נח) בשעה שהקדימו – אור ליום ה׳, ערב חג השבועות ה׳תשל״ו

בס״ד. אור ליום ה׳, ערב חג השבועות ה׳תשל״ו

הנחה בלתי מוגה

בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו ששים ריבוא של מלאכי השרת לכאו״א מישראל וקשרו להן ב׳ כתרים, אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע1, וידוע הדיוק בזה2, דמדברי הגמרא מוכח דנתינת הכתרים היתה מצד הקדמת נעשה לנשמע (ולא מצד עצם אמירת נעשה ונשמע), כי אף שזה שקשרו להם ב׳ כתרים הרי א׳ מהם הוא כנגד נעשה וא׳ כנגד נשמע, מ״מ, זה שזכו לב׳ כתרים אלו (שכנגד נעשה וכנגד נשמע) לא הי׳ מצד הענין דנעשה מצד עצמו ונשמע מצד עצמו, אלא ע״י שהקדימו נעשה לנשמע דוקא. ומזה מובן גם בעבודת האדם, דענין הקדמת נעשה לנשמע הו״ע עיקרי, והיינו דנוסף לזה שצריך להיות הענין דנעשה והענין דנשמע, הנה נוסף לזה ישנו ענין עיקרי, הקדמת נעשה לנשמע דוקא. ולכאורה צריך ביאור, דהרי אמרו רז״ל3 גדול לימוד שמביא לידי מעשה, ופירוש הדברים (לימוד מביא לידי מעשה) בפשטות הוא, שרק לאחר לימוד הענין בתורה, שזהו ענין השמיעה (נשמע), ששומע תחילה הענין כמו שכתוב בתורה, ולאחרי זה לומדו על בוריו, שמיעה מלשון הבנה, לאסוקי שמעתתא אליבא דהילכתא4, שעי״ז ידע את המעשה אשר יעשון ואלה אשר לא תעשינה, הנה רק אז יכול להיות המעשה (נעשה), הרי פשוט לכאורה שהשמיעה קודמת למעשה, וא״כ צריך ביאור בעניננו, שצ״ל הקדמת נעשה לנשמע דוקא, ועד שזהו ענין עיקרי בעבודת האדם.

והענין הוא, כמבואר במאמרי רבותינו נשיאינו5, דהגם שלפני קיום המצוה בפועל צ״ל שמיעת המצוה (נשמע), מ״מ אינו דומה ענין שמיעת המצוה כפי שהוא בפני עצמו, לשמיעתה בהקדמת אמירת נעשה לפני זה, דאז השמיעה היא באופן אחר. וביאור הענין, דהנה אמירת נעשה ונשמע היתה הכנה [מצד ישראל, היינו מצד המקבל] למתן תורה וקבלת התורה, היינו שאז הכינו ישראל את עצמם לקבל (לשמוע) את התורה, דתוכן הכנה זו הוא אמירת נשמע, שמוכנים לשמוע ולקבל התורה. אלא שאפשר שההכנה לשמיעה זו תהי׳ בבחי׳ שמיעה סתם, עד לשמיעה שהיא בשביל המעשה, שמוכנים לשמוע את דברי התורה, ולשמוע אותם על מנת לעשותם, והחידוש כאן הוא שההכנה היא באופן שהקדימו נעשה לנשמע, היינו שההכנה אל השמיעה היא באופן נעלה יותר. והחידוש בזה לפי פשוטו מבואר בהמשך הסוגיא דמתן תורה במסכת שבת6, שהקדמת נעשה לנשמע היא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו, היינו, שעוד בטרם שמעו הדבר הוחלט אצלו בהחלט גמור שיעשה מה שיצטוה, ואינו צריך לשמוע כלל מה יצטוה לעשות, ולכן מלכתחילה אומר בפשטות ובהחלט שיעשה ויקיים מה שיצטוה. משא״כ בחי׳ נשמע מצד עצמו הרי הסדר בזה הוא, שתחילה שומע הענין, ולאחר שמיעתו מחליט לקבל את הציווי, ולאחרי זה מקיימו.

וביאור הענין ע״ד החסידות7, הנה יש שני אופני ביטול לרצון העליון, הא׳ שבטל אל הרצון העליון, והב׳ שבטל לבעל הרצון, ובדרך ממילא הוא בטל לכל הרצונות של בעל הרצון. וזהו ענין הקדמת נעשה לנשמע, שהוא בבחי׳ קבלת עול וביטול כללי לבעל הרצון שלמעלה מהתלבשות ברצונות וציוויים פרטיים. משא״כ הענין דנשמע (ללא הקדמת נעשה) הוא, שעומד בביטול לגבי הרצון, והיינו דכאשר שומע ענין של מצוה, הנה נחלט אצלו בפשטות שצריך לעשותה ולקיימה. ועפ״ז מובן מה שהקדמת נעשה לנשמע הו״ע עיקרי בההכנה למתן תורה, דהנה איתא במכילתא8 בנוגע למתן תורה דאמר הקב״ה קבלו מלכותי ואח״כ אגזור עליכם גזירות, ולכן היתה צ״ל גם הכנת ישראל למתן תורה באופן כזה, שהקדימו נעשה לנשמע, היינו שאופן הכנתם לקבל התורה הוא שבטרם שמיעת פרטי הציוויים וידיעת מהות העשי׳, אומרים בפשטות שמקבלים עליהם מלכותו של הקב״ה, והיינו שרוצים לקיים בפועל כל מה שעולה ברצונו של בעל הרצון. ולאחרי בחי׳ נעשה בא האדם לבחי׳ נשמע, כולל גם הפירוש דנשמע מלשון הבנה והשגה, שמבין ומכיר (און קלייבט זיך פאַנאַנדער) בפרטי הרצונות ואופנם, לדעת כיצד לקיים המצוה לכל פרטי׳ ודקדוקי׳. וזהו ענין קבלו מלכותי, קבלת עול מלכותו של הקב״ה, מלך מלכי המלכים, כפי שהוא למעלה מרצונות פרטיים, ואח״כ אגזור עליכם גזירות, שזה מביא לשמיעת הגזירות דהיינו המצוות הפרטיות וקיומן.

והנה כל זה הוא כמו שהענין הוא בתורה, קבלת התורה, שהיתה באופן דקבלו מלכותי תחילה, ואח״כ אגזור עליכם גזירות, הגזירות ומצוות פרטיות. וע״פ הידוע שההכנה לתורה הו״ע התפלה, מובן, שגם בתפילה יש ב׳ אופני עבודה אלו. וזהו מה שאיתא במשנה ברכות9 לענין קריאת שמע [דאיתא בירושלמי10 שבפרשיות קריאת שמע כלולין העשרת הדברות], למה קדמה שמע לוהי׳ אם שמוע כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחילה ואח״כ יקבל עליו עול מצוות. הרי שגם בעבודת התפילה (קריאת שמע) ישנם ב׳ הענינים דקבלת עול מלכות שמים, פרשת שמע, וקבלת עול מצוות, פרשת והי׳ אם שמוע, וסדר העבודה הוא ג״כ שתחילה צ״ל פרשת שמע, קבלת עול מלכות שמים בכללות, בחי׳ נעשה, ורק לאחרי זה קבלת עול מצוות פרטיות, בחי׳ נשמע כנ״ל.

והנה לאחר הקדמת ענין התורה וענין התפילה באופן דהקדמת נעשה לנשמע, הרי גם קיום המצוות הוא באופן אחר כנ״ל. דיש מצוות שנקראים משפטים, שענינם כמו שפירש״י11 שראויין היו להצטוות אפילו מצד השכל, ויש חוקים שענינם הוא חוקה חקקתי גזירה גזרתי12 ואין לך רשות להרהר אחרי׳13. ובכללות בחי׳ נעשה במצוות הו״ע החוקים ונשמע הו״ע המשפטים. והנה כשקיום המצוות הוא מצד בחי׳ נשמע, אז צריך להיות ציווי מיוחד אצל המצוות דחוקים דאין לך רשות להרהר אחרי׳, היינו שהאזהרה אינה על עצם קיום המצוה, דפשוט שאפילו אם עבודתו היא בחי׳ נשמע יקיים אותה, אלא שהציווי המיוחד הוא שאין לך רשות להרהר אחרי׳, והיינו שקיום מצוות אלו יהי׳ בשמחה ובתענוג גדול. דהנה אצל אדם שכלי מצד חכמתו ובינתו שהוא שכל התורה (וכמ״ש14 כי היא חכמתכם ובינתכם) הרי ענין התענוג אצלו הוא בדבר השייך להבנה והשגה, דאף שההבנה והשגה היא של הנפש האלקית, מ״מ הרי זה בחי׳ חכמה בינה ודעת, ולכן מצד עצמו אפשר שיהי׳ לו תענוג רק במצוות דמשפטים. משא״כ בהמצוות דחוקים, צריך להזהיר במיוחד שיקיימם בשמחה ומתוך תענוג וכו׳. אמנם כשעבודתו היא בהקדמת בחי׳ נעשה, שהתחלת העבודה היא שמקבל עליו עול מלכות שמים תחילה, קבלו מלכותי, דבעבודה זו ישנו תענוג גדול יותר, הנה גודל התענוג קשור באופן הקבלת עול, דכאשר קבלת עול מלכות שמים שלו היא בעומק יותר הנה במילא גם התענוג הוא בעומק יותר, ואז קיום המצוות דחוקים הוא באופן שאין צריך להזהיר כלל שאין לך רשות להרהר אחרי׳, ואדרבה, בקיום החוקים יש לו תענוג עצום יותר. והיינו לא רק כמו שמובא במ״א שהלואי שיהי׳ קיום המצוות דחוקים באותו החיות והתענוג כמו המצוות דמשפטים, אלא יתר על כן, שדוקא בקיום החוקים (וקיום שאר המצוות כמו חוקים) ישנו תענוג עמוק ונעלה יותר. דדוקא בקיום המצוות דחוקים הבאים מצד קבלת עול שלימה, הרי ישנו בזה תענוג האדון בהתגלות יותר. וכמבואר בארוכה בהמשך תרס״ו15, דמעלת העבד הפשוט היא שהתענוג שלו הוא תענוג האדון, כי העבד אינו מציאות לעצמו וכל מציאותו היא מציאות האדון. והרי פשוט שכאשר התענוג והרצון של האדון מתלבש בלבושי השכל, אז אין הרצון וכו׳ בכל התוקף והגילוי כמו שהוא בלי לבושי השכל, ולכן התענוג שבחוקים הוא בתוקף יותר להיותו נמשך בגלוי מבחי׳ הרצון ומבחי׳ התענוג עצמו. וכיון שתענוג העבד הוא תענוג האדון, הרי עד״ז נעשה גם אצל מקיים המצוות, שקיום המצוות דחוקים פועל אצלו תענוג גדול ביותר (בחי׳ התענוג עצמו של האדון). וענין הקדמת נעשה לנשמע הוא, שאותו התענוג הגדול שבקיום החוקים יהי׳ אצל האדם גם כשמקיים מצוה שבהסוג דמשפטים.

והנה בזה יובן עוד חילוק בקריאת שמע בין פרשה ראשונה לפרשה שני׳, דבפרשה שני׳ מדובר גם על דבר שלילת ענין הפכי (השמרו לכם גו׳16), ע״ד מה שנת״ל שמצד קיום המצוות שבבחי׳ נשמע צריך לאזהרה מיוחדת שאין לך רשות להרהר אחרי׳, ועד שצ״ל האזהרה דפרשת והי׳ אם שמוע כפי פשוטו, כיון שהתחלת עבודתו היא בבחי׳ שמוע תשמעו (הבנה והשגה), בחי׳ נשמע. משא״כ בפרשה ראשונה, שהתחלתה היא שמע ישראל ה׳ אלקינו ה׳ אחד17, שזהו ענין המסירות נפש, וענין זה (למעלה ממדידה והגבלה) נמשך לאחרי זה גם בואהבת, שגם האהבה הוא בבחי׳ בכל מאדך, שלמעלה גם מהאהבה דבכל לבבך ובכל נפשך18. וכדאיתא בגמרא19 דפרשה שני׳ אין עושין רצונו של מקום, וידועה תורת הרב המגיד20 דפרשה ראשונה היא עושין רצונו של מקום משום שנאמר בה לא רק הענין דבכל לבבך ובכל נפשך כי אם גם בכל מאדך, משא״כ בפרשה שני׳ שנאמר רק בכל לבבכם ובכל נפשכם21 נקרא אין עושין רצונו של מקום, דמזה מובן עילוי האהבה דבכל מאדך שדוקא בה נאמר עושין רצונו של מקום. וטעם הדבר הוא, כי התחלת הפרשה היא בענין של מסירות נפש (כנ״ל), שלכן נעשה כל ענינו אלקות בלבד, שהוא ממולא כולו מהענין דהוי׳ אחד בכל לבבך ובכל נפשך עד שזה חודר בכל מאדך. והנה עי״ז (שמע ישראל גו׳ הוי׳ אחד, ואהבת וגו׳ בכל מאדך) נעשים אצלו גם הענינים דושננתם וגו׳ וקשרתם וגו׳ וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך22 באופן נעלה ביותר, ובדוגמת מה שנת״ל בענין הקדמת נעשה לנשמע ובענין למה קדמה שמע לוהי׳ אם שמוע, דע״י ההקדמה דנעשה (ופרשת שמע) הרי הנשמע (ופרשת והי׳ אם שמוע) הוא באופן אחר לגמרי, הנה עד״ז גם בבחי׳ נשמע שבפרשה ראשונה עצמה, הפרשה דעושין רצונו של מקום (כנ״ל), שזהו ענין המצוה דוקשרתם גו׳, מצות תפילין דהוקשה כל התורה כולה לתפילין23, ולפני זה המצוה דודברת בם וגו׳24, הענין דלימוד התורה25, ולאחרי זה וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך, שהיא מצוה המקפת את כל נכסי ישראל, וכמבואר בכמה מקומות26 דהמזוזה מגינה ומצילה ומעלה את כל הנמצא בבית [וכמ״ש27 הוי׳ ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם, אפילו בשעת צאתך שומרת המזוזה על בית ישראל, כמבואר בירושלמי28 ובמדרשים29 ובכמה מקומות, מפני שמקומה על מזוזות ביתך ובשעריך], ובסידור30 איתא שמצות מזוזה כוללת כל המצוות, ולאחר ההקדמה דמסירות נפש, עושין רצונו של מקום, גם הנשמע שלאחרי זה הוא באופן נעלה ביותר, כיון שמציאותו היא רק עושין רצונו של מקום.

והנה משני ענינים אלו נמשכות ב׳ תנועות בכללות עבודת האדם, בתורה ובתפילה ובמצוות, העלאה והמשכה, רצוא ושוב. וכמו שהי׳ במתן תורה, שעל כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב״ה יצתה נשמתן והחזירה להם הקב״ה31, שהם ב׳ הענינים דרצוא ושוב. ועד״ז בקיום המצוות הרי יש מצוות עשה ומצוות ל״ת, דמצוות עשה ענינן המשכה מלמעלה למטה (שוב), משא״כ ענין מצוות ל״ת הוא העלאה מלמטה למעלה, שפורש מהדברים האסורים, להיותו עומד במצב דטהרה וקדושה (רצוא). ועד״ז הוא גם בתורה ותפלה, דלימוד התורה צ״ל באופן דשפתותיו נוטפות מור32, ונפשי כעפר לכל תהי׳33 (רצוא), וזהו (ונפשי כעפר לכל תהי׳) ההקדמה שיהי׳ לאחרי זה פתח לבי בתורתך33 (שוב). וכן בתפילה, דגם בה ב׳ התנועות דרצוא ושוב, שישנו ענין העלאה שהוא כללות ענין התפילה, וההמשכה שלאחרי זה היא ע״י י״ב ברכות אמצעיות, שנמשך מלמעלה למטה גם בעניני עולם הזה כפשוטו.

אמנם בכללות יותר הרי תפילה ענינה רצוא ותורה ענינה שוב. דתפילה בכלל נקראת סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה34, שהוא בחי׳ הסולם העולה מלמטה למעלה. משא״כ תורה, ובפרט הענין דמתן תורה הרי חידושו הי׳ הענין דואני המתחיל35, כמ״ש36 וירד הוי׳ על הר סיני, והיינו שהתורה שעלי׳ נאמר37 הלא כה דברי כאש, תומשך דוקא למטה. וזה ביטל טענת המלאכים38, היות דענין התורה הוא (המשכה מלמעלה למטה) דמשם נסעה וירדה כו׳39 עד שנמשכה במקום שהוא בבחי׳ מצרים, ומקום משא ומתן, ומקום שבו אב ואם40, ושם פועלת התורה שיהי׳ הביטול לרצון פרטי, ולמעלה מזה, שפועל כללות הביטול לבעל הרצון, עד שיעשה לדירה לו ית׳, לבעל הרצון.

וזהו בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע [שזה הי׳ בחמשה בסיון41, ערב חג השבועות, שהוא הקדמה למתן תורה שבששה בסיון], ובהדגשה דהקדימו נעשה לנשמע דוקא, ועי״ז נמשך הענין שהכתירו שני כתרים לכאו״א, אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע, שענין הכתר הרוחני הוא כמו כתר בפשטות, שהוא למעלה מהראש אבל מקיף את הראש, ועי״ז נעשה ליופי ולעטרה עד לענין של מלכות בכל מציאות האדם. וענין זה (המשכת הכתרים) הוא הן בנוגע לנעשה והן בנוגע לנשמע, שבכללות הו״ע התורה וקיום המצוות. ועד שעי״ז נפעל בישראל ענין נעלה ביותר, וכמ״ש42 חרות על הלוחות ואמרו רז״ל43 אל תקרי חרות אלא חירות, ואז פסקה זוהמתן44, ונעשה חירות מכל הענינים הנמנים במסכת עבודה זרה45 ועוד יותר בתקוני זהר46 בכל הפרטים, שמתבטל ענין היצר הרע, הענין דשעבוד מלכיות, וכל הענינים המצירים ומגבילים, שכל המלכיות נקראו על שם מצרים על שם שהם מצירים לישראל47, וזה נעשה ההכנה קרובה דערב שבועות, ולאחרי זה הוא קבלת התורה בשמחה ובפנימיות, בחג השבועות, בזמן מתן תורתינו, וישראל עושין תשובה ומיד הן נגאלין48, בגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו, גואל ראשון הוא גואל אחרון49, דזהו ענינו של משה רבינו, בגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו בקרוב ממש.

__________

1) שבת פח, א.
2) ראה רד״ה זה תש״ט (סה״מ תש״ט ע׳ 147). ועוד.
3) קידושין מ, ב. וש״נ.
4) יומא כו, א.
5) ראה סה״מ תש״ט שם ע׳ 147 ואילך. וראה לקו״ת בהעלותך לד, ד. ד״ה זה באוה״ת שבועות ע׳ קלח. המשך תער״ב ח״א ע׳ קיד. ד״ה זה תשמ״ה (לקמן ע׳ תנה ואילך). ועוד.
6) שם ואילך.
7) ראה מקומות שצויינו בהערה 5.
8) יתרו כ, ג. הובא גם ביל״ש עה״פ (רמז רפו).
9) רפ״ב (ברכות יג, א).
10) ברכות פ״א ה״ה.
11) תולדות כו, ה.
12) תנחומא חוקת ג. שם, ח. במדב״ר פי״ט, א. שם, ח. יל״ש חוקת יט, ב (רמז תשנט).
13) פרש״י ר״פ חוקת (מיומא סז, ב).
14) ואתחנן ד, ו.
15) ע׳ שטז ואילך.
16) עקב יא, טז.
17) ואתחנן ו, ד.
18) שם, ה.
19) ברכות לה, ב.
20) או״ת נג, סע״ג ואילך (בהוצאת קה״ת, תש״מ ואילך – סימן קסו). וראה גם חדא״ג מהרש״א לברכות שם. לקו״ת שלח מב, ג. אוה״ת עקב ע׳ תפא. לקו״ש חי״ב ע׳ 98 ואילך.
21) עקב שם, יג.
22) ואתחנן ו, ז-ט.
23) קידושין לה, א.
24) ואתחנן ו, ז.
25) ראה פרש״י שם.
26) ראה ע״ז יא, א. מנחות לג, ריש ע״ב. זהר ח״ב לו, רע״א. ח״ג רסג, ב. רסו, ב. ועוד.
27) תהלים קכא, ה. זח״ג שם (רסג, ב). וראה רמ״א יו״ד סרפ״ה ס״ב.
28) פאה פ״א ה״א.
29) ב״ר פל״ה, ג.
30) עם דא״ח – ערה, ב.
31) שבת פח, ב.
32) שה״ש ה, יג. שבת ל, ב. פסחים קיז, א. וראה ד״ה לכה דודי תרפ״ט פ״ב (סה״מ תרפ״ט ע׳ 83. קונטרסים ח״א כ, ב). ועוד.
33) תפלת ״אלקי נצור״ (ברכות יז, א).
34) ויצא כח, יב. זהר ח״א רסו, ב. ח״ג שו, ב. תקו״ז תמ״ה (פג, א).
35) תנחומא וארא טו. שמו״ר פי״ב, ג.
36) יתרו יט, כ.
37) ירמי׳ כג, כט.
38) ראה שבת פח, ב ואילך.
39) תניא פ״ד.
40) ראה שבת שם.
41) פרש״י משפטים כד, ד. וראה תורה שלמה משפטים כרך טז ע׳ שיג ואילך.
42) תשא לב, טז.
43) אבות פ״ו מ״ב. עירובין נד, א.
44) שבת קמו, א.
45) ה, א.
46) תיקון נו (צא, א). שם תיקון ז (קמו, ב).
47) ב״ר פט״ז, ד.
48) רמב״ם הל׳ תשובה פ״ז ה״ה.
49) ראה שמו״ר פ״ב, ד. זח״א רנג, א. שעה״פ להאריז״ל פ׳ ויחי. תו״א משפטים עה, ב. לקו״ש חי״א ע׳ 8 ואילך.

[סה"מ שבועות ע' שמו ואילך]

נדפס בסה״מ תשל״ו ע׳ 226 ואילך.

סגירת תפריט