בס״ד. ש״פ וישב, כ״ד כסלו, מבה״ח טבת ה׳תשכ״ב

הנחה בלתי מוגה

וישב¹ יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען, אלה תולדות יעקב יוסף בן שבע עשרה שנה גו׳, וישראל אהב את יוסף². וצריך להבין מ״ש אלה תולדות יעקב יוסף, ולא שארי השבטים. ועוד צריך להבין שבתחילה אומר וישב יעקב, וכולל בזה ב׳ הענינים דארץ מגורי אביו וארץ כנען, ואח״כ מחלק לב׳ ענינים מיוחדים, יעקב וישראל, מקודם אומר אלה תולדות יעקב יוסף ואח״כ אומר וישראל אהב את יוסף. והענין הוא, דב׳ הענינים יעקב וישראל, וכמ״ש³ לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל, הם ב׳ ענינים בעבודה שצריכים להיות בכאו״א מישראל, וכידוע⁴ בענין יעקב וישראל שהם ב׳ העבודות דבחי׳ עבד ובחי׳ בן, יעקב הוא בחי׳ עבד וישראל בחי׳ בן. ושניהם צריכים להיות בכאו״א מישראל, שבכל אחד צ״ל ב׳ העבודות, עבד ובן.

והנה בלקו״ת פ׳ בלק⁵ מבואר ב׳ המדריגות דיעקב וישראל כמו שהם במדריגות הנשמה, דבחי׳ יעקב הוא בחי׳ הארת הנשמה המתלבשת בגוף ובחי׳ ישראל הוא בחי׳ עצם הנשמה שלמעלה מהתלבשות בגוף, דעצם הנשמה אינה מתלבשת בגוף כידוע⁶. ויש בזה ב׳ ענינים, א׳ לפי שעצם אינו בגדר גילוי, ובמילא אינו שייך שהעצם יתגלה ויתלבש בגוף, וענין הב׳ הוא, דגם בחי׳ גילוי הנשמה, היינו מה שביחס להעצם ממש קוראים אותה בשם גילוי, הנה גם זה אינו שייך שתתלבש בגוף לפי שהגוף קטן מהכילה, וכידוע הראי׳ על זה⁷ ממ״ש⁸ במלאך שבשליש עולם כו׳, דמזה מובן שהנשמה שהיא למעלה מבחי׳ מלאך הרי בודאי הגוף קטן מהכילה. והנה ב׳ ענינים אלו כמו שהם בכללות הוא מה שאומרים⁹ טהורה היא אתה בראתה כו׳ ואתה נפחתה בי, דמה¹⁰ שאומרים אתה בראתה הוא בחי׳ הנשמה כמו שנעשית במציאות יש שזהו ענין בראתה, בריאה יש מאין, עד שנמשכת להתלבש בגוף, בחי׳ ואתה נפחתה בי, אמנם מ״ש טהורה היא קודם אתה בראתה הוא בחי׳ הנשמה טרם שנעשית בבחי׳ מציאות, היינו קודם שנבראת יש מאין, והיא הנשמה כמו שהיא למעלה. אמנם באמת צריך לומר שבחי׳ עצם הנשמה שאינה בגדר התלבשות הוא למעלה גם מבחי׳ טהורה היא, שהרי ידוע¹¹ שהד׳ בחינות טהורה בראתה יצרתה ונפחתה בענין העולמות הוא ד׳ עולמות אבי״ע, דבחי׳ בראתה יצרתה ונפחתה הוא בחי׳ בי״ע, ובחי׳ טהורה מה שאומרים קודם אתה בראתה הוא בחי׳ האצילות, טרם שנבראה הנשמה יש מאין, והרי ידוע¹² שגם האצילות הוא בכלל העולמות, דמזה מוכח שבחי׳ עצם הנשמה שאינה בגדר התלבשות הוא למעלה גם מבחי׳ טהורה היא, והיינו דגם בחי׳ טהורה שהוא בחי׳ האצילות באה ג״כ בהתלבשות בגוף, וכמו שאומרים⁹ נשמה שנתת בי טהורה היא, הרי שגם בחי׳ טהורה אומרים שנתת בי, שנמצאת בגוף בהתלבשות, וראי׳ ע״ז מנשמות האבות ונשמת רשב״י שהיו נשמות דאצילות¹³ וגם זה שנאמר עליו¹⁴ לא פסיק טעמא¹⁵, היינו שגם בחי׳ נשמה דאצילות באה למטה בהתלבשות בגוף. והגם שאינה נתפסת בגשמיות כמו בחי׳ נשמה דבי״ע שהיא בגדר תפיסה בגשמיות ממש, מ״מ הרי גם בחי׳ האצילות מתלבשת ג״כ בגוף, וראי׳ ברורה יותר ע״ז מזה שאנו רואים בכאו״א מישראל שיש לו רצון תקיף וחזק באלקות שמצד זה הוא עומד נגד כל המניעות ועיכובים, שרצון זה הוא מצד בחי׳ האצילות שבנשמה¹⁶, הרי שגם בחי׳ טהורה נמצאת ג״כ בהגוף בפועל, דלבד זאת מה שכאו״א חייב לומר מתי יגיעו מעשיי למעשה אבותי אברהם יצחק ויעקב¹⁷, שאין הכוונה בזה שאז יומשך לו נשמה דאצילות, כי אם הכוונה שגם מצד נשמתו שמאירה לו עכשיו שהיא נשמה דבי״ע, הנה גם מצד בחינה זו יכול להגיע למעשה האבות, בחי׳ האצילות, הנה זהו רק על שם העתיד ובכח, הנה נוסף ע״ז הרי גם עכשיו נמצא אצלו הרצון תקיף באלקות, והיינו שגם עכשיו ובפועל מאירה אצלו בחי׳ האצילות. הרי דבחי׳ טהורה היא מתלבשת בהגוף, ובפרט באלו שהם בחי׳ נשמות דאצילות. ומזה מוכח שבחי׳ ישראל שהיא בחי׳ עצם הנשמה שאינה בגדר התלבשות, היא למעלה גם מבחי׳ טהורה היא.

ולהבין מהו בחינה זו, יובן מענין דוגמת הענינים למעלה. דהנה כתיב¹⁸ נעשה אדם בצלמנו כדמותינו, שמזה מובן שמהענינים כמו שהם למעלה יובן בדוגמתם גם בנשמת האדם. והנה ידוע שכללות ההשתלשלות נקרא בריאה יש מאין, וידוע¹⁹ הקושיא על זה, והרי ממך הכל כתיב²⁰ ולמה נקרא זה בשם אין, וידוע ע״ז לפי שכל ההתהוות היא רק מבחי׳ ממלא, כמאמר²¹ מה הנשמה ממלאה את הגוף כך הקב״ה ממלא את העולם, דאור הממלא שרשו מאור הקו, שממנו באה ההתהוות, וכידוע²² דאיהו וגרמוהי חד לברוא יש מאין, היינו מה שאור הקו מתלבש ומתייחד בהכלים לברוא בהם ועל ידם יש מאין. דכח ההתהוות יש מאין הוא רק בכח העצמות שמציאותו מעצמותו ואין לו עילה וסיבה שקדמה לו ח״ו הוא לבדו בכחו ויכלתו לברוא מציאות שבהכרחו אין לו שום עילה וסיבה שקדמה לו²³, והאור להיותו מעין המאור, שהאור הוא בדביקות שהרי הוא ג״כ אלקות, לכן בכחו להוות יש מאין. אך באמת הנה זה מה שהאור הוא אלקות אינו מספיק שמצד זה יוכל להוות יש מאין, שהרי הכלים הם ג״כ אלקות, שהרי גם הכלים הם בדביקות אלא שהם בדביקות בלתי ניכרת²⁴, אבל מ״מ הרי הם בדביקות והם אלקות, ומ״מ הכלים אין ביכולתם להוות יש מאין, דמ״ש איהו וגרמוהי חד לברוא יש מאין הרי אין ההתהוות מהכלים עצמם, שההתהוות הוא מהאור דוקא אלא שהוא ע״י שמתלבש ומתייחד בהכלים, אבל ההתהוות עצמה היא מהאור דוקא, והוא לפי שהאור בדביקות ניכרת דוקא ומעין המאור. וע״ד אור השמש שכל מציאותו הוא הדביקות בהמאור, שאינו דומה התפשטות האור מהשמש להתפשטות הצמיחה מכח הצומח, דבכח הצומח הרי אף שדבר הנצמח מתפשט בו כח הצמיחה, הרי הכח שישנו בדבר הנצמח נעשה מציאות לעצמו שלכן אפשר לתלוש את דבר הנצמח מכח הצומח ומ״מ ישאר במציאותו, משא״כ באור השמש הרי משתשקע השמש יתבטל מציאות האור, והוא לפי שכל מציאותו הוא הדביקות דוקא, דכמו״כ יובן למעלה בענין אור הקו שענינו הו״ע הדביקות ניכרת דוקא, והוא מעין המאור, דהגם שנמשך ע״י הצמצום, מ״מ אינו נפסק ח״ו, וכידוע²⁵ שהקו בעליונו נוגע באוא״ס ולזאת הוא מעין המאור, היינו שנמצא בו מעין הענין דמציאותו מעצמותו שישנו בהעצמות, ולכן ביכולתו להוות יש מאין. וזהו פירוש שם יש מאין, דמאחר שההתהוות הוא מהאור דוקא שהוא בדביקות, הרי מצד הדביקות נרגש בו שהוא כלא ואין ממש, דכל מה שהדביקות הוא ביותר נרגש בו יותר שהוא אין ממש, וזהו פירוש יש מאין, דנוסף ע״ז שנקרא בשם אין בדעת יש הנברא, לפי שהוא אין שאינו מושג, הנה גם מצד למעלה הוא נקרא בשם אין, לפי שמצד הדביקות נרגש בו שהוא כלא ואין ממש. וכל זה הוא בחי׳ ממלא, שהוא אור המתלבש בעולמות להוותם ולהחיותם ולקיימם, אבל בחי׳ הסובב הוא בחי׳ עיגול הגדול שקודם הצמצום שאינו בא בהתלבשות בעולמות. והדוגמא מזה יובן גם בבחי׳ הנשמה, דבחי׳ יעקב הוא בחי׳ הנשמה שבאה בהתלבשות בהגוף, ויש בזה ב׳ בחינות, בחי׳ אתה בראתה גו׳ ובחי׳ טהורה היא, שהם בחי׳ נר״ן ובחי׳ חי׳, או כמו שנקרא²⁶ בחי׳ נשמה לנשמה, אמנם בחי׳ עצם הנשמה הוא מה שאינה מתלבשת כלל, דוגמת עיגול הגדול שקודם הצמצום, ועז״נ ואתה משמרה בקרבי שהיא עצם הנשמה השומרת לכל הד׳ בחינות, דוגמת עיגול הגדול והעצם השומר לכל הגילויים, שהעצם הוא השומר להאור וכנ״ל דכשתשקע השמש יתבטל האור. וטעם הדבר מה שעצם הנשמה שומרת להד׳ בחינות הוא לפי שגם עצם הנשמה היא מקושרת ג״כ בהגוף, שהגם שאינה מתלבשת בו, לא רק כהתלבשות הנר״ן אלא שאין שייך בה גם התלבשות כהתלבשות בחי׳ חי׳, מ״מ היא מקושרת בהגוף, כידוע הראי׳ ע״ז ממ״ש בזהר²⁷ בענין אליהו שלא בא להאידרא לפי שהי׳ צריך להציל את רב המנונא סבא, ואופן ההצלה הי׳ שהי׳ צריך להתלבש בגוף ולכן לא בא להאידרא²⁸, והוא לפי שגם העצם ממש מקושר ג״כ בהגוף, ומצד ההתקשרות הרי היא שומרת להד׳ בחינות נר״ן חי׳. וזהו ההפרש בין יעקב וישראל, דיעקב הוא מלשון יו״ד עקב²⁹ והוא הארת הנשמה המתלבשת בבחי׳ עקב, היינו הגוף, ובחי׳ ישראל הוא עצם הנשמה ונקרא בשם ישראל מלשון לי ראש³⁰. וביאור ענין לי ראש יובן ג״כ מענין בחינה זו כמו שהיא למעלה, וכנ״ל בענין נעשה אדם בצלמנו כדמותינו, דהנה ידוע מ״ש בעץ חיים³¹ שיש דוגמת עתיק לעילא מרישא וגלגלתא דא״ק והוא בחי׳ ראשית הקו שאינו בא בהתלבשות, דזהו ענין בחי׳ ישראל, היינו שנוסף על זה דישראל עלו במחשבה³² עד לבחי׳ מחשבה הקדומה דא״ק³³, דבחינה זו אינה אמיתית הענין דבחי׳ ישראל שהרי זה ג״כ בחי׳ התלבשות, אמנם יש בחינה נעלית יותר, והוא בחי׳ ניצוץ בורא המתלבש בניצוץ נברא הנקרא יחידה³⁴, דהוא דוגמת ראשית הקו, בחי׳ עתיק דא״ק שאינו בא בהתלבשות.

והנה נת״ל בענין יעקב וישראל בעבודה שהו״ע עבודת עבד ועבודת בן, והיינו שמצד ב׳ בחינות אלו בנשמה, בחי׳ הנשמה שבהתלבשות ובחי׳ הנשמה שלמעלה מהתלבשות, הנה מצד בחי׳ הנשמה שבהתלבשות היא העבודה דעבד ומצד בחי׳ עצם הנשמה היא העבודה דבן. והענין כמבואר בלקו״ת שם³⁵ ההפרש בין יעקב לישראל, דביעקב ישנו העמל ויגיעה משא״כ בישראל לא ישנו עמל ויגיעה. והענין³⁶, דהנה כתיב³⁷ מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש, ואיתא בזהר³⁸ תחות שמשא דוקא אבל למעלה משמש יש יתרון. ובמסכת סנהדרין³⁹ איתא עה״פ⁴⁰ אדם לעמל יולד, איני יודע אם לעמל פה נברא אם לעמל מלאכה נברא, כשהוא אומר⁴¹ כי אכף עליו פיהו הוי אומר לעמל פה נברא, ועדיין איני יודע אם לעמל תורה אם לעמל שיחה כו׳ הוי אומר לעמל תורה נברא. והנה מזה שישנה סברא וסלקא דעתך בגמרא שנברא בשביל עמל מלאכה ושיחה, מובן שגם עמל מלאכה ושיחה הוא עמל דקדושה. וביאור ענין עמל מלאכה הוא כמ״ש⁴² ואספת דגנך ותירושך ויצהרך, שהוא פסוק בפרשה שני׳ דקריאת שמע, היינו שהו״ע בקדושה, והו״ע אסיפת הניצוצות שנתפזרו בדברים הגשמיים, וכשעוסק בהם ע״פ תורה, הוא אוסף מברר ומעלה את הניצוצות, שלכן צריך להתעסק במלאכה גשמית, כדאיתא במכילתא⁴³ עה״פ⁴⁴ ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך שהיא מצות עשה, לפי שע״י העסק בפרנסה ע״פ תורה הוא מברר ומעלה את הניצוצות שבדברים הגשמיים. דהנה נת״ל בענין ההתהוות שהגם שאמיתית ההתהוות הוא מהאור דוקא, מ״מ ההתהוות בפועל הוא ע״י התלבשות האור בהכלים דוקא, שהכלים הם בדביקות בלתי ניכרת וכו׳ שלכן הנה החיות שמצד הכלים כמו שנמשך ומתלבש בדברים הגשמיים יכול להיות נפרד, וע״ז הו״ע העבודה בעמל מלאכה, לברר ולהעלות את הניצוצות שנתפזרו בדברים הגשמיים. ובכדי שיוכל לאסוף את הניצוצות שבדברים הגשמיים הוא ע״י שתחילה הוא אוסף את ניצוצות נפשו האלקית שנתפזרו ע״י המחשבה ודיבור שלו, שזהו מ״ש⁴⁵ אם יהי׳ נדחך בקצה השמים משם יקבצך הוי׳ אלקיך ומשם יקחך, ואינו מובן מה שייך בזה קיבוץ, אך הענין שזה קאי על כחות נפשו האלקית שנתפזרו בהמחשבה והדיבורים כו׳⁴⁶, שבכל מחשבה ודיבור הרי באותיות אלו מתלבשים כחות נפשו, ולא רק מנפשו הבהמית אלא גם מנפשו האלקית, דלהיות שהנשמה באה בהתלבשות בגוף, שלכן הרי גם כחות נפשו האלקית מתלבשים בהאותיות של המחשבה ודיבור שלו, שלכן צ״ל הזהירות ביותר בענין אותיות הדיבור ואותיות המחשבה, וע״ז צ״ל העבודה לאסוף את כחות נפשו שנתפזרו ונתלבשו בהאותיות, וכמו שנת״ל⁴⁷ שגם צדיק גמור בל ימלט שלא יחשוב בדברים גשמיים המוכרחים לו, דבאותיות אלו מתלבשים כחות נפשו האלקית, ציפורים הנאחזות בפח⁴⁸, וע״ז צ״ל העבודה לקבץ כחות נפשו שנתפזרו באותיות אלו, והקיבוץ הוא ע״י עבודת התפילה, שהוא עמל שיחה, דשיחה הו״ע תפילה וכמ״ש⁴⁹ ויצא יצחק לשוח⁵⁰, וכמשנת״ל⁴⁷ שע״י שעומד להתפלל ומסיח את דעתו מהמחשבות שלו כו׳, שזהו פירוש שיחה מלשון הזזה והסחה, היסח הדעת, עי״ז הוא מברר ומעלה את כחות נפשו שנתלבשו בהאותיות, ואחרי שמקבץ את כחות נפשו אז אפשר להיות העמל מלאכה, נהמא אפום חרבא ליכול⁵¹, לאסוף גם את ניצוצות הקדושה שבדברים הגשמיים, וכל זה נקרא בשם עבודה ועמל לפי שבא ביגיעה גדולה, יגיעת נפש ויגיעת בשר, שהרי גם צדיק גמור הרי בל ימלט שלא יחשוב בדברים גשמיים המוכרחים לו שעי״ז מתלבשים כחות נפשו בענינים הגשמיים, ובפרט כמ״ש במאמר⁵² ״ומי הוא במדריגת צדיק גמור״, שמצד זה הרי אפשר שהמחשבות ודיבורים שלו אינם רק בענינים המוכרחים אלא גם בעניני מותרות, ובמילא צריך ליגיעה יותר בתפילה להעלות את כחות נפשו, ובפרט מי שהוטמאה נפשו בחטאות נעורים שצריך ליגיעה ביותר בשעת התפילה כדאיתא בתניא⁵³. וע״י עמל זה שנקרא עמל שיחה, יכול לברר את הניצוצות שבדברים הגשמיים, שנקרא עמל מלאכה. ומובן בזה, שענין עמל מלאכה ועמל שיחה הוא בקדושה, והוא היפך ענין עמלק עמל ק׳⁵⁴, שהוא העמל דלעו״ז, והיינו שעומל במלאכתו וחושב מחשבות ודאגות מאין יבוא לחמו, שמצד זה הוא עוסק לא רק בענינים המוכרחים אלא גם בעניני מותרות עד שמלאכתו ועסקו בפרנסה אינה ע״פ תורה, שעוסק גם באופן האסור כו׳ עד שחושב אשר כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה⁵⁵, וע״ז הו״ע עמל מלאכה, שהוא שולל את העמל דעמלק.

והנה כל זה הו״ע עבודת הבירורים שבא בהתלבשות. אמנם בחי׳ עמל תורה הוא למעלה מהתלבשות, והו״ע עמל שלמעלה מהשמש. דהנה כתיב⁵⁶ שמש ומגן הוי׳ אלקים, ומשניהם בא ההתהוות, וכמ״ש⁵⁷ ביום עשות הוי׳ אלקים ארץ ושמים, דמבחי׳ שמש הוי׳ עצמו לא הי׳ אפשר להיות ההתהוות כמו שהוא עכשיו, ולכן צריך לשם אלקים שהוא דוגמת הנרתק שע״י הנרתק דוקא מאיר הארה מהשמש שיכול להתקבל בעולם. אמנם מצד שם אלקים עצמו, מכיון שהוא מהז׳ שמות שאין נמחקים⁵⁸, הרי אינו מעלים לגמרי, ומאיר על ידו שם הוי׳, אמנם מהמ״ח צירופים אחרונים דשם אלקים [דאיתא בספר יצירה⁵⁹ שתי אבנים בונות שתי בתים כו׳ ה׳ אבנים בונות ק״כ צירופים בשם אלקים⁶⁰, הנה מהמ״ח צירופים אחרונים] נעשה אדמת⁶¹ בני חם⁶², שהוא העלם לגמרי, עד שאפשר להיות לי יאורי ואני עשיתיני⁶³, אני ואפסי עוד⁶⁴. וע״ז צ״ל העבודה לברר את הניצוצות שבדברים הגשמיים כו׳, שזהו ענין עמל מלאכה ועמל שיחה כנ״ל, שהוא העמל שלמטה מהשמש. אמנם עלמא דלעילא משמשא אינו ענין הבירורים כי אם ענינו הוא גילוי אלקות, שזהו ענין עמל תורה, תורה בכלל ובפרט פנימיות התורה שהו״ע העמל שבתורה, שעי״ז ממשיכים תוספות אור. וזהו מ״ש אין יתרון גו׳, דבעמל מלאכה ושיחה אין בזה יתרון, דבתחילת הבריאה עולם על מילואו נברא⁶⁵ אלא שנעשה ירידה כו׳, וע״י העמל מלאכה ושיחה לא נעשה יתרון, ורק מה שמתגלה הכח אלקי שבהבריאה, היינו אור הממלא שבהתלבשות. משא״כ ע״י עמל תורה נעשה יתרון, שממשיכים תוספות אור, הוא האור שלמעלה מהתלבשות. וזהו ההפרש שבין העבודה דיעקב לעבודה דישראל, דבחי׳ יעקב הוא בחי׳ הנשמה שבאה בהתלבשות, הנה עבודתה היא לגלות את כח האלקי שבא בהתלבשות בהדברים המסתירים עליו, והעבודה היא לגלות את הניצוצות כו׳, היינו עמל מלאכה ושיחה, אמנם העבודה דישראל היא בחי׳ עצם הנשמה שאינה בהתלבשות, הנה עבודתה היא בעמל תורה, לגלות אלקות בעולם. וב׳ בחינות אלו צ״ל בכאו״א מישראל, והוא העבודה דששת ימי החול והעבודה דשבת⁶⁶. דבימי החול הו״ע עבודת הבירורים, ובשבת בורר אסור⁶⁷, והעבודה היא בגילוי אלקות שמצד עצם הנשמה, וכמ״ש וקראת לשבת עונג⁶⁸, דאין זה ענין הבירור כי אם וקראת, גילוי מלמעלה, והגילוי הוא בחי׳ עונג שלמעלה גם מרצון, והו״ע עתיק שלעילא מגלגלתא דא״ק. וזהו שנת״ל שרק ביעקב ישנו עמל ויגיעה משא״כ בישראל לא ישנו עמל ויגיעה, לפי שהעבודה דעמל תורה, וכמו״כ העבודה דשבת, אינו ענין העמל ויגיעה כי אם ענין הקבלת שכר, דמי שטרח בערב שבת יאכל בשבת⁶⁹, היינו דבששת ימי החול הו״ע העבודה ובשבת הו״ע הקבלת שכר, דוגמת שית אלפי שנין ואלף השביעי⁷⁰, שאז יהי׳ עיקר השכר⁷¹, ומעין שכר זה מאיר בכל שבת ושבת, שלכן אומרים בשבת מזמור שיר ליום השבת⁷², יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים⁷³.

וזהו מ״ש אלה תולדות יעקב יוסף, יוסף הו״ע ההוספה בהתענוג שלמעלה כדאיתא בתו״א ריש פ׳ מקץ⁷⁴, וזהו התכלית של כל העבודה, לא רק מהעבודה דעמל תורה אלא גם התכלית מעמל מלאכה ושיחה אינו רק שיהי׳ כמו עולם על מילואו נברא, כי אם התכלית הוא שיהי׳ תוספת אור. אלא שבהעבודה דעמל תורה מאיר זה בגילוי ובעבודה דעמל מלאכה ושיחה הרי זה בהעלם, אבל תכלית הכוונה הו״ע ההוספה כו׳. וזהו אלה תולדות יעקב יוסף, דתולדותיהם של צדיקים, ועמך כולם צדיקים⁷⁵, הוא בחי׳ יוסף, שזהו התולדה ועיקר הכוונה גם של בחי׳ יעקב. ומבאר בהכתוב פירוש הוספה זו, יוסף בן שבע עשרה שנה, שבע עשרה בגימטריא טו״ב⁷⁶, והו״ע אור שנברא ביום הראשון שעז״נ⁷⁷ וירא גו׳ את האור כי טוב, והיינו שתכלית הכוונה שיתגלה אור הגנוז⁷⁸, אלא דבבחי׳ יעקב הוא בהעלם עדיין והגילוי הוא בבחי׳ ישראל, דזהו מ״ש אח״כ וישראל אהב את יוסף, דביעקב כתיב אלה תולדות יעקב יוסף, היינו שזהו התולדה והכוונה העיקרית דיעקב, אבל אין זה מאיר בגילוי, משא״כ בישראל כתיב וישראל אהב את יוסף, שהו״ע גילוי אהבה בתענוגים שמאיר בשבת⁷⁹, שאין זה ענין העמל ויגיעה כי אם קבלת שכר, וכמבואר בתניא⁸⁰ שאהבה בתענוגים הו״ע קבלת שכר. דבשבת מאיר בגילוי בחי׳ האור שנברא ביום ראשון. דהגם שמאיר גם בימי החול כדאיתא בזהר⁸¹, שזה מוכרח לצורך קיום העולמות וכמו שאומרים⁸² המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית, בטובו הוא בחי׳ האור כי טוב שבאור זה הוא מחדש מעשה בראשית, אמנם בימי החול הוא בהעלם, ובשבת מאיר האור בגילוי, דזהו מה שבשבת אומרים מזמור שיר ליום השבת טוב להודות להוי׳, שאז מאיר בחי׳ האור כי טוב בגילוי, ולכן הוא להודות כו׳.

והנה ידוע⁸³ שראשית העבודה ותכליתה היא העבודה דקבלת עול, בחי׳ עבד. והיינו שגם בעבודה דבחי׳ ישראל צ״ל קבלת עול ויראה תתאה, שמצד הביטול דביראה תתאה היא מגעת למעלה גם מבחי׳ בן. ויראה תתאה גם בדרגא הכי תחתונה קשורה (ובעצם חד) עם יראה עילאה בדרגא הכי עליונה⁸⁴. וכמשנ״ת⁸⁵ בענין ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאוד⁸⁶, שכל העליות שיהיו בנשמות ישראל ובספירת המלכות הוא מצד העבודה דעבדי דוקא, שעי״ז ירום ונשא וגבה מאוד למעלה גם מאדם הראשון⁸⁷, דבכללות ההשתלשלות אדם הראשון הוא ראשית הקו (בחי׳ עצם הנשמה שלמעלה מגדר התלבשות כנ״ל), והעבודה דעבד מגיע למעלה יותר. והוא כמו שנת״ל בפירוש יש מאין, דפירוש אין אינו רק מצד דעת הנברא שקורא אין לפי שאינו מושג, אלא גם באמת הוא בחי׳ אין לפי שהוא הארה לבד וכלא ואין ממש. דלכאורה אינו מובן, דלפי זה מהו פירוש יש מאין, מאחר שהמקור קוראים בשם אין לפי שהוא הארה לבד איך קוראים את הנברא בשם יש. אך הענין לפי שהכוונה דיש האמיתי הוא ביש הנברא והגשמי דוקא, ולכן נקרא בשם יש דוקא⁸⁸, אף שמקורו נקרא בשם אין. דכמו״כ יובן בעבודה, שבחי׳ עבד מגיע למעלה יותר מבחי׳ בן. וכמו שנת״ל⁸⁵ בענין לא זז מחבבה עד שקראה אמי אחותי בתי⁸⁹, דדוקא בחי׳ בת הרי זה מגיע למעלה יותר מבחי׳ אמי⁹⁰.

וזהו וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען, דיעקב שהו״ע הקבלת עול כולל בתוכו ב׳ הענינים, ארץ מגורי אביו שהו״ע עמל תורה וארץ כנען שהו״ע הבירורים במרמה דלעו״ז⁹¹, הנה יעקב כולל ב׳ הענינים לפי שיסוד כל העבודות הוא קבלת עול דוקא. ואח״כ הוא מחלק ב׳ ענינים אלו לב׳ בחינות, יעקב וישראל, אלה תולדות יעקב הו״ע העבודה בעמל מלאכה ושיחה בעבודת הבירורים שמזה נמשך בחי׳ יוסף, שלא יהי׳ ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו⁹² שמזה נעשה⁹³ ויהי מקץ גו׳ ופרעה חולם⁹⁴ שזה הי׳ סיבת הגלות, כי אם אדרבה, להפוך גם את החלום עצמו שיהי׳ ממנו תוספות חיזוק, וכמו שנת״ל⁸⁵ בפירוש הב׳ בחלום שהוא מלשון⁹⁵ ותחלימני⁹⁶, חיזוק הכחות, והיינו שמצד העבודה בבירור הניצוצות בזמן הגלות דוקא, היינו כחולמים⁹⁷, הנה עי״ז דוקא יהי׳ אמיתית הגילוי שלמעלה גם מהגילוי שע״י עבודה דבחי׳ בן, וגילוי זה יהי׳ בגאולה העתידה, שאז הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאוד.

__________

1) לכללות מאמר זה – ראה ד״ה אלה תולדות יעקב תרע״ח (סה״מ תרע״ח ע׳ קו ואילך).
2) ריש פרשתנו (וישב לז, א-ג).
3) וישלח לב, כט.
4) ראה בארוכה (נוסף לסה״מ תרע״ח שם ולקו״ת שבהערה הבאה) המשך תרס״ו ע׳ רכה וע׳ שח ואילך.
5) ד״ה לא הביט און ביעקב (ע, ג ואילך).
6) ראה לקו״ת שה״ש טז, ד. מקומות שבהערה הבאה. וש״נ.
7) לקו״ת שם. ובכ״מ. וראה גם סה״מ דברים ח״ב ע׳ לד. לעיל ח״א ע׳ ע. ע׳ עדר.
8) ראה חולין צא, ב. ב״ר פס״ח, יב.
9) בברכות השחר (ברכות ס, ב).
10) ראה לקו״ת שם. ר״פ דברים. יוה״כ סט, א. האזינו עד, רע״ג. שה״ש ו, ג. ובכ״מ.
11) סידור האריז״ל במקומו. פע״ח שער (ב) הברכות רפ״ז. לקו״ת פ׳ ראה כז, א.
12) ראה המשך תער״ב ח״ב ע׳ א׳קסב. ובכ״מ.
13) ראה (בנוגע לאבות) סה״מ תרפ״ט ע׳ 97. וש״נ. (בנוגע לרשב״י) לקו״ת שה״ש יט, ג. ועוד.
14) זח״ג קלח, א (אד״ר). וראה תו״א משפטים עה, ג. המשך תרס״ו ע׳ רטז. ובכ״מ.
15) ראה אגה״ק ס״כ (קל, א). וראה ביאוה״ז להצ״צ ח״ב ס״ע תרנד. הערת כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א ב״שיעורים בספר התניא״ שם (ע׳ 1532).
16) ראה ד״ה פדה בשלום תרע״ח (סה״מ תרע״ח ס״ע צו ואילך) – צויין בסה״מ תרע״ח שם ע׳ קז.
17) תדבא״ר פכ״ה.
18) בראשית א, כו.
19) לקו״ת פ׳ ראה יט, ג. כו, ד. ובכ״מ.
20) דברי הימים-א כט, יד.
21) ראה ברכות י, א. ויק״ר ספ״ד. מדרש תהלים מזמור קג. וראה סה״מ פורים ע׳ שיג הערה 36.
22) תקו״ז בהקדמה (ג, ב). אגה״ק ר״ס כ.
23) אגה״ק שם (קל, ריש ע״ב).
24) ראה סה״מ תרס״ב ע׳ רכט. תש״ד ע׳ 39 ואילך. ובכ״מ.
25) ראה ע״ח (שער א) דרוש עיגולים ויושר ענף ב.
26) זהר ח״א עט, ב. פא, א. ח״ג קנב, א. ז״ח רות עח, ג. וראה גם אוה״ח אמור כב, יב.
27) ח״ג קמד, ב (אד״ר).
28) ראה המשך תרס״ו ע׳ קעח. סה״מ ה׳ש״ת ע׳ 62. תש״א ע׳ 151. ועוד.
29) ע״ח שער (ג) סדר אצילות פ״ב. פרדס שער (כג) ערכי הכינויים בערכו. תו״א ואוה״ת ר״פ ויצא. ועוד.
30) פע״ח שער (כט) הלולב פ״א. תו״א שמות נ, א ואילך. מאמרי אדהאמ״צ ויקרא ח״א ס״ע צה. וש״נ.
31) שער (ט) שבירת הכלים פ״ה. וראה גם לקו״ת ויקרא (הוספות) נא, ד. סה״מ תר״ל ס״ע ריד-רטו. תרס״ג ח״ב ע׳ שסד. עת״ר ע׳ רסה.
32) ב״ר פ״א, ד.
33) ראה לקו״ת שה״ש יז, ד ואילך. סה״מ ה׳ש״ת ע׳ 17. תש״ג ע׳ 74. ועוד.
34) ראה ע״ח שער (מא) החשמל פ״ג. לקו״ת פ׳ ראה כז, סע״א.
35) בלק עא, סע״ד ואילך.
36) בהבא לקמן – ראה גם ד״ה לא הביט און ביעקב תשי״ט (סה״מ במדבר ח״ב ע׳ קנג ואילך), ובהנסמן שם הערה 42.
37) קהלת א, ג.
38) ח״א רכג, סע״ב.
39) צט, ב.
40) איוב ה, ז.
41) משלי טז, כו.
42) עקב יא, יד.
43) הובאה בדרשות ר׳ יהושע אבן שועב פ׳ וישב, ובספר מנחה בלולה. וראה מכילתא דרשב״י יתרו כ, ט. וראה גם ד״ה ויקהל תשי״ב (סה״מ שמות ח"ב ס"ע ער). ד״ה ברוך שעשה ניסים תש״כ (סה״מ י"ב-י"ג תמוז ע' פח). ד״ה למנצח לדוד להזכיר תשל״ב (סה״מ נ"ך-מאחז"ל ע׳ לו). לקו״ש ח״א ע׳ 189 הערה 8. חי״א ע׳ 71 הערה 54. חי״ז ע׳ 245 הערה 20. וש״נ.
44) יתרו שם. תשא לד, כא.
45) נצבים ל, ד.
46) לקו״ת תצא לו, א. אוה״ת תצא (כרך ה) ע׳ ב׳נח. המשך מצה זו תר״ם פי״ט (ע׳ כה). וראה גם סה״מ דברים ח״א ע׳ רנה. ח״ב ע׳ קכז.
47) ד״ה ר״ש פתח הנה ישכיל עבדי די״ט כסלו שנה זו (סה"מ יו"ד-י"ט כסלו ע' קצ). וראה סה״מ תרע״ח ע׳ קל-קלא.
48) ע״פ ל׳ הכתוב – קהלת ט, יב. ראה מאמרי אדה״ז תקס״ג ח״ב ריש ע׳ תרעו. כתובים ח״א ע׳ לח. מאמרי אדהאמ״צ הנחות – תקע״ז ע׳ רמה. וש״נ. סה״מ תרע״ח שם (ע׳ קלא).
49) חיי שרה כד, סג.
50) ברכות כו, ב.
51) ראה זח״ג קפח, ב. וראה סה״מ תש״ד ע׳ 103.
52) סה״מ תרע״ח שם (ע׳ קל). הובא בד״ה ר״ש פתח הנ״ל.
53) פמ״ב (נט, סע״ב).
54) ראה סה״מ תרס״ה ע׳ רכג.
55) ל׳ הכתוב – עקב ח, יז.
56) תהלים פד, יב. וראה שעהיוה״א פ״ד. ועוד.
57) בראשית ב, ד.
58) שבועות לה, א. רמב״ם הל׳ יסוה״ת פ״ו ה״ב.
59) פ״ד מי״ב (בקצת דפוסים מט״ז).
60) ראה ע״ח שער (טו) הזיווגים פ״ו. שער (מד) השמות פ״ה. מאמרי אדהאמ״צ ויקרא ח״ב ע׳ תרמו. וש״נ. סה״מ במדבר ח״ב ע׳ רט. וש״נ. אגרות-קודש אדמו״ר מלך המשיח שליט״א ח״ב ע׳ יט. וש״נ.
61) ל׳ ברכת אמת ואמונה דתפלת ערבית.
62) ראה שער הכוונות ענין הפסח דרוש א׳. ספר הליקוטים (להאריז״ל) ר״פ בא. תו״א יתרו (הוספות) קט, ד. ובכ״מ.
63) יחזקאל כט, ג.
64) ישעי׳ מז, ח. צפני׳ ב, טו.
65) ב״ר פי״ד, ז. וראה שם פי״ב, ו. פי״ג, ג (וביפ״ת שם).
66) ראה גם ד״ה שלח לך וד״ה לא הביט און ביעקב תשכ״א (סה״מ במדבר ח״א ע׳ רמה ואילך. ח״ב ע׳ קסח ואילך).
67) טושו״ע (ודאדה״ז) או״ח סשי״ט.
68) ישעי׳ נח, יג.
69) ע״ז ג, א.
70) ראה ר״ה לא, א. סנהדרין צז, א. ע״ז ט, א.
71) תניא פל״ו בהגה״ה.
72) תהלים מזמור צב.
73) תמיד בסופה.
74) לא, ב.
75) ישעי׳ ס, כא. סנהדרין ר״פ חלק.
76) ראה ל״ת להאריז״ל ריש פרשתנו. אוה״ת נח ע, א. פרשתנו ער, סע״ב. ויחי שנג, ב. ועוד.
77) בראשית א, ד.
78) ראה חגיגה יב, א. ירושלמי ברכות פ״ח ה״ו. ב״ר פי״א, ב. פי״ב, ו. זהר ח״א לא, ב. מה, סע״ב. רג, ב. ח״ג פח, א.
79) ראה תו״א ויחי מז, ג. לקו״ת בלק עב, ד. ובכ״מ.
80) פי״ד (כ, רע״א). פ״מ (נו, רע״א).
81) ראה זח״ג שם.
82) בברכת יוצר.
83) תניא רפמ״א.
84) ראה ביאוה״ז (לאדהאמ״צ) אמור פא, א-ב. וראה תו״א ויקהל (הוספות) קיד, ד. קונטרס העבודה פ״ג (ע׳ 18).
85) ד״ה ר״ש פתח הנה ישכיל עבדי הנ״ל.
86) ישעי׳ נב, יג.
87) ראה תו״א ויחי מו, ד. המשך וככה תרל״ז (קה״ת, תשע״ג) פ״כ (ע׳ יח) ואילך. סה״מ תרע״ח ע׳ רלז. תרצ״ט ע׳ 206. תש״ה ע׳ 134.
88) ראה ביאוה״ז (לאדהאמ״צ) בשלח מג, ג. סה״מ תרס״א ע׳ קצא ואילך. ובכ״מ.
89) שמו״ר פנ״ב, ה. שהש״ר פ״ג, יא (ב).
90) ראה בארוכה גם ד״ה רני ושמחי תשכ״ז (סה״מ במדבר ח״א ע׳ קמט ואילך), ובמקומות שנסמנו שם.
91) ראה תו״א, תו״ח ואוה״ת ריש פרשתנו.
92) סוף פרשתנו (מ, כג).
93) ראה תו״א ותו״ח ר״פ מקץ.
94) ר״פ מקץ (מא, א).
95) ישעי׳ לח, טז.
96) ראה ברכות נה, א. נז, ב. וראה או״ת להה״מ קד, ד (בהוצאת קה״ת, תש״מ ואילך – סימן תכו). אוה״ת לתהלים (יהל אור) עה״פ שבהערה הבאה (ע׳ תצ). סה״מ תרע״ח ס״ע קכט. ובכ״מ.
97) תהלים קכו, א. ראה תו״א פרשתנו כח, ג ואילך.

[סה"מ בראשית ח"ב ע' קכג ואילך]

י״ל בקופּיר, ונדפס כאן לראשונה ובתוספת מ״מ וכו׳.