סט) אם חפץ בנו ה׳ – ש״פ שלח, כ״ו סיון, מבה״ח תמוז ה׳תשמ״ה

בס״ד. ש״פ שלח, כ״ו סיון, מבה״ח תמוז ה׳תשמ״ה

הנחה בלתי מוגה

אם חפץ בנו הוי׳ והביא אותנו אל הארץ הזאת ונתנה לנו ארץ אשר היא זבת חלב ודבש1, ולפנ״ז כתיב2 טובה הארץ מאד מאד. וידוע דיוק רבותינו נשיאינו בכללות ענין המרגלים (בלקו״ת3 ובדרושי רבותינו נשיאינו שלאח״ז4), דצריך להבין כללות ענין המרגלים, דמכיון שבאותה שעה כשרים היו4, ולא עוד אלא שהיו חשובי העדה5 ונשיאי העדה6, א״כ מהו הטעם שלא רצו ליכנס לארץ ישראל וכו׳. ובפרט שהיו שלוחי משה רבינו, דכתיב6 שלח לך לדעתך7, שהיו קשורים עם מדתו של משה, ספירת הדעת8, והיו שלוחים שלו דשלוחו של אדם כמותו9, דמזה מובן גודל העילוי שלהם, מזה גופא שמשה בחר דוקא בהם להיות שלוחיו, וא״כ אינו מובן איך קלקלו אח״כ וכו׳. וביותר אינו מובן, שהרי זה גופא מה שהלכו בשליחותו של משה לתור את הארץ, הנה מעשה זה גופא הי׳ צריך לפעול בהם עילוי נעלה ביותר, וכמובן מזה שאח״כ נתברר שטובה הארץ מאד מאד, וא״כ בהכרח לומר שהשליחות לארץ ישראל פעלה בהם עילוי. ובפרט שגם מה שסיפרו על ארץ ישראל הי׳ לפי ציוויו ושליחותו של משה, שאמר להם10 לראות את טיב הארץ ואת העם היושב עלי׳ החזק הוא הרפה, והרי זהו מה שסיפרו אח״כ לבני ישראל. וכדפרש״י על מ״ש11 מוציאי דיבת הארץ שכל הוצאת דיבה לשון חינוך דברים כו׳ וישנה לטובה, היינו שעצם דיבורם והוצאת הדיבה הי׳ אפשר להיות לטובה. ומובן גודל העילוי שזה הי׳ צריך לפעול בהם. ואעפ״כ לא רצו ליכנס לארץ ישראל וקלקלו וכו׳.

אך הענין הוא12, דהיא הנותנת, דזה שלא רצו המרגלים ליכנס לארץ הוא מצד מעלתם. דהמרגלים היו מאנשי הדור שיצא ממצרים, דור המדבר הנקרא13 דור דעה שהי׳ במעלה גדולה מאד. ובדור זה גופא הם היו נשיאי העדה וכו׳, ולא עוד אלא שהיו שלוחי משה ואהרן וכל הששים ריבוא מישראל, דשלוחו של אדם כמותו (כנ״ל), ובפרטיות היו שלוחי משה רבינו, דזה מה שמשה רבינו בחר בהם מורה על מעלתם, ועוד זאת, שעצם הבחירה ע״י משה רבינו, נשיא הדור, ובפרט רעיא מהימנא14, פעלה בהם עילוי גדול יותר. ולכן רצו להישאר במדבר ולא רצו ליכנס לארץ ישראל, כי ענין הכניסה לארץ ישראל הוא בבחי׳ ירידה עבורם, שיהיו צריכים לירד ממדריגתם ולהתעסק בדברים גשמיים. וכמבואר בע״ח15 (הובא בלקו״ת שם16, ונסמן מקומו בע״ח בהגהת הצ״צ שם17), דשרש המרגלים הוא מעולם המחשבה [ובמ״א18 משמע שהוא בעולם הדיבור], משא״כ העבודה בארץ ישראל היא במעשה בפועל. וכמ״ש19 שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך, דהגם שזהו ציווי הקב״ה, מ״מ תוכן הציווי הוא להתעסק בדברים גשמיים, תזרע שדך ותזמור כרמך, ולא עוד אלא שהתעסקות זו היא במשך שש שנים שלימות, ורק אח״כ בשנה השביעית שבת לה׳20. וזהו תוכן טענת המרגלים שאמרו21 אפס כי עז העם היושב בערים, וגם אמרו22 ארץ אוכלת יושבי׳ היא, כי מכיון שבארץ ישראל הי׳ צ״ל ההתעסקות בדברים גשמיים במעשה בפועל, ולפני העבודה הרי הדברים הגשמיים צריכים בירור וזיכוך ועלי׳, היינו שיש בהם תוקף גדול ביותר (כדמוכח מזה גופא שיש בהם מעלה גדולה אחרי בירורם), ולכן הם יכולים להוריד את האדם המתעסק בהם למטה וכו׳. והגם שזהו ציווי הקב״ה כנ״ל, מ״מ הי׳ תוכן טענתם שיקיימו ציווי זה במחשבה ובדיבור23 [וכנודע24 שכל המצוות ישנן במחשבה דיבור ומעשה, ובפרט מצוות כאלה הקשורות עם ארץ ישראל], ואז יהי׳ בהם מב׳ המעלות, גם מעלת ארץ ישראל וגם מעלת עולם המחשבה. ולכן הלכו לתור את הארץ רק באופן כפי שהוא בעולם המחשבה, ולא רצו לירד לעולם המעשה, כי המעשה מבלבל להמחשבה כנודע, והיינו שמצד שרשם לא היו יכולים לירד לעולם המעשה. וזהו גם מה שארז״ל25 שאין להם חלק לעולם הבא, ומבואר במ״א26 הענין בזה למעליותא, שזהו מצד מעלת המרגלים, מכיון שהם למעלה מגדר עולם, גם עולם הבא, וכל שכן שהם למעלה מגדר חלק בעולם הבא (כמובא בדרוש הצ״צ בענין זה27). אמנם אעפ״כ הי׳ זה טעות של המרגלים, כי יש מעלה דוקא בירידה לעולם המעשה, וע״ז היו צריכים לגילוי אור ממדריגה עליונה יותר, דזהו מה שאמרו להם כלב ויהושע דוקא טובה הארץ מאד מאד אם חפץ בנו הוי׳ גו׳ זבת חלב ודבש28, שיש בארץ מעלת מאד מאד, ב״פ מאד, למעלה משלימות העבודה שבעולם המחשבה, והו״ע פנימיות התענוג. וזהו גם ענין אם חפץ בנו הוי׳, דחפץ ענינו הוא פנימיות הרצון. ועד שחפץ זה נמשך בנו, בישראל, ומגלה בהם ענין החפץ שבהם, עד שמעלה אותם לדרגא שאי אפשר לחלק בה בין חפץ לרצון. ע״כ תוכן המבואר בהדרושים, וכמפורש שם באריכות ובביאור, ואותיות מחכימות29.

אמנם עדיין צריך להבין, איך מתאים ביאור זה בטענת המרגלים עם הפירוש הפשוט שמעשיהם היו מעשים חמורים ובלתי רצויים, כמובן מפשטות הכתובים, ועד שאמרו30 שאין בעל הבית יכול להוציא את כליו כו׳, וכמו בענין דיבת הארץ שהוציאו, דאף שיש דיבה לטובה, מ״מ כאן נאמר31 מוציאי דיבת הארץ רעה גו׳, וכן מובן מהעונש הכי חמור שניתן להם. וכמפורש בספר תהלים בפסוקי לכו נרננה וגו׳32 (שאומרים בערב שבת) החסרון והפגם שבהנהגת דור המדבר (המרגלים). וגם במשנה הנ״ל שאין להם חלק לעולם הבא, הרי הפירוש בפשטות בזה הוא לגריעותא, שהם למטה מעוה״ב.

ויש לומר בדרך אפשר הביאור בזה, ע״פ מארז״ל33 דברי תורה עשירים במקום אחר, שיובן זה ע״פ המבואר בדרוש אחר בלקו״ת34 (ויש בו גם הגהות מאדמו״ר הצ״צ) עה״פ35 ויעש משה נחש נחשת וישימהו על הנס והי׳ אם נשך הנחש את איש והביט אל נחש הנחושת וחי, דמבאר שם שענין ההסתכלות בנחש הנחושת שהביא לריפוי נשיכת הנחש הוא משום ששרש הנחש שלמטה הוא בבחי׳ הנחש שלמעלה שהוא טוב, ולכן ע״י ההסתכלות ממשיכים שורש הנחש בנחש שלמטה, ועי״ז בטלה נשיכת הנחש. ומביא ע״ז משארז״ל36 שטן ופנינה לשם שמים נתכוונו, דלכאורה אינו מובן, שהרי אמרו בגמרא סוכה37 שהשטן נתן עיניו כו׳ והוא מלאך המות36, ועד״ז פנינה הרי בפשטות כתיב בה38 ורבת בנים אומללה, שהיא שייכת ללעו״ז, וא״כ מהו שאומרים לשם שמים נתכוונו. ומבאר בזה כנ״ל, דהשורש של שטן ופנינה למעלה הוא בבחי׳ לשם שמים נתכוונו, כי כל הדברים שבעולם שרשם ומקורם הוא למעלה, והרי רק טוב יורד מלמעלה39, ולכן בהכרח לומר שהענינים כפי שהם בשרשם למעלה הם טובים, ורק אח״כ נופלים למטה ומשתלשלים עד לשטן ופנינה בפשטות. וכמובא שם40 גם משל הזונה ובן המלך המבואר בזהר41 (והובא בתניא בכמה מקומות42) שכל רצונה וחפצה הוא שלא יציית לה בן המלך, ובזה תתענג יותר כו׳. ועד״ז מובא בתניא43 שגם הקליפות אינן יכולות לעבור על רצונו ית׳, וכמו שאמר בלעם44 לא אוכל לעבור על פי ה׳ כו׳, ופקודתו ית׳ שמרה רוחם45, ורק דקרו לי׳ אלקא דאלקיא46. דכן הוא מצד שרש הלעו״ז. אלא שמזה נשתלשל אח״כ למטה ביצר הרע כפשוטו, שהיצר הרע נלחם עם רצון ה׳, והיינו שנלחם גם עם שרשו ומקורו. וזהו ענין ההסתכלות בנחש הנחושת שהי׳ על הנס, דהיינו ההסתכלות בשרש ומקור הנחש שלמטה, דע״י הסתכלות זו ממשיכים את שרשו ומקורו של הנחש למטה, עד שגם בנחש שלמטה יהי׳ ניכר שרשו ומקורו ויהי׳ לטוב.

ויש לומר בדרך אפשר שעד״ז הוא גם בענין המרגלים. דהמרגלים מצד שרשם ומקורם היו מעולם המחשבה, ועד דאיתא בגמרא47 דדמו כמאן דמיבסמי כו׳ שהו״ע התענוג שלמעלה, וגם נקראו בשם דור המדבר דמדבר ענינו הוא ספירת הכתר48, אשר לא ישב אדם שם49 למעליותא, למעלה מבחי׳ אדם. אלא שמזה נשתלשל למטה ענין דור המדבר לגריעותא וכו׳. וזהו מה שבמאמרים אלו (דרושי המרגלים) מבואר רק ענין זה שהוא מעלתם ופנימיותם של המרגלים, מצד שורש נשמתם שבעולם המחשבה, שמזה נמשכה הטענה דארץ אוכלת יושבי׳ היא וכו׳, שאי אפשר להם לירד מעולם המחשבה לעולם המעשה כי לא יוכלו להעלות ולברר הדברים גשמיים. ומזה נשתלשל אח״כ למטה בענין טענת המרגלים בפשטות, שהיא מעשה בלתי רצוי כו׳. והטעם שכאן מבואר רק מעלתם של המרגלים הוא משום שעיקרם הוא הפנימיות שבהם, וכפסק הרמב״ם הידוע50 שגם כשאומר האדם איני רוצה כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. וזה מועיל לענין לרצונכם תזבחוהו51 שבהקרבת הקרבן (שמעלתו גדולה ביותר, כמאמר52 רזא דקורבנא עולה עד רזא דא״ס). דמזה רואים עד היכן עיקרו של האדם היא פנימיותו, פנימיות רצונו. אלא שצריך לענין הכפי׳, כופין אותו, כדי לגלות את הרצון הפנימי. ומכיון שפנימיות טעם טענת המרגלים הוא להיותם מעולם המחשבה כו׳, לפיכך נתבאר כאן המעלה והעילוי שבהם. [ואדרבה, מצד שרשם בעולם המחשבה, הרי השורש רוצה שבעולם המעשה יתקיים רצון העליון, שירדו לברר עולם המעשה, ונמצא שכפי שהם למטה ה״ה במצב של מלחמה עם שרשם ומקורם53]. וזהו גם תוכן מחלוקת המרגלים עם יהושע וכלב, שהוא ע״ד ומעין מחלוקת בית שמאי ובית הלל. דבמקום שבית הלל מתירים הרי לדעתם דבר זה הוא דבר המותר שאפשר לבררו ולהעלותו למעלה54, באופן דכל מעשיך יהיו לשם שמים55 ובכל דרכיך דעהו56, שמצד זה ישנו העילוי דעשיית דירה לו ית׳ בתחתונים57, בבחי׳ ארץ טובה ורחבה58. ולדברי בית שמאי הנה אותו הדבר הוא אסור, היינו שהוא אסור וקשור ואי אפשר להעלותו כלל59, ואדרבה, כמבואר בתניא60 שהאוכל דבר איסור, אפילו אם למד תורה בכח האכילה ההיא וכו׳, אי אפשר להעלותו, ואדרבה, הדבר האסור מוריד את האדם למטה. דזהו ע״ד ענין אין בעל הבית יכול להוציא את כליו כביכול, דזה שאינו יכול להוציא את כליו הוא משום שזהו רצונו וכך קבע בעצמו שלא יוכל להוציא את כליו. ונמצא ששיטת המרגלים שאמרו אין בעה״ב יכול להוציא את כליו משם היא ע״ד שיטת ב״ש שאסרו דבר שב״ה מתירים. ויש לומר שבזה יובן גם מה שארז״ל61 לענין ונקדשתי בתוך בני ישראל62 דענין קידוש השם הוא בעשרה מישראל דוקא, וילפינן לה ממ״ש בתוך בני ישראל ואתיא תוך תוך ממ״ש63 מתוך העדה הזאת (עד מתי לעדה הרעה הזאת64) במרגלים. דלכאורה הוא פלא, שהרי במרגלים הי׳ ענין חילול השם כמ״ש65 מבלתי יכולת ה׳ (שאינו יכול להוציא את כליו), וענין של מרידה כו׳ כמ״ש66 אך בה׳ אל תמרודו גו׳, וא״כ איך למדו ענין קידוש השם בעשרה מישראל מהעדה דמרגלים. ויתר על כן, דהעדה דמרגלים היא דוקא עשרה המרגלים שהוציאו דיבת הארץ רעה, ולא כלב ויהושע (כי איתם יחד הוי י״ב). אך ע״פ הנ״ל יובן, כי בפנימיות הענין ושרש הענין היתה טענת המרגלים ענין של קידוש השם, ורק שמזה נשתלשל למטה באופן הפכי.

אמנם כל זה הי׳ לפני שנפסקה ההלכה, ע״ד לפני פסק ההלכה במחלוקת ב״ש וב״ה, אבל לאחרי שנפסקה ההלכה כאשר ציוה משה ואהרן מפי ה׳ שצריכים לילך לארץ ישראל, אז נפסקה ההלכה כדעת כלב ויהושע, שטובה הארץ מאד מאד, ואם חפץ בנו ה׳ גו׳ זבת חלב ודבש, שיש מעלה גדולה דוקא בירידה לעולם המעשה, ודוקא בזה ישנו העילוי דמאד מאד והעילוי דחפץ ה׳ כו׳.

ויהי רצון, שבהיותנו עתה במדבר העמים67, ובפרט בעקבתא דמשיחא, יקויים גם בנו ענין זה, מעלת העשי׳ שבעשי׳, שעי״ז ממשיכים בחי׳ החפץ בעולם, עד בחי׳ חפץ בנו ה׳, שעושים דירה לו ית׳ בתחתונים דוקא, ועי״ז זוכים בקרוב ממש לביאת משיח צדקנו, במהרה בימינו ממש.

__________

1) פרשתנו (שלח) יד, ח.
2) שם, ז.
3) לקו״ת ריש פרשתנו ואילך. לז, ב ואילך. וראה גם מאמרי אדה״ז תקס״ז ע׳ רכג. שם ע׳ רכז.
4) אוה״ת פרשתנו ס״ע תלט. ע׳ תמג. תנה. (כרך ה) ע׳ א׳תרא. ועוד. וראה גם אוה״ת שם (כרך ד) ע׳ א׳תקה ואילך.
5) פרש״י פרשתנו יג, ג.
6) פרשתנו שם, ב.
7) סוטה לד, ריש ע״ב. תנחומא פרשתנו (שלח) ה בסופו. במדב״ר פט״ז, ח. פרש״י עה״פ.
8) ראה לקו״ת ואתחנן ה, ב ואילך. ובכ״מ.
9) קידושין מא, ב. וש״נ.
10) פרשתנו שם, יז ואילך.
11) שם יד, לו.
12) ראה בכ״ז מקומות שבהערות 3-4.
13) זח״ב סב, ב. ויק״ר פ״ט, א. במדב״ר פי״ט, ג. תנחומא חוקת ו. וראה ע״ח שער הכללים פי״א. שער (לב) הארת המוחין פ״א. לקו״ת פרשתנו לז, ב. ועוד.
14) זח״ב כא, א.
15) שער (לב) הארת המוחין פ״א.
16) לז, ב. לח, ב.
17) לח, ב.
18) לקו״ת שם לז, רע״א. ועוד.
19) בהר כה, ג.
20) שם, ד.
21) פרשתנו יג, כח.
22) שם, לב.
23) ראה לקו״ת שם לח, ב.
24) לקו״ת ר״פ פינחס. אוה״ת יתרו ע׳ תתקלז. ובכ״מ.
25) סנהדרין קח, א (במשנה).
26) ספר עשרה מאמרות מאמר חקו״ד ח״ב פ״ח. מגלה עמוקות עה״ת פרשתנו יד, לה.
27) ראה אוה״ת במדבר ע׳ טו. נ״ך ע׳ שכ ואילך.
28) בכ״ז – ראה לקו״ת שם לח, ג. מאמרי אדה״ז שם ע׳ רלה. ועוד.
29) ראה של״ה במס׳ שבועות שלו (קצא, ב). מגדל עוז הל׳ אישות פ״ד ה״ט. סה״מ תש״א ע׳ 17. ובכ״מ.
30) סוטה לה, א. וש״נ.
31) פרשתנו יד, לז.
32) מזמור צה.
33) ירושלמי ר״ה פ״ג סוף ה״ה. ברייתא דל״ב דמדות מדה טו.
34) חוקת סא, ד ואילך.
35) חוקת כא, ט.
36) ב״ב טז, א.
37) נב, א.
38) שמואל-א ב, ח. וראה זח״ב כד, ב. צב, א.
39) ראה ב״ר פנ״א, ג. מדרש תהלים מזמור קמט. אגה״ק סי״א. ועוד.
40) סא, סע״ד ואילך.
41) ח״ב קסג, א.
42) ספ״ט. ספכ״ט.
43) פכ״ד (כט, סע״ב ואילך).
44) בלק כב, יח. ועוד.
45) ע״פ איוב י, יב.
46) סוף מנחות.
47) ב״ב עג, ב. וראה לקוטי לוי״צ אגרות ע׳ שנח ואילך.
48) לקו״ת שה״ש כב, א. ובכ״מ.
49) ירמי׳ ב, ו.
50) הל׳ גירושין ספ״ב.
51) קדושים יט, ה. וראה ר״ה ו, א. רמב״ם הל׳ מעשה הקרבנות פי״ד ה״ט.
52) ראה זהר ח״ב רלט, א. ח״ג כו, ב.
53) קטע זה אינו ברור. המו״ל.
54) ראה תניא פ״ז (יא, ב).
55) אבות פ״ב מי״ב. רמב״ם הל׳ דיעות ספ״ג.
56) משלי ג, ו. רמב״ם שם.
57) ראה תנחומא נשא טז. בחוקותי ג. במדב״ר פי״ג, ו. תניא רפל״ו.
58) ראה תו״א נז, ד ואילך.
59) ראה תניא פ״ז (יב, א).
60) ריש פ״ח.
61) סנהדרין עד, ב.
62) אמור כב, לב.
63) קרח טז, כא. וראה פרש״י סנהדרין שם ד״ה להלן. חדושי הלכות מהרש״א שם. משנה ריש סנהדרין.
64) פרשתנו יד, כז.
65) שם, טז.
66) שם, ט.
67) ל׳ הכתוב – יחזקאל כ, לה. וראה לקו״ת מסעי פח, ג. ובכ״מ.

[סה"מ במדבר ח"א ע' שכז ואילך]

כעין שיחה. נדפס בסה״מ תשמ״ה ע׳ קצט ואילך. התוועדויות תשמ״ה ח״ד ע׳ 2308 ואילך.

סגירת תפריט