בס״ד. ש״פ בהר-בחוקותי, כ״ז אייר, מבה״ח סיון ה׳תשכ״א
הנחה בלתי מוגה
רפאני1 הוי׳ וארפא הושיעני ואושעה כי תהלתי אתה2, ומקשה בזהר סוף ח״ג3, מהו כפל הלשון רפאני וארפא, וכן הושיעני ואושעה. ומבאר שם, שהרפואה עם היותה באה מהקב״ה, מ״מ יש בזה שני אופנים. אם שהרפואה באה ע״י שליח, או שבאה מהקב״ה עצמו, דכאשר באה ע״י שליח אז אפשר שהגם שמתרפא מ״מ נשאר רושם כו׳ או שהחולי יחזור, משא״כ כשהרפואה באה מהקב״ה עצמו, היא רפואה בשלימות. ועל זה הוא תוכן הבקשה רפאני הוי׳ דוקא. וכן הוא גם תוכן הבקשה הושיעני כו׳. אך צריך להבין שעדיין אין זה מספיק, דלכאורה הרי גם כשהי׳ אומר רפאני הוי׳ הי׳ זה מספיק, שהיו יודעים בקשתו שהרפואה תהי׳ מהקב״ה עצמו, שלא ע״י שליח, שהיא רפואה בשלימות, ובמילא וארפא בשלימות, ולמה צריך לתת הטעם של וארפא. וכן ג״כ בענין כפל הלשון הושיעני ואושעה. וגם צריך להבין מה שמסיים כי תהלתי אתה, שמשמע שזהו טעם על הבקשה דרפאני גו׳, וצריך להבין שייכות הענינים, שעי״ז שתהלתי אתה לכן רפאני הוי׳ גו׳.
והנה4 פסוק רפאני קאי על מ״ש קודם5 עזבו מקור מים חיים את הוי׳, ואח״כ אומר רפאני, דמשמע שהרפואה צריכה להיות על החולי שעזבו מקור מים חיים, ועל זה הוא תוכן הבקשה רפאני הוי׳. ופירוש עזבו מקור מים חיים כפשוטו הוא עזיבת המצוות, שהתורה ומצוות נקראים בשם (מים) חיים6, והרפואה על עזיבת המצוות היא ע״י התשובה. ולהוסיף, דגם כשהוא מקיים תורה ומצוות, אלא שקיום התורה ומצוות שלו אינו קשור עם בחי׳ איתן7 שבנשמתו, צריך לרפואה, תשובה. וע״ד המבואר בשיחת כ״ק מו״ח אדמו״ר8 ד״ה משיח אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא9, שגם צדיק גמור כשמתבטל מתורה מצד העדר הבריאות, הנה הגם שהוא מצד העדר הבריאות, אבל הרי חסר הענין (אָבער דער ענין פעלט דאָך), ולכן צריך לתשובה. וכן הוא גם בעבודת הבינונים, שאצלם צריך להיות לשמה רק בתחילת הלימוד ולא באמצע, הנה אח״כ כשמתעלה למדריגה נעלית יותר, הרי לגבי מדריגתו עכשיו, לימוד התורה שלמד קודם הי׳ שלא לשמה, וצריך תשובה על זה. ובסדר התשובה ישנם ג׳ ענינים אלו, רפאני, וארפא גו׳, כי תהלתי אתה. רפאני הוי׳ הוא הבקשה שתהי׳ ההתעוררות מלמעלה על התשובה, וארפא הוא התשובה דהאדם [ועד״ז הוא שני הענינים דהושיעני ואושעה], ולאחרי זה בא הענין דתהלתי אתה. וצריך להבין ג׳ ענינים אלה.
ויובן זה בהקדים לשון הכתוב5 אותי עזבו מקור מים חיים, דעזבו מקור מים חיים קאי (כנ״ל) על עזיבת התורה ומצוות, דתורה ומצוות נקראים חיים, ולמה אומר (לא חיים סתם, אלא) מקור מים חיים. והענין הוא10, דהנה מים חיים הם אותם המים שנובעים מהמעיינות שנמשכים דרך גידי עפר הארץ, שעי״ז הם מתעלים יותר מכמו שהיו במקורם. דבהיותם במקורם הם בדוגמת מי הים שהם מים מלוחים, וע״י שבוקעים את גידי עפר הארץ, הנה לא זו בלבד שהם מים מתוקים אלא שהם נעשים עוד מים חיים. דבכללות יש ג׳ מדריגות בהמים, א׳ כמו שהם במקורם ששם הם בגילוי, ב׳ כמו שהולכים דרך גידי עפר הארץ, ששם הם בהעלם בעפר הארץ, ג׳ כמו שמתגלים בהמעיינות, ובפרט בהנהרות המתפשטים מהמעיינות, ששם הם בגילוי. ובגילוי זה הם מתעלים יותר מכמו שהיו במקורם (בחינה הא׳ בגילוי), שהרי הם נעשים מים חיים, כנ״ל. והנה בד״ה רפאני של כ״ק מו״ח אדמו״ר11 מבואר שישנם ד׳ מדריגות בהמים. א׳ כמו שהם במקורם, בהתהום, שהם בבחי׳ העלם בעצם. ואח״כ הם נובעים מהמעיין, בגילוי. וכל הנחלים הולכים אל הים12, שהם שם בבחי׳ העלם. ואח״כ חוזרים ע״י בקיעת העפר ונעשים מעיינות הנובעים, שהם גילוי, ואז הם מים חיים. אמנם בכללות יש רק ג׳ מדריגות בהמים, והם גילוי העלם וגילוי, שגילוי השני הוא נעלה יותר מבחי׳ גילוי הא׳, שהגילוי השני דוקא הם מים חיים. והנה כמו״כ הוא גם למעלה, דהוי׳ נמשל למקור מים חיים וכמ״ש מקור מים חיים את הוי׳, דהוי׳ הוא הי׳ הוה ויהי׳ כאחד13 שהוא בתמידות ואין בו שום הגבלות, שהוא ע״ד מי המעיין שאינם נמדדים בכמות, שהרי גם כל שהוא הוא בחי׳ מעיין, ועם היותו נובע טיפין טיפין מ״מ נביעתו היא בתמידות, דכמו״כ הוא גם בהוי׳, הי׳ הוה ויהי׳ כאחד, שאין בו שום הגבלות והוא בתמידות. ובההתהוות שמתהוה ממנו, ישנם ג׳ מדריגות, והם בריאה יצירה ועשי׳, דוגמת הג׳ מדריגות שבמים. דהתהוות עולם הבריאה הוא בבחי׳ אפשרי המציאות, והוא לפי שבריאה הוא יש הראשון הקרוב אל האין, ולכן אינו במציאות ממש, ורק אפשרי המציאות. והוא מצד ב׳ טעמים. מצד האין, שראשית ההתהוות מהאין אינו מציאות גמורה כו׳, וגם מצד היש, דלהיותו קרוב אל האין ומאיר בו האין, לכן הוא בביטול, שאינו מציאות ממש ורק אפשרי המציאות לבד. הרי שבבריאה הוא גילוי אלקות. ואח״כ הוא עולם היצירה, שהתהוותו אינו יש מאין כי אם יש מיש, ולכן הוא במציאות גמורה, ויש בו ריבוי פרטים בהגבלה, שהוא בחי׳ העלם. ואח״כ הוא עולם העשי׳, דבעולם העשי׳ כתיב14 אף עשיתיו, אף מרבה בחינה רביעית15, שבו מתגלה בחינה נעלית יותר גם מבעולם הבריאה15, וכמשל הנ״ל במים שהם נעשים מים חיים.
ולהבין בעומק יותר ענין ג׳ עולמות אלו, יובן מענין עבודת הנבראים שבכל עולם ועולם. דהנה עולם הבריאה הוא מקום מעמד ומצב השרפים, שאומרים קדוש גו׳ מלא כל הארץ כבודו16. דלכאורה הרי זה סתירה, דמאחר שהוא קדוש ומובדל איך הוא מלא כל הארץ כבודו, אך הענין שהשרפים משיגים שאצלם הוא קדוש ומובדל, אך בארץ שהוא בחי׳ עולם העשי׳, שם הוא מלא כבודו. ועבודת השרפים היא בנחת רוח בשפה ברורה ובנעימה קדושה, שהו״ע ההתיישבות. וטעם הדבר, לפי שעבודתם היא מצד השגה שמשיגים אלקות, ולכן הם בהתיישבות, והגם שמשיגים איך שהוא קדוש ומובדל, מ״מ להיות שגם זה גופא מה שהוא ית׳ קדוש ומובדל נרגש אצלם מצד השגה, לכן הם בבחי׳ התיישבות, בנחת רוח בשפה ברורה ובנעימה קדושה. אמנם ביצירה הוא מקום החיות ואופני הקודש, שעבודתם היא ברעש, מצד העדר ההשגה. דזהו שאומרים ברוך כבוד הוי׳ ממקומו*16, ממקורו ושרשו, שאינם יודעים היכן ומה (וואו און וואָס), ורק אומרים ממקומו, שהוא מצד העדר ההשגה. ובעשי׳, שאין הכוונה כאן למקום המלאכים כי אם לעשי׳ שנמצא שם הגוף ונפש הבהמית, והנשמה מלובשת בהן, הנה ע״י עבודה זו, אף עשיתיו, שנתגלה שם בחינה שלמעלה גם מעולם הבריאה, מעמד השרפים. דהנה בשרפים כתיב17 שרפים עומדים ממעל לו, ומ״ש ממעל לו קאי אדלעיל מיני׳ ואראה את אדנ-י יושב על כסא18, שהוא בחי׳ שכינה, ועל זה אומר שרפים עומדים ממעל לו, שהם למעלה מבחי׳ שכינה. ולכאורה איך שייך שהם ממעל לשכינה, אך הענין הוא, דלהיות שמשיגים איך שהוא ית׳ קדוש ומובדל, למעלה מהחיות אלקי שמחי׳ ומהוה אותם, שלכן הם ברצוא ותשוקה ליכלל בבחי׳ קדוש, לכן הם עומדים ממעל לו, וכמאמר הבעש״ט נ״ע19 דבמקום רצונו של אדם שם הוא כולו. ואחר כל זה הנה בעשי׳, אומר אף עשיתיו, מרבה בחינה רביעית, בחינה שלמעלה גם מהשגת השרפים.
וזהו ג״כ מ״ש20 אתה הוא הוי׳ לבדך אַתָ עשית את השמים גו׳ ואתה מחי׳ את כולם, שנאמר כאן ג״פ אתה. אתה הראשון מלא ה׳, וכן גם אתה הג׳ מלא ה׳, ואתה השני חסר ה׳. ואיתא במדרש21 בענין את חסר ה׳, שתשש כחו כנקבה. ובקבלה איתא שה׳ הם הה׳ פרצופים שהו״ע הספירות*21, וביצירה חסר ה׳, היינו שהה׳ פרצופים הם בהעלם, ולכן אות ה׳ אינו בא בכתיבה. וזהו אתה הוא הוי׳ לבדך, דבעולם הבריאה שם מאיר הה׳ פרצופים, דזהו ענין אתה הוא הוי׳ לבדך, שהם העשר ספירות, דעם היותם עשר ולא תשע עשר ולא אחד עשר22, מ״מ הנה בהגבלה זו גופא דעשר ולא תשע עשר ולא אחד עשר נרגש שאיהו וחיוהי חד23, שזהו לבדך. והגם24 דבכללות קאי על האצילות, מ״מ, כשמדברים בענין תלת עלמין, בחי׳ אתה הוא הוי׳ הוא בבריאה. והענין הוא, כי בריאה הוא יש הראשון הקרוב אל האין ומאיר בו האין, הרי שבבריאה נרגש בחי׳ איהו וחיוהי חד שבאצילות. שזה מובן גם מענין השרפים בעולם הבריאה, שזה מה שהם נקראים בשם שרפים הוא לפי שנשרפים בהשגתם כו׳, הרי שהם מרגישים האחדות שבאצילות, שזה נרגש בכל מציאותם, עד שהם בטלים כו׳. וכן מובן25 גם מענין הספירות שבעולמות אצילות ובריאה, דאבא עילאה מקננא באצילות26 ובינה מקננא בבריאה27, וכיון שחכמה ובינה הן תרין רעין דלא מתפרשין28, לכן, בבינה, בפנימיות הבינה, נרגש בחי׳ החכמה. וכידוע29 בענין משה שזכה לבינה, שהו״ע פנימיות הבינה שנרגש בה החכמה. וזהו שכשמדברים בענין תלת עלמין מבארים שאתה הוא הוי׳ לבדך הוא בעולם הבריאה, הגם דענין לבדך (איהו וחיוהי חד) הוא באצילות, כי גם בבריאה נרגש בחי׳ לבדך שבאצילות. ומ״ש אַתָ עשית את השמים גו׳ הארץ וכל אשר בהם, קאי על עולם היצירה, שאלקות שם הוא בהעלם, ונתהוה שם ריבוי פרטים, את השמים גו׳ הארץ וכל אשר בהם, שהם פרטים מוגבלים ובהתחלקות. ואח״כ כתיב ואתה מחי׳ את כולם, לא רק מהוה אלא גם מחי׳, דענין מחי׳ הוא גילוי החיות אלקי שמאיר בעשי׳ בגילוי. וגילוי זה הוא נעלה יותר גם מבחי׳ אתה הוא הוי׳ לבדך, שנעלה יותר גם מאצילות, דזהו ואתה (בתוספת ו׳), וע״ד הידוע30 בענין ואתה משמרה בקרבי31 שנעלית יותר מבחי׳ טהורה היא. וזהו ענין מים חיים את הוי׳, שמעולם העשי׳ דוקא נמשך למעלה יותר מבחי׳ אתה הוא הוי׳ לבדך, וע״ד המשל במים, שהם מתעלים יותר ממקורם ונעשים מים חיים.
והנה המשכה זו שבעולם העשי׳ הוא ע״י העבודה דתורה ומצוות. שזהו הטעם מה שישראל נקראים בשם צדיקים32, מצד התורה ומצוות שמקיימים, שלכן ועמך כולם צדיקים33 לפי שגם פושעי ישראל מלאים מצוות כרימון34, שלכן נקראים כולם בשם צדיקים מצד קיום התורה ומצוות שנקראת בשם צדקה. והוא לפי שע״י התורה ומצוות ממשיכים גילוי אור בעולמות, דזהו מה שהוקשה כל התורה לתפילין35, דתפילין הו״ע המשכת המוחין, וכן ציצית פריסא דמלכא36 הו״ע המשכת ל״ב נתיבות חכמה37, והיינו שע״י תורה ומצוות ממשיכים אור שלמעלה מעולמות, דעולמות התהוותם מהמדות כמ״ש38 כי אמרתי עולם חסד יבנה, וע״י תורה ומצוות הוא המשכת המוחין. דלכן בתורה ומצוות גופא חושבים תפילין וציצית, שהו״ע ד׳ מוחין ול״ב נתיבות חכמה. אך להיות שאינו מספיק המשכת המוחין במדות, בחי׳ ז״א, וצריך להמשיך האור בעשי׳ כנ״ל, הנה זהו ענין שכללות המצוות נקראות בשם צדקה, דענין הצדקה הוא להחיות רוח שפלים, והו״ע ההמשכה לעולם העשי׳, עולם השפל. אמנם, בכדי שתהי׳ ההמשכה מבחינה שלמעלה גם מבחי׳ אתה הוא הוי׳ לבדך כנ״ל, לכן הנה קיום התורה ומצוות צריך להיות מבחי׳ איתן שבנשמה, שזה מגיע בבחי׳ איתן שלמעלה, ולהיות שבתורה ומצוות ישנם בכללות ג׳ מדריגות, כנגד תלת עלמין הנ״ל, לזאת הנה כאשר קיום התורה ומצוות הוא בבחי׳ איתן שבנשמה, נמשך בחי׳ איתן שלמעלה, שהוא בחינה שלמעלה מבחי׳ אתה הוא הוי׳ לבדך, ע״י כל התלת עלמין, לעולם העשי׳. דזהו מ״ש39 משכיל לאיתן האזרחי, ומבואר בלקו״ת פרשת ראה40 שהו״ע איתן שבנשמה הנמשך בבחי׳ העבודה דחכמה ובינה, התבוננות שבתפילה. וכתיב41 והאתנים מוסדי ארץ, שהו״ע התנאים שבמשנה42, וכן גם בגמרא שהיא ביאור על המשנה, שבה הוא ההלכות לטהר ולטמא שהו״ע המדות, וגם בזה צ״ל המשכת איתן, תנאים אותיות איתנים, שהו״ע המשכת איתן במדות. וכתיב43 וצדקה כנחל איתן, שהו״ע המעשה, שגם בזה צ״ל המשכת איתן. וכאשר עבודתו בתורה ומצוות, בכל הג׳ מדריגות, היא מצד איתן שבנשמה, נמשך גם מלמעלה בחינה שלמעלה מאתה הוא הוי׳ לבדך לעולם העשי׳, שהו״ע המשכת בחי׳ מים חיים.
אמנם כאשר עבודתו בתורה ומצוות אינה מצד בחי׳ האיתן שבנשמה, הנה הגם שלומד תורה ומקיים מצוות, אבל קיום המצוות אצלו הוא בדרך מצות אנשים מלומדה44, עד שאינו דומה מי ששונה פרקו מאה פעמים כו׳45, הנה אף שהוא מקיים תורה ומצוות, אבל מכיון שחסר אצלו בחי׳ איתן, הנה חסר גם המשכת בחי׳ מים חיים שלמעלה. ועז״נ עזבו את הוי׳ מקור מים חיים. ועל זה הוא תוכן הבקשה רפאני הוי׳ וארפא, שהו״ע התשובה שנקראת בשם רפואה. דהנה46 ההפרש בין אכילה לרפואה הוא, דאכילה נמדדת בכמות, והוא בסדר והדרגה, וכללות ענינה היא ע״פ השגה והסברה, אמנם הרפואה אינה נמדדת בכמות, שהרי גם טיפה אחת וקורטוב אחד מתקן ענין היותר גדול, וגם הרפואה אינה צריכה להיות מדברים מתוקים דוקא, ואדרבה רוב סממני הרפואה הם מדברים מרים. וכמבואר בארוכה במ״א46 ההפרש שבין אכילה לרפואה. ולכן התשובה נקראת בשם רפואה47, לפי שבתשובה אין בה שום הגבלות, וגם בשעתא חדא וברגעא חדא48 קונה עולמו בשעה אחת49, שבשעה אחת קונה עולמו ובדרך קנין. והמשכת התשובה באה מלמעלה, שהרי מצד עבודתו עזב מקור מים חיים, והתשובה באה ע״י ההתעוררות מלמעלה, שזהו ענין הבת קול שיוצאת מהר חורב50, וכן הבת קול שובו בנים שובבים51, שהם הכרוזים המעוררים על עבודת התורה ועבודת התפילה, שכרוזים אלו נרגשים בבחי׳ המזל שבנשמה, כידוע בשם הבעש״ט52, ועי״ז נעשה התעוררות תשובה גם בהנשמה שלמטה. והתעוררות התשובה שייכת לבחי׳ איתן שבנשמה, דמאחר שהתשובה היא בשעתא חדא וברגעא חדא, שאין בה הגבלות, במילא הרי הבת קול שנשמע במזל הנשמה הוא בבחי׳ יחידה ולמעלה יותר. שלכן הנה ע״י התשובה נעשה רפואה לעזיבת מקור מים חיים, ונעשה המשכת מים חיים, כנ״ל.
וזהו תוכן התפילה רפאני, שהו״ע התעוררות מלמעלה על התשובה. ואח״כ אומר הושיעני ואושעה, דבחי׳ ישועה הוא מלשון וישע הוי׳ אל הבל53, שהוא ג״כ המשכה שלמעלה מהשתלשלות (שגם אחרי הרפואה שהו״ע התשובה, ישנה המשכה דבחי׳ ישועה54), שהוא בדרך אתערותא דלעילא, ואח״כ ואושעה, מצד עבודה שלמטה*. ואח״כ אומר כי תהלתי אתה**, דהנה55 ידוע בענין ההילולים והתשבחות למעלה56, שהוא ע״ד התשבחות ששיבחו את הרשב״י57, מאן פני האדון הוי׳58 דא רשב״י59, ור׳ יהודה הוה קארי לי׳ שבת60, דלכאורה אינו מובן מהו ענין השבחים, והרי הי׳ בתכלית הביטול ומהו ענין השבחים. והענין, שע״י השבחים עוררו אצלו את בחי׳ ההעלם, ולא רק ההעלם שהי׳ מוכן אצלו להתגלות, כי אם גם ההעלם שלמעלה מזה, עד לבחי׳ העלם העצמי. שזהו כללות ענין השבחים מה שתלמידים משבחים את רבם, ומה שהחברייא שיבחו את רשב״י. ועד״ז הוא גם בענין השבחים שלמעלה, דענין ההילול הוא מלשון בהילו נרו עלי ראשי61, שהוא המשכת בחי׳ ההעלם, גם העלם שאינו במציאות, עד בחי׳ העלם העצמי. וזהו מ״ש כי תהלתי אתה, שע״י ההילולים ממשיכים בחי׳ אתה שמצד זה רפאני גו׳.
וזהו גם ההפרש שבין פסח לשבועות, דבפסח חמץ אסור ובשבועות צריך להיות דוקא חמץ62. וכדאיתא63 המשל ע״ז למלך שהי׳ לו בן, ובנו הי׳ חולה, הנה בתחילה הוצרך לסממני רפואה והי׳ אסור לאכול כו׳, ואח״כ כשהבריא מותר לו לאכול מאכלים בריאים, וצריך דוקא למאכלים אלו, אף שמקודם הי׳ אסור לו לאכול מאכלים בריאים. דמובן מזה שבפסח צריך עדיין לרפואה, שהגם שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב״ה64, הנה הגילוי הי׳ רק מצד למעלה, אבל לא פעל בפנימיותם בהגוף ונפש הבהמית, ולכן65 הי׳ צריך להיות כי ברח העם66, ומיד אחרי פסח התחילו לספור ספירת העומר, שהו״ע הרפואה, וכאשר נשלמו ימי הספירה בחג השבועות, שאז הבריא, צריך להיות דוקא חמץ. דכללות ג׳ זמנים אלו, פסח ספירת העומר ושבועות, הוא מ״ש67 משכני אחריך נרוצה הביאני המלך חדריו. משכני הוא מצד למעלה, ומשכני לשון יחיד, שהגילוי הוא רק בנפש האלקית, מצד הכרוז ובת קול שנשמע בהמזל שלמעלה, אבל בנוגע לגוף ונפש הבהמית הוצרך להיות כי ברח העם. אחריך נרוצה הוא מלמטה למעלה, ונרוצה לשון רבים, גם בנפש הבהמית, ואומר נרוצה בתיבה אחת, שהעבודה דנפש האלקית ונפש הבהמית הם ביחד. שעי״ז הנה אח״כ בחג השבועות הביאני המלך חדריו, חדר לפנים מחדר, גילוי הפנימיות. שזהו רפאני וארפא גו׳ כי תהלתי אתה, רפאני הוא הגילוי וההתעוררות שמלמעלה, פסח. וארפא הוא העבודה שמלמטה, ספירת העומר. כי תהלתי אתה, גילוי בחי׳ אתה ע״י ההילולים והתשבחות, שהוא גילוי הפנימיות, חדר לפנים מחדר, במתן תורה, שע״י התורה נעשה היחוד, בין בהגליא ובין בסתים, ישראל אורייתא וקוב״ה כולא חד68.
__________
*) מובן מענינם בספירות: תומ״צ – ע״ס. רפואה – אריך (והעלה ארוכה, ר״ת כי אני ה׳ רופאך) ישועה – (ש״ע נהורין ד)ע״ק. קדושתי שלמע׳ ועוד יותר מזה – הושיעני ואושעה.
**) וזהו הטעם שלכן רפאני, כיון שתהלתי – ענינה לגלות עד (ע״ס הגנוזות כו׳) העלם העצמי שיהי׳ אתה (גילוי, מלא ה).
__________
1) אודות מאמר זה כתב כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א: ״יעוין ד״ה זה דשנת תרח״ץ (קונ׳ לו)״ (סה״מ תרח״ץ ע׳ רב ואילך. קונטרסים ח״ב תח, א ואילך). וראה גם ד״ה זה באוה״ת פרשתנו (בחוקותי) (כרך ב) ע׳ תרצ ואילך (נדפס גם – בשינויים קלים – באוה״ת נ״ך ע׳ שמז ואילך). במאמרי אדה״ז תקס״ח ח״א ע׳ רטו ואילך. סה״מ תרל״ה ח״ב ע׳ רצט ואילך. וש״נ. תשכ״ד (לקמן ע׳ רפא ואילך).
2) ירמי׳ יז, יד – סיום ההפטרה דפ׳ בחוקותי.
3) דש, סע״ב ואילך. – הובא באוה״ת שם.
4) בהבא לקמן – ראה דרושים שבהערה 1.
5) ירמי׳ שם, יג.
6) ראה אדר״נ ספל״ד.
7) ראה לקו״ת ר״פ ראה (יח, א-ב). – הובא לקמן בפנים המאמר.
8) שיחת אחש״פ תרצ״ד (לקו״ד ח״א קמו, א ואילך).
9) ראה לקו״ת ר״ה נח, ד. האזינו עה, סע״ב. שמע״צ צב, ב. שה״ש מה, א. נ, סע״ב. ועוד. וראה זח״ג קנג, ב.
10) בהבא לקמן – ראה דרושים שבהערה 1 (מאמרי אדה״ז שם. אוה״ת פרשתנו שם ע׳ תרצא ואילך. סה״מ תרל״ה שם ע׳ שא ואילך. תרח״ץ ע׳ רג (קונטרסים שם תח, ב) ואילך. לקמן שם).
11) שבהערה 1 (סה״מ תרח״ץ ע׳ רה (קונטרסים שם תט, א) ואילך).
12) קהלת א, ז.
13) ראה פרדס שער (א) עשר ולא תשע פ״ט. ע״ח (שער א) דרוש עיגולים ויושר בתחילתו. טושו״ע או״ח ס״ה. שעהיוה״א פ״ז (פב, א). וראה זח״ג רנז, סע״ב (ברע״מ).
14) ישעי׳ מג, ז.
15) לקו״ת בלק סט, ג-ד. שה״ש ד, ג. ובכ״מ.
16) ישעי׳ ו, ג. חולין צא, ב.
*16) יחזקאל ג, יב.
17) ישעי׳ שם, ב.
18) שם, א.
19) כש״ט (הוצאת קה״ת) הוספות סל״ח (עט, ב). וש״נ. הובא באוה״ת וסה״מ שבהערה 1.
20) נחמי׳ ט, ו. בהבא לקמן – ראה אוה״ת וסה״מ שם.
21) ראה פרש״י בהעלותך יא, טו. זח״ג קנה, ב.
*21) ראה גם סה״מ יו״ד-י״ט כסלו ס״ע רכט. וש״נ.
22) ספר יצירה פ״א מ״ד.
23) תקו״ז בהקדמה (ג, ב). אגה״ק ס״כ.
24) בכ״ז – ראה אוה״ת וסה״מ שבהערה 1.
25) ראה אוה״ת פרשתנו שם (ע׳ תרצב).
26) רמ״ז לזח״ב רכ, ב. תו״א משפטים עה, א. ובכ״מ. וראה הנסמן בהערה הבאה.
27) תקו״ז ת״ו (כג, א). ע״ח שער (ג) סדר אצילות פ״א. שער (מז) סדר אבי״ע פ״ב-ג. הנסמן בהערה בסה״מ: ה׳ש״ת ע׳ 59; תש״ג ע׳ 133; תש״ח ע׳ 81.
28) זח״ג ד, א (ובאור החמה שם). וראה גם זהר ח״ב נו, א. ח״ג קכ, א. פרדס שער (ח) מהות והנהגה פי״ד. ובכ״מ.
29) רמ״ז ר״פ וארא – הובא באוה״ת פרשתנו שם.
30) ראה לקו״ת שה״ש ל, ג.
31) נוסח ברכות השחר (ברכות ס, ב).
32) בכ״ז – ראה מאמרי אדה״ז שם (ס״ע ריז ואילך). אוה״ת שם (ע׳ תרצג ואילך).
33) ישעי׳ ס, כא.
34) עירובין יט, א. חגיגה בסופה.
35) קידושין לה, א. וש״נ.
36) ראה זח״ב צז, ב. לקו״ת שלח מז, ב. ובכ״מ.
37) ראה זח״ג שא, א. לקו״ת שם. ובכ״מ.
38) תהלים פט, ג. וראה אוה״ת לתהלים (יהל אור) עה״פ (ע׳ שיד ואילך). ועוד.
39) תהלים שם, א.
40) יח, א-ב.
41) מיכה ו, ב.
42) ראה זח״ב קי, ב. וראה תו״א שמות מט, סע״ב ואילך. אוה״ת שמות ע׳ טו. סה״מ תרל״ה ח״ב ס״ע תמח ואילך. שם ס״ע תנח ואילך. המשך חייב אדם לברך תרל״ח פכ״ו (ע׳ מד).
43) עמוס ה, כד. וראה קו״א ד״ה וצדקה כנחל איתן (קסא, סע״א).
44) ישעי׳ כט, יג. וראה תניא פל״ט (נג, ב). ובכ״מ.
45) ראה חגיגה ט, ב. תניא פט״ו. מאמרי אדה״ז שם (ע׳ ריט). אוה״ת פרשתנו שם (ע׳ תרצו).
46) בהבא לקמן – ראה סהמ״צ להצ״צ מצות וידוי ותשובה פ״ג (לט, ב). ד״ה בורא ניב שפתים תרל״ד (בכת״י מס׳ 2085). תרח״ץ (סה״מ תרח״ץ ס״ע נד ואילך). תשמ״ח (סה״מ עשי״ת-יוהכ״פ ע׳ רטז ואילך).
47) יומא פו, א.
48) ראה זח״א קכט, סע״א ואילך.
49) ראה ע״ז יז, סע״א.
50) אבות פ״ו מ״ב.
51) ירמי׳ ג, יד. שם, כב. חגיגה טו, א. וראה זח״ג קכו, א. פרקי דר״א פט״ו. פתיחתא דאיכ״ר כב. מאמרי אדהאמ״צ ויקרא ח״א ע׳ ט. דברים ח״א ע׳ קמב. וש״נ.
52) ראה לקו״ת תצא לו, ד. במדבר טז, א ואילך. יז, א. שה״ש כד, א. סה״מ תרח״ץ ע׳ לו ואילך.
53) בראשית ד, ד.
54) חסר קצת. המו״ל.
55) בהבא לקמן – ראה אוה״ת פרשתנו שם (ע׳ תרצז).
56) ראה תו״א ויחי (הוספות) קב, א ואילך. סהמ״צ להצ״צ קיח, א ואילך. שם קמח, א ואילך.
57) ראה מאמר דל״ג בעומר תרל״א (המשך והחרים תרל״א (קה״ת תשע״ה) ע׳ לד ואילך). ד״ה להבין ענין רשב״י תשמ״ה (סה״מ ימי הספירה ע׳ רח ואילך).
58) משפטים כג, יז. תשא לד, כג.
59) זח״ב לח, א. נתבאר במאמרי אדה״ז תקס״ד ע׳ קו. ד״ה ויצב שם מזבח תרל״ג (סה״מ תרל״ג ח״א ע׳ מח ואילך). תרמ״ד (סה״מ תרמ״ד (קה״ת, תשמ״ט) ע׳ רצא ואילך). תרנ״ה (סה״מ תרנ״ה ע׳ מט ואילך). וראה גם לקמן ע׳ רפט.
60) זח״ג קמד, ב.
61) איוב כט, ג. וראה לקו״ת שה״ש מח, ג.
62) אמור כג, יז. מנחות נב, ב. ראה תו״א ויקהל (הוספות) קטז, ב. לקו״ת במדבר יא, ד. טז, ד. ביאוה״ז (לאדהאמ״צ) תזריע עד, סע״א ואילך. סידור (עם דא״ח) מה, ב ואילך. סהמ״צ להצ״צ כה, א. ועוד.
63) זח״ב קפג, ב.
64) הגש״פ פיסקא ״מצה זו״.
65) לקו״ת ויקרא ג, א. וראה תניא ספל״א.
66) בשלח יד, ה.
67) שה״ש א, ד. וראה ד״ה משכני (הא׳ והב׳) תש״א (סה״מ תש״א ע׳ 93. שם ע׳ 119). ועוד.
68) ראה זח״ג עג, א.
[סה"מ ויקרא ע' רעג ואילך]
נדפס בקונטרס ״רפאני ה׳ וארפא״ (ברוקלין, תשנ״ב) ע׳ 5 ואילך. סה״מ תשכ״א ע׳ 331 ואילך.