בס״ד. ש״פ מטות-מסעי, כ״ח תמוז, מבה״ח מנחם-אב ה׳תש״ל
הנחה בלתי מוגה
זאת הארץ אשר תפול לכם לנחלה גו׳1, ופרש״י על שם שנתחלקה בגורל נקראת חלוקה לשון נפילה [כמו הפיל פור הוא הגורל2], וכמ״ש3 אך בגורל יחלק את הארץ. וצריך להבין, מדוע היתה חלוקת הארץ ע״י הגורל דוקא, דלכאורה אף שמצינו בכמה פרטים בכיבוש וחלוקת הארץ שהיו למעלה מהטבע, כמו כיבוש יריחו וכו׳, מ״מ צריך ביאור מהו ענין הגורל דוקא.
ומבואר בזה בהדרושים4, בהקדם ביאור רבינו הזקן5 בענין ר׳ יוחנן בן זכאי שאמר6 איני יודע באיזו דרך מוליכין אותי, והוא תמוה שהרי ר׳ יוחנן בן זכאי למד שמונים שנה תורה7 ולא הלך ד׳ אמות בלא תורה ובלא תפילין8 והי׳ חסיד מופלג8, וא״כ איך אמר על עצמו איני יודע כו׳. אך הענין הוא, דיש עניני עבודה שהם ענינים גלויים ופועלים על הכחות הגלויים שבנפש, כגון ע״י לימוד התורה, שאם הלימוד הוא כדבעי הרי זה פועל ביטול וענוה באדם הלומד (ואם אינו כדבעי גורם לישות), וכן הי׳ בר׳ יוחנן בן זכאי שע״י מעשיו בכחות הגלויים פעל עילוי בכחות הגלויים שבו, אמנם יש דרגא בנשמה שהיא למעלה מכחות הגלויים, שבדרגא זו הרי אין העבודה בכחות הגלויים מגעת בה. ולכן יש נשמות גבוהות שאף שהשכל שלהם בקליפות תמיד, מ״מ נקל להם לבוא לידי תשובה מחמת נשמתם שהיא מעולם העליון וכו׳. וע״ז אמר ר׳ יוחנן בן זכאי איני יודע כו׳, שאינו יודע באיזו בחינה היא עצם נפשו שלמעלה מכחות הגלויים, כי עצם הנפש הוא למעלה מן הדעת. ע״כ תוכן ביאור אדמו״ר הזקן.
והנה לכאורה ביאור זה עצמו דורש ביאור, דהגם שלא ידע ר׳ יוחנן בן זכאי באיזה מצב היתה הנשמה שבו שהיא למעלה מן הדעת (עצם הנשמה), מ״מ עדיין איך יכול לומר שאינו יודע באיזו דרך מוליכין אותו, כלומר שיש ספק אצלו אם יקבל הגילוי דעולם הבא וגן עדן, והרי מקרא מלא דבר הכתוב והי׳ אם שמוע תשמעו אל מצוותי גו׳9 למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה גו׳10, ואמרו רז״ל11 ביום שכולו ארוך, היינו שעל קיום המצוות בלבד (והי׳ אם שמוע תשמעו אל מצוותי גו׳) מקבלים את השכר דעולם הבא. וכן איתא בגמרא12 על הפסוק13 והי׳ כי יביאך ה׳ אל ארץ גו׳, עשה מצוה זו שבשבילה תיכנס לארץ, דהיינו עולם הבא. דשכר זה הוא הבטחה מפורשת בתורה אפילו למי שחטא ופגם ועבר את הדרך, שאעפ״כ אין עבירה מכבה מצוה14 ויקבל שכרו לעולם הבא, וכל שכן וקל וחומר יהודי פשוט המלא מצוות כרימון15, דאמרו רז״ל16 כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא שנאמר17 ועמך כולם צדיקים, וקאי על תחיית המתים שאז יהי׳ תכלית שלימות השכר, וכל שכן וקל וחומר שכן הוא בנוגע לר׳ יוחנן בן זכאי שהי׳ מופלא בתורה וחסיד מופלג וכו׳, וא״כ איך אמר שאינו יודע באיזו דרך מוליכין אותו.
ויובן זה ע״פ מה שמבאר אדמו״ר הצ״צ18, דענין בחי׳ איני יודע שבנפש בעבודת האדם קאי על בחי׳ האמונה במה שאין השכל משיג. דכשיש הוכחה והבנה שכלית, הרי אין צורך לאמונה, ורק במקום שנגמר ונסתיים ענין השכל, שם מתחיל ענין האמונה. ובספירות היינו ספירת הכתר. וזהו מ״ש במשה רבינו פתי יאמין לכל דבר19 זה משה20, דמשה הי׳ בחי׳ חכמה דקדושה, ועבודתו היתה לעלות למעלה ממדריגתו, בבחי׳ הכתר, רצון העליון שלמעלה מהחכמה. ובעבודה היינו ענין הקבלת עול והביטול.
והנה ענין זה ישנו גם בקיום המצוות, דישנו ענין במצוות השייך לכחות פנימיים, וישנו ענין במצוות שהוא בבחי׳ קבלת עול שלמעלה מהשכל, שקיומן הוא רק משום שקדשנו במצוותיו וציונו. וכמבואר בארוכה בעטרת ראש21 בביאור הפלוגתא22 אי מצוות צריכות כוונה, דאלו ואלו דברי אלקים חיים23, אלא שיש שני מיני כוונות במצוות, דישנה הכוונה כללית שבמצוות, אשר קדשנו במצוותיו וציונו, שע״ז אמרו הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה24, לא תהא יושב ושוקל במצוותי׳ של תורה כו׳25, ויש ענין של כוונה פרטית שבכל מצוה, השייכת לסגולה פרטית שבכל מצוה ומצוה, וכביאור אדמו״ר הזקן26 בלשון חז״ל27 שכר מצוה מצוה, שמשכרה נדע מהותה. ומזה מובן גם בנוגע להשכר שבעולם הבא על קיום המצוות, דישנו השכר על ענינם הפרטי של המצוות, וישנו השכר עבור הענין הכללי והקבלת עול שבמצוות, שזה שייך לעצם הנפש. וע״ז אמר ר׳ יוחנן בן זכאי איני יודע כו׳, כי ענין זה שבשכר הוא למעלה מן הדעת, כי שייך לבחי׳ יחידה שבנפש כו׳.
והנה בחינה זו שלמעלה מהשכל נקרא בשם גורל, וכמבואר באגה״ק28 בביאור מארז״ל29 אבוך במאי הוי זהיר טפי, שכל נפש מישראל יש לה ענין מיוחד ומצוה פרטית השייכת במיוחד לנשמה פרטית זו, וענין זה אינו בבחי׳ הטעם והדעת המושג אלא למעלה מבחי׳ הדעת, ודוגמתו למטה הוא בחי׳ הגורל ממש. ובזה יובן מ״ש אך בגורל יחלק את הארץ, שחלוקת הארץ היתה ע״י הגורל, כי ענין כיבוש הארץ בעבודה היינו כיבוש ובירור הכחות פנימיים, וההקדמה לזה צ״ל ע״י העבודה בבחי׳ הגורל שלמעלה מהטעם והדעת. ותכלית הכוונה בזה היא שבחי׳ הגורל שבו יומשך בעבודה פנימית במצוות פרטיות, וכמובן גם מהמבואר באגה״ק הנ״ל, שבחי׳ הגורל שייכת לקיום מצוה פרטית שעל ידה עולות כל שאר המצוות, והיא בבחי׳ שער להם (כמבואר במ״א30). וזהו גם מ״ש הבעש״ט בצוואת הריב״ש31 שלא יניח שום יום מעשיית מצוה כו׳, דהיינו שצ״ל ענין של קיום המצוה מתוך קבלת עול ואמונה שלמעלה מן הדעת, וזה יהי׳ בכל יום, כדי להמשיך זה בעבודתו כל היום. וכן הוא בעבודת כאו״א מישראל בכל יום, שהתחלת העבודה היא באמירת מודה אני כו׳, דהיינו הביטול וקבלת עול שנמשך מאמונה פשוטה וכו׳, ואח״כ נעשה ורעה אמונה32, שממשיכים ענין זה בעבודת היום באופן דורעה אמונה, שרועים ומפרנסים את האמונה בכחות הפנימיים וכו׳.
ויהי רצון שע״י עבודה זו, הנה כשם שהי׳ בכיבוש הארץ בפעם הראשונה, שהיתה החלוקה ע״פ הגורל וכו׳, כן תהי׳ לנו, כיבוש כל ארץ ישראל, בגאולה האמיתית והשלימה, שאז יהיו כל יושבי׳ עלי׳33, ויקויים מ״ש34 ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל, ובאופן דיושבי׳ עלי׳, עלי׳ דייקא, היינו גם למעלה ממנה, בקרוב ממש.
__________
1) פרשתנו (מסעי) לד, ב.
2) אסתר ג, ז.
3) פינחס כו, נה.
4) ד״ה אך בגורל באוה״ת פינחס ע׳ א׳נט. סה״מ תרכ״ו (קה״ת, תשמ״ט) ע׳ קעא ואילך. תרמ״ו ע׳ יד ואילך.
5) מאמרי אדה״ז הקצרים ע׳ שט – נעתק (עם הגהות) באוה״ת, סה״מ תרכ״ו ותרמ״ו שם. וראה גם ד״ה וכל אדם עטר״ת (סה״מ עטר״ת ע׳ שעט ואילך). ד״ה אשרנו תרפ״ח (סה״מ תרפ״ח ע׳ קיג ואילך). תרצ״ו (סה״מ תרצ״ו ע׳ 50 ואילך). ד״ה אך בגורל תשל״ב (לעיל ע׳ רצ ואילך). תשל״ה (ע׳ רצט ואילך). תשל״ז (ע׳ שט ואילך). ד״ה וידבר גו׳ לאלה תחלק הארץ תשל״ח (לעיל ע׳ שיד ואילך).
6) ברכות כח, ב.
7) ר״ה לא, סע״ב. סנהדרין מא, א.
8) סוכה כח, א.
9) עקב יא, יג.
10) שם, כא.
11) קידושין לט, ב. וראה תו״א תולדות יח, סע״ד. אוה״ת תצא ע׳ תתקנז.
12) קידושין לז, ב.
13) בא יג, יא.
14) סוטה כא, א. וראה לקו״ת פ׳ ראה כ, א.
15) ראה ברכות נז, א. וש״נ.
16) סנהדרין ר״פ חלק.
17) ישעי׳ ס, כג.
18) אוה״ת שבהערה 4.
19) משלי יד, טו.
20) ראה שמו״ר פ״ג, א.
21) דרוש לעשי״ת נח, סע״ב ואילך.
22) פסחים קיד, ב. ר״ה כח, ב.
23) עירובין יג, ב. וש״נ.
24) אבות פ״ב מ״א.
25) תנחומא עקב ב. דב״ר פ״ו, ב. וראה ירושלמי פאה פ״א ה״א.
26) תניא פל״ט (נג, א).
27) אבות פ״ד, מ״ב.
28) ס״ז (קיב, א).
29) שבת קיח, סע״ב.
30) ראה לקו״ד ח״ד תשמז, ב. וראה לקו״ש חכ״ה ע׳ 348.
31) בתחלתה. וראה גם רד״ה ואברהם זקן תשל״ח (סה״מ בראשית ח״א ע׳ שלז).
32) תהלים לז, ג. וראה תו״א כי תשא (הוספות) קיא, ב ואילך. לקו״ת ואתחנן ד, א ואילך. ה, א ואילך. וראה שם ו, סע״ג ואילך.
33) ערכין לב, סע״ב. רמב״ם הל׳ שמיטה ויובל פ״י ה״ח.
34) ישעי׳ כז, יב.
[סה"מ במדבר ח"ב ע' תטו ואילך]
כעין שיחה. נדפס בסה״מ תשל״ב ע׳ 268 ואילך.