בס״ד. יום ג׳ פ׳ חיי שרה, כ׳ מרחשון ה׳תשל״ה
הנחה בלתי מוגה
ואברהם1 זקן בא בימים וה׳ ברך את אברהם בכל2, וידוע הדיוק בזה מבעל יום ההולדת בד״ה זה בהמשך תרס״ו3, שאומר בכל סתם ואינו מפרש הפרטים במה ברכו, ובפרט שבהברכות הקודמות מפרש ומפרט הברכות, כמו בלך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך4 שהברכות נאמרו שם בפרטיות. ועד״ז בהפרשיות שלאחרי זה שבכולם נאמרו הברכות בפרטיות, וכאן אומר סתם שברכו בכל ואינו מפרט כו׳. גם צריך להבין, דהנה כתוב זה ואברהם זקן בא בימים וה׳ ברך את אברהם בכל הוא הקדמה להסיפור אודות השידוך דיצחק ורבקה, ואינו מובן מהו הקשר בין ב׳ הענינים, דדוקא לאחרי ההקדמה דואברהם זקן וגו׳ בא אריכות הסיפור הנ״ל. גם צריך להבין, דהנה איתא במדרשי חז״ל5 דוה׳ ברך את אברהם בכל קאי על יצחק דבכל בגימטריא בן, דלכאורה פירוש זה ופירוש הפשוט של הכתוב (דכן הוא גם ע״פ פנימיות התורה כנ״ל), דבכל הוא ברכה כללית וסתמית, הם פירושים הפכיים. ומאחר ששני הפירושים נאמרו בתיבה אחת, הרי מובן, דלא זו בלבד שאינם הפכיים זה מזה, אלא אדרבה, יש קשר ושייכות ביניהם, שלכן באים בתיבה אחת6. גם צריך להבין, שמונה כאן ב׳ ענינים, בתחילה דאברהם זקן בא בימים, ואח״כ דה׳ ברך את אברהם בכל, שמזה מובן שאברהם זקן בא בימים הוא הקדמה והכנה להנאמר אח״כ, היינו שרק עי״ז שאברהם זקן גו׳ בא מש״נ בסיום הכתוב וה׳ ברך את אברהם בכל. והנה גם בתחילת הכתוב ואברהם זקן גו׳ יש ב׳ פירושים, פירוש הפשוט דאין מקרא יוצא מידי פשוטו7, והפירוש שבמדרשי חז״ל8, דאברהם זקן ויושב בישיבה, דזקן הוא זה שקנה חכמה9, ואברהם זקן היינו שישב בישיבה. ומאחר שואברהם זקן הוא הקדמה לסיום הכתוב כנ״ל, הרי מובן שב׳ פרטים אלו הם הקדמה לוה׳ ברך את אברהם בכל. וכל הענינים (שנת״ל) המבוארים בכללות כתוב זה, הרי הם רק הקדמה והכנה להסיפור הבא לאחרי זה, היינו שהם הקדמה כדי שיוכל להיות השידוך דיצחק ורבקה, ולכן נאמר בתורה (אודות השידוך דיצחק ורבקה) באריכות גדולה ביותר, דכל הפרטים הנ״ל שבהכתוב ואברהם זקן וגו׳ נאמרו בקיצור גדול בתיבות אחדות, משא״כ הסיפור דיצחק ורבקה נאמר באריכות גדולה ביותר, וכידוע מה שאמרו חז״ל10 יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים שהרי פרשה של אליעזר נכפלה בתורה וכו׳ כמבואר במדרש, ובדרושי חסידות על הענין11.
ונקודת הביאור בזה (וכפי המובן מהמאמר ואברהם זקן שבהמשך תרס״ו12), דהענין דבכל הוא ברכה שלמעלה מכל ענין של התחלקות פרטים, ולכן אין יכולים לקרוא ברכה זו אלא בשם בכל. ואע״פ שהברכה נמשכת אח״כ גם בפרטים ופרטי פרטים, ואדרבה, מצד זה ששרשה הוא ממקום נעלה ביותר נמשכת היא למטה בריבוי פרטים דוקא, בכל זאת, כמו שהיא במקומה ובתחילתה, ועאכו״כ כמו שהיא בשרשה, הרי היא למעלה מכל ענין של התחלקות לפרטים, וזהו ענין בכל שהוא כולל הכל. והנה ברכה זו ניתנה לאברהם, והרי האור והכלי, הברכה ומקבל הברכה, צ״ל מתאימים זה לזה, שמזה מובן שענינו של אברהם הוא הכלי ומקבל המתאים לברכה זו שנקראת בכל.
והענין הוא, דהנה מבואר בתו״א13 בארוכה, דענינו של אברם מצד עצמו הוא שכל הנעלם מכל רעיון, א״ב ר״ם, וכשניתוסף בו ה׳, שעי״ז ניתוסף במדריגת אברהם עצמו, הנה עי״ז נעשה ההמשכה מלמעלה למטה, שבחי׳ שכל הנעלם מכל רעיון נמשכה גם למטה.
וביאור הענין הוא, דהנה הענין דשכל הנעלם מכל רעיון יש בו ב׳ נקודות, מצד אחד הרי יש בו ההגדרה דשכל, אבל לאידך הרי הוא שכל באופן כזה שהוא נעלם מכל רעיון. וכמבואר בהמאמר14 שזוהי הבחינה בשכל כמו שהוא בהעלם, עד שנאמר עליו שהוא נעלם מכל רעיון, אבל אעפ״כ כבר יש בו הגדרה והוא בבחי׳ מציאות שנקרא בשם שכל, שבכללות הוא הענין של העלם שישנו במציאות. וכמו שמביא בהמאמר15 דוגמא לזה משלהבת שבתוך הגחלת, דאף שהשלהבת נמצא בהעלם תוך הגחלת, שלכן הוא משל על עשר ספירות הגנוזות, בכל זאת, אף שהוא העלם, כבר נעשה מציאות אש, ועד שחל עליו הגדר דשלהבת, אלא שהוא שלהבת כמו שנמצא בתוך הגחלת, שזה דוגמת עשר ספירות הגנוזות במאצילן, שעם היות שאינם בבחי׳ מציאות כלל, בכל זאת יש עליהם גדר ושייכות למציאות. אבל ישנו מדריגה נעלית יותר בהעלם, שאינו בבחי׳ מציאות כלל, וכמו שמביא בהמאמר דוגמא לזה מאש שבצור החלמיש, שאף שיכולים להוציא אש מצור החלמיש, וקודם שמוציאים ממנו האש הרי האש נמצא בתוך הצור, מ״מ כמו שהאש נמצא בצור החלמיש אין שייך לומר בו שום גדר או הגבלה של אש או שלהבת וכיו״ב.
והנה מצד הפרש הנ״ל בין האש שבצור החלמיש להשלהבת שבתוך הגחלת, יש הפרש ביניהם גם באופן הגילוי שלהם, שאינו דומה אופן הגילוי של השלהבת מן הגחלת לאופן הגילוי של הניצוץ אש מצור החלמיש. דהנה בכדי להוציא את השלהבת מהעלמו הוא ע״י שנופח בפיו, דאע״פ שגם זה הוא ענין של השתדלות ויגיעה, וכדאיתא בתניא16 שאינו דומה ההבל שיוצא מפיו לההבל היוצא ע״י נפיחה כו׳, אעפ״כ אין ערך ודמיון בין יגיעה זו להיגיעה שצ״ל כדי להוציא הניצוץ אש מצור החלמיש, שזהו רק ע״י הכאה וכו׳. וטעם הדבר הוא, דמאחר שהאש שבתוך הגחלת כבר נמצא באופן כזה ששייך לומר בו ציור של שלהבת, לכן אין צריך יגיעה כ״כ להוציאו מן ההעלם אל הגילוי, משא״כ האש שבצור החלמיש, שאינו בבחי׳ מציאות אש כלל, שהרי גם כשצור החלמיש מונח במים לא ישונה ולא יכבה כח האש שלו, הנה צ״ל השתדלות ויגיעה גדולה כדי להוציא ממנו האש. אך מפני הפרש זה באופן המצאת האש והשלהבת, יוצא עוד הפרש באופן הגילוי שלהם, היינו לאחרי שכבר נתגלו מהעלמם, שהשלהבת הקשורה בגחלת, להיות שגם במקורו הוא בהעלם שישנו במציאות, לכן יש הגבלה בגילוי השלהבת מן הגחלת עד כמה יכולים להוציא ממנו שלהבת וכו׳. משא״כ הניצוץ אש שמוציאים מתוך צור החלמיש, אין שייך בו שום ענין של הגבלה (עד כמה שאפשר לומר בדבר גשמי שאינו בגדר ומציאות של הגבלה).
והדוגמא מכל זה יובן בכח השכל, שיש כח בשכל שהוא נעלם מכל רעיון, אבל אעפ״כ הוא שורש לענין של שכל דוקא, ולכן כדי להמשיך השכל מבחינה זו לידי גילוי, אף שצ״ל ע״י השתדלות דוקא, בכל זאת ההשתדלות היא שלא בערך לההשתדלות שצ״ל כדי להמשיך את השכל ממדריגה זו שבנפש שהיא למעלה גם מכח המשכיל. וכמו שנראה במוחש בלימוד חכמות בכלל, ובפרט חכמת התורה, שאמרו רז״ל17 לא יגעת ומצאת אל תאמין, כי בכדי ששכל התורה יתגלה להאדם הוא ע״י יגיעה דוקא, אך בזה גופא ישנה יגיעה שאינה משנה את האדם הלומד, ופעולת היגיעה היא רק בזה שממשיכה את השכל שהי׳ כבר בהעלם הקרוב לגילוי, או אפילו העלם יותר נעלה, שאינו הקדמה להגילוי שלאחרי זה, אבל עדיין הוא העלם שישנו במציאות, שגם להמשיך השכל מבחינה זו צ״ל יגיעה, במכל שכן וקל וחומר מזה שכל ענין של הבנה בחכמה הוא ע״י יגיעה דוקא, ובלי יגיעה אל תאמין, כנ״ל, היינו שאי אפשר להיות מציאות כזה. אבל ישנו עוד אופן נעלה יותר ביגיעה, שמשנה את אופן שייכותו של האדם לגילוי השכל, שעל ידי יגיעה זו נפתחים הכחות והיכולת שלו שלא בערך למדריגת כח המשכיל שלו כפי שהי׳ קודם יגיעה עצומה זו. וטעם הדבר, כי ע״י יגיעה זו הרי הוא מגיע לא רק בהעלם השכל ששייך כבר למציאות, ועאכו״כ לא רק להעלם השכל שכבר בא במציאות (שגם זה בא ע״י יגיעה גדולה), אלא שמגיע בההעלם שאינו שייך למציאות כלל. ולכן בכח זה יכול לפעול שינוי בהאדם, דאף שמצד התולדה הנה כח המשכיל שלו שייך רק להבנה והשגה באופן מצומצם או מדוד ומוגבל, הנה ע״י יגיעה עצומה זו מגדיל כלי שכלו, ועד שיכול לפעול הגדלה יותר נעלית, לא רק בכח המשכיל שלו, אלא גם בהשפעת השכל שלמעלה מכח המשכיל שלו, ועד שנעשה חכם נפלא ביותר. ובכללות זהו גם החילוק בין חכמה ושכל הבא בדרך אור ישר וחכמה הבא בדרך אור חוזר, וכדאיתא בהמאמר. דהנה גם החכמה הבא בדרך אור ישר הוא רק ע״י עבודה, ובאופן של יגיעה והשתדלות, אבל מאחר שהחכמה בא ע״י עבודה ויגיעה באופן דאור ישר, לכן בא באופן של מדידה והגבלה, שהרי זהו ענינו של אור ישר שהוא מה שניתן מלמעלה לפי ערך המקבלים, רק שהנתינה היא באופן כזה שהגילוי הוא רק ע״י יגיעת המקבלים. משא״כ החכמה הבא בדרך אור חוזר בא רק ע״י דדחקין למלה דחוכמתא כו׳ ומחכאן כו׳ (כלשון הזהר18), דע״י הדוחק ויגיעה עצומה במלין דחוכמתא כו׳ מגיע בהעלם השכל שאינו במציאות, שהוא לא כהמציאות של כחות הגלויים שלו וגם למעלה מהמציאות של כח המשכיל שלו ועד שבכחו לשנות כח השכל שלו באופן של אין ערוך, ועד שממשיך שכל במציאות כזו שהוא למעלה באין ערוך גם מן השכל הבא ע״י היגיעה בדרך אור ישר.
וזהו מש״נ ואברהם זקן בא בימים גו׳, דהנה מדריגת אברהם מצד עצמו הוא שכל הנעלם מכל רעיון כנ״ל, דאף שהוא נעלם מכל רעיון, מ״מ הוא בחי׳ העלם שישנו במציאות ושייך למציאות, שלכן נקרא בשם שכל, וגם הוא א׳ מהל״ב נתיבות חכמה. אך כל זה הוא רק מדריגת אברהם מצד עצמו, א״ב ר״ם, אבל אח״כ נתעלה אברהם למדריגה נעלית יותר, שניתוסף בו הה׳, וע״י עבודתו בכח עצמו בהעבודה דאברהם זקן בא בימים, שע״י כל זה המשיך שיהי׳ וה׳ ברך את אברהם בכל. והענין הוא, דהנה ואברהם זקן בא בימים קאי על עבודת אברהם בשני הענינים, תורה ומצוות, דזקן קאי על לימוד התורה, כמו שפירש בגמרא19 ובמדרש19 דזקן היינו זקן ויושב בישיבה, שאופן לימוד חכמת התורה אצל אברהם הי׳ ביגיעה דוקא, וכמו שמביא בזהר בפרשתנו18 בביאור הכתוב20 עין לא ראתה אלקים זולתך יעשה למחכה לו, אלין אינון דדחקין למלה דחוכמתא ודייקין לי׳ ומחכאן לי׳ כו׳, שע״י יגיעה עצומה זו בתורה המשיך מבחי׳ ההעלם שאינו במציאות. ולכן זהו גם ההכנה לוה׳ ברך את אברהם בכל, שהיא הברכה שלמעלה מכל ענין של התחלקות לפרטים, שלכן אי אפשר לקרותה רק בשם בכל סתם, כי ברכה זו שרשה ממקום שלמעלה לגמרי מכל ענין של מציאות (אף שנמשכת למטה גם בבחי׳ מציאות). וכשם שהוא בלימוד תורתו של אברהם אבינו שהי׳ באופן דדחקין כו׳, עד״ז הוא בעבודתו בקיום המצוות וכו׳ (שהרי התורה קשורה ומביאה לעבודת וקיום המצוות), שעבודתו היתה באופן של דחקין ויגיעה, ובאופן של מחכאן שהוא לשון תקוה, היינו שאצל אברהם היתה תקוה עצומה לאלקותו ית׳.
וזהו ענין עבודת ויגיעת אברהם בעבודת הנסיונות21, דוהאלקים ניסה את אברהם22, שע״י עבודת הנסיונות נתעלה אברהם, וכפירוש הב׳ בוהאלקים ניסה את אברהם23, ניסה לשון רוממות (כלשון הכתוב24 כתורן על ראש ההר וכנס על הגבעה), שהאלקים ניסה והגבי׳ את אברהם (וכמבואר בדרושי החסידות בביאור ענין הנסיונות25), שעי״ז נתעלה אברהם למעלה ממדריגתו מצד עצמו, שהוא שכל הנעלם מכל רעיון, כי ע״י עבודת הנסיונות מגיעים בההעלם שאינו במציאות. ולכן ע״י עבודה זו נמשך מלמעלה למטה הענין דוה׳ ברך את אברהם ממקום ומדריגה זו שנקרא בכל, כי הוא כולל הכל ולמעלה מהתחלקות פרטים (בדוגמת הנת״ל בההמשכה דאור חוזר).
ובזה יובן ג״כ הקשר בין פירוש הא׳ בוה׳ ברך את אברהם בכל עם פירוש הב׳ דבכל בגימטריא בן דקאי על יצחק, וכן מה שכתוב זה הוא הקדמה לנישואי יצחק ורבקה. דהנה מבואר בהמשך שמח תשמח26 מבעל יום ההולדת, דבענין הנישואין ישנו גילוי כח הא״ס למטה. ולכן ההקדמה לענין זה שיהי׳ גילוי כח הא״ס למטה הוא הענין דבכל, והיינו כי גם ענין הנישואין מגיע לא רק בההעלם שישנו במציאות, אלא גם למעלה מזה, שלכן גם סומא מוליד שלם, כמבואר בארוכה בכמה דרושים27. וכמבואר גם בדרושים דראש השנה28 דמה שראש השנה הוא ביום ששי דוקא, יום ברוא אדם הראשון, כי דוקא בבריאת האדם (לידת הנשמות כו׳) ישנו הענין דנעשה אדם בצלמנו כדמותנו29, שנלקחה מבחי׳ הפנימיות דוקא, עד לפנימיות התענוג, שזהו למעלה מכל סדר ההשתלשלות, מכל הענינים דאור ישר, כי זהו מצד אור חוזר דוקא, וזה נמשך בכל ראש השנה ע״י העבודה דתמליכוני עליכם ובמה בשופר30. ולכן ההקדמה לכל ענין של נישואין, ועאכו״כ בנוגע לנישואי יצחק ורבקה שהוא ענין כללי, ע״ד המבואר בהדרושים דיפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים, דכללות הענין דתורה ומצוות הוא היחוד דמ״ה וב״ן (כמבואר בארוכה בלקו״ת31, ובדרושי אדמו״ר האמצעי31 ואדמו״ר הצ״צ31, ובדרושי רבותינו נשיאינו שלאחרי זה31), אבל זהו היחוד רק כמו שהוא באופן פרטי בכל מצוה בפני עצמה, אבל ישנו היחוד דמ״ה וב״ן כמו שהוא באופן כללי. ועד״ז הוא בענין הנישואין, שישנו היחוד כמו שהוא בפרטיות בכל נישואין ונישואין, אבל הנישואין דיצחק ורבקה הוא היחוד דמ״ה וב״ן באופן כללי דוקא. ולכן ההקדמה לזה הוא וה׳ ברך את אברהם בכל, אופן הכי נעלה, שהוא ההמשכה מההעלם שאינו במציאות, ולכן בהמשכתה למטה נמשך הענין דבכל (בגימטריא בן), שזוהי ההכנה לויביאה האהלה שרה אמו ויקח את רבקה ותהי לו לאשה32, שהוא היחוד דמ״ה וב״ן ברוחניות.
והנה מעשה אבות סימן לבנים33, דכמו שהוא אצל האבות, כן הוא בעבודת כאו״א מבנ״י בפרטיות, דלאחר שעובד ה׳ כפי יכלתו מצד שרש נשמתו, עד כמו שהוא בשרש נשמתו בהעלם, אבל בהעלם שישנו במציאות, שעי״ז נעשה אצלו הענין דזקן, זה שקנה חכמה, בנוגע ללימוד התורה, והענין דבא בימים שהו״ע המצוות, כמבואר בתו״א34 בארוכה מיוסד על הזהר35 דימים הוא הלבושים דמצוות, שזהו כללות השלימות בתורה ומצוות, הנה ע״י שבזה גופא הוא עובד באופן דמחכאן לה, שהוא מחכה ומקוה לזה, ודחקין במילי דחוכמתא, וכן הוא אצלו בעבודתו במצוות, עד להעבודה דבכל דרכיך דעהו36, הנה עי״ז נעשה אצלו דוגמת וה׳ ברך את אברהם בכל, שנמשך גם מבחי׳ ההעלם שאינו במציאות, וזה ממשיך תוספת הצלחה בכל הענינים שלו, עד באופן של אין ערוך, וזה פועל גם בעבודתו, דתולדותיהם של צדיקים מעשים טובים37, ועמך כולם צדיקים38, שהתורה ומצוות שלו הו״ע המביא פירות ופירי פירות עד סוף כל העולם, ומבחי׳ בכל שלו, ההעלם שאינו במציאות, נמשך אח״כ למטה בפרטי פרטים, עד לריבוי פרטים, עד כי גדל מאוד39. וזוהי הכנה קרובה לגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו, שעלי׳ נאמר קהל גדול ישובו הנה40, שיתבררו כל הניצוצות דקדושה באופן דאור חוזר, שאז יהי׳ זה בשמחה גדולה ביותר למעלה מכל מדידה והגבלה, ובאופן דופרצת41, במהרה בימינו ובקרוב ממש ובעגלא דידן, ע״י משיח צדקנו.
__________
1) לכללות מאמר זה – ראה ד״ה זה תרס״ו (המשך תרס״ו ע׳ עח ואילך).
2) חיי שרה כד, א.
3) רד״ה זה שבהערה 1.
4) ר״פ לך לך (יב, א).
5) פרש״י עה״פ.
6) ראה לקו״ש ח״ג ע׳ 782. 896. ובכ״מ.
7) שבת סג, א. וש״נ.
8) יומא כח, ב. יל״ש חיי שרה עה״פ (רמז קד).
9) תו״כ עה״פ קדושים יט, לב. קידושין לב, ב.
10) פרש״י עה״פ חיי שרה כד, מב. ב״ר פ״ס, ח. יל״ש חיי שרה רמז קט.
11) לקו״ת חוקת נו, ב. שם ר״פ ברכה. מאמרי אדה״ז תקס״ג ח״א ע׳ לו ואילך. תו״ח חיי שרה קלה, א ואילך. אוה״ת חיי שרה קכז, ב ואילך. סה״מ תר״ס ע׳ לו. ד״ה [איתא במדרש אר״א] יפה שיחתן כו׳ תשל״ב (לעיל ע׳ שו ואילך). תשל״ו (לקמן ע׳ שכה ואילך). תשל״ט (ע׳ שמה ואילך). תשמ״ב (ע׳ שסח ואילך). תשמ״ה (ע׳ שפח ואילך). תשמ״ז (ע׳ שצט ואילך). תשמ״ח (ע׳ תנ ואילך). ועוד.
12) ע׳ פד.
13) ר״פ לך לך.
14) המשך תרס״ו שם (ע׳ פ ואילך). וראה גם סה״מ תר״ן ע׳ שס ואילך.
15) המשך תרס״ו שם. וראה גם סהמ״צ להצ״צ קפב, א ואילך. המשך מים רבים תרל״ו פס״ד (ע׳ ע-עא). סה״מ תר״ן שם. תרס״ח ע׳ קצז ואילך. תרפ״ט ע׳ 134 ואילך. ובכ״מ.
16) אגה״ת פ״ד.
17) מגילה ו, ריש ע״ב.
18) חיי שרה (ח״א) קל, ב.
19) הנ״ל הערה 8.
20) ישעי׳ סד, ג.
21) בהבא לקמן – ראה המשך תרס״ו שם (ס״ע פד ואילך).
22) וירא כב, א.
23) ב״ר פנ״ה, א. וראה אוה״ת שה״ש ע׳ כט. רד״ה נתת ליראיך פר״ת (סה״מ פר״ת ע׳ קה).
24) ישעי׳ ל, יז. הובא באוה״ת שם.
25) ד״ה נתת ליראיך שבהערה 21. וראה גם ד״ה הנ״ל תרצ״ג (סה״מ תשי״א ע׳ 289 ואילך). תשי״ב (סה״מ י״ב-י״ג תמוז ע׳ ו ואילך). תשל״ו (שם ע׳ קפו ואילך).
26) תרנ״ז (נדפס גם בסה״מ תרנ״ז ע׳ קעה ואילך).
27) ראה המשך שמח תשמח הנ״ל ע׳ 93 (סה״מ שם ע׳ ער). וראה המשך תער״ב ח״א ע׳ תקנב.
28) לקו״ת נצבים מו, ב. מז, ג. המשך תרס״ו ע׳ כ. המשך ר״ה תרצ״ה בתחילתו (סה״מ קונטרסים ח״ב שיח, ב). ועוד.
29) בראשית א, כו. וראה ד״ה כי חלק הוי׳ עמו דש״פ האזינו שנה זו (סה״מ דברים ח״ב ס״ע רסח-ט).
30) ר״ה טז, סע״א.
31) נסמן בהערה 11.
32) חיי שרה כד, סז.
33) ראה תנחומא לך לך ט. ב״ר פ״מ, ו. רמב״ן לך לך יב, ו. שם, י. יד, א. תולדות כו, א. ר״פ וישלח. ס״פ ויחי. תו״ח לך לך פג, סע״ג ואילך. אוה״ת ר״פ לך לך. ועוד.
34) חיי שרה טז, א. משפטים עו, ג. עט, ב. וראה ד״ה ואברהם זקן תשל״ח (לקמן ע׳ שלז ואילך).
35) חיי שרה (ח״א) קכט, א. וראה שם רכד, א.
36) משלי ג, ו.
37) תנחומא נח, ג. ב״ר פ״ל, ו. פרש״י ר״פ נח.
38) ישעי׳ ס, כא. וראה סנהדרין ר״פ חלק.
39) תולדות כו, יג.
40) ירמי׳ לא, ז.
41) ויצא כח, יד.
[סה"מ בראשית ח"א ע' שטו ואילך]
מאמר ראשון מהמשך. נדפס בסה״מ תשל״ה ע׳ 265 ואילך.