בס״ד. מוצאי ש״פ ויקהל, פ׳ שקלים, כ״ה אדר-ראשון,
מבה״ח אדר-שני – בחדרו – ה׳תשל״ח
הנחה בלתי מוגה
כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם גו׳1, וידועים דיוקי רבותינו נשיאינו בזה2 דצריך להבין מהו ענין כי תשא, למה לא נאמר כי תפקוד כלשון הרגיל בענין המנין בכמה מקומות, וכמו שמצינו [בהפרשה שהתחילו לקרוא בשבת בזמן המנחה] במנין נדבת המשכן שנאמר3 אלה פקודי המשכן גו׳, וכן במנין בנ״י נאמר בכמה מקומות לשון פקידה, וא״כ למה נאמר כאן לשון תשא דוקא. ובפרט שבפסוק זה גופא (בהמשך לכי תשא) נזכר ענין המנין בלשון פקידה, לפקודיהם. והנה בתשא ישנם ב׳ פירושים, פירוש א׳ לשון מנין ופירוש ב׳4 לשון הרמה ונשיאת ראש, ועד״ז בתיבת לפקודיהם ישנם ג״כ ב׳ פירושים א׳ לשון מנין וב׳ לשון חסרון5, מלשון כי יפקד מושבך6, ונמצא שבענין המנין (הנזכר כאן) ישנם ב׳ קצוות הפכיות, שמצד א׳ המנין פועל הרמה ונשיאת ראש (תשא), אבל לאידך הנה המנין קשור עם ענין של חסרון (לפקודיהם). וממשיך הכתוב7 זה יתנו גו׳ מחצית השקל גו׳ עשרים גרה השקל מחצית השקל גו׳. וידועים הדיוקים בזה, דלמה נצרך להודיע דעשרים גרה השקל גו׳, כי מאחר שצריכים ליתן מחצית השקל בלבד, הוה לי׳ לומר זה יתנו מחצית השקל ודיו, וכבר היינו יודעים כמה הוא מחצית השקל שהרי נזכר לפני זה [בנישואי יצחק ורבקה, שהו״ע כללי8] בספר בראשית במ״ש9 בקע משקלו. ואף אם תמצי לומר דכוונת הכתוב היא לפרש על אתר פרטי המשקל דמחצית השקל, מ״מ עדיין צריך להבין דהוה לי׳ לומר דמחצית השקל הוא עשר גרה, ולמה נזכר כמה הוא שקל שלם. והנה ע״י נתינת מחצית השקל נמשך להיות כופר נפשו, וכמ״ש לפני זה ונתנו איש כופר נפשו1, ואיתא במדרש10 דכיון שאמר לו (הקב״ה למשה) ונתנו איש כופר נפשו, אמר משה מי יוכל ליתן כופר נפשו, עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו11 ועדיין אינו מגיע כו׳, אמר לו הקב״ה איני מבקש לפי כחי אלא לפי כחן, זה יתנו כו׳ מחצית השקל. וצריך להבין, שהרי בהמשך לזה נאמר12 העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט, ולכאורה הרי זה סתירה מיני׳ ובי׳, כי מאחר שהפסוק עצמו מדגיש דישנו עשיר ודל, ומצות מחצית השקל היא לפי כחן, הרי היתה צריכה להיות נתינת העשיר לפי כחו (בריבוי) ונתינת הדל לפי כחו (במיעוט), ואעפ״כ אומר אשר העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט, דשניהם הושוו בנתינת מחצית השקל.
ויובן כל זה ע״פ המבואר בדרושי רבותינו נשיאינו13 דעיקר ענין ציווי הקב״ה לישראל [ביחד עם הנתינת כח לזה] במצות מחצית השקל הוא מ״ש זה יתנו, שצ״ל הנתינה דבחי׳ ״זה״, ד״זה״ הו״ע הגילוי, והיינו חלק הגלוי שבנפש, כחות הגלויים. אך ע״י העבודה בעשר כחות הגלויים הנה נותנים לו אח״כ מלמעלה גם עשר הכחות שאינם מאירים בגילוי. דבכללות, הנה ב׳ בחינות אלו קאי על עשר כחות דנפש האלקית ועשר כחות דנפש הבהמית, וכידוע מה שמבואר בתניא14 בארוכה דלכל איש ישראל אחד צדיק ואחד רשע [שזהו ע״ד עשיר ודל הנזכר בקרא] יש שתי נשמות, והן נפש הבהמית ונפש האלקית. ובפרטיות, ב׳ בחינות אלו הן בנפש האלקית עצמה, וכמ״ש בתניא שם15 בענין נפש האלקית שהיא נפש השנית בישראל ושהיא חלק אלוקה ממעל ממש, וידועה תורת הבעש״ט16 דהעצם כשאתה תופס במקצתו (בחלקו) אתה תופס בכולו, אשר מזה מובן גם בנוגע לזה שנפש האלקית היא חלק אלוקה ממעל ממש (חלק מן העצם), דזהו ענין שלמעלה מהתלבשות פנימית באדם. דב׳ ענינים אלו (בפרטיות) הם ב׳ הבחינות שבנפש האלקית המבוארות בהדרושים17, בחי׳ נפש האלקית הבאה בהתלבשות בנפש הבהמית ובגוף [ועל ידם גם בחלקו בעולם], ובחי׳ שורש ומקור הנשמה, דבחינה זו נקראת ראש שבנשמה.
וזהו הטעם שנזכר שקל השלם אף שהציווי הוא על מחצית השקל בלבד, כי מחצית השקל הזה יש לו שייכות עם כל השקל, כנ״ל שע״י העבודה במחצית השקל שבבחי׳ ״זה״ הנה ממשיכים גם את בחי׳ המחצה השני׳, שנמשך בחי׳ מחצית השקל שמלמעלה למטה (עשר כחות דשורש הנשמה). וזהו ג״כ מה שבהציווי נזכר מחצית השקל ולא עשר גרה, כי זהו נתינה (לא דעשר גרה בפני עצמם, כי אם) של מחצית מדבר השלם (היינו שהעבודה בעשר כחות הגלויים שייכת ונוגעת גם בעשר כחות דשורש הנשמה), שע״י העבודה במחצית זו, מגיע לשקל השלם [וכמו בכל עניני תורה ומצוות שעל ידם באים לידי שלימות]. וזהו ענין עשרים גרה השקל, דעשר גרה הוא הנתינה (זה יתנו) מלמטה למעלה, ועשר גרה הוא הנמשך מלמעלה למטה.
והנה גם בחי׳ הראש דנשמה צריכה עלי׳ והגבהה18, כי לגבי אמיתית מעלתם של ישראל, גם כמו שהם בבחי׳ ראש שבנשמה, אין זה עדיין שלימות מעלתם19. וזהו ג״כ מה דאיתא בגמרא20 דאמר משה לפני הקב״ה ריבונו של עולם במה תרום קרן ישראל, דגם בקרנם של ישראל, בחי׳ הראש דבני ישראל, צריכים לפעול הרמה והגבהה. וע״ז ענה הקב״ה למשה בכי תשא, שע״י ענין הצדקה נעשה תרום קרן ישראל (וכמבואר במפרשים21). והענין הוא, דהנה ענין הצדקה שייך רק כשנמצאים במצב של היפך העשירות, שאז צריכים להשפעת הזולת [דע״ז היא הבקשה דתפלה לעני כי יעטוף ולפני הוי׳ ישפוך שיחו22, כידוע], היינו שנמצאים במצב של ירידה עצומה, ובלשון הגמרא23 ופרש״י24 מאיגרא רמה לבירא עמיקתא, אך ירידה זו היא צורך עלי׳, שעל ידה יהי׳ תרום קרן ישראל.
ועפ״ז25 יובן מ״ש כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם, דתשא את ראש בנ״י הו״ע ההגבהה שצ״ל בבחי׳ ראש ושורש הנשמה. [וכיון דבתר רישא גופא אזיל26, הגבהת בחי׳ הראש שבנשמה, מגבהת גם את כל חלקי נפש האלקית (שלמטה מבחי׳ הראש), ועי״ז גם את נפשו הבהמית עד לגופו וחלקו בעולם], אך הגבהת הראש שבנשמה נעשית ע״י לפקודיהם (מלשון חסרון) דוקא. דלפקודיהם ענינו הוא החסרון שמצד ענין המנין, דהמנין הוא בספירת המלכות (שהיא בחי׳ החשבון, כידוע27), אשר על ידו נמשך להיות החסרון דירידת העולמות וסדר ההשתלשלות מלמעלה למטה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא, ובלשון התניא28 הירידה עד שנברא עולם הזה הגשמי והחומרי ממש והוא התחתון במדריגה שאין תחתון למטה ממנו כו׳. וירידה זו היא צורך עלי׳, שיהי׳ תשא את ראש בני ישראל, להגבי׳ גם את שורש ומקור הנשמה. וזהו ג״כ מה שתשא הוא לשון מנין ולשון הגבהה, כי ע״י המנין דספירת המלכות (שעל ידה היא הירידה דלפקודיהם), נפעל הגבהה ונשיאת ראש. וזהו ג״כ מה שתרום קרן ישראל נעשה ע״י ענין הצדקה, והיינו שע״י ירידת הנשמה למטה, ששם שייך ענין הצדקה מצד החסרון, כי כללות סדר ההשתלשלות והעולמות צריכים לצדקה להיות התהוותם ע״י החסרון שבספירת המלכות גופא שיורדת מאיגרא רמה לבירא עמיקתא, וכמאמר29 לכי ומעטי את עצמך, הנה ע״י שהנשמה יורדת שם ועובדת עבודתה נמשך להיות תרום קרן ישראל, הגבהת בחי׳ ראש בני ישראל, ועד שוירם קרן משיחו30, דנשמת משיח היא תכלית השלימות שבנשמות, בחי׳ יחידה31, ובזה גופא זהו קרן משיחו, ומ״מ ע״י הירידה פועלים להיות וירם קרן משיחו, הרמת והגבהת בחי׳ קרן משיחו [ועי״ז נמשך להיות גם תרום קרן ישראל, וכמשנ״ת בכמה מקומות32 שבכל א׳ מישראל יש ניצוץ מנשמת משיח, ובנשמת משיח יש ניצוץ מכאו״א מישראל].
וזהו ג״כ דיוק הלשון תרום קרן ישראל, קרן דוקא, דקרן קאי על ספירת המלכות כמו שהיא באופן של חסרון (לפקודיהם), וכידוע33 שהמלכות נקראת קרן להיות ענינה כמו הקרן זוית דלית לי׳ מגרמי׳ כלום, כי הקרן זוית נעשה מהתחברות ב׳ הכתלים שבחיבורם יחד נולד קרן, הרי כל נקודה שתופסים היא מא׳ מב׳ הכתלים והקרן עצמו לית לי׳ מגרמי׳ כלום, דכמו״כ הוא בספירת המלכות, אך מ״מ על ידה דוקא נעשה חיבור ב׳ הבחינות יחד, שזהו מפני שמאיר בה משרשה הנעלה, כמבואר בביאורי הזהר34 בארוכה בענין עלה בכבש ופנה לסובב ובא לו לקרן דרומית מזרחית35, שע״י החסרון נעשה העלי׳ בתכלית השלימות, תרום קרן ישראל.
וע״פ הנ״ל יובן ג״כ מ״ש זה יתנו, ד״זה״ קאי על ענין המעשה, כי ״זה״ הו״ע הגילוי כנ״ל, ובעולם התחתון, עשי׳, הגילוי הוא כשבא במעשה. כי מכיון שתכלית העלי׳ דכי תשא נעשה דוקא ע״י העבודה במקום החסרון והירידה שהוא עולם הזה התחתון שאין תחתון למטה ממנו (לפקודיהם), כמאמר36 נתאוה הקב״ה להיות לו ית׳ דירה בתחתונים דוקא, שזהו עולם העשי׳, הנה משום זה צ״ל עיקר העבודה בענין המעשה דוקא [כמאמר37 המעשה הוא העיקר], שהוא בגילוי בעולם העשי׳, ולכן על ידו נעשה דירה בתחתונים. [ובעבודה הוא מה שע״י בחי׳ האתכפיא ואתהפכא בבחי׳ ״זה״ (חלק הגלוי) שבנפש, היינו בנפש הבהמית, ע״י שבחי׳ ״זה״ שבנפש האלקית גופא (כחות הגלויים שבה) מתלבשת בנפש הבהמית לבררה ולתקנה, הנה מגיעים לבחי׳ ראש ושורש הנשמה (שהיא בהעלם לפי שעה)].
וזהו ג״כ מה שמבאר כ״ק אדמו״ר (מהורש״ב) נ״ע בהמשך תער״ב38 דזה יתנו קאי גם על גילוי עצמות אוא״ס שנותנים מלמעלה [שהטעם בזה הוא כי באמת לאמיתו אפשר לומר ״זה״ רק על עצמותו ומהותו ית׳ שהוא אמיתית המציאות וכל הנמצאים כו׳ לא נמצאו אלא מאמיתת המצאו (כלשון הרמב״ם בהלכות יסודי התורה בתחילתן), דזה (כל הנמצאים כו׳) כולל את כל סדר ההשתלשלות והגילויים כו׳], כי דוקא ע״י העבודה ד״זה״ יתנו שע״י כחות הגלויים דנפש האלקית הפועלים בכחות נפש הבהמית ובאים לידי פועל ע״י לבושי מחשבה דיבור ומעשה, ופועל (ע״י בירור חלקו בעולם) להיות לתקן עולם במלכות שד-י39, שנעשה דירה לו ית׳ בתחתונים, הנה אז הוא נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני40, שנמשך גילוי עצמות ומהות ית׳. שהרי הכוונה דנתאוה הקב״ה להיות לו ית׳ דירה בתחתונים היא בעצמותו ומהותו ית׳, וכידוע מאמר כ״ק אדמו״ר הזקן שעל תאוה אין קושיא (אויף אַ תאוה איז קיין קשיא)41, שהכוונה להיות דירה בתחתונים היא למעלה מטעם ודעת, היינו בבחינה שלמעלה מכל סדר ההשתלשלות, בבחי׳ מהותו ועצמותו ית׳ [ולכן זהו (דירה בתחתונים) טעם האמיתי לבריאת והתהוות העולמות] כמבואר בארוכה בהמשך תרס״ו42. וזהו ג״כ הביאור שבאותו הכתוב ״זה יתנו״ נרמזים העבודה בבחי׳ ״זה״ שבנשמה (זה יתנו מלמטה למעלה) וגילוי עצמות אוא״ס (זה יתנו מלמעלה למטה), כי דוקא ע״י העבודה במחשבה דיבור ומעשה, בחי׳ גילוי (שעי״ז עושים דירה בתחתונים), נמשך מלמעלה אמיתית בחי׳ זה, עצמותו ומהותו ית׳ [שממנו נמצאו כל הנמצאים], דמצד עצמותו ית׳ עצמות המציאות דיש הנברא הוא יש האמיתי כמבואר בארוכה בביאורי הזהר43.
ובזה יובן ג״כ מ״ש העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט, דהעשיר והדל הושוו בנתינת מחצית השקל. כי הגם שכ״א צריך לעבוד עבודתו לפי כחותיו, דהעשיר חייב להביא קרבן עשיר44, וכן כ״א מישראל בענין העשירות שבו45, מ״מ ביסוד ועיקר העבודה שהוא לעשות לו ית׳ דירה בתחתונים הושוו כל ישראל. ולכן הושוו כל ישראל בנתינת מחצית השקל, כי ענין מחצית השקל (מלמטה למעלה) הוא העבודה בתחתונים כנ״ל בארוכה. וממחצית השקל היו מביאים קרבנות ציבור46 (היינו שמחצית השקל הוא יסוד העבודה שלאחרי זה), שגם בקרבנות ציבור הושוו כל ישראל, וע״ד שכל עניני ציבור צריכים למסרם לציבור יפה יפה47.
והנה ע״י עבודה הנ״ל בתחתונים נמשך להיות ושכנתי בתוכם48 בתוך כל אחד ואחת49, וזהו הכנה קרובה לושכנתי בתוכם בגלוי במקדש דאקרי משכן50, בבנין בית המקדש השלישי. ואז יהי׳ וירם קרן משיחו, ע״י דתרום קרן ישראל, ובמה בכי תשא שהו״ע הצדקה (כדאיתא בגמרא20). כי צדקה תרומם גוי51 כמבואר בארוכה ובפרטיות בתו״א בתחילתו52, ומבואר עוד באגה״ק53 גודל עילוי עבודת הצדקה, ובפרט בעקבות משיחא שנפלה סוכת דוד עד בחי׳ רגלים ועקביים שהיא בחי׳ עשי׳ כו׳, נוסף על המבואר בארוכה בתניא חלק א׳54 במעלת הצדקה, שבצדקה אחת מעלה הרבה מנפש החיונית מה שלא הי׳ יכול להעלות ממנה כל כך כחות ובחינות בכמה מצוות מעשיות אחרות, ולכן ע״י מעשינו ועבודתינו במשך זמן הגלות בעבודת הצדקה בפרט ובתורה ומצוות בכלל [דגם כללות התורה ומצוות נקראים בשם צדקה כמ״ש55 וצדקה תהי׳ לנו כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת, כמבואר בכמה מקומות56] נמשך להיות תרום קרן ישראל. וכן תהי׳ לנו בימים האחרונים דהגלות, ועבודה זו תביא בקרוב ממש הישועה והצלה, שנראה בעיני בשר שיהי׳ וירם קרן משיחו, בביאת משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו, במהרה בימינו ממש.
ויש לקשר מה שנת״ל (שע״י העבודה בחלק הגלוי שבנפש נמשך מלמעלה בחי׳ ראש ושורש הנשמה) עם המבואר בהדרושים בפרשתנו57 שע״י ההקהלה דאז יקהל שלמה58 שהוא בחי׳ חכמה תתאה והביטול בזה הוא ביטול היש (ובחי׳ יראה תתאה), הנה מגיעים לההקהלה דויקהל משה שהוא בחי׳ חכמה עילאה וביטול אמיתי כמו מצד עצם הנשמה (ויראה עילאה), כמבואר בקונטרס עץ החיים59 ובכמה מקומות בפרטי העבודה שבזה. ובכללות הזמנים, הנה ההקהלה שע״י שלמה הו״ע מעשינו ועבודתינו במשך זמן הגלות, שאז העבודה היא בבחי׳ ביטול היש, שעי״ז באים לההקהלה שע״י משה, בחי׳ ביטול במציאות, שבגאולה העתידה. דאז יהי׳ ויקהל משה (גם כפשוטו) כי והקיצו ורננו שוכני עפר60 ומשה ואהרן עמהם61, ומשה גואל ראשון הוא גואל אחרון62, ויקהיל את כל עדת בני ישראל, וכמבואר בדרושי רבותינו נשיאינו63 העילוי שבזה. וזה נעשה ע״י משה דוקא שהוא הרעיא מהימנא64 הכולל את כל נשמות ישראל, והוא גם הרעיא מהימנא של כל אחד ואחת מישראל בפרט, ולכן הוא המקהיל ומאסף את ישראל מכל מקומות פזוריהם. וזה נעשה ע״י שתורה צוה לנו משה מורשה קהילת יעקב65, שהתורה דמשה באה בירושה לכ״א מישראל ובאופן דיורש, שנוחל הכל66.
והנה ע״י שישראל בעבודתם משלימים את בירור הפכים קטנים שנשארו בסוף הדור דעקבתא דמשיחא, בימים ורגעים האחרונים של ימי הגלות, הנה זוכים שבקרוב ממש יהי׳ בבית המקדש השלישי אז יקהל שלמה וגם ויקהל משה (כנ״ל), ולוקחים את כל עדת בני ישראל, את כל עניני הבירורים שבי״ג67 (או ט״ו68) הדברים, מתחיל מזהב וכסף וגו׳69. ואז זוכים שהקב״ה מחזיר את המשכון הנמצא אצלו, וכפרש״י70 עה״פ3 [בהפרשה שקראו בשבת בזמן המנחה] אלה פקודי המשכן משכן העדות, שנאמר המשכן משכן שני פעמים רמז למקדש שנתמשכן בשני חורבנין כו׳, כי מכיון שפרעו את החוב [דזהו ג״כ פירוש כי תשא מלשון פריעת חוב, כדאיתא במדרש71], הרי צריכים להחזיר המשכון, היינו בית המקדש השלישי הכולל כל המעלות והעילויים דב׳ בתי מקדשות שנתמשכנו72, ואדרבה, כשיוחזרו בבית המקדש השלישי יהיו (מעלות אלו) באופן נעלה יותר מכמו שהיו לפני שנתמשכנו, ועד שיקויים מ״ש זה יתנו שהו״ע גילוי עצמות אוא״ס באופן של זה (כנ״ל) ע״ד זה א-לי73 דקריעת ים סוף, וזוכים שבקרוב ממש הנה הקב״ה74 עושה מחול לצדיקים והוא יושב ביניהם בגן עדן ואומר זה75 וב׳ פעמים שנאמר76 ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה קוינו לו ויושיענו זה ה׳ קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו, בישועה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו.
__________
1) תשא ל, יב.
2) רד״ה זה תרנ״ח (סה״מ תרנ״ח ע׳ קמו). העת״ר (המשך תער״ב ח״ב ע׳ תתצג). וראה גם אוה״ח עה״פ.
3) ר״פ פקודי (לח, כא).
4) תו״א תשא (הוספות) קיב, א. שם, ד. אוה״ת תשא ע׳ א׳תתלח. שם ע׳ א׳תתמו. ע׳ א׳תתסג. ע׳ א׳תתצח. (כרך ז) ע׳ ב׳תשפח. המשך תער״ב שם ע׳ תתקא. וראה הנסמן בהערה 20.
5) שמואל-א כ, יח.
6) תו״א שם קיא, ג. אוה״ת שם ע׳ א׳תתלח. ע׳ א׳תתפב. המשך תער״ב שם.
7) תשא שם, יג.
8) ראה לקו״ש ח״ג ע׳ 929. ובכ״מ.
9) חיי שרה כד, כב ובפרש״י.
10) במדב״ר פי״ב, ג.
11) איוב ב, ד.
12) תשא שם, טו.
13) אוה״ת שם ע׳ א׳תתקז. סד״ה זה יתנו העת״ר (המשך תער״ב שם ע׳ תתעד).
14) פ״א-ב.
15) רפ״ב.
16) כש״ט (הוצאת קה״ת) הוספות סימן קטז (צט, ריש ע״ב). וש״נ.
17) אוה״ת שם. המשך תער״ב שם ע׳ תתקא.
18) ראה ד״ה לך לך שנה זו פ״ב (סה״מ בראשית ח״א ס״ע קעד ואילך).
19) ראה גם ד״ה וקבל היהודים שנה זו פ״ב (סה״מ פורים ע׳ רנב). ועוד.
20) ב״ב י, ב.
21) ראה פרש״י ב״ב שם ד״ה אמר לו.
22) תהלים קב, א.
23) חגיגה ה, ב.
24) חגיגה שם ד״ה מאיגרא.
25) ראה אוה״ת שם ע׳ א׳תתסב. שם ע׳ א׳תתעב.
26) עירובין מא, ב.
27) פרדס שער (כג) ערך הכינויים ערך מספר. הובא באוה״ת ר״פ תשא.
28) רפל״ו.
29) חולין ס, ב. וראה אוה״ת בראשית לו, א ואילך.
30) שמואל-א ב, י.
31) ראה בהנסמן בלקו״ש ויקהל שנה זו (חט״ז ע׳ 433) הערה 45. בקונטרס ענינה של תורת החסידות ס״ה (ע׳ ד).
32) ראה מאור עיניים ס״פ פינחס. וראה גם סה״מ תרמ״ג ע׳ ע. לקו״ש ח״ב ע׳ 599. ובכ״מ.
33) לקו״ת אמור לד, ד.
34) במדבר – לאדהאמ״צ (הוספות) קמד, סע״ב ואילך. להצ״צ ח״א ע׳ תסה ואילך.
35) זבחים נג, רע״א (במשנה).
36) ראה תנחומא נשא טז. בחוקותי ג. במדב״ר פי״ג, ו. תניא שבהערה 28. ועוד.
37) אבות פ״א מי״ז.
38) שם ע׳ תתעד.
39) נוסח תפילת עלינו.
40) ספרי ופרש״י פינחס כח, ח. וראה גם תו״כ ופרש״י ויקרא א, ט. פרש״י תצוה כט, כה.
41) הובא באוה״ת בלק ע׳ תתקצז. המשך תרס״ו ס״ע ז. סה״מ תש״ב ע׳ 34. לקו״ש ח״ו ע׳ 21. ועוד.
42) שם.
43) לאדהאמ״צ – בשלח מג, ג. וראה גם סה״מ תרס״א ע׳ קצא ואילך. תרע״ח ע׳ קיג. סה״מ נ״ך-מאחז״ל ריש ע׳ רד. וש״נ.
44) ראה נגעים בסופה.
45) ראה לקו״ת ר״פ נצבים.
46) שקלים פ״ד מ״א. פרש״י תשא ל, טו.
47) ר״ה ז, ריש ע״ב.
48) תרומה כה, ח.
49) ראה ראשית חכמה שער האהבה פ״ו קרוב לתחלתו (ד״ה ושני פסוקים). אלשיך תרומה שם. של״ה סט, א. רא, א. שכה, ב. שכו, ב. ובכ״מ.
50) עירובין ב, א.
51) משלי יד, לד.
52) בראשית א, ב.
53) ס״ט.
54) פל״ז (מח, ב ואילך).
55) ואתחנן ו, כה.
56) תו״א מקץ לח, ג. מב, ג. לקו״ת אמור לד, ב. שלח מג, ד. ועוד – נסמן בסה״מ בראשית ח״א ע׳ רכג הערה 33.
57) ד״ה ויקהל משה באוה״ת ויקהל ע׳ ב׳פו. ד״ה הנ״ל תרל״ד (סה״מ תרל״ד ע׳ קמד ואילך). תרנ״ה (סה״מ תרנ״ה ע׳ קלז ואילך). סד״ה הנ״ל העת״ר (המשך תער״ב שם ע׳ תתקי). ד״ה הנ״ל תש״כ (סה״מ שמות ח״ב ס״ע רצז ואילך). וראה גם סה״מ תרס״ט ע׳ רה.
58) מלכים-א ח, א. דברי הימים-ב ה, ב.
59) פ״י ואילך.
60) ישעי׳ כו, יט.
61) תוד״ה אחד – פסחים קיד, ב. וראה יומא ה, ב.
62) ראה שמו״ר פ״ב, ד. זח״א רנג, א. שעה״פ להאריז״ל פ׳ ויחי. תו״א משפטים עה, ב. לקו״ש חי״א ע׳ 8 ואילך.
63) אוה״ת ויקהל שם.
64) ראה זהר ח״ב כא, א. ח״ג כז, סע״ב (ברע״מ). יל״ש איכה סוף רמז תתקצז. תניא רפמ״ב. ובכ״מ.
65) ברכה לג, ד.
66) ראה נדה מד, רע״א. וראה ביצה לח, א. פרש״י גיטין מז, ריש ע״ב. ובכ״מ.
67) תנחומא תרומה ה. שהש״ר פ״ד, יג. פרש״י ודעת זקנים מבעה״ת ר״פ תרומה. זח״ב קמח, א.
68) בחיי תרומה כה, ז. כלי יקר שם, ג. וראה זח״ב קלה, א.
69) תרומה שם, ג.
70) ראה גם תנחומא פקודי ב. שמו״ר פנ״א, ג.
71) שמו״ר פל״ט, א.
72) ראה לקו״ש ח״ט ע׳ 26 ואילך.
73) בשלח טו, ב.
74) תענית בסופה.
75) פרש״י שם ד״ה מראה באצבעו.
76) ישעי׳ כה, ט.
[סה"מ ד' פרשיות ח"א ע' קלג ואילך]
כעין שיחה. י״ל בסה״מ תשל״ח (קופּיר) ע׳ 223 ואילך.