ע׳ 1307. ח״ח ע׳ 272. חי״ג ע׳ 158. ועוד.
38) מאו״א א, פד. בית שמואל לשו״ע אה״ע סקנ״ו ס״ו.
39) נדפסו בליקוט פירושים כו׳ לתניא פכ״ג (ע׳ תלו ואילך).
40) ישעי׳ מ, ה. וראה המשך תער״ב שם ע׳ תתקלה ואילך. ד״ה ונגלה כבוד הוי׳ וד״ה ויהי ביום השמיני תשט״ו (סה״מ פסח ח״ב ע׳ לד ואילך. סה״מ ויקרא ע׳ עה ואילך). ד״ה ונגלה כבוד הוי׳ תשכ״ב (סה״מ פסח שם ע׳ קלה ואילך).
41) פכ״ה.
42) רמב״ם הל׳ תשובה פ״ט ה״ב. לקו״ת צו יז, א-ב. שער האמונה פנ״ו (פט, א ואילך). סה״מ תרח״ץ ס״ע ר ואילך. ועוד.
43) ל׳ הכתוב – ירמי׳ לא, לג.
44) ישעי׳ יא, ט. רמב״ם סוף הל׳ מלכים.
[סה"מ ימי הספירה ע' טז ואילך]
כעין שיחה. נדפס בסה״מ תש״ל ע׳ 214 ואילך.