סו) תורה צוה לנו משה – יום שמחת תורה ה׳תשי״ט

בס״ד. יום שמחת תורה ה׳תשי״ט

הנחה בלתי מוגה

תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב1, ואמרו רז״ל2 אל תקרי מורשה אלא מאורסה, שהתורה מאורסה לישראל, דישראל נקראים חתן והתורה נקראת כלה3. וצריך להבין, שהרי כתיב4 ביום חתונתו וביום שמחת לבו, ביום חתונתו זה מתן תורה5, הרי זה סותר לכאורה לענין אל תקרי מורשה אלא מאורסה. והענין הוא, דהנה בתורה עצמה יש ג״כ ב׳ בחינות דחתן וכלה. דהנה כתיב6 יום ליום יביע אומר ולילה ללילה יחוה דעת, דיום ולילה בענין התורה הוא תורה שבכתב ותורה שבע״פ, וכדאיתא במדרש7 דבשעה שהי׳ משה במרום הנה כששמע שלומדים מקרא ידע שהוא יום וכששמע שלומדים משנה ידע שהוא לילה, דזהו יום ליום יביע אומר שהוא תורה שבכתב שנקראת בשם יום. דזהו לשון יביע מלשון נביעה, כמו מעין הנובע מן הארץ הרי אופן נביעתו הוא שנובע טיפין טיפין ואינו מתפשט לאורך ולרוחב כלל, כי אם בצמצום מאוד טיפין טיפין, אך עם כל זה הרי מעלת המעין הוא שנובע תמיד ממקורו ומחובר למקורו, משא״כ הנהר הרי מתפשט מהמעין במרחב ובריבוי, שמתפשט על כל גדותיו, אמנם הנהר הרי אינו דבוק במקורו וכל מה שיש בהנהר הרי אין זה המקור עצמו כי אם כמו שבא אח״כ בהתפשטות, וכמו״כ הוא גם בענין התורה שבכתב ותורה שבע״פ, דבתורה שבכתב הכל הוא בקיצור מאוד וככללות, וההרחבה והביאור נעשה בתורה שבע״פ דוקא, וכדאיתא בתניא8 אשר מתורה שבכתב עצמו אי אפשר לדעת פרטי רצון העליון, והתגלות הרצון הוא בתורה שבע״פ דוקא, דוגמת הנהר אשר בו הוא התרחבות והתפשטות המעין, דזהו ולילה ללילה יחוה דעת, יחוה הוא מלשון הבנה והסברה אשר כל ענין בא בגילוי. אך עם זה יש מעלה בתורה שבכתב על תורה שבע״פ, דוגמת מעלת המעין על הנהר, אשר מעין הוא המקור, ולכן על כל ענין שבתורה שבע״פ שואלים מנא הני מילי, לפי שכל ענין שבתורה שבע״פ שרשו ומקורו הוא בתורה שבכתב, אלא שבתורה שבכתב הוא בקיצור ומדקדוקי התיבות שבתורה שבכתב לומדים כמה וכמה הלכות בתורה שבע״פ, דוגמת הנהר שמקבל מהמעין. וזהו ב׳ בחינות דחתן וכלה בתורה עצמה, והו״ע תורה שבכתב ותורה שבע״פ שהם דוגמת חתן וכלה, אשה ובעלה.

והנה בענין בעל ואשה מצינו9 אשר האשה משועבדת לבעלה, וזהו ג״כ הטעם מה שנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמא10, דלהיות אשר הן משועבדות לבעליהן, לכן הנה מצוה אשר היא בזמן מיוחד, אי אפשר לחייבם, לפי שאפשר אשר בזמן זה הם טרודות משום השעבוד לבעליהן, דלכן הן פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמא11. וגם הפנויות שאין בהם שעבוד בפועל, מ״מ להיות אשר שרשן הוא מבחי׳ נוקבא, והמלכות היא משועבדת לז״א בעלה12, לכן הנה גם הפנויות פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמא לפי שבשרשם הרי בחי׳ המלכות משועבדת לז״א, וז״א בעלה מוציא את המלכות במצוות אלו. והנה ענין זה הוא כמו שהוא למעלה, אמנם בהשתלשלות הענין למטה הרי יש הפרש בין נשואה לפנוי׳, דענין השעבוד הוא בנשואה דוקא ולא בפנוי׳, וגם בארוסה לא יש השעבוד לבעלה, שבעלה אין צריך לזונה ומעשה ידי׳ אינו לבעלה, דמעשה ידי׳ ומה שהבעל צריך לזונה תלויים זה בזה כמבואר בגמרא13, וב׳ הענינים הם בנשואה דוקא אבל בארוסה הרי מעשה ידי׳ לעצמה ואין הבעל צריך לזונה, והוא לפי שענין האירוסין הוא בחי׳ מקיף בלבד, דהגם אשר ע״י האירוסין אסר לה אכולי עלמא14 ויחדה לעצמו, מ״מ הו״ע של מקיף בלבד, שהרי היחוד פנימי נעשה בנישואין דוקא אבל באירוסין הוא רק בחי׳ מקיף בלבד15. וזהו ג״כ הטעם מה שנהגו ישראל, ומנהג ישראל תורה16, לקדש בטבעת עגולה17, לפי שענין האירוסין הוא המשכת המקיף18. והנה כמו״כ יובן גם בענין התורה שבכתב ותורה שבע״פ שהם דוגמת בעל ואשה כנ״ל, אשר יש בזה ב׳ הבחינות דאירוסין ונישואין. דבכללות הנה התורה שבע״פ היא בחי׳ כלה ואשה, לבעלה תורה שבכתב, אבל בפרטיות יש בזה גופא ב׳ בחינות, בחי׳ אירוסין ובחי׳ נישואין.

והענין הוא, דהנה בתורה יש כמה ענינים, אותיות תגין נקודות וטעמים, הנה זה שמתגלה מהתורה שבכתב בתורה שבע״פ הוא רק האותיות שבתורה, אשר מיתור ודקדוק אות לומדים כמה וכמה הלכות, אבל ענין התגין שבתורה לא נתגלה בתורה שבע״פ. דהגם אשר ר׳ עקיבא הי׳ דורש על כל קוץ תילי תלים של הלכות19, מ״מ אין זה דומה לענין בחי׳ אותיות, דמה שנתגלה מהתגין הוא מיעוט מועט ביותר. וכן גם בענין הנקודות, אשר הנקודות דתורה שבכתב לא נתגלה בתורה שבע״פ כי אם מיעוט מועט ביותר, ובפרט בבחי׳ הטעמים שבתורה שבכתב שלא נתגלו בתורה שבע״פ, דגילוי בחי׳ הטעמים יהי׳ לעתיד לבוא דוקא20, טעמי תורה שיתגלו לעתיד שנכלל בזה בחי׳ הטעמים שבתורה שבכתב, אבל עכשיו הרי נשארו כמה וכמה ענינים בתורה שבכתב שלא נתגלו עדיין. דהנה ידוע21 אשר בכל תיבה ותיבה שבתורה ישנם ששים רבוא פירושים בפשט וששים רבוא פירושים ברמז וששים רבוא פירושים בדרוש וששים רבוא פירושים בסוד, וכל זה הרי נשאר בהעלם עכשיו, ועיקר הגילוי דתורה שבכתב שיתגלה בתורה שבע״פ יהי׳ לעתיד לבוא דוקא. וזהו עיקר ההפרש בין התורה דעכשיו להתורה דלעתיד, שאמרו22 אשר התורה דעכשיו הבל היא לגבי תורתו של משיח, הרי עיקר ההפרש הוא בתורה שבע״פ דבתורה שבכתב אין הפרש בין עכשיו להגילוי דלעתיד, כי אם ההפרש הוא בתורה שבע״פ, היינו דעכשיו לא נתגלה בתורה שבע״פ כי אם מיעוט בלבד, ולעתיד יתגלו כל הענינים שבתורה שבכתב בתורה שבע״פ. דהגם אשר לא יהי׳ עוד פעם מתן תורה23, דכל הענינים שיתגלו לעתיד ניתנו כבר במתן תורה, אמנם עכשיו הוא בהעלם ולעתיד יהי׳ זה בגילוי. וזהו ענין ב׳ הבחינות דאירוסין ונישואין בענין התורה, דזה שתורה שבכתב ותורה שבע״פ הם דוגמת חתן וכלה, שהתורה שבכתב משפעת בתורה שבע״פ, הנה עכשיו הוא בבחי׳ אירוסין, שהרי רוב הענינים דתורה שבכתב נשארו בבחי׳ מקיף והעלם עדיין, דזהו ענין האירוסין כנ״ל, ולעתיד יהי׳ בבחי׳ נישואין.

ובזה יובן גם תוכן הבקשה שמבקשים בשמיני עצרת מוריד הגשם, דהנה כתיב24 והי׳ אור הלבנה כאור החמה גו׳ שבעתים כאור שבעת הימים, ופרש״י25 שאור שבעת הימים הם ז׳ פעמים ז׳ הם מ״ט וז׳ פעמים מ״ט הם שמ״ג בגימטריא גשם, וזהו ענין מוריד הגשם. וביאור הענין הוא26, דהנה כל המשכה והמשכה הוא בהסדר דאור מים ורקיע27, דהתחלת הגילוי הוא בחי׳ אור שאינו שום ציור עדיין, ואח״כ נעשה בחי׳ מים שהוא כבר איזה מציאות אבל מ״מ הוא בפשיטות עדיין, עד שנעשה בחי׳ רקיע דאגלידו מיא28, שאז מצטייר בכל פרטיו. דמים הם פשוטים עדיין ואין בהם גוון וציור מיוחד כידוע, משא״כ רקיע דאגלידו מיא הוא כשמצטיירים בפרטיות. וכמו״כ בתורה ישנם ג׳ מדריגות אלו29, דהנה משה קיבל תורה כו׳30, הנה התורה כמו שניתנה מהקב״ה היא בחי׳ אור, שאין שייך לשום ציור כלל, ואח״כ כמו שנמשכה למשה היא בבחי׳ מים, עד שמסרה לתלמידיו כו׳ הנה כמו שהיא בתורה שבע״פ היא כבר מצויירת בתכלית, דבתורה שבכתב הרי לא ישנו הציור עדיין, וכנ״ל שבתורה שבכתב היא בבחי׳ קיצור וכללות, משא״כ בתורה שבע״פ הוא מצטייר בכל הפרטים. והנה ג׳ מדריגות אלו הם בכל המשכה והמשכה, וכמו בהמשכת הטיפה31 הרי אנו מוצאים ג׳ בחינות הנ״ל, דעצם הטיפה כמו שהיא במוח היא לחלוחית רוחנית עדיין שאין בה שום מציאות כלל והיא בחי׳ אור, ואח״כ כמו שנמשכה דרך חוט השדרה ולמטה יותר נעשית בבחי׳ מים, עד שנקלטה ברחם הנוקבא ומצטיירת בציור פרטים, ובפרט לאחר מ׳ יום שאמרו32 אשר התפילה לאחר מ׳ יום היא תפילת שוא, לפי שכבר נעשה כל הציור, הנה זהו בחי׳ רקיע. וכמו שהוא בלידה גשמית הנה כמו״כ הוא גם בלידה הרוחנית והו״ע המשכת השכל, שיש בזה ג״כ ג׳ בחינות אלו, דשרש השכל הוא בכח המשכיל, הרי כח המשכיל אינו בגילוי כלל, כי אם רק שמרגיש שישנו מקום אשר משם נמשכה ההמצאה, אבל כח המשכיל עצמו הרי הוא בהעלם ואינו נמשך במציאות כלל, והוא בחי׳ אור, ואח״כ כאשר נופלת לו משם ההמצאה וההברקה דחכמה הוא בחי׳ מים, שהרי בההברקה דחכמה לא יש ציור הסברא, שהרי אפשר לבארה בכמה פרטים ואופנים, ומכל שכן אשר בההמצאה דחכמה לא יש הנטי׳ למדות חסד וגבורה, אשר זה נעשה בבינה דוקא, אבל בחכמה לא ישנה הנטי׳ למדות שהוא הפסק הלכה, וגם השכל עצמו אינו מצוייר עדיין, והוא בחי׳ מים, ואח״כ כאשר באה בהבנה והשגה דבינה, אז מצטייר פרטי ואופני השכל עד אשר מצטיירים גם המדות שבהשכל, הנה זהו בחי׳ רקיע.

אמנם צריך להבין, דע״פ המבואר כאן הנה בחי׳ רקיע הוא למטה מבחי׳ מים, דלכאורה זה סותר למה שנת״ל33 בענין ועל ראשי החיות רקיע כעין הקרח הנורא34, אשר הרקיע הוא למעלה מבחי׳ מים, דענין בחי׳ מים הוא האור כמו שהוא כבר בהמשכה, משא״כ בחי׳ רקיע דאגלידו מיא הוא עצם האור שאינו בהמשכה עדיין, דזהו ענין אגלידו שאין זה בהמשכה. הנה באמת אין זה סתירה כלל. לפי שיש הפרש באיזה בחינה הוא, דלגבי המדריגות שלמטה ממנו הוא בחי׳ רקיע כעין הקרח הנורא, היינו רקיע המקיף שלמעלה מבחי׳ מים, ולגבי המדריגות שלמעלה ממנו הוא בחינה התחתונה שברקיע כמשנ״ת כאן. ויובן זה עד״מ בגשמיות שישנו הקרח כמו שהוא נגלד ממים, דבחי׳ רקיע זה הוא למטה ממים, וישנו אח״כ כמו שהקרח נמס ונעשה ממנו מים, דמים אלו הם למטה מבחי׳ רקיע, דכמו״כ יובן ע״ד זה למעלה דמשנ״ת כאן בבחי׳ בינה דאצילות אשר הוא רקיע שלמטה מבחי׳ מים, הנה זהו דוקא כמו שהוא לגבי החכמה והכתר, דלגבי חכמה וכתר הנה כתר וחכמה הם בחי׳ אור ומים ובינה בחי׳ רקיע בבחינה התחתונה, אבל עם זה הרי היא רקיע המקפת לגבי ז״א. וכן גם באצילות עצמו יש בחי׳ רקיע בבחינה העליונה דרקיע, והוא בחי׳ הכתר*. וגם בכתר גופא יש בחי׳ אור מים רקיע, והוא בחי׳ כתר שבכתר חכמה שבכתר ובינה שבכתר, דכל זה הוא בבחי׳ אריך. וכן גם למעלה יותר בבחי׳ עתיק ישנם בחי׳ אור צח אור מצוחצח ואור קדמון36, שהם בחי׳ אור מים רקיע כמו שהם בבחי׳ הג׳ ראשונות דעתיק, שעל בחינה זו אמרו37 ג׳ שעות ראשונות הקב״ה יושב ועוסק בתורה. והנה כמו״כ גם למעלה יותר בהאור שקודם הצמצום יש בו ג״כ ג׳ בחי׳ אלו דאור מים רקיע, דבחי׳ רקיע הוא מה שעלה ברצונו להוות, דבחינה זו הי׳ בחי׳ רקיע שהרי תיכף שעלה ברצונו מיד נתהוו, א״כ הרי בבחינה זו ישנו הציור דבחי׳ רקיע. והנה רצון לאיזה דבר אינו שייך כי אם דוקא כאשר ישנו כבר ענין הדבר ההוא בעולם, דאז שייך שירצה בו, הרי מוכרח אשר קודם שעלה ברצונו כבר שיער בעצמו בכח, וכמבואר בדרושי אדמו״ר האמצעי38 אשר בחינה זו שלמעלה מעליית הרצון נקרא בשם השערה בכח, דלאחר ששיער דוקא וישנו כבר ענין הדבר ההוא אז שייך שירצה בזה, ובחי׳ ההשערה נקרא בשם מים, שהרי זה השערה בלבד ואין בזה הציור כמו שהוא אח״כ בעליית הרצון דתיכף ומיד נתהוו, אבל ההשערה היא בחי׳ מים בלבד, וישנו כללות האור שבגילוי טרם ששיער עדיין והוא בחי׳ אור. והנה התכלית הוא אשר מבחי׳ אור יומשך בבחי׳ מים ואח״כ בבחי׳ רקיע, והיינו אשר כל המדריגות והענינים הנעלים שישנם בבחי׳ אור באופן היותר נעלה, הנה הכל יומשך עד בבחי׳ רקיע.

וזהו תוכן הבקשה מוריד הגשם, אשר כל הענינים שישנם בבחי׳ אור יומשכו ויתגלו למטה בבחי׳ גשם שהוא בחי׳ רקיע. וכמו״כ הוא גם בענין התורה, אשר כל הענינים שישנם בתורה כמו שהיא בבחי׳ אור, וכמו שנת״ל ענין התורה כמו שהיא בבחי׳ אור שהיא התורה כמו שניתנה מלמעלה, הנה הכל יומשך בגילוי, דזהו ענין הנישואין שיהיו לעתיד כנ״ל. אמנם גם עכשיו הנה בשמיני עצרת צריך להיות מעין הגילוי דלעתיד, וזהו ענין מוריד הגשם.

והנה המשכת בחי׳ הנישואין בתורה נמשך ע״י נשמות ישראל, כמאמר39 מה קוב״ה אסתכל באורייתא וברא עלמא אוף הכי בר נש עסיק באורייתא וקאים עלמא, שנשמות ישראל ממשיכים בתורה, וזהו העבודה דשמיני עצרת להמשיך שיהי׳ בפנימיות ובקליטה, מעין הגילוי דלעתיד לבוא אשר אז יהי׳ ונשגב הוי׳ לבדו ביום ההוא40, הנה כמו״כ גם בשמיני עצרת צריך להיות העבודה אשר יהיו לך לבדך כו׳41. דקודם שמיני עצרת הוא המשכת המקיפים דוגמת ענין האירוסין, ובשמיני עצרת הו״ע הנישואין והקליטה בפנימיות42, והו״ע יחוד פנימי דנשמות ישראל ואלקות עד אשר מוליד בדומה לו, וכל זה נמשך גם בגשמיות, דזהו תוכן הבקשה מוריד הגשם, אשר כל הענינים הנעלים ביותר יומשכו למטה בגילוי גם בענינים הגשמיים בבני חיי ומזוני רויחא.

__________

*) דמשנת״ל אשר הכתר הוא בחי׳ אור הוא בחי׳ החכמה שבכתר והוא בחי׳ חכמה סתימאה אשר דוגמתה בנפש הוא בחי׳ כח המשכיל, הנה זהו בחי׳ אור התחלת ההמשכה, אמנם בחי׳ הכתר שבכתר הוא בחי׳ רקיע המקיף ובחי׳ אויר, אור יו״ד35.

__________

1) ברכה לג, ד. – לכללות מאמר זה, ראה המשך ביום השמיני שלח תרל״ו (סה״מ תרל״ה ח״ב ע׳ תמו ואילך). וראה המשך חייב אדם לברך תרל״ח פרק כו (ע׳ מג) ואילך.
2) ברכות נז, א. פסחים מט, ב.
3) ראה בכ״ז לקו״ת ברכה ד״ה זה (צג, סע״ד ואילך).
4) שה״ש ג, יא.
5) תענית כו, ב.
6) תהלים יט, ג. בכ״ז – ראה גם תו״א בראשית ו, ד. אוה״ת בראשית (כרך ג) תקסז, ב.
7) מדרש תהלים עה״פ.
8) אגה״ק סכ״ט (קנ, ב ואילך).
9) ראה שו״ע יו״ד סר״מ סי״ז. ובכ״מ.
10) קידושין כט, א (במשנה).
11) ראה אבודרהם שער הג׳ ברכת המצוות ומשפטיהם (ד״ה כל ישראל). כל בו ריש הל׳ מילה (סע״ג) בשם בעל המלמד. וראה ציונים לתורה (להר״י ענגל) כלל לט (קרוב לסופו). וע״ד הקבלה – טעמי המצוות להרח״ו פ׳ בראשית (ד״ה ועתה נבאר הטעם למה נשים פטורות ממ״ע שהזמ״ג). לקו״ש חל״א ע׳ 96-7. וש״נ.
12) סה״מ תרל״ה שם ע׳ תמט. המשך חייב אדם לברך שם פכ״ז (ע׳ מה). וראה טעמי המצוות שם.
13) כתובות מז, ב.
14) קידושין ב, ריש ע״ב.
15) ראה גם סידור (עם דא״ח) קלח, ג ואילך.
16) ראה ירושלמי פסחים פ״ד ה״א. תוד״ה נפסל – מנחות כ, ב. ובכ״מ.
17) ראה רמ״א אה״ע ריש סכ״ז. תקו״ז ת״ה (יט, א). ת״י (כה, ריש ע״ב). שו״ת צ״צ יו״ד סו״ס רכג. וראה שיחת פורים קטן תשי״א (שיחות קודש תשי״א (ברוקלין, תשנ״ט) ע׳ 170). שיחת יו״ד אלול תשי״א (שם ע׳ 384).
18) ראה גם אוה״ת שם תקיא, א.
19) מנחות כט, ב.
20) ראה פרש״י שה״ש א, ב. אותיות דר״ע אות ז. יל״ש ישעי׳ רמז תכט. וראה ד״ה אנכי מגן לך תרע״ח (סה״מ – ליקוט ח״ב ע׳ רמה). ועוד.
21) שער הגלגולים הקדמה יז. עמק המלך שער עולם התהו פרק עב (מב, א). ועוד.
22) קה״ר פי״א, ח.
23) סה״מ תרנ״ו ע׳ שנו. המשך תרס״ו ע׳ כג. תקמו. תער״ב שם ע׳ שסו. סה״מ עטר״ת ע׳ רצא. תרפ״ה ע׳ קצט. תש״ט ע׳ 57. ועוד.
24) ישעי׳ ל, כו.
25) עה״פ. ועד״ז בפירש״י: ס׳ שופטים ה, לא. זכרי׳ ד, ג. פסחים סח, א (ד״ה יהי׳).
26) בכל הבא לקמן – ראה ד״ה והענין הוא בסה״מ תרל״ה שם ע׳ תנא ואילך. המשך חייב אדם לברך שם פכ״ח (ע׳ מו ואילך).
27) ראה סידור (עם דא״ח) ע, א-ב. אוה״ת חנוכה שח, ב ואילך. המשך חייב אדם לברך שם ספכ״א-ב (ע׳ לז ואילך). סה״מ תרמ״ד ע׳ קצו ואילך. תרנ״א ס״ע נז ואילך. ספר הערכים – חב״ד (כרך ג) ערך אור מים רקיע ס״א-ב (ע׳ תב ואילך). וש״נ.
28) ראה זח״א עז, א.
29) ראה בכ״ז ספר הערכים שם ס״ט (ע׳ תלו ואילך). וש״נ.
30) אבות פ״א מ״א.
31) ראה גם ע״ח שער (לט) מ״ן ומ״ד דרוש ה.
32) ברכות ס, א.
33) ד״ה ושאבתם דשבת חוהמ״ס (סה״מ סוכות-שמח״ת ע׳ מא ואילך). וראה ד״ה ושאבתם תרל״ו (סה״מ תרל״ה שם ע׳ תמג ואילך). המשך חייב אדם לברך שבהערה 26.
34) ע״פ יחזקאל א, כב.
35) ראה תו״א מקץ מג, ב. ובכ״מ.
36) תקו״ז ת״ע (קלה, ריש ע״ב).
37) ע״ז ג, ב. וראה לקמן ע׳ שב-ג. וש״נ.
38) שער היחוד פרק י ואילך.
39) זח״ב קסא, ריש ע״ב (בשינוי לשון קצת).
40) ישעי׳ ב, יא. שם, יז.
41) משלי ה, יז. שמו״ר פט״ו, כג. רד״ה ביום השמע״צ עת״ר (סה״מ עת״ר ע׳ לה). תש״י (סה״מ תש״י ע׳ 71).
42) לקו״ת האזינו עו, ג. שמע״צ פה, ג. פח, ד. צא, א. ברכה צה, א. סה״מ סוכות-שמח״ת ע׳ תיח. וש״נ.

[סה"מ דברים ח"ב ע' רצג ואילך]

מאמר ראשון מהמשך. נדפס בסה״מ תשי״ט ע׳ 557 ואילך.

סגירת תפריט