בס״ד. ש״פ פקודי, ב׳ אדר-שני ה׳תשכ״ה

הנחה בלתי מוגה

אלה פקודי גו׳¹, דזהו התחלת המאמר המסיים את ספר שמות בלקוטי תורה². דבכלל ישנו חילוק בין ספר א׳ למשנהו, וכמו שהוא בתורה שבכתב שהרי עושים הפסק ד׳ שיטין³, שזהו א׳ מהראיות שישנה התחלקות בין הספרים, שאת זה רואים בגשמיות במוחש ובגלוי ולעיכובא. ואין זה סתירה למה שכ״ק מו״ח אדמו״ר אמר⁴ בנוגע לתורה אור ולקוטי תורה שזהו ספר אחד, שכן הוא בכללות התורה, דמבואר⁵ שהאות ב׳ דבראשית⁶ והלמ״ד ד(לעיני כל) ישראל⁷ הוא אות אחת גדולה, שהל׳ והב׳ הו״ע לב, אות אחת, וכמבואר בתורת חיים פ׳ נח⁸ ולך לך⁹ שדוקא ע״י ההתחלקות דכללות ההשתלשלות נעשה התכללות עד נקודים ולמעלה מזה, הנה כמו״כ גם הספר תו״א ולקו״ת הוא ספר אחד ואעפ״כ זה נעשה לב׳ ספרים, ובכל ספר גופא ישנה התחלקות והפסק בין סדרה לסדרה, ובכל סדרה גופא יש הפסק בין דרוש לדרוש, ובכל דרוש יש הפסק בין המאמר והביאור (וכן הוא כאן בד״ה אלה פקודי), ובמאמר גופא בין סעיף לסעיף, ובכל סעיף ישנה נקודה בין ענין לענין שמראה שהפסיק הענין. אבל אעפ״כ אין זה סתירה, וזהו ספר אחד, וכנ״ל שע״י ההתבוננות בהתחלקות הנבראים דסדר השתלשלות באים עד לנקודים ועד לפשיטות האחדות ועד לאחדות הפשוטה.

ומזה מובן שבסיום ספר שמות שבלקו״ת שייך הענין דגמרה של תורה¹⁰, שהמנהג בסיום הרי הוא כמו שאומרים בנוסח מרשות דשמח״ת, מתכיפין התחלה להשלמה וכו׳, שפירושו גם שמתכיפין (מלשון תיכף ומיד, וגם מלשון תוקף) את סיום הספר להתחלת הספר שלאחריו (כגון שמות עם ויקרא), ועוד זאת שמקשרים להתחלת הספר, כמו שאז (בשמחת תורה) מסיימים פ׳ ברכה ומתחילים תורה שבכתב מחדש מבראשית. דבזה יובן ג״כ הטעם שהכניסו את הקיצורים דפ׳ בשלח (שזהו תחילת ספר שמות שבלקו״ת) אחרי פ׳ פקודי, דלכאורה, הרי הדפיסו שוב את הלקו״ת כמה פעמים בהוראת רבותינו, והיו צריכים להכניס את הקיצורים במקומם, אלא כנ״ל זה בא להראות אשר במה מסיימים את הענין דפקודי, עם הענין דבשלח [אף שלמעשה אין זה כי אם הוספה וכו׳].

והנה את המאמר אלה פקודי מסיים¹¹ עם הענין דאהרן אהבה רבה, שמזה נמשך הכח על אתערותא דלתתא. וענין זה שייך להתחלת ספר שמות שבלקו״ת¹² ראו כי הוי׳ נתן לכם השבת וגו׳¹³. דהנה ידוע¹⁴ החילוק בין ב׳ האהבות אהבת עולם ואהבה רבה, שבימות החול נמשכת (נעמט זיך) האהבה מעולם, היינו ע״י התבוננות בעניני העולם, שעולם הוא מלשון העלם והסתר¹⁵, ובמילא הנה גם האהבה היא אהבת עולם היינו מוגבלת, שצריך להפוך את הל״ט מלאכות החורש הזורע וכו׳ שהם נמשכים (נעמען זיך) מהמשכן [דהן אמת שהם נשתלשלו מהמשכן, אבל עכשיו הרי אינם משכן (זיינען זיי דאָך נישט משכן)], וע״י ההתבוננות בההתחלקות שבהתהוות בא לאהבה שהיא אהבה מוגבלת, אהבת עולם. משא״כ בשבת שהיא למעלה מעניני העולם, הנה האהבה היא אהבה רבה ללא הגבלה, דאז המלאכות אסורות כו׳ וזהו לגמרי למעלה מעולמות, הנה במילא לא יש ענין ההעלם וממילא לא ענין ההגבלה. ואעפ״כ אומרים דהגם שהוא עומד במדריגה כזו דאהבה רבה, הנה העיקר והתכלית הוא שיומשך אתערותא דלתתא מיד לאחר השבת כאשר צריך להבהיר (באַוואָרענען) אל תירא עבדי יעקב¹⁶. דלכאורה מה נוגע מה שמגיע אח״כ, הרי העיקר הוא כמו שהוא עכשיו, והרי עכשיו נמצא במדריגה גבוהה. ובכלל מה נוגע בשבת ימות החול. דבימות החול הרי צריך להכין (אויף מאַכען) את השבת, אבל בשבת הרי אינו נוגע הענין דימי החול. ומבאר, שכל זה מדובר לפני שמגיע שבת, אבל כאשר נכנס לעבודה דשבת, ובפרט כשאוחז בשעת רעוא דרעוין [אשר נכנסים אלי׳ כבר בעוד שתי שעות], הנה מה נוגע לו עבודת ימות החול. ואעפ״כ אומרים שזהו התכלית, שזה יירד אח״כ באתערותא דלתתא.

וזהו מה שאומרים לו, ראו כי ה׳ נתן לכם השבת, שמגלים אצלו את העבודה דשבת, שזהו אהבה רבה, שמעניני העולם נעשה אצלו ענין האהבה. דבשבת הנה לא זו בלבד שהוא עושה את העובדין דחול באופן דבכל דרכיך דעהו¹⁷ וזהו לשם מצוה, אלא זה עצמו הוא מצוה, דזהו מה שאומר ראו, שזהו באופן שזה נראה (וואָס ס׳זעט זיך אָן), ובדיוק כפי שהי׳ במן שראו במוחש שבשבת זהו כפליים¹⁸ וכו׳, כמו״כ הוא ג״כ אצלו, שעם הבשר שמן ויין ישן וכו׳¹⁹ יש לו את האהבה רבה וכו׳.

ואף שיכול לטעון שאינו אוחז בדרגא זו, אומרים לו כי הוי׳ נתן לכם השבת, דמכיון שזה נמשך (נעמט זיך) מהוי׳, הנה אינו נוגע מה נעשה עם התחתון, וכמשל²⁰ העליון היורד אל התחתון שאז אינו נוגע כלל מעמד ומצב של התחתון, דמכיון שבא מצד העליון, הנה מי יאמר לו מה תעשה²¹ ומי מעכב בידו. וזהו שאומר ראו כי ה׳ נתן לכם, דלכאורה מה צריך לזה והרי שבת מקדשא וקיימא²², אלא שכמבואר במ״א²³ ישנם ג׳ דרגות בשבת, הא׳ דמי שטרח בערב שבת יאכל בשבת²⁴, דהוא ע״י הטרחא והיגיעה, וע״ז נאמר²⁵ ושמרו גו׳ לעשות את השבת, והב׳ דמקדשא וקיימא, והג׳ דמתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה²⁶. דזהו מה שאומר כי הוי׳ נתן, דענין המתנה שבשבת הוא משם הוי׳, שבשבת דמקדשא וקיימא כתוב זה לאחר שכתוב²⁷ ביום עשות הוי׳ אלקים ארץ ושמים, וכמבואר²⁸ שנאמר שם ל״ב פעמים שם אלקים, משא״כ כאן אומר כי הוי׳ נתן וכו׳. שזהו מה שתובעים ממנו ראו כנ״ל, שנותנים לו נתינת כח שגם בשעה שעומד בשעת רעוא דכל רעוין, עד שכמבואר בהמשך תרס״ו²⁹ דאז הו״ע מתנה בבית גנזי, ואז הוא מעין לעתיד דאין בו לא אכילה ושתי׳ וכו׳³⁰, הענין הכי נעלה דלעתיד, גם אז הנה עומד הכן להמשיך אתערותא דלתתא, ולמוצאי שבת בשעה שאומר אל תירא עבדי יעקב, יוצא בתוקף (שיסט ער אַרויס) עם האהבה רבה לכל ימות החול.

והנה נת״ל (בשבת שעברה³¹) בענין קישור תו״א ולקו״ת שהמאמר האחרון בתו״א³² מדבר מענין ב׳ הרצונות וכו׳. ושאלוני דהלא אחר המאמר הנ״ל ישנו עוד מאמר³³. והאמת הוא כפי הכתוב בשער הספר שהמאמר השני אינו נוגע לפ׳ ויקהל אלא שהוא דרוש לפסח והכניסוהו לאחר פ׳ ויקהל, וכמו שעשו עם הדרושים על מגילת אסתר. אך עם כל זה יש לומר שגם הענין שנתבאר בדרוש הנ״ל בענין פסח שייך ג״כ לדרוש אלה פקודי שמבואר בו³⁴ ענין ותרבי ותגדלי ותבואי בעדי עדיים³⁵, שהוא ההכנה לפסח וכו׳. וגם הסיום דתו״א מגילת אסתר³⁶ בענין לא ביקשה דבר³⁷, ענין הביטול דהנשמה, קשור עם הביטול דשמונה עשרה המדובר בדרוש דפקודי³⁸, ובזה הנערה באה³⁹.

ועד שעי״ז בא אל הענין דויקרא אל משה⁴⁰, קריאה לשון חביבות⁴¹, וכמבואר⁴² בענין הא׳ הקטן שבויקרא שכ״ק אדמו״ר הצ״צ שאל את כ״ק אדמו״ר הזקן מדוע בויקרא אל משה נאמר א׳ קטן ואילו באדם כתוב⁴³ א׳ גדול, והשיב שמשה לא הרגיש מעצמו (האָט זיך נישט געהערט), כי הי׳ בו הרגש הביטול, תענוג עצמי.

__________

1) ריש פרשתנו (פקודי לז, כא).
2) ג, א ואילך.
3) ב״ב יג, ב. רמב״ם הל׳ ס״ת פ״ז ה״ז. טושו״ע או״ח סרע״ג ס״א.
4) מכתב כ״ק אדמו״ר מהוריי״צ – נדפס בהוספות לתו״א (קמא, ב ואילך) ולקו״ת (ג, ב). אגרות-קודש שלו ח״ד ס״ע תקס ואילך.
5) זח״ג רטז, סע״ב (ברע״מ).
6) בראשית א, א.
7) ברכה לד, יב.
8) ד״ה ויהי כל הארץ שפה אחת (סג, ג ואילך).
9) פט, ד ואילך.
10) ראה רמ״א או״ת סתרס״ט.
11) לקו״ת שם ח, ד. וראה שם ו, א. ח, ב.
12) בשלח א, א.
13) בשלח טז, כט.
14) ראה תו״א ויקהל פז, ד. ובכ״מ.
15) לקו״ת במדבר ה, ג. שלח לז, ד. שבת שובה סד, ב. ביאוה״ז להצ״צ ח״א ע׳ שנה (בשם מרז״ל). סה״מ ה׳ש״ת ע׳ 160 ואילך. ועוד.
16) ל׳ הכתוב – ישעי׳ מד, ב. ירמי׳ ל, י. ראה לקו״ת בלק עב, ב. וראה סה״מ בראשית ח״א ע׳ צא הערה 24.
17) משלי ג, ו. רמב״ם הל׳ דעות ספ״ג. טושו״ע או״ח סרל״א. שו״ע אדה״ז או״ח סקנ״ו ס״ב.
18) ראה בשלח שם, כב ואילך.
19) ראה רמב״ם הל׳ שבת פ״ל ה״י. תניא פ״ז (יא, ב).
20) ראה לקו״ת פ׳ ראה כו, א. כח, ב. ובכ״מ.
21) ל׳ הכתוב – קהלת ח, ד.
22) ביצה יז, א. וראה ברכות מט, א.
23) סה״מ תרע״ח ע׳ רעא. עטר״ת ע׳ תז. שם ע׳ תיא ואילך. ה׳ש״ת ע׳ 79 ואילך. תש״ד ע׳ 194. תש״ה ע׳ 169. ד״ה ויכולו תשכ״ח (סה״מ בראשית ח״א ע׳ סד ואילך). ובכ״מ. וראה לקו״ת שה״ש כד, ב.
24) ע״ז ג, א.
25) תשא לא, טז.
26) שבת י, ב.
27) בראשית ב, ד.
28) ראה זח״ג פא, ב (ברע״מ). רטז, סע״ב. תקו״ז ריש תיקון יב. זהר חדש צד, ד. צו, ב. וראה שם קיב, ג-ד (וש״נ). ועוד – נסמן בסה״מ בראשית ח״א ע׳ צב.
29) ראה גם סה״מ תר״ל ס״ע רמד.
30) ברכות יז, א.
31) שיחות קודש תשכ״ה ח״א ע׳ 414.
32) ויקהל פז, ד ואילך.
33) שם פח, ד ואילך.
34) ד, ד.
35) יחזקאל טז, ז.
36) ק, ג-ד.
37) אסתר ב, טו.
38) ה, א.
39) אסתר שם, יג. ראה שיחות קודש שם.
40) ר״פ ויקרא (א, א).
41) ראה פרש״י עה״פ.
42) סה״ש קיץ ה׳ש״ת ע׳ 68. נת׳ בלקו״ש חי״ז בתחילתו.
43) דברי הימים-א א, א.

[סה"מ שמות ח"ב ע' שא ואילך]

״כ״ק אדמו״ר שליט״א נכנס להתוועדות [. .] הופיע עם הסידור, וכן עם לקו״ת [. .] לקח הלקו״ת והתחיל שיחה – סיום על ספר שמות שבלקו״ת״ (מיומני התמימים).
כעין שיחה. י״ל (באידית) בשיחות קודש תשכ״ה ח״א ע׳ 419-20, ונדפס כאן לראשונה בתרגום ללה״ק ובתוספת פרטים מהנחה פרטית ומ״מ וכו׳.