בס״ד. יום ב׳ דחג השבועות ה׳תשל״ז
הנחה בלתי מוגה
וידבר1 אלקים את כל הדברים האלה לאמר2, וידועים דיוקי רבותינו נשיאינו ע״ז3, דצריך להבין מה שנאמר כאן וידבר אלקים, דהרי מתן תורה הי׳ גילוי נפלא, וכמ״ש בהתחלת עשרת הדברות אנכי הוי׳ אלקיך4, דלפני אלקיך נאמר הוי׳, היינו שבעת מתן תורה הי׳ גילוי הוי׳ שלמעלה מאלקיך [דאלקיך ענינו שם אלקים (בדוגמת וידבר אלקים)], דהוי׳ הוא שם המיוחד ושם המפורש5, ולפני הוי׳ נאמר אנכי, שהי׳ גם הגילוי דבחי׳ אנכי שלמעלה מהוי׳, דאנכי קאי על אנכי מי שאנכי דלא אתפס בשם ולא אתרמיז בשום אות וקוצא כלל6, ואעפ״כ (שהי׳ גילוי נפלא דאנכי הוי׳) היתה ההתחלה דעשרת הדברות בוידבר אלקים, דאלקים הוא למטה מאנכי ומהוי׳ (בדוגמת אלקיך שלמטה מהם כנ״ל). ועד״ז צריך להבין בתוכן עשרת הדברות, שלכאורה הם דברים פשוטים7, עד שעל רובם אפשר לומר ע״ד מה דאיתא בגמרא8 עה״כ9 מלפנו מבהמות ארץ ומעוף השמים יחכמנו כו׳, אלמלא לא ניתנה תורה (ח״ו) היינו למידין כו׳ מנמלה כו׳, שהן מצוות שכליות בדוגמת כבד את אביך ואת אמך גו׳10, ועד שביניהן ישנן מצוות בענינים כאלו שאופן הנהגת האדם והזהירות בהם היא בפשטות, שהן בענינים המושללים לגמרי אצל האדם, וצריך להבין, למה נאמרו בעשרת הדברות ענינים פשוטים דוקא. ודיוק זה מתחזק עוד יותר ע״פ דרשת רז״ל עה״כ את כל הדברים האלה, דבשעה שנגלה הקב״ה בסיני ליתן תורה לישראל מסר לו כל התורה כולה11 עד לכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש כו׳12, דבין כל ענינים אלו שניתנו בשעת מתן תורה הרי ישנם ענינים הכי נעלים שבהם הבנה והשגה עמוקה ביותר, וא״כ מדוע נאמרו בגלוי דברים פשוטים דוקא, ע״ד לא תחמוד גו׳13, שרובם הם מצוות שכליות, עד שאפילו הדיבור דאנכי הוי׳ אלקיך גו׳ גופא הוא מצוה שכלית, וכמו שמבאר הכתוב הטעם ע״ז אשר הוצאתיך מארץ מצרים, וכדרשת רז״ל14 על מנת כן הוצאתיך מארץ מצרים כו׳, הרי דגם הציווי דאנכי גו׳ הוא מצוה שכלית. ונוסף לזה צריך להבין בכללות עשרת הדברות, דהרי ענין התורה נוגע בכל העולמות, וכדאיתא בזהר15 אסתכל באורייתא וברא עלמא, דזה קאי על כללות ההשתלשלות שהתהוותה מהתורה, ועד״ז איתא במדרש רבה בתחילתו15 עה״כ16 ואהי׳ אצלו אמון גו׳, אומן, התורה אומרת אני הייתי כלי אומנתו של הקב״ה כו׳ דיפתראות ופינקסאות יש לו כו׳ כך הי׳ הקב״ה מביט בתורה ובורא את העולם כו׳, שמים וארץ עליונים, דמזה מובן שענין התורה נוגע בכל העולמות, ואעפ״כ הנה כל המצוות דעשרת הדברות אפשר להיות קיומן למטה דוקא17, במקום ש[בלשון הגמרא18 בהסוגיא דמתן תורה] כלום אב ואם יש בכם. עד שאפילו דיבור הראשון דאנכי הוי׳ אלקיך שתוכנו הוא מצות האמונה, שייך הוא רק לאחרי ירידת הנשמה בגוף19, דהרי אפילו לאחר ירידת הנשמה למטה אמרו רז״ל20 דאע״ג דאינהו לא חזו מזלייהו חזי, דאצל מזל הנשמה ישנה ראי׳ באלקות, ומכל שכן וקל וחומר שכן הוא לפני ירידתה בגוף, שאז כל נשמתא ונשמתא הוה קיימא בדיוקנאה קמי׳ מלכא קדישא21, הרי ודאי דישנה ראיית הנשמה באלקות, ובמילא אין שייך ענין האמונה, כי אם דוקא לאחר ירידתה בגוף, ואז דוקא אפשר לקיים הציווי דאנכי גו׳.
וביאור הענין הוא, דהנה בלימוד התורה (גם בלימוד התורה כפשוטו) ישנן כמה מדריגות, דישנו הלומד ולא ידע מאי קאמר ואעפ״כ מברך ברכת התורה22, דזהו בלימוד תורה שבכתב, ולמעלה מזה הוא לימוד התורה באופן דחכמתכם ובינתכם23, הבנה והשגה, ועד דישנו אופן לימוד התורה דאיתא בזהר24 עה״כ25 יעשה למחכה לו ואלין אינון דדחקין למלה דחוכמתא ודייקין לי׳ ומחכאן לי׳ למנדע ברירא דמילה, שעל לימוד זה נאמר יעשה למחכה לו, ועל ידו נמשך הגילוי (כתחילת הפסוק) דעין לא ראתה אלקים זולתך. ומבואר בהמשך תער״ב26 שבהלימוד בעיון באופן דדחקין למלה דחוכמתא ודייקין לי׳ כו׳ (דלימוד כזה הוא גם בנגלה דתורה), ישנה תועלת משולשת, דנוסף ע״ז דכשלומד בעיון אז יודע החכמה בדיוק, משא״כ כשלומד באופן שטחי, דאע״פ שידע מאי קאמר מ״מ חסרה אצלו הבנת והשגת הענין ואינו יודע אותו לבוריו ותכליתו, כי דוקא ע״י יגעת (דזהו ענין דחקין למלה דחוכמתא ודייקין לי׳) אפשר להיות ומצאת27, שיבוא לשלימות הבנת הענין בנידון זה וידע בדיוק ובשלימות כל פרטי הענין, הנה נוסף לזה, ע״י הבנתו בפרטי הענין בא לידיעת אמיתית החכמה העליונה, דזהו ענין התורה שהיא חכמתו של הקב״ה. ומעלה הב׳ שבהלימוד בהבנה והשגה דדחקין כו׳ היא, שבא אל אמיתית נקודת רצון העליון שבכל מצוה. דהנה לימוד מביא לידי מעשה28, קיום המצוות, דמצוות ענינם רצון העליון, וכלשון ברכת המצוות אשר קדשנו במצותיו וצונו, היינו דהמצוות הן רצונו של הקב״ה, ועי״ז שדחקין למלה דחוכמתא ודייקין לי׳ הנה יודע פרטי הדינים והמצוות לתכליתם ולבוריים איך הוא רצון העליון שיהי׳ המעשה, היינו שבא אל אמיתית נקודת רצון העליון שבכל מצוה. ומעלה הג׳ היא דבא אל ענין המעשה, דהמעשה הוא העיקר29, דהרי דוקא עי״ז שמדייק בפרטי ההלכות ויודע אותן לבוריין, ובאופן דיגעת ודחקין למלה דחוכמתא כו׳, הנה דוקא אז אפשר לקיים המצוה בתכליתה ובשלימותה במעשה בפועל.
אמנם30 אעפ״כ אמרו רז״ל31 כל הקורא ושונה הקב״ה קורא ושונה כנגדו, דהדיוק בזה הוא דכן הוא (שהקב״ה קורא כנגדו) בכל הקורא בתורה, היינו לא רק בלימוד תורה שבע״פ (שונה) שצ״ל בהבנה והשגה דוקא וכשאינו מבין אינו יוצא ידי חובתו, כדאיתא במגן אברהם32 ובשולחן ערוך אדמו״ר הזקן33, אלא גם בקורא בלבד, בלימוד תורה שבכתב, הנה מצד עצם קריאת האותיות הקב״ה קורא כנגדו, עד שמשום זה מה להלן באימה וביראה וברתת ובזיע אף כאן כו׳34, היות והקב״ה קורא כנגדו. דאע״פ שאומר האותיות בלי הבנה כדבעי, עד שקורא כפשוטו ואינו יודע הבנתן, הנה גם אז הקב״ה קורא כנגדו. ועד״ז הוא גם בקיום המצוות, דאע״פ שקיום המצוות אפשר להיות בכמה אופנים, דישנה מעשה המצוה וכוונת המצוה, הנה מ״מ איתא בתניא35 דאם כיוון בכל כח כוונתו ולא קיים המצוה בפועל לא יצא ידי חובתו, כי חסר עיקר ענין המצוה, שהוא המעשה, משא״כ כשקיים המצוה במעשה בפועל אף כי לא כיוון בה, קיים המצוה כי המעשה הוא העיקר. והיינו, דגם אם חסר אצלו היגיעה והדיוק בזה, דחסרה נקודת פנימיות החכמה והרצון שיהי׳ המעשה בשלימות עם הכוונה שבו, הנה מ״מ המעשה הוא העיקר. אלא שבמעשה גופא ישנם כמה וכמה מדריגות בהשלימות שבו, בהידור, והידור דהידור, עד לכמו שהוא עם כוונה.
והענין הוא, כמבואר בהמשך תער״ב36 ובכמה מקומות, דיש יתרון מעלה בקריאה דתורה, כל הקורא כו׳, על העיון דתורה, אינון דדחקין למלה דחוכמתא כו׳. דאע״פ שדוקא כשמדייק בלימודו בהבנה והשגה, הנה אז בא אל הנקודה הפנימית דהחכמה ורצון העליון בכל הפרטים ובשלימות, מ״מ כל זה הוא רק ההשגה והידיעה והיגיעה שלו. משא״כ בקריאת האותיות, גם כשקורא אותן בפשטות, הנה עי״ז נמשך להיות הקב״ה קורא כנגדו, דהאותיות ותיבות דתורה שבכתב שקורא הן דברי הקב״ה ואינן דברי עצמו, כמ״ש תען לשוני אמרתך גו׳37 ואשים דברי בפיך גו׳38, שהקב״ה אומר מחדש תיבות ואותיות אלו כמו שהי׳ בפעם הראשונה, ולכן, הנה מבלי הבט על גודל העילוי שבהענין דדחקין למלה דחוכמתא, דזהו שלימות האדם, תלמיד חכם שקורא ושונה, הנה מ״מ מה שנמשך ע״י לימודו הוא רק כנגדו של התנא ואמורא והתלמיד ותיק, משא״כ כשקורא האותיות בדיוק, תען לשוני אמרתך גו׳ ואשים דברי בפיך גו׳, הנה זהו דבר הוי׳ ממש והוא חוזר עליהם כמו שהם.
והנה ע״פ הנ״ל מובן שבקריאת האותיות, כל הקורא כו׳, ישנה מעלה, ואדרבה, העילוי שבזה הוא גם לגבי אופן הלימוד דמאן דדחקין למלה דחוכמתא, היות שהאותיות שקורא הם דבר הוי׳ ממש, משא״כ בעיון והבנת והשגת התורה שהיא רק עבודת הנברא, אבל עדיין צריך להבין למה הקריאה היא בדברים פשוטים דוקא, דזהו ג״כ (ע״ד) מה שההתחלה היא בוידבר אלקים (שענינו דאלקים הוא גבורה וצמצום) כנ״ל. אך הענין הוא, דהנה מצד ציוויו של הקב״ה ההמשכה היא בבחי׳ רצון וחכמה, עד שמזה נשתלשלו [ובלשון התניא39 שנשתלשלו מהן] הכחות דרצון וחכמה כמו שהם בהאדם למטה, דאתם קרויין אדם40 על שם אדמה לעליון41.
אמנם ישנו ענין שלמעלה מבחי׳ הרצון וחכמה העליונה, והוא מה שנתאוה הקב״ה להיות לו ית׳ דירה בתחתונים42. וכמאמר כ״ק אדמו״ר הזקן43 על תאוה אין קושיא (אויף אַ תאוה איז קיין קשיא), דהענין דנתאוה הוא למעלה מכל ענין הקושיות וכו׳, היינו שהוא למעלה מבחי׳ רצון ובפרט מהרצון דמצוות, ועאכו״כ שלמעלה מבחי׳ חכמה. ואע״פ שפנימיות אבא פנימיות עתיק, כמבואר בכמה מקומות44, מ״מ הרי ידוע45 דאינו דומה פנימיות עתיק כמו שמתלבש בפנימיות אבא לכמו שפנימיות עתיק הוא במקומו, ועאכו״כ להענין דנתאוה שלמעלה מטעם וקושיות כנ״ל.
והנה ענין הדירה שלזה נתאוה הקב״ה, הוא בתחתונים דוקא, בתחתון שאין תחתון למטה ממנו, שמתחתון זה דוקא עושין דירה לו ית׳. וזהו מה שעיקר המצוה הוא המעשה שבה, אף דיש בה כוונה נעלית ביותר, היות דהדירה נעשית ע״י תחתון שאין תחתון למטה ממנו דוקא. וע״ד המבואר בהמשך וככה46 שאינו דומה תענוג הנברא לתענוג הבורא שהוא תענוג באין ערוך, ותענוג זה (דהבורא) נמשך דוקא ע״י שאמרתי ונעשה רצוני47, בקיום המצוות, וכמו״כ תאות הקב״ה כביכול היא שתהי׳ דירה בתחתונים, ובתחתון שאין תחתון למטה ממנו (כמ״ש כ״ק אדמו״ר הזקן בתניא48), מקום שעליו נאמר למצרים ירדתם כו׳ אב ואם יש בכם, וצריך לשלול לא תחמוד גו׳, שזהו תחתון שאין תחתון למטה ממנו. ובזה (בתחתון) היתה התאוה דנתאוה, ועי״ז נמשך אח״כ הענין דנתאוה גם ברצון וחכמה עד שנמשך למטה במעשה, שנעשה דירה לו ית׳ בתחתונים.
והנה הכח לברר את התחתון הוא דוקא ממהותו ועצמותו כו׳ שאינו עלול מאיזה עילה שקדמה לו ח״ו49, ומשם צריך להיות נמשך בחינה זו עד שתבוא בדברים פשוטים שבהם (בבירורם) דוקא תכלית שלימות הכוונה והמטרה דמתן תורה (בתחתון שאין תחתון למטה ממנו), כנ״ל, ולזה מתחיל בוידבר אלקים, היות שזהו גבורה הכי גדולה, מבחי׳ עצמות ומהות עד למטה מטה.
והנה אף שהמשכת (כח) העצמות למטה (בתחתון וענינים פשוטים, כנ״ל) הוא בהעלם, הרי בנוגע לעצם אינו נוגע ענין הגילוי, וכידוע50 תורת הבעש״ט בשם הרס״ג, דכשאתה תופס במקצת מן העצם אתה תופס בכולו, ומבואר הפירוש בזה בהמשך תער״ב51 דענין מקצת מן העצם הוא כמו שהעצם הוא במיעוט הגילוי, וגם אז תופס בכולו, והיינו מפני שלהעצם אינו נוגע הגילוי. בדוגמת החילוק מכמו שהיתה המשכת העצם בשעת וירד הוי׳ על הר סיני52 (במתן תורה בפעם הראשונה), לכמו שהיא אח״כ במתן תורה דכל שנה ושנה (בששה בסיון), ובמתן תורה בכל יום, ועאכו״כ לכמו שהיא בזמן הגלות, ובמעשה, בלימוד התורה באופן דלא ידע מאי קאמר, או במצוות במעשה בלא כוונה, שדוקא שם נעשה דירה בתחתונים.
וזהו כללות ענין נתינת התורה למטה דוקא, וכמ״ש53 לא בשמים היא, שענינה הוא כדאיתא ברמב״ם54 לפסק הלכה (ע״פ הספרי55 (ונתבאר כמה פעמים56)) דכל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם, שהוא מקום כזה שלולא התורה אין שלום בעולם, ואין דרך אחרת כי אם להמשיך (התורה כמו שהיא) מבחי׳ שעשועים גו׳ לפניו ולמעלה יותר, ושבחינה זו תומשך למטה בארץ התחתונה שאין למטה הימנה. והמשכה זו למטה מביאה ברכת הוי׳ בתורה ומצוות שהולך ומוסיף ואור, עד שיהי׳ ונגלה כבוד הוי׳ וראו כל בשר יחדיו כי פי הוי׳ דיבר57, שבעולם הזה התחתון יהי׳ נראה כח הפועל בנפעל, ולמעלה יותר, הנה יהי׳ נראה הפי הוי׳, ולמעלה יותר, הנה יהי׳ נראה העצמות ומהות (בהאופן שאפשר להיות נראה), ובקרוב ממש, ע״י מעשינו ועבודתינו. שדיוק כ״ק אדמו״ר הזקן58 בזה הוא שצ״ל דוקא מעשינו, מלשון מעשין על הצדקה59, ועבודתינו, מלשון עבודת עבד במסירות נפש לאדונו, שמתבטל ממציאותו (שנעשה אויס מציאות) לעצמו, וכל מציאותו היא רק שעל ידו נתמלא רצון האדון (זיין גאַנצע מציאות איז מערניט וואָס דורך אים פירט זיך דורך דער רצון האדון), ועד לתאוות האדון, שנעשה דירה בתחתונים. ומעשינו ועבודתינו בכל זה מביאים הגאולה האמיתית ע״י משיח צדקנו, וגם כבר הי׳ לעולמים מעין זה בשעת מתן תורה, ועיקר הגילוי יהי׳ בביאת משיח צדקנו ובאלף השביעי60, בעגלא דידן.
__________
1) לכללות המאמר – ראה ד״ה ויגדלו הנערים העת״ר (המשך תער״ב ח״ב ע׳ תשמב ואילך).
2) יתרו כ, א.
3) ראה אוה״ת יתרו ע׳ תתקו. שם ע׳ תתקי. רד״ה זה עדר״ת (המשך תער״ב ח״א ע׳ תסט). העת״ר (שם ח״ב ס״ע תתקצד). עטר״ת (סה״מ עטר״ת ע׳ תמח). תרפ״ח (סה״מ תרפ״ח ע׳ קכז). תרצ״ו (סה״מ תרצ״ו ע׳ 72).
4) יתרו שם, ב.
5) סוטה לח, א. סנהדרין ס, א.
6) ראה זהר ח״א קסז, ב. ח״ג יא, א. רנז, ב. לקו״ת פינחס פ, ב. ובכ״מ.
7) לקו״ת במדבר יב, ג. טו, ג. ובכ״מ.
8) עירובין ק, סע״ב.
9) איוב לה, יא.
10) יתרו שם, יב.
11) ראה חגיגה ג, ב. שמו״ר פכ״ח, ו. שם פמ״ז, א. לקו״ת שם (טו, ג). ד״ה בשעה שהקדימו שנה זו (לעיל ריש ע׳ שסב).
12) ראה מגילה יט, ב. ירושלמי פאה פ״ב ה״ד. שמו״ר פמ״ז שם. הנסמן בלקו״ש חי״ט ע׳ 252.
13) יתרו שם, יד.
14) שמו״ר פ״ט, ג.
15) ח״ב קסא, סע״א-ב.
16) ב״ר פ״א, א.
17) משלי ח, ל.
18) בהבא לקמן – ראה המשך תער״ב שבהערה 1 (ע׳ תשמג).
19) שבת פח, ב.
20) מגילה ג, א. סנהדרין צד, א.
21) הובא בכ״מ בדא״ח בשם הזהר. וראה זח״ג קד, ב. וראה הערת כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א (ה) בסה״מ תרצ״ו ע׳ 62 (תש״ח ע׳ 182). וש״נ.
22) ראה הל׳ ת״ת לאדה״ז פ״ב הי״ב-ג. וש״נ.
23) ואתחנן ד, ו.
24) ח״א קל, ב.
25) ישעי׳ סד, ג.
26) שבהערה 1 (ע׳ תשדמ ואילך). וראה גם ד״ה זה תש״ל (לעיל ע׳ רצא ואילך). ד״ה ונחה תשל״א (סה״מ פסח ח״ב ע׳ קצז ואילך).
27) ראה מגילה ו, ב.
28) קידושין מ, ב. וש״נ.
29) אבות פ״א מי״ז.
30) ראה המשך תער״ב שם (ע׳ תשמג. שם ע׳ תשדמ ואילך). וראה גם ד״ה זה וד״ה ונחה שבהערה 26.
31) ראה תדבא״ר רפי״ח. יל״ש איכה רמז תתרלד.
32) או״ח ס״נ סק״ב.
33) או״ח שם ס״ב. הל׳ ת״ת שם הי״ג.
34) ברכות כב, א.
35) רפל״ח.
36) שם (ס״ע תשמג ואילך).
37) תהלים קיט, קעב.
38) ישעי׳ נא, טז.
39) רפ״ג.
40) יבמות סא, רע״א.
41) ראה עש״מ (להרמ״ע מפאנו) מאמר אכ״ח ח״ב סל״ג (קצג, ב). של״ה ג, א. כ, ב. רסח, ב. שא, ב. ועוד.
42) ראה תנחומא נשא טז. בחוקותי ג. במדב״ר פי״ג, ו. תניא רפל״ו.
43) הובא באוה״ת בלק ע׳ תתקצז. המשך תרס״ו ס״ע ז. סה״מ תש״ב ע׳ 34. ובכ״מ.
44) ראה פע״ח שער (ז) הק״ש פט״ו. לקו״ת נצבים מט, ד. הערת כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א בקונטרס לימוד החסידות פ״ג (ע׳ 6. אגרות-קודש אדמו״ר מהוריי״צ ח״ג ע׳ שלה-ו. ובשינויים קלים – סה״מ ה׳ש״ת ע׳ 49-50). וש״נ.
45) ראה ד״ה ויצא וד״ה וישלח תרס״ו (המשך תרס״ו ע׳ צה ואילך. שם ע׳ קא ואילך). סה״מ תער״ב-תרע״ו ע׳ כה-כו. תרצ״ו ע׳ 9 (קונטרסים ח״ג ע׳ קסג).
46) תרל״ז – פי״ב (בהוצאת קה״ת, תשע״ג – ע׳ יב).
47) ספרי ופרש״י פינחס כח, ח. וראה גם תו״כ ופרש״י ויקרא א, ט. פרש״י תצוה כט, כה.
48) פל״ו.
49) אגה״ק ס״כ (קל, סע״א-ב).
50) הובא בהמשך תער״ב שם (ע׳ תשמב). וראה כש״ט (הוצאת קה״ת) הוספות סימן קטז (צט, ריש ע״ב). וש״נ.
51) שם.
52) יתרו יט, כ.
53) נצבים ל, יב. ראה ב״מ נט, ב. תמורה טז, רע״א. ירושלמי מו״ק פ״ג ה״א.
54) סוף הל׳ חנוכה.
55) נשא ו, כג.
56) ראה לקו״ש ח״ח ע׳ 349 ואילך.
57) ישעי׳ מ, ה. וראה המשך תער״ב ח״ב ע׳ תתקלה ואילך. סה״מ תרצ״ו ע׳ 100. וש״נ.
58) רפל״ז. וראה גם ד״ה והי׳ עקב תשמעון תשכ״ז פ״ג (סה״מ דברים ח״א ס״ע קנד ואילך).
59) ראה ב״י לטור יו״ד סרמ״ח. וראה תו״א משפטים עו, א. שם, ג. סה״מ תרע״ח ע׳ קכא. תרצ״ט ע׳ 191. ובכ״מ.
60) תניא פל״ו ובהגהה שם.
[סה"מ שבועות ע' שסז ואילך]
נדפס בסה״מ תשל״ז ע׳ 261 ואילך.