בס״ד. ש״פ וארא, כ״ו טבת, מבה״ח שבט ה׳תשמ״ה
הנחה בלתי מוגה
וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב גו׳1, ומביא בזה אדמו״ר הזקן בתו״א ריש פרשתנו2, שתיבת וארא יש בה שני פירושים, א׳ לשון עבר שנתגלה אל האבות, והב׳ לשון עתיד שהוא לשון הוה, כי ענין זה ישנו בכל אדם, וכמבואר בהמשך המאמר שעבודת האבות ישנה בכל אחד מישראל.
ויש לבאר המשך הענינים (בדרך אפשר), דהנה ידוע3 שכל הפירושים שבתיבה אחת יש קשר ביניהם, ועד שענין זה נוגע להלכה (בהלכות שעטנז4), ומזה מובן, שגם ב׳ הפירושים שבתיבה זו (וארא) יש קשר ביניהם, והיינו לא רק שכמו שיש ענין וארא אל האבות בפשטות כך ישנו ענין זה בכל אחד ואחד, אלא ששני ענינים אלו קשורים זה בזה. ומובן הוא ע״פ מארז״ל5 מעשה אבות סימן לבנים, דענין6 סימן כאן (כמו בכמה ענינים) אין תוכנו רק ענין של סימן וציון שעל ידו רואים הבנים איך להתנהג, אלא שמעשה האבות, שהוא הסימן, הוא כמו הסימנים הגורמים את הענין7 שהם מסמנים עליו, היינו שמעשה הבנים הוא תוצאה ממעשה האבות. וכמו בכיבוש הארץ, דע״י שאברהם אבינו התהלך בארץ לארכה ולרחבה8, עי״ז פעל את הענין דכיבוש הארץ וקנין הארץ9. ועד״ז הוא בכללות עבודת האדם בעולם לעשות את העולם כולו בבחי׳ ארץ ישראל, כפתגם הידוע10 ״עשה כאן (מאַך דאָ) ארץ ישראל״, דענין זה התחיל ע״י אברהם אבינו.
וזהו מה שממשיך ומבאר בתורה אור שם, איך שכללות עבודת האבות אברהם יצחק ויעקב, שהם חסד גבורה ותפארת דהיינו אהבה ויראה ורחמים11, ישנה בעבודת כל אחד ואחד מישראל, ששלימות העבודה היא בג׳ קוים אלו דוקא, שזה נמשך בהם מהאבות. ויש לומר, דזהו גם מה שבכללות עבודת ישראל במשך כל הדורות ישנם ג׳ בתי מקדשות, שהם כנגד ג׳ האבות12. בית המקדש הראשון הוא כנגד אברהם, דלכן הי׳ בתכלית השלימות ונבנה ע״י שלמה המלך (והכנתו היתה ע״י דוד המלך), דזהו ענין קו החסד והאור. והבית השני שחסרו בו ה׳ דברים13 ולא היתה אז גאולה שלימה הוא כנגד יצחק, קו הגבורה והצמצום14. והבית השלישי שיבנה במהרה בימינו הוא כנגד יעקב, כי כללות ענינו הוא היציאה ממצרים, ממיצרים וגבולים, והוא ענינו של יעקב, נחלה בלי מצרים15. דהכח לג׳ בתי מקדשות אלו (הג׳ קוים) הוא מג׳ האבות. וטעם הדבר שהכח לענין ג׳ הקוים הוא מהאבות דוקא מובן ע״פ מ״ש16 בעבר הנהר ישבו אבותיכם, ומבואר במ״א17 הפירוש בזה ששרש האבות הוא מבחי׳ עבר הנהר שלמעלה מסדר ההשתלשלות, בחי׳ טורי דחשוכא שהם המדות שבכתר [ואף שבפרטיות נאמר פסוק זה על אברהם, מ״מ מובן שממנו נמשך ענין זה בכל האבות. וכמו שהוא בעבודתו, עבודת האהבה, שהאהבה היא יסוד שאר העבודות, כמאמר הזהר18 לית פולחנא כפולחנא דרחימותא, היינו שעיקר העבודה היא בענין האהבה19], ומכיון ששרש האבות הוא למעלה מעלה ביותר, לפיכך מעשיהם הם סימן ונתינת כח לבנים, שגם עבודת הבנים בג׳ הקוים הללו תהי׳ בשלימות. וזהו ענין הנתינת כח שניתנה במעשה האבות, שיהי׳ גם וארא לשון עתיד שהוא לשון הוה ופעולה תמידית, דכח זה ניתן לכל אחד ואחד מישראל בירושה מהאבות.
והנה בכללות יותר בחי׳ האבות שהם ג׳ הקוין חג״ת הם סימן ונתינת כח לא רק לעבודת הבנים בג׳ הקוים, אלא לכללות העבודה דעם ישראל, שהיא כללות מעשינו ועבודתינו. דהנה בהיות בני ישראל בגלות הרי זמן הגלות הוא זמן העלם והסתר. וכמבואר בתורה אור שם20, דהגלות נמשל לעיבור, היינו דכשם שבעיבור הנה גוף האדם הוא בשלימותו ועד שכבר נגמרו שם גם שעריו וצפרניו, היינו שהגוף הוא בשלימותו, ובאופן של די והותר21, מ״מ החסרון הוא שאין זה בהתגלות אלא בהעלם בעיבור, הנה עד״ז הוא בגלות בפשטות, שזהו זמן ההעלם וההסתר דאלקות, ותכלית השלימות שהיא הלידה וההתגלות, היא הגאולה דלעתיד. דגאולה זו תלוי׳ במעשינו ועבודתינו במשך זמן הגלות22. דימות המשיח הם גם תכלית ושלימות בריאות עולם הזה שלכך נברא מתחילתו23, דהגם שהעולם מצד עצמו גם כן על מילואו נברא24, וכמ״ש25 אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, תולדות מלא26, מ״מ אין זה דומה לשלימות העולם שתהי׳ בימות המשיח, שע״ז נאמר27 אלה תולדות פרץ, תולדות מלא26. ומעלה זו נפעלת ע״י מעשינו ועבודתינו במשך זמן זה. כי העולם מצד עצמו, הגם שנאמר בו28 וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב, ויתר על כן, והנה טוב מאוד28, מ״מ טוב זה שבעולם הוא בהעלם והסתר, ועבודת האדם בעולם היא לגלות את הטוב שבו והטוב מאוד שבו. וכדאיתא בעץ חיים בתחילתו29 (הובא לעיל30) דתכלית בריאת העולם היתה לגלות שלימות כחותיו ית׳. פירוש31, דהגם שכחותיו מצד עצמם הם בשלימות לגמרי, ואין כח חסר פועל32, מ״מ, הכוונה היא שענין זה יהי׳ גם בהתגלות, לגלות שלימות כחותיו. וכוונה זו נפעלת ע״י עבודת בני ישראל בעולם. והכח לעבודה זו ניתן אל האבות, וארא אל אברהם גו׳, ומהם נמשך ענין זה בכל אחד ואחד מישראל.
וביאור הענין בעבודת האדם יובן ע״פ המבואר בתניא33 ששני הדברות אנכי34 ולא יהי׳ לך35 הם כללות כל התורה כולה, כי אנכי כולל כל מצוות עשה, ולא יהי׳ לך כולל כל מצוות ל״ת. והנה כללות הענין דאנכי ולא יהי׳ לך, היינו קבלת מלכותו ית׳, נמשך במעשה המצוות בפועל ע״י עבודת האהבה, וכמו בקריאת שמע, דאחרי שמע ישראל ה׳ אלקינו ה׳ אחד36 [ענין אנכי ה׳ אלקיך כו׳] כתיב ואהבת את ה׳ אלקיך37, ענין אהבת ה׳, ובכללות נמשך ענין זה ע״י ג׳ הפרשיות דקריאת שמע. דפרשה ראשונה היא קבלת עול מלכות שמים38 שע״י אהבת ה׳ שזוהי דרגתו של אברהם אבינו, אברהם אוהבי39. ולאחרי זה באה פרשה שני׳ של קריאת שמע, והי׳ אם שמוע, שענינה הוא קבלת עול מצוות38 והיא כנגד יצחק, ענין הגבורה. ואח״כ באה פרשה שלישית של קריאת שמע, פרשת יציאת מצרים, שענינה הוא ענין הגאולה, שהיא כנגד יעקב (כנ״ל), קו הרחמים והתפארת. וכיון שקריאת שמע היא יסוד עבודת האדם, מובן מזה שעבודת האבות היא סימן ונתינת כח לכללות עבודת הבנים.
וממשיך בתורה אור שם40, אך ושמי הוי׳ לא נודעתי להם. כי ענין זה דעבודת האבות הוא בבחי׳ המדות בלבד, אמנם למעלה מזה הוא ענין העבודה דבחי׳ עבד, כמבואר בתו״א שם40, שע״י האהבה למשל האדם הוא יש מי שאוהב כו׳41, משא״כ העבד הוא בתכלית הביטול אל האדון, ועד לבחי׳ עבד פשוט, כמבואר בארוכה בהמשך תרס״ו42, דדוקא בחי׳ עבד פשוט מגיע לעצם האדון. וביאור הענין בפרטיות יותר, דהנה במ״ש ושמי הוי׳ לא נודעתי להם פרש״י לא ניכרתי להם במדת אמיתית שלי, ואח״כ כתיב43 לכן אמור לבני ישראל אני הוי׳ גו׳, היינו שאז הי׳ הגילוי דמדת אמיתית דשם הוי׳. דזה כולל הן הענין דמדת אמיתית בפשטות, ובפרט ע״פ פנימיות הענינים. וכמבואר בארוכה בדרוש הנ״ל בתורה אור40 (ובדרושים שלאחריו), דהחידוש דמשה רבינו הי׳ מה שאצלו נגלה הענין דמדת אמיתית דשם הוי׳, והוא גילוי נעלה שלא בערך מהגילוי אל האבות, דהיינו הגילוי דמתן תורה. וטעם הדבר הוא, משום שהאבות ענינם הוא המדות, משא״כ משה דרגתו הי׳ ענין החכמה והביטול, כמ״ש ונחנו מה44, שהי׳ בבחי׳ עבד45, ולכן זכה שעל ידו יהי׳ ענין מתן תורה, שגם התורה מקורה ושרשה הוא מבחי׳ המוחין שלמעלה מהמדות. דענין המדות הוא ברעש וסערה גדולה (מיט אַ שטורעם און מיט אַ ליאַרעם), משא״כ ענין המוחין הוא בנחת וביטול, בחי׳ מנוחה. [דזהו גם הטעם על מה שאמרו רז״ל46 לכולי עלמא בשבת ניתנה תורה, כי השבת ענינה מנוחה כמאמר47, באת שבת באת מנוחה, וזהו גם ענין התורה]. ולכן ע״י הביטול דמשה נמשך ענין התורה, אמור לבני ישראל אני הוי׳, שהוא גילוי נעלה יותר מהגילוי שבימי האבות.
והנה ע״ד החילוק הנ״ל בין עבודת האבות לעבודתו של משה, שעבודת האבות היא בבחי׳ המדות ועבודת משה היא בבחי׳ המוחין, עד״ז הוא גם כללות החילוק בין העבודה דזמן הגלות והגילוי דלעתיד. דבזמן הזה עיקר העבודה היא בבחי׳ המדות, וכמבואר בתניא48 שעיקר עבודת האדם היא עבודת הבינונים ועבודה זו ענינה הוא בבירור המדות, אהבה וענפי׳ ויראה וענפי׳, משא״כ עבודת המוחין היא עבודת הצדיקים. דמזה מובן, שעיקר העבודה שבזמן הזה (עבודת הבינונים) היא במדות, וכן המוחין השייכים אל המדות, היינו המוחין וההתבוננות שבשביל המדות, אבל לא מוחין דגדלות. משא״כ לעתיד לבוא יהי׳ גם בירור המוחין. וכמבואר בארוכה בדרוש אל תצר את מואב לאדמו״ר האמצעי49, דזה שבזמן הזה אפשר להיות כיבוש ארץ ז׳ אומות בלבד הוא משום שעיקר העבודה הוא בז׳ המדות, משא״כ ארץ ג׳ עממין קיני קניזי וקדמוני (שהובטחה ג״כ לאברהם אבינו בברית בין הבתרים50) תהי׳ רק לעתיד לבוא, דקיני קניזי וקדמוני הוא ענין ג׳ הספירות חב״ד, ומזה מובן גם בנפש האדם (שהרי הכחות שבנפש האדם נשתלשלו מהן51, מהספירות שלמעלה), שאז יהי׳ גם בירור המוחין. ושלימות זו שבמוחין תפעל גם במדות. [וזהו גם מה שמבואר בתניא23 שכבר הי׳ לעולמים בשעת מתן תורה מעין הגילוי דלעתיד, כי בשעת מתן תורה הי׳ ענין נתינת התורה, שענינה הוא ענין המוחין, ע״ד ומעין גילוי המוחין דלעתיד לבוא].
והנה טעם הדבר שגילוי בחי׳ אני הוי׳, ענין מתן תורה, הי׳ דוקא לאחרי יציאת מצרים, מבואר בדרושים שם52, שהוא משום שגילוי כזה הוא דוקא לאחרי הקדמת הירידה והגלות. כי דוקא ע״י הקדמת הירידה וההעלם וההסתר באים אל העלי׳, הגילוי דמתן תורה. ומזה מובן גם בעבודת האדם בכלל, דהנה ירידת הנשמה למטה היא בבחי׳ גלות וירידה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא53 (כמבואר בתניא54), ולכן יש גם גאולה פרטית של כל נשמה בגוף, שהוא בשעת התפילה (כמבואר באגה״ק55). ובזה גופא ישנה ירידה גדולה יותר, גלות בתוך גלות, בגלות כפשוטו. ותכלית הגלות הזה הוא כדי לבוא על ידו אל הגילוי דלעתיד. ומזה יובן שיש מעלה בעבודת המדות שבזמן הגלות (שהיא עבודת האבות כנ״ל), כי דוקא ע״י העבודה שבגלות באים אל הגילוי דלעתיד, כיון שזה הסיבה וזה המסובב מובן שהסיבה היא למעלה מן המסובב, כנודע שהגורם הוא חזק מן הנגרם56.
וזהו וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב גו׳ ושמי הוי׳ לא נודעתי להם גו׳ לכן אמור לבני ישראל אני ה׳, דע״י הקדמת העבודה במעשינו ועבודתינו במשך זמן הגלות, העבודה שבמדות, בחי׳ האבות, באים אל הגילוי דלעתיד, אמור לבני ישראל אני הוי׳, ובפרט עתה לאחרי שניתנה התורה, דישנו כבר גם ענין המוחין. והיינו שע״י לימוד התורה בשלימות, ובאופן שהלימוד מביא לידי מעשה57, בקיום כל המצוות אשר כללותם הם ג׳ העמודים שעליהם העולם עומד58, תורה עבודה וגמילות חסדים, שכנגד ג׳ המדות חסד גבורה תפארת59, הנה מענין והתפארת60 זה מתן תורה61 באים לקיום המשך הכתוב60 והמתנשא לכל לראש, ונגלה כבוד הוי׳ וראו כל בשר יחדיו כי פי ה׳ דיבר62, במהרה בימינו ממש.
__________
1) פרשתנו (וארא) ו, ג ואילך.
2) נה, א. וראה גם תו״ח פרשתנו צה, ב.
3) ראה לקו״ש ח״ג ע׳ 782. ובכ״מ.
4) ראה נדה סא, ב. לקו״ש שם.
5) ראה תנחומא לך לך ט. ב״ר פ״מ, ו. רמב״ן לך לך יב, ו. שם, י. יד, א. תולדות כו, א. ר״פ וישלח. ס״פ ויחי. תו״ח לך לך פג, סע״ג ואילך. אוה״ת ר״פ לך לך. ועוד.
6) ראה גם לקו״ש חט״ו ע׳ 76, ובהנסמן שם הערה 12. ועוד.
7) ראה לקו״ש ח״א ע׳ 222 ואילך. ובכ״מ.
8) לך לך יג, טז.
9) ראה ב״ב ק, א. לקו״ש חט״ו ע׳ 101. וש״נ.
10) ראה אגרות-קודש אדמו״ר מהוריי״צ ח״א ע׳ תפה ואילך. לקו״ש ח״ב ס״ע 621. ח״י ע׳ 3. סה״ש תנש״א ח״ב ע׳ 695 ואילך.
11) ראה תו״א ויקהל צ, ב. ספר הערכים – חב״ד (כרך א) ערך אבות ס״א (ע׳ יז ואילך). וש״נ. ספר הליקוטים – דא״ח צ״צ ערך אבות. וש״נ.
12) ראה בכ״ז לקו״ת מטות פג, ג. לקו״ש ח״ט ע׳ 26 ואילך. וש״נ. וראה לקו״ש חט״ו ע׳ 231 ואילך.
13) ראה יומא כא, ב.
14) ראה לקו״ת שם. ועוד.
15) ראה שבת קיח, סע״א ואילך.
16) יהושע כד, ב.
17) ראה תו״א וישלח כה, א. משפטים עה, ד. סהמ״צ להצ״צ פב, ב. ובכ״מ.
18) ראה זהר ח״ב נה, ב. ח״ג רסז, א. לקו״ת שלח מב, ג. ובכ״מ.
19) ראה ספר הערכים – חב״ד (כרך א) ערך אהבת ה׳ ס״ט (ע׳ רצו ואילך). וש״נ.
20) פרשתנו נה, א ואילך.
21) ראה יבמות פ, ריש ע״ב.
22) תו״א שם (נה, ב). תניא רפל״ז.
23) תניא פל״ו (מו, א).
24) ב״ר פי״ד, ז. וראה שם פי״ב, ו. פי״ג, ג (וביפ״ת שם).
25) בראשית ב, ד.
26) ראה ב״ר פי״ב, ו. שמו״ר פ״ל, ג.
27) רות ד, יח.
28) בראשית א, לא.
29) וכ״ה בשער ההקדמות הקדמה ג.
30) שיחת עשרה בטבת שנה זו (לקו״ש חכ״ה ע׳ 444). ובכ״מ.
31) ראה לקו״ש ח״כ ע׳ 283 ואילך. וש״נ.
32) ראה פרדס שער (יא) הצחצחות פ״ג – הובא ונת׳ בסהמ״צ להצ״צ נח, א. המשך תרס״ו ע׳ ה. ובכ״מ.
33) רפ״כ.
34) יתרו כ, ב. ואתחנן ה, ו.
35) יתרו שם, ג. ואתחנן שם, ז.
36) ואתחנן ו, ד.
37) שם, ה.
38) ברכות יג, א (במשנה).
39) ישעי׳ מא, ח.
40) נו, א.
41) ראה גם תניא פל״ה.
42) ע׳ שח ואילך.
43) פרשתנו שם, ו.
44) בשלח טז, ז. וראה תניא פל״ה בהגה״ה.
45) תו״א שם. וראה בהעלותך יב, ז. ברכה לד, ה. יהושע א, א-ב. ובכ״מ.
46) שבת פו, ב.
47) ראה פרש״י בראשית ב, ב. מגילה ט, א ד״ה ויכל. ב״ר פ״י, ט.
48) פי״ד. וראה תניא ספ״ג ואילך. לקו״ש חכ״ד ע׳ 119 הערה 36. וש״נ.
49) מאמרי אדהאמ״צ דברים ח״א ע׳ ד ואילך.
50) לך לך טו, יט.
51) תניא רפ״ג.
52) תו״א שם נו, סע״א ואילך. ובכ״מ.
53) ע״פ ל׳ חז״ל – חגיגה ה, ב.
54) פל״ז (מח, א).
55) סימן ד.
56) ראה המשך וככה תרל״ז (קה״ת, תשע״ג) פכ״א (ע׳ כ). וראה שם פט״ו (ע׳ יד). ובכ״מ.
57) ראה קידושין מ, ב. ב״ק יז, א.
58) אבות פ״א מ״ב.
59) ראה אגה״ק סימן טו. סימן יג. תו״א ויקהל צ, ב. וראה לקו״ת שלח מט, ב.
60) דברי הימים-א כט, יא.
61) ברכות נח, סע״א.
62) ישעי׳ מ, ה.
[סה"מ שמות ח"א ע' רה ואילך]
כעין שיחה. נדפס בסה״מ תשמ״ה ע׳ עא ואילך. התוועדויות תשמ״ה ח״ב ע׳ 1051 ואילך.