כה) אני לדודי ודודי לי – כ״ו אלול, ג׳ דסליחות ה׳תשכ״ט

בס״ד. כ״ו אלול, ג׳ דסליחות ה׳תשכ״ט

הנחה בלתי מוגה

אני לדודי ודודי לי1, ואיתא בקבלה ובחסידות2 שאני לדודי ודודי לי הוא ר״ת אלול. דהנה בחודש אלול הוא התחלת העבודה דנתינת (אויף אָפּגעבן) החשבון צדק על שנה שעברה3, וההכנה על כללות העבודה על שנה הבאה עלינו ועל כל ישראל לטובה, ובהיות שעבודה היא מלמטה למעלה, לכן הסדר בזה הוא שתחילה הוא הענין דאני לדודי, ואח״כ באה ההבטחה והברכה וההצלחה מלמעלה, ודודי לי. והנה אף שאני לדודי ודודי לי הוא ר״ת אלול, הרי ידוע שבאני לדודי ודודי לי נכללים גם העשרה ימים שבין ראש השנה ליום כיפור, כי סופי תיבות אני לדודי ודודי לי הם ד׳ יודי״ן שקאי על המ׳ יום, חודש אלול והעשרה ימים שבין ראש השנה ליום כיפור4. דהנה הגם שהענין דאני לדודי ודודי לי ישנו גם בכל יום ויום, שהרי מה שאמרו5 ישראל כשעושין תשובה מיד הן נגאלין הוא גם בנוגע לענינים הרוחניים, שמזה מובן אשר גם בכל ימי השנה, כשישנה העבודה דאני לדודי, שהיא עבודת התשובה, הנה מיד בא הגילוי דודודי לי, ועאכו״כ שכן הוא בחודש אלול, שהרי בתיבת אלול ישנה לא רק האותיות א׳ ל׳ ר״ת אני לדודי אלא גם האותיות ו׳ ל׳ ר״ת ודודי לי6, מ״מ בכללות, הנה בחודש אלול עיקר הענין הוא העבודה דאני לדודי, ובעשרה ימים שבין ראש השנה ליום כיפור עיקר הענין הוא הגילוי דודודי לי. דזהו מה שעל עשרה ימים אלו נאמר7 דרשו הוי׳ בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב, ואפילו ביחיד, שאין זקוקים (אַז מען דאַרף ניט אָנקומען) לזכות הרבים כי אם מספיק זכותו של כל אחד ואחד מישראל, ואין צריך על זה לזכות מיוחדת, כי אם זה עצמו שהוא ישראל הנה מצד זה עצמו הוא בהמצאו ובהיותו קרוב. כי בעשרה ימים אלו הנה ודודי לי.

והנה כללות ענין העבודה דאני לדודי שעי״ז נעשה ודודי לי, מבואר בהמזמור8 לדוד הוי׳ אורי וישעי שמתחילים לומר בר״ח אלול9 (דהגם שאיתא במדרש10 שהוי׳ אורי הוא בראש השנה וישעי ביום כיפור, מ״מ הרי התחלת אמירת מזמור זה היא בר״ח אלול), בהפסוק11 לך אמר לבי בקשו פני את פניך הוי׳ אבקש, שהעבודה דאני לדודי היא בקשו פני, שהוא מתעמק ובא (אַז ער דערגרונטעוועט זיך און קומט צו) לבחי׳ פנימיות הלב שלו12, אשר פנימיות הלב באה בגילוי, ועי״ז ממלאים את בקשתו, שנעשה ודודי לי, את פניך הוי׳ אבקש, אשר בחי׳ פנימיות הוי׳ נמשך לכאו״א מישראל בגילוי, עד שפועל גם על חלקו בעולם, ועי״ז בכל העולם כולו. דזהו ענין הבקשה גלה כבוד מלכותך עלינו13, אשר בחי׳ כבוד מלכותך (לא רק בחי׳ מלכות סתם, אלא גם בחי׳ כבוד מלכותך) שהוא בחי׳ כתר מלכות14, ולמעלה יותר – בחי׳ המלכות כמו שהיא בשרשה הכי ראשון, ועד כמו שהיא בבחינה שלמעלה מכללות הענין דשורש ומקור כו׳, והיינו בחי׳ המלכות כמו שהיא מושרשת בבחי׳ רדל״א, ולמעלה יותר – כמו שהיא מושרשת בעצמות15, הנה הבקשה היא גלה כבוד מלכותך עלינו, אשר בחי׳ כבוד מלכותך תהי׳ בגילוי בכאו״א מישראל, ועי״ז תהי׳ בגילוי גם בכל העולם כולו. שזהו ההמשכה דאת פניך הוי׳ אבקש שנעשה ע״י העבודה דבקשו פני. דהנה אע״פ שבכאו״א מישראל, באיזה מעמד ומצב שלא יהי׳ (אין וואָס פאַר אַ מעמד ומצב ער זאָל ניט זיין), הנה בחי׳ פנימיות הלב אצלו הוא בשלימות16, ומכיון אשר פנים בפנים דיבר הוי׳ עמכם17 הרי מובן שעי״ז אשר פנימיות הלב שלו הוא בשלימות עי״ז יש אצלו בשלימות גם בחי׳ פניך הוי׳, מ״מ צריך להבקשה גלה כבוד מלכותך עלינו, אשר בחי׳ כבוד מלכותך (פניך הוי׳) תהי׳ בגילוי16, גלה, עד שזה יפעל גם בחלקו בעולם ובכל העולם כולו כנ״ל, ובכדי שיהי׳ בגילוי, הנה על זה צריך להעבודה דאני לדודי, בקשו פני.

והנה כללות העבודה דאני לדודי שבחודש אלול הוא עבודת הבעלי תשובה. דזהו מה שעל עבודה זו נאמר בקשו פני את פניך הוי׳ אבקש, שענין בקשה מורה על עבודת התשובה, וכמ״ש18 ובקשתם משם את הוי׳ אלקיך ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך, שענין ובקשתם הוא משם דוקא, שמורה על התשובה. דהנה ידוע19 שישנם שני עניני עבודה, העבודה דאחי יונק שדי אמי20 שהיא עבודת הצדיקים והעבודה דאמצאך בחוץ20 שהיא עבודת הבעלי תשובה. ומכיון אשר ועמך כולם צדיקים21, הרי מובן שב׳ עבודות אלו הם בכל אחד גופא, והוא ההפרש שבין העבודה דניסן להעבודה דאלול ותשרי, שבניסן העבודה בגלוי היא עבודת הצדיקים ובאלול ותשרי העבודה בגלוי היא עבודת התשובה22. וזהו מ״ש ובקשתם משם, משם דוקא, דהנה מבואר במ״א בארוכה23 שלשון ״זה״ שייך לומר רק על אלקות, וכן על כל הענינים הדבוקים בו ית׳, וכמ״ש24 ואתם הדבקים בהוי׳ אלקיכם חיים כולכם היום, דלהיות שישראל דבוקים בו ית׳ לכן הנה כמו שהוא ית׳ הוא אלקים חיים25 כן גם ישראל הם חיים, ומטעם זה איתא באבות דרבי נתן26 שעשרה נקראים חיים. דזהו מ״ש27 הנה אלקינו זה, אשר לשון ״זה״ נאמר לא רק על שם הוי׳ כי אם גם על אלקינו כחנו וחיותינו28, וגם על כל הענינים דתורה ומצוות, ואפילו על חולין שנעשו על טהרת הקודש29, לא רק בחי׳ בכל דרכיך דעהו30 אלא גם בחי׳ וכל מעשיך לשם שמים31, הנה גם על זה שייך לומר ״זה״, מכיון שהם קשורים (אַז זיי זיינען פאַרבונדן) בשם שמים ובדעהו, ובפרט בתורה ומצוות אשר הוא וחכמתו ורצונו אחד32. אמנם שאר הענינים שאינם נכללים בהנ״ל נקראים בשם ״שם״. וזהו מ״ש ובקשתם משם, משם דייקא, כי עבודת התשובה היא להפוך את הענינים שנמצאו בבחי׳ ״שם״.

וזהו ג״כ מ״ש ובקשתם גו׳ כי תדרשנו גו׳, דהנה בעבודת הצדיקים אין צריך ליגיעה, ומכל שכן שאין צריך ליגיעה גדולה, ומספיק על זה גם שאלה בעלמא. דמיד כששואל (אַז ער בעט) הנה מיד ממלאים את בקשתו. דכל זה הוא כאשר הנהגתו היא בהאופן דהאלקים עשה את האדם ישר33, שלא חטא ולא פגם ולא עבר את הדרך אפילו בדקות דדקות. אבל כשצריך להפוך את הענינים דבחי׳ ״שם״, הנה אז אינו מספיק שאלה בעלמא רק צריך לבקשה ודרישה דוקא, ובקשתם גו׳ כי תדרשנו גו׳. ובדוגמת ודרשת וחקרת34, שענין הדרישה וחקירה הוא כמבואר בגמרא35 ופוסקים36 אשר דורש וחוקר גם על ענינים צדדיים, ועי״ז בא לבירור הענין כמו שהוא באמת, ולא רק כמו שהוא בבחי׳ אמת אלא גם כמו שהוא באמת לאמיתתו, שעי״ז הוא יוצא זכאי בדין ומתבטלים כל הענינים המעלימים ומסתירים. ועד אשר בחי׳ פני ובחי׳ פניך הוי׳ באים אצלו בגילוי. וזהו ובקשתם גו׳ ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך, אשר בכדי שה״ובקשתם״ יפעל (זאָל אויפטאָן) ה״ומצאת״, צריך להיות כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך. דפירוש תדרשנו הוא (לא ענין השאלה, שתשאל עליו (דו וועסט פרעגן אויף אים), כי אם) שתדרוש ותחפש אותו (דו וועסט אים מאָנען און זוכן), וענין הדרישה הוא דוקא כשהעבודה היא בכל לבבך ובכל נפשך. אך מ״מ אין צריך על זה לריבוי זמן ולריבוי התבוננות, כי מכיון אשר פנים בפנים דיבר הוי׳ עמכם, ואנכי הוי׳ אלקיך37 כחך וחיותך, והרי דיבורו של הקב״ה חשיב מעשה38, הרי במילא ע״י הדיבור אנכי הוי׳ אלקיך נעשה כן בפועל בכאו״א מישראל, וכל העבודה בזה הוא רק להוציא בחינה זו מההעלם אל הגילוי, ועד שבחינה זו יהי׳ מושל ושולט על כל עניניו וגם על חלקו בעולם, אבל בהעלם, ישנו ענין זה גם קודם העבודה. וכפסק דין הידוע של הרמב״ם39 שכאו״א מישראל, באיזה מעמד ומצב שרק לא יהי׳ (אין וואָס פאַר אַ מעמד ומצב ער זאָל נאָר ניט שטיין), הנה בפנימיותו רוצה הוא להיות של הקב״ה (זיין דעם אויבערשטענ׳ס), וללמוד תורה, ולקיים רצונו של הקב״ה בלימוד התורה וקיום המצוות בכל פרטי עניניו בהנהגתו היום יומית.

והנה החיבור דאני לדודי ודודי לי הוא ע״י ענין הנסירה. דהנה ידוע40 מה שמבואר בארוכה באור תורה להרב המגיד41 בענין רמז הנסירה42 בתורה ע״פ מה שאמרו43 שאחת המדות שדורשין בהן את התורה הוא גורעין ומוסיפין ודורשין, שהענין בעבודה הוא, אשר בכדי לבוא לבחי׳ דורשין, כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך, צריך להיות העבודה דגורעין ומוסיפין, לגרוע בהענינים הבלתי רצויים ולהוסיף בענינים הרצויים. שהענין דגורעין הוא דיוק יותר בסור מרע44, והענין דמוסיפין הוא דיוק יותר בועשה טוב44, ועי״ז באים לבחי׳ ודורשין, כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך. ועי״ז באים להתכלית דובקשתם משם את ה׳ אלקיך, ומצאת. דלכאורה אינו מובן מ״ש ומצאת, והרי מציאה באה בהיסח הדעת45, ומכיון אשר הומצאת בא לאחרי העבודה דובקשתם משם, הרי זה היפך הענין דהיסח הדעת, ובפרט שהעבודה דבקשה הו״ע היגיעה ולא שאלה בעלמא כנ״ל, וא״כ מהו ומצאת. אך הענין הוא, שההמשכה היא שלא לפי ערך הבקשה כלל, ולכן נקראת בשם מציאה, שבאה בהיסח הדעת. וזהו ובקשתם משם גו׳ ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך, שע״י העבודה דתדרשנו, בחי׳ דורשין הבאה ע״י העבודה דגורעין ומוסיפין, בא הוא לבחי׳ ומצאת, שנמשך לו שלא לפי ערך בקשתו כלל.

אך צריך להבין מה שצריך להיות העבודה דגורעין שהוא הדיוק יותר בסור מרע, והרי פסק דין ברור הוא לכל הפוסקים46 אשר ע״י הרהור תשובה נעשה צדיק גמור מבלי התחשב כלל עם מעמדו ומצבו הקודם, והרי לכאו״א מישראל ישנם הרהורי תשובה47 כמה פעמים בכל יום גם בכל ימי השנה, ועאכו״כ בחודש אלול, ועאכו״כ בימי הסליחות, דמכיון אשר ימים אלו הם הסיום והחותם של חודש אלול והכל הולך אחר החיתום48, הרי אז עיקר עבודתו הוא בתשובה, וא״כ הרי הוא כבר נעשה לצדיק גמור, ואדרבה, מכיון שגם הענינים הבלתי רצויים נהפכו לו לזכיות49, הרי יש לו זכיות יותר (שלא בערך כלל) מצדיק גמור, וא״כ למה צריך להעבודה דגורעין. אך הענין הוא, שבא היצר הרע (אַז עס קומט דער קלוגינקער) שמתחכם לכאו״א לפי ענינו ומסביר לו, מי אני ומה אני. הן אמת שאתה צדיק גמור (אמת טאַקע דו ביסט אַ צדיק גמור) [והאמת הוא כן כנ״ל שע״י הרהור תשובה נעשה הוא צדיק גמור, וזהו פסק דין גם למטה, שפסק דין זה נוגע גם לזולתו, ועד שזה נוגע לבנים ובני בנים עוסקים בתורה ומצוות עד סוף כל העולם], ויתירה מזו, אתה ג״כ בעל תשובה (און נאָך מער, ביסט אויך אַ בעל תשובה), מ״מ מצד הענינים שהיו בעבר, אתה צריך לחשוב (דאַרפסט זיך באַטראַכטן) מי אני ומה אני שאוכל לגשת לעבוד את הוי׳, והרי השמים ושמי השמים לא יכלכלוך אף כי הבית הזה50, ואיך אפשר אשר יהי׳ ושכנתי בתוכם51, בתוך כאו״א מישראל52, שיהי׳ דירה לו ית׳53, אשר ענין הדירה הוא שהדר בהדירה נמצא הוא בהדירה בכל עניניו ועד למהותו ועצמותו בגילוי54, ומכיון אשר היו אצלו בעבר ענינים בלתי רצויים, איך אפשר שיהי׳ הוא דירה לו ית׳. הנה על זה בא המענה, הן אמת אשר הי׳ אצלו מקודם ענין בלתי רצוי, הרי עכשיו זדונות נעשו לו כזכיות49. ומה שטוען מי אני ומה אני, הנה אף שלכאורה יש מקום לטענה זו מכיון שגם השמים ושמי השמים לא יכלכלוך, וכמו״כ הוא גם ברוחניות אשר אלו שעבודתם כל ימיהם היא בבחי׳ השמים ושמי השמים (הנה הם) לא יכלכלוך, מ״מ, הנה לכאו״א מישראל, מבלי הבט על מעמדו ומצבו בעבר, בא (קומט צו גיין) מלך מלכי המלכים הקב״ה בכבודו ובעצמו, ונעשה אושפזיכן לגבורה כמבואר בתניא55, ודוקא מתוך שמחה וטוב לבב, כי מכיון אשר באור פני מלך חיים56, הרי כל עניני המלך באים מתוך שמחה דוקא, כי מלך פורץ גדר57 ושמחה פורצת גדר58. שלכן עבודת התשובה צריכה להיות מתוך שמחה דוקא59, ואדרבה, שמחה גדולה יותר משמחה שבכל שארי המצוות. ומה שטוען מי אני ומה אני, הנה על זה בא המענה, אשר הנשמה שלו היא חלק אלוקה ממעל ממש60, וגם בשעת החטא היתה באמנה אתו ית׳61, והרי זה גופא פעל אצלו אשר (מבלי הבט על כל הענינים שהיו בבחי׳ ״שם״) בא לידי הרהור תשובה, ונעשה לצדיק גמור.

והנה אדרבה, הוא עוד לומד קל וחומר (ער לערנט נאָך אָפּ אַ ק״ו), דאם לעוברי רצונו כך לעושי רצונו על אחת כמה וכמה62. דכאשר מביט סביב מה נעשה בעולם סביבו (ער קוקט זיך אַרום וואָס עס טוט זיך אין וועלט אַרום אים), ורואה שישנם שונאי ישראל כו׳, כבשה אחת בין ע׳ זאבים והיא משתמרת63, ויודע הוא את האמת, שהאמת הוא כמ״ש64 ואמת הוי׳ לעולם גם בעולם הזה הגשמי והחומרי65, והסטרא אחרא אין לה מציאות כלל מצד עצמה ומכל שכן שאין לה כח מצד עצמה, וכל מציאותם הוא רק ניסיון לרגע קטן מה שמנסה הוי׳ אלקיכם אתכם66, מנסה מלשון ניסיון67 ומנסה מלשון נס על ההרים68, שבכדי להגבי׳ ולנשאות את ישראל לדרגא עליונה יותר, לבחי׳ על ההרים, הוא מנסה אותם בניסיון זה. דהגם שגם קודם הניסיון ישראל הם בדרגא נעלית ביותר, מ״מ הרי ישנם כמה וכמה דרגות, ובכדי לנשאות את ישראל ולהעלותם לבחי׳ על ההרים, למעלה גם מבחי׳ הרים הגבוהים, נמשך כח ומציאות לסטרא אחרא כו׳. אך מ״מ מוכרח לומר שגם זה מה שנמשך להם מציאות וכח לרגע קטן (אף שהוא בכדי לנשאות את ישראל כנ״ל), אין זה מצד סדר ההשתלשלות, כי בסדר השתלשלות, כל הענינים הם ע״פ דין וחשבון, ובמילא אי אפשר שיומשך להם כו׳, והשפעת חיותם היא מבחינה שלמעלה מסדר השתלשלות. דזהו פירוש עוברי רצונו, העברה על סדר ההשתלשלות שע״פ הרצון, כי קבלת חיותם היא מבחינה שלמעלה מסדר השתלשלות שנמשך להם דרך נפילה כמבואר במ״א בארוכה69, וגם זה הוא רק כמאן דשדי בתר כתפוי70, וגם זה עצמו הוא רק בשביל ישראל בכדי להגביהם למעלה עליונה יותר, כנ״ל. שלכן כל הניסיון הוא רק לרגע קטן, וכאשר תופסים (מען כאַפּט זיך) ופונים אל ה׳ אלקיך, הנה אז ה׳ אלקיך מתהלך בקרב מחניך להצילך ולתת אויביך לפניך71. והנה כמו״כ הוא בעבודה הרוחנית, שגם כשאין שום דבר במה לפגוע (אין וואָס צו טשעפּען זיך), הטענה היחידה שיכולה להיות אל יהודי (די איינציקע טענה וואָס מען קען האָבן צו אַ אידן) בחודש אלול ובפרט בימי הסליחות היא רק ההסברה דמי אני ומה אני מצד הענינים דבחי׳ ״שם״ שהיו אצלו בעבר, הנה אדרבה, מבחי׳ ״שם״ גופא יודע הוא אשר אם לעוברי רצונו כך לעושי רצונו עאכו״כ. דאם לעוברי רצונו ההמשכה היא מלמעלה מסדר השתלשלות כנ״ל, לעושי רצונו, אלה העושים את הרצון (די וואָס טוען אויף דעם רצון) (כידוע72 בענין עושין רצונו של מקום73) משרשו ומקורו, כי נמצאים הם בכל עניניהם למעלה מסדר ההשתלשלות, עאכו״כ שנשפע להם בטבע ולמעלה מהטבע בהשתלשלות ולמעלה מהשתלשלות, מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה74, בכל עניניהם בגשמיות וברוחניות גם יחד, בין בעניני הפרט והיחיד בין בעניני הציבור והכלל.

וזהו מה שסדר העבודה הוא גורעין ומוסיפין, בתחילה גורעין ואח״כ מוסיפין, שמקשה על זה (במאמר ד״ה אני לדודי ג׳ דסליחות תש״ט75), והרי גורעין ומוסיפין הוא ממדות התורה (כנ״ל מאור תורה להרב המגיד), והרי ע״פ התורה האלקים עשה את האדם ישר, וא״כ צריכה להיות העבודה בסדר דמלמעלה למטה, שבתחילה תהי׳ העבודה דמוסיפין, הוספה בועשה טוב, ועי״ז יבואו במילא לוגורעין, שייפטרו (אַז מען וועט פטור ווערן) מהענינים הבלתי רצויים. ומסביר על זה (בהמאמר שם) שבכדי שהעבודה דמוסיפין תהי׳ בפנימיות ובכל עניניו צריך להיות תחילה העבודה דגורעין (כמבואר שם בארוכה). אמנם, אח״כ מוסיף (בהמאמר שם) שסדר זה דגורעין ומוסיפין הוא כמו שהוא מצד מדות התורה, הסדר דהאלקים עשה את האדם ישר. אך מצד העבודה דתשובה, שהיא כללות העבודה שבעקבתא דמשיחא, ועאכו״כ בחודש אלול ועאכו״כ בימי הסליחות, הנה אז אפשר להיות גם בשעתא חדא וברגעא חדא76 ואין שום נפקא מינה באיזה אופן תהי׳ העבודה שלו, ואדרבה, כשיתחיל בהעבודה דומוסיפין, הוספה בריבוי טוב, הרי אפילו מעט אור דוחה הרבה חושך77, ומכל שכן הרבה אור. אך אעפ״כ מכיון שחודש אלול הוא הכנה להשנה הבאה עלינו לטובה, אשר אז צ״ל עבודה מסודרת דוקא, לכן גם באלול, שהוא ההכנה להעבודה מסודרה, צ״ל ההכנה באופן מסודר, שבתחילה צ״ל העבודה דגורעין ואח״כ העבודה דמוסיפין, ועי״ז בא הוא לודורשין, כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך.

והנה תכלית הכוונה הוא אשר לא רק שיהי׳ צדיק גמור מכאן ולהבא, וגם לא רק שזדונות נעשים לו לזכיות, אלא שיהי׳ מרוצה וחביב יותר מכמו שהי׳ קודם החטא78, הנה על זה צריך לענין הסליחה, דכאשר המשכת הסליחה היא באופן דבכל לבבך ובכל נפשך, אז נעשה מרוצה וחביב יותר, ועד אשר נעשה מיד שנאמר79 והי׳ טרם יקראו ואני אענה כפסק הרמב״ם80 בנוגע לבעל תשובה. וזהו מ״ש במזמור שיר המעלות ממעמקים81 (שאומרים בהעשרה ימים שבין ראש השנה ליום כיפור82, שההכנה לימים אלו היא בימי הסליחות) כי עמך הסליחה למען תורא83. וידוע על זה המשל מרבינו הזקן84 מאדם שהוא חייב סך גדול ועצום ואין ידו משגת לשלם רק חצי החוב וגם זה לא בפעם אחת רק בכמה פעמים, הנה כאשר המלוה מסכים שישלם לו באופן כזה אז האדם החייב ישלם ועד שישלם גם כל חובו. וזהו כי עמך הסליחה למען תורא, שעי״ז שהקב״ה סולח, הנה זה עצמו גורם שישלמו כו׳, למען תורא. והנה ידועה הקושיא85 במ״ש למען תורא, והרי לית פולחנא כפולחנא דרחימותא86, שתכלית השלימות הוא העבודה שמצד אהבה דוקא, וא״כ מהו אומרו למען תורא, שכל תכלית העבודה דממעמקים הוא למען תורא, בשביל היראה. אך הענין הוא, דמ״ש תורא הכוונה היא לבחינה הכי נעלית שביראה, שהיא נעלית יותר מאהבה, גם מבחינה הכי נעלית שבאהבה. וכמו שמבאר (בהמאמר שם87) היתרון שיש ביראה על אהבה, שהאהבה באה מצד האוהב. דמכיון שאהבה היא תנועה דקירוב הרי גודל האהבה הוא לפי ערך קירוב האוהב, והיינו שמעריך (ער שאַצט אָפּ) כפי ההתבוננות שלו, ולפי אופן זה היא האהבה שלו. משא״כ היראה באה מן הנורא בעצמו, ובמילא היא שלא כפי ערך הירא. דזהו ענין יראת הרוממות, שבאה מצד המרומם ואינה כפי ערך המטה כלל, והוא בחי׳ יראה עילאה. וזהו מ״ש למען תורא, כי תכלית השלימות הוא בענין היראה עילאה דוקא, שהיא למעלה מהעבודה דאהבה, גם מבחי׳ אהבה רבה. וכידוע88 שיראה עילאה היא בהיו״ד דשם הוי׳ ואהבה רבה בבחי׳ ה׳ ראשונה.

והנה באבן יחייא89 מפרש פסוק זה, אתה חייב לסלוח. והוא ע״ד מ״ש במדרש90 (על פסוק זה) הסליחה מופקדת אצלך דוקא. והיינו דמכיון שהיא מופקדת אצלך, אין בה שום מניעות ועיכובים, וכמו שמבאר בהמאמר שם, שבאם הסליחה היתה מבחינה אחרת (לא מבחי׳ עמך) היו בזה כמה וכמה הגבלות, כמבואר שם ע״פ משל ממלך בשר ודם שגם כשרוצה לסלוח הרי זה תלוי בנימוסים ומנהגים ודינים וחוקים. והנה הגם שכמבואר לעיל שכ״א מישראל הוא צדיק גמור וגם בעל תשובה, אפילו בכל ימי השנה ועאכו״כ בחודש אלול ועאכו״כ בימי הסליחות, וא״כ הרי גם כאשר קשורים (ווען מען איז געבונדן) עם נימוסי חוקי ודיני המדינה שקבע המלך, צריכה להיות המשכת הסליחה, מ״מ הרי לא זהו בחי׳ הסליחה שיהודי רוצה ושיהודי מקבל (וואָס אַ איד וויל און וואָס אַ איד באַקומט). והסליחה שרוצים היא בחי׳ הסליחה כמו שהיא בבחי׳ עמך דוקא, כמו שהיא מופקדת אצלו ית׳. ועל סליחה זו אינו צריך להמתין עד לאחרי חודש אלול, כי אם שנמשכת היא גם בימי הסליחות, ובאופן דאתה חייב לסלוח, ועד אשר ע״י סליחה זו נעשה הענין ד(למען) תורא, אשר האלקים עשה שיראו מלפניו91, ובזה (בענין היראה) הוא (באַשטייט) הרצון שלמעלה עד להרצון שבעצמותו ית׳.

וזהו אני לדודי ודודי לי ר״ת אלול וסופי תיבות ד׳ יודי״ן המורים על המ׳ יום שמר״ח אלול עד יום כיפור, כי גם בחודש אלול, ובפרט בימי הסליחות שהוא הסיום והחותם דחודש אלול והכל הולך אחר החיתום, ישנו כבר הענין הנעשה בפרטיות בהעשרה ימים. והוא שע״י העבודה דבקשו פני, ובקשתם משם את ה׳ אלקיך ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך, בא הוא לבחי׳ את פניך הוי׳ אבקש, אשר בחי׳ פניך הוי׳ נמשך לו באופן של גילוי. ומכיון שהמדובר כאן הוא בבעל תשובה, והפסק דין בנוגע לבעל תשובה הוא אשר טרם יקראו ואני אענה, שהקב״ה ממלא את בקשתו עוד טרם שקורא, הרי במילא הנה מיד נמצא אצלו (שטייט באַ אים) בחי׳ פניך הוי׳ בגילוי, וזה נמשך גם בחלקו בעולם וגם בכל העולם כולו וכמו שאומרים בהתפילות דימים נוראים גלה כבוד מלכותך עלינו, מלוך על העולם כולו בכבודך, שזה קאי על בחי׳ המלכות כמו שהיא בדרגא הכי נעלית כנ״ל, וגם בחינה זו נמשכת למטה ובאופן של גילוי. וזה נעשה באופן של שמחה מבחי׳ באור פני מלך חיים, בחי׳ את פניך הוי׳ אבקש. ועי״ז הנה שבתי בבית הוי׳92 במשך כל חודש אלול ומכל שכן בימי הסליחות ועאכו״כ בתחילת השנה הבאה עלינו לטובה, לחזות בנועם הוי׳ ולבקר בהיכלו92 בכל יום ויום ובפרט בשעת עבודת התפילה ולימוד התורה וקיום המצוות, אשר אז הרי באור פני מלך חיים ובמילא הנה מלך פורץ גדר וכל הענינים נמשכים מתוך שמחה ששמחה פורצת גדר, מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה, שהקב״ה ממלא בקשות כל אחד ואחת מישראל בתוככי כלל ישראל שיהי׳ כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה בטוב הנראה והנגלה, ומקיים גם את תפילת כל אחד ואחת מישראל וקבץ נדחנו מארבע כנפות הארץ93, שמביא את כולם (אַז ער בריינגט אַלעמען), בחסד וברחמים בטוב הנראה והנגלה, ובניהם ובנותיהם וכספם וזהבם אתם94 עד שלא תשאר פרסה95, באופן טוב ואופן מוצלח (אין אַ גוטן אופן און אַ הצלחה׳דיקן אופן), בקרוב ממש ע״י משיח צדקנו, אבל זה בא מהקב״ה בעצמו אשר הוא בעצמו מקבץ את כל אחד מישראל (קלייבט אַרויס יעדער אידן), ואתם תלוקטו לאחד אחד96, וכמו שמפרש רש״י97 [שענינו של פירש״י הוא התחלת לימוד תורה שבע״פ בתורה שבכתב כמו שלומדים עם בן חמש למקרא] שהקב״ה עצמו אוחז בידיו של כל אחד ואחת מישראל ומוציאו מן הגלות ומן המיצר אל המרחב, ועד לבחי׳ מרחב העצמי כמו שהוא נמצא למטה מעשרה טפחים, בגאולה כפשוטה, גאולה אמיתית וחירות אמיתית, בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש.

__________

1) שה״ש ו, ג. – מאמר זה מיוסד (ורובו ככולו) על ד״ה זה תש״ט (סה״מ תש״ט ע׳ 225 ואילך) (ראה שיחה שלאחרי המאמר – שיחות קודש תשכ״ט ח״ב ע׳ 467).
2) אבודרהם סדר תפלת ר״ה ופירושה פ״א. פע״ח שער (כד) ר״ה פ״א. שער הפסוקים להאריז״ל עה״פ. מקומות שבהערה 4. לקו״ת פ׳ ראה ד״ה זה לב, ב. שם לג, א. ר״ה סד, א. סידור (עם דא״ח) שער אלול רכה, סע״ג. מאמרי אדה״ז הנחות הר״פ ע׳ כה. מאמרי אדהאמ״צ דברים ח״א ע׳ שלב. ועוד – נסמן בסה״מ דרושי חתונה ע׳ ריח הערה 67.
3) ראה לקוטי מהרי״ל הל׳ ימים נוראים. ל״ת להאריז״ל עה״פ (תצא כא, יג) ובכתה גו׳ ירח ימים (וראה גם אוה״ת נ״ך (כרך ב) ע׳ א׳נ ובשוה״ג שם). טואו״ח ריש סימן תקפא. סה״מ תרצ״ו ס״ע 141 ואילך. תרח״ץ ס״ע סו. סה״מ אידיש ע׳ 75. שם ע׳ 78. ע׳ 129. ובכ״מ.
4) ראשית חכמה שער התשובה פ״ד (קטו, א). ב״ח לטואו״ח הל׳ ר״ה סתקפ״א ד״ה והעבירו.
5) רמב״ם הל׳ תשובה פ״ז ה״ה.
6) ראה ד״ה זה תשכ״ו פ״א (לעיל ע׳ קלא). וש״נ.
7) ישעי׳ נה, ו. ר״ה יח, א. יבמות מט, סע״ב. קה, א.
8) תהלים כז.
9) סידור אדה״ז אחר שיר של יום. ועוד – נסמן בסה״מ סוכות-שמח״ת ע׳ תכז הערה 94. וראה שער הכולל (להרא״ד לאַוואוט) פי״א סכ״ח.
10) ויק״ר פכ״א, ד. מדרש תהלים עה״פ.
11) פסוק ח.
12) ראה אגה״ק ס״ד. לקו״ת נצבים מד, ב ואילך. ועוד – נסמן בד״ה לך אמר לבי תש״כ הערה 18 (לעיל ע׳ קכב).
13) נוסח תפילת מוסף דג׳ רגלים וימים נוראים.
14) ראה עט״ר שער יוהכ״פ פ״א (כח [כז], ב).
15) ראה עט״ר שם. אוה״ת נ״ך (כרך ב) ע׳ תתקסט.
16) ראה מקומות שבהערה 12.
17) ואתחנן ה, ד.
18) שם ד, כט.
19) לקו״ת שה״ש מד, סע״ב ואילך. ועוד – נסמן בסה״מ ויקרא ע׳ קצז הערה 24.
20) שה״ש ח, א.
21) ישעי׳ ס, כא. וראה סנהדרין ר״פ חלק.
22) ראה סה״מ תרל״ו ח״ב ע׳ שס. תרנ״ב ס״ע ג. וראה אוה״ת בא ע׳ רס ואילך.
23) ראה לקו״ת פ׳ ראה שם לב, ג. וראה גם ד״ה בחודש השלישי שנה זו פ״י (סה״מ ימי הספירה ע׳ רכט).
24) ואתחנן שם, ד.
25) שם ה, כב. ירמי׳ י, י.
26) ספל״ד.
27) ישעי׳ כה, ט.
28) ראה לקו״ת שלח מ, ג. בלק עג, רע״ג. ר״פ ראה. אוה״ת יתרו (כרך ח) ע׳ ג׳ח. ובכ״מ.
29) ל׳ חז״ל – חגיגה יט, סע״ב ואילך. חולין ב, ב. לג, ב ואילך. נדה עא, ב.
30) משלי ג, ו. רמב״ם הל׳ דעות ספ״ג. טושו״ע או״ח סרל״א. שו״ע אדה״ז או״ח סקנ״ו ס״ב.
31) אבות פ״ב מי״ב. רמב״ם וטושו״ע שם. וראה לקו״ש חכ״ד ע׳ 646 בהערה ד״ה כל מעשיך לשם שמים.
32) שעהיוה״א פ״ח.
33) קהלת ז, כט.
34) פ׳ ראה יג, טו.
35) סנהדרין מ, א ואילך.
36) רמב״ם הל׳ עדות פ״א ה״ד ואילך.
37) יתרו כ, ב. ואתחנן ה, ו.
38) ב״ר פמ״ד, כב.
39) הל׳ גירושין פ״ב ה״כ.
40) ראה בכ״ז ד״ה כי עמך הסליחה תש״ט פ״ד (סה״מ תש״ט ע׳ 217) ואילך, והמשכו בד״ה זה שבהערה 1.
41) עט, ב ואילך (בהוצאת קה״ת, תש״מ ואילך – סימן רסב). וראה גם לקו״א להה״מ (הוצאת קה״ת) סימן רנד (סג, סע״ג ואילך). הובא ונת׳ באוה״ת ואתחנן ע׳ שסד ואילך.
42) ראה ל״ת להאריז״ל ר״פ בראשית. ועוד – נסמן בהערת כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א בסה״מ תש״ט שם (ע׳ 217).
43) יומא מח, א. ב״ב קיא, ב. זבחים כה, א. בכורות מד, סע״ב.
44) תהלים לד, טו. לז, כז.
45) סנהדרין צז, א.
46) ראה קידושין מט, ב (לגירסת האור זרוע סקי״ב. וראה לקו״ת דברים א, ב). רמב״ם הל׳ אישות פ״ח ה״ה. טושו״ע אהע״ז סל״ח סל״א.
47) ראה סה״מ תש״ב ע׳ 139. ובכ״מ.
48) ברכות יב, א.
49) ראה יומא פו, ב.
50) מלכים-א ח, כז.
51) תרומה כה, ח.
52) ראה ראשית חכמה שער האהבה פ״ו קרוב לתחלתו (ד״ה ושני פסוקים). אלשיך תרומה שם. של״ה סט, א. רא, א. שכה, ב. שכו, ב.
53) ראה תנחומא נשא טז. בחוקותי ג. במדב״ר פי״ג, ו. תניא רפל״ו.
54) ראה אוה״ת בלק ע׳ תתקצז. סה״מ תרל״ה ח״ב ע׳ שנג. וש״נ. המשך תרס״ו ס״ע ג. סה״מ תרע״ח ע׳ קצג. סה״מ בראשית ח״ב ע׳ סו. וש״נ.
55) פל״ד (מג, ריש ע״ב).
56) משלי טז, טו.
57) פסחים קי, א. ב״ב ק, ב.
58) ראה בארוכה סה״מ תרנ״ז ס״ע רכג ואילך. וש״נ.
59) ראה אגה״ת פ״י-יא.
60) תניא רפ״ב.
61) שם ספכ״ד.
62) נדרים נ, ב. מכות בסופה.
63) תנחומא תולדות ה. אסת״ר פ״י, יא.
64) תהלים קיז, ב.
65) ראה גם סד״ה וה׳ אמר המכסה תשל״ז (סה״מ בראשית ח״א ע׳ רכז).
66) פ׳ ראה יג, ד. – ראה בכ״ז מה טובו תרפ״ט (סה״מ תרפ״ט ע׳ 203 ואילך).
67) ראה ב״ר פנ״ה, א. פרש״י תהלים ס, ו.
68) ע״פ ישעי׳ יח, ג. סב, ו. ראה ב״ר שם. מצו״ד תהלים שם.
69) ראה סידור (עם דא״ח) רצג, סע״ד ואילך. קונטרס ומעין מאמר ח פ״א (ע׳ 81) ואילך. ועוד.
70) ראה תניא פכ״ב (כז, ב). מקומות שבהערה הקודמת.
71) תצא כג, טו.
72) ראה לקו״ת ברכה צט, ג. אמרי בינה שער הק״ש פפ״ו (עב, ד).
73) ברכות לה, ב.
74) נוסח ברכה ג׳ דבהמ״ז.
75) שבהערה 1 (סה״מ תש״ט שם ע׳ 228).
76) זח״א קכט, סע״א-ב.
77) תניא פי״ב (יז, א). חובת הלבבות שער יחוד המעשה פ״ה.
78) ראה אגה״ת רפ״ב. וראה לקו״ש חכ״ח ע׳ 141 הערה 33. וש״נ.
79) ישעי׳ סה, כד.
80) הל׳ תשובה פ״ז ה״ז.
81) תהלים קל.
82) סידור אדה״ז אחרי ישתבח. ובכ״מ – נסמן בסה״מ עשי״ת-יוהכ״פ ע׳ קצו הערה 2.
83) פסוק ד.
84) הובא בסה״מ תש״ט שם ע׳ 216-7. אוה״ת לתהלים (יהל אור) עה״פ (ס״ע תק ואילך). אוה״ת נ״ך עה״פ (כרך ג ע׳ א׳שכד). סה״מ תרל״ד ע׳ שכה. תרח״ץ ע׳ רפא.
85) ראה סה״מ תש״ט שם ס״ע 215.
86) ראה זהר ח״ב נה, ב. ח״ג רסז, א.
87) בסופו (סה״מ תש״ט שם ע׳ 230).
88) ראה תניא פ״מ בהגה״ה. לקו״ת שה״ש מו, א. ובכ״מ.
89) הובא בסה״מ תש״ט שם ע׳ 216. אוה״ת לתהלים (יהל אור) שם ע׳ תק. אוה״ת נ״ך שם ס״ע א׳שכג-ד. סה״מ תרל״ד שם ע׳ שכד. תרח״ץ שם ס״ע רפ-רפא.
90) מדרש תהלים עה״פ. יל״ש עה״פ (רמז תתפא).
91) קהלת ג, יד.
92) תהלים כז, ד.
93) נוסח תפלת העמידה.
94) ישעי׳ ס, ט.
95) בא י, כו.
96) ישעי׳ כז, יב.
97) נצבים ל, ג.

[סה"מ אב-אלול ע' קמב ואילך]

״אתמול בלילה הגיעו האורחים מאה״ק ומעוד מדינות. בלילה רגעים אחדים לפני ערבית הודיע כ״ק אדמו״ר שליט״א ע״י הרחמ״א חדקוב שאחרי ערבית יאמר מאמר דא״ח, ולהכין גם משקה בשביל לאמר לחיים. בשעה 9:50 נכנס לביהמ״ד (הגדול) וסימן לנגן ניגון שלפני דא״ח, ואחרי הניגון התחיל ד״ה אני לדודי ודודי לי״ (מיומן א׳ המזכירים).
״ולכן נאמר כעת מאמר שהוא מיוסד – ורובו ככולו – על המאמר דג׳ דסליחות תש״ט, שהרבי נשיא דורנו אמרו לפני עשרים שנה״ (שיחות קודש תשכ״ט ח״ב ע׳ 467. ועיי״ש עוד).
י״ל בקופּיר, ונדפס כאן לראשונה ובתוספת מ״מ וכו׳.

סגירת תפריט