בס״ד. ש״פ חיי שרה, כ״ז מרחשון, מבה״ח כסלו ה׳תש״כ
הנחה בלתי מוגה
ויהיו1 חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה2, ואיתא בזהר3 הטעם מה שמונה שני חיי שרה שאינו מונה בכל הנשים, אתת4 חוה לעלמא ואתדבקת בחיויא5, אתא נח6 לעלמא מה כתיב בי׳7 וישת מן היין וישכר ויתגל כו׳ אתת שרה ונחתת וסלקת כו׳ כמאן דאת אמרת8 ויעל אברם ממצרים הוא ואשתו כו׳ ובגין כך זכתה לחיין עילאין כו׳, ומסיים ועל דא דילה הוו חיין. והיינו9 שמפרש דמ״ש ויהיו חיי שרה גו׳ וכופל עוד פעם שני חיי שרה, הוא, דמ״ש ויהיו חיי שרה הוא בחי׳ חיין עילאין ומ״ש שני חיי שרה הו״ע דילה הוו חיין. וצריך להבין10 מה שמזכיר בזהר ענין חוה ונח, דלכאורה הרי הטעם מה שחושב בהפסוק שני חיי שרה הוא מצד מעלתה דנחתת וסלקת, ומה נוגע לכאן ענין חוה ונח. ומובן מזה, אשר הוא אותו הענין, והיינו דגם חוה ונח התחילו באותה העבודה, אלא שאצל חוה אתדבק חויא ואצל נח כתיב וישכר כו׳, משא״כ שרה נחתת וסלקת, שעי״ז תיקנה גם הענינים דחוה ונח. וצריך להבין זה. וגם צריך להבין מה שאומר בתחילה ענין חיין עילאין ואח״כ ענין דילה הוו חיין, דלכאורה הרי בחי׳ חיין עילאין הוא מדריגה נעלית יותר, ומהו שאחרי ענין חיין עילאין הוא אומר ענין דילה הוו חיין. והנה כללות הענין בזה הוא, דחוה התחילה אותה העבודה דנחתת וסלקת שהי׳ אצל שרה, דכללות העבודה בגן עדן הי׳ כמ״ש11 ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה, לעבדה רמ״ח מצוות עשה ולשמרה שס״ה מצוות ל״ת12, אלא שאתדבק בה חויא ועי״ז נפלה ממדריגתה, וגם נח רצה לתקן את החטא דזהו ויטע כרם גו׳ אך וישכר ויתגל כו׳, משא״כ שרה להיותה אשת אברם לכן נחתת וסלקת כו׳.
והנה כללות העבודה הו״ע עבודת התפילה, כמ״ש13 ועבדתם את הוי׳ אלקיכם בכל לבבכם, ואמרו רז״ל14 איזוהי עבודה שבלב זו תפילה, וכן מבואר בלקו״ת15 אשר התפילה היא חוט השדרה שהיא כללות כל חיי הגוף. והנה בתפילה יש ב׳ ענינים16. ענין א׳ הוא ההתבוננות וההבנה והשגה שבתפילה, וענין הב׳ הוא התענוג שבתפילה, והגם ששניהם באים כאחד, דכאשר מתבונן בהתבוננות כדבעי ומבין ומשיג כו׳ הרי במילא מתענג מההשגה, מ״מ הרי השכל והתענוג הם באים משני מקורים מיוחדים, שהתענוג אינו מצד השכל עצמו כי אם יש לו מקור מיוחד.
ויובן בהקדים17 מה שאמרו רז״ל18 אין לך כל עשב למטה שאין לו מזל מלמעלה המכה בו ואומר לו גדל, דלכל עשב יש לו מזל מיוחד, שמצד זה הוא התחלקות העשבים שהוא מצד התחלקות שרשם במזלות שלמעלה, וכמבואר בענין מתיקות וחמיצות שבתפוח, שהמתיקות שרשה מבחי׳ חסד העליון, דהגם אשר מתיקות הגשמית שבתפוח היא באין ערוך לחסד דאצילות, שהרי גם באדם עצמו יש ג״כ מתיקות רוחנית שלמעלה מהמתיקות גשמית שבתפוח, וכמו מתיקות שבקול ערב וכו׳ ולמעלה יותר מתיקות שבשכל, אשר מתיקות הגשמית שבתפוח היא בריחוק הערך גם מהמתיקות רוחנית שבאדם ומכל שכן לגבי מתיקות שבמזל העליון, מ״מ הרי המתיקות שבמזל היא שורש המתיקות שבתפוח, והיינו אשר מתיקות התפוח שהיא הרוחניות שבגשמיות שרשה מבחי׳ מתיקות שבמזל, גשמיות שברוחניות, ע״י כמה וכמה השתלשלות, אלא שהם בריחוק הערך כו׳. וכמאמר הרב המגיד והובא באגה״ק19 עה״פ20 אנכי עפר ואפר שאמר אברהם אבינו על מדריגתו בחי׳ חסד דבריאה אשר לגבי החסד דאצילות היא עפר ואפר, שאין לו דמיון וערך אל מהות העץ קודם שנשרף, דבדוגמא זו היא חסד דבריאה לגבי חסד דאצילות, אבל מ״מ הרי החסד דבריאה שרשו הוא בחי׳ חסד דאצילות.
ועוד ענין צריך להקדים, והו״ע הד׳ הבלים שהם חוש הראי׳ חוש השמיעה חוש הריח וחוש הדיבור, שהם ד׳ הבלים כנגד ד׳ אותיות שם הוי׳21. דענין ההבלים, עם היותם למטה מהכחות פנימיים, שהרי ההבלים כל ענינם הם רק להזולת משא״כ הכחות פנימיים הם לעצמו, מ״מ יש מעלה בההבלים על הכחות, והוא אשר התגלות התענוג בההבלים הוא ביותר מהתענוג שבהכחות. דהתענוג שבכחות פנימיים הוא בצמצום והגבלה, וכמו התענוג שבמדות הרי התענוג מצומצם ביותר וגם התענוג שבשכל שלמעלה מהמדות הוא ג״כ תענוג מצומצם, משא״כ בההבלים הרי בהם התענוג הוא ביותר, וכמו בחוש הראי׳ שמתענג מאוד בראייתו איזה דבר עד שיוכל להיות כליון הנפש בראי׳, והוא מצד עצם התענוג שבראי׳ והתענוג מושך אחריו גם את שארי הכחות שמצד זה הוא בכליון, שכל זה הוא בסיבת עצם התענוג שבראי׳, וכמו ענין מראות עיניהם של צדיקים22 שפועל יותר מהכחות פנימיים, וכן במראות עיניהם של ההפכים מצדיקים שזה מוריד ביותר, וכמו עינא ולבא כו׳23 שהעין רואה והלב חומד24, שחמדת הלב הבאה בסיבת הראי׳ היא חמדה גדולה ביותר והוא מצד התענוג עצמי שבראי׳, וכן הוא גם בענין חוש השמיעה שבזה התענוג עצמי עוד יותר מאשר בחוש הראי׳, ולכן אמיתית ענין כליון הנפש אינו כ״כ בחוש הראי׳ כי אם בחוש השמיעה דוקא, והוא מצד האודנין שבאוזן המגיעים באודנין שבלבא25, שעל ידי זה הם מגיעים בבחי׳ יחידה שבנפש26, והגם שהרצון והתענוג הם מקיפים, ומכל שכן עצם הנפש, ואין להם משכן מיוחד בגוף האדם, מ״מ הנה זהו דוקא שאין להם כלים מיוחדים, אבל מ״מ הרי הם מקושרים בהגוף, שהרי גם עצם הנפש היא מקושרת בהגוף, והראי׳ מזה שאין נפש א׳ יכולה להחיות ב׳ גופים לפי שהיא מקושרת בהגוף27, הנה המקום בגוף ששם מקושרים הכחות מקיפים רצון ותענוג ועצם הנפש, הנה הרצון קשור ומשכנו בהלב, והתענוג בפנימיות המוח, ועצם הנפש שהוא יחידה שבנפש בנקודה פנימית שבלב. ולכן ע״י חוש השמיעה שמגיע באודנין שבלב הנה זה מגיע בתענוג העצמי, והתענוג מושך אחריו את שאר הכחות, שמצד זה נעשה כליון הנפש, וכידוע28 בענין הכליון שנעשה מצד המתיקות שבקול ערב. וכן הוא גם בחוש הריח שיש בו תענוג עצמי, ומגיע בעצם הנפש, וכמו שאנו רואים דכאשר מתעלף בהתעלפות חזקה הרי הריח משיב את הנפש לפי שהוא מגיע בהעצם29, וכן הוא גם בחוש הדיבור שמגיע בהעצם וכמ״ש30 נפשי יצאה בדברו, והגם שזהו מצד השמיעה, אמנם זה גופא שישנו העצם בהשמיעה הרי זה מכריח שגם מצד המדבר ישנו העצם, וכמו שאנו רואים דכאשר מדבר בדבר שכל נעשה אצלו תענוג יותר ממה שחשב את השכל. שאין זה מצד השכל עצמו, שהרי ההשגה הי׳ אצלו גם תחילה במחשבתו, כי אם התענוג הוא מצד הדיבור. דמכל זה יובן מעלת ההבלים, דעם היות שהם חיצוניים לגבי הכחות פנימיים, וכל ענינם הם בשביל הזולת, מ״מ הרי בהם דוקא הוא התענוג עצמי שאינו נמצא בהכחות פנימיים מדות ושכל.
ואין זה סותר למה שנת״ל31 בענין התלבשות התענוג בשכל, עד אשר פנימיות אבא פנימיות עתיק32, דיתירה מזו אשר מהות השכל הוא התענוג אלא דכמו שבא בהשתלשלות נעשה מהתענוג שכל, הנה אין זה סותר למה שמבואר כאן אשר התענוג שבשכל הוא בהגבלה, והוא לפי דעם היות שפנימיות אבא פנימיות עתיק, מ״מ בגילוי הוא רק הארה בלבד. ויובן זה ע״פ מה שנת״ל33 בענין ההפרש בין התענוג לרצון, שהתענוג ענינו הוא שהוא בהתעצמות ובהעלם אחרי העלם, והרצון ענינו הוא שהוא בגילוי ומרוצה, דלכן הנה התענוג בהתגלותו הוא רק הארה בלבד, דלהיות שענינו הוא התעצמות כו׳ הנה כמו שבא בגילוי הוא רק הארה, דלכן אנו רואים שהתענוג אינו שולט על הרצון והרצון שולט על התענוג, והוא לפי שבהתגלות התענוג הוא רק הארה, והרצון מתגלה בכל עצמותו, ולכן הארת התענוג אינה מושלת על עצם הרצון, ועצם הרצון מושל על התענוג, דעם היות שהתענוג בעצם הוא למעלה מהרצון, מ״מ בהתגלות הוא רק הארה בלבד, וכמו״כ יובן גם בענין התגלות התענוג בשכל, דעם היות שפנימיות אבא פנימיות עתיק, מ״מ להיות שהתענוג ענינו הוא בהתעצמות ובהעלם אחרי העלם, לזאת הנה התגלותו בשכל הוא רק הארה בלבד, ולכן התענוג שבשכל הוא מצומצם ומוגבל כו׳ כנ״ל. והתגלות עצם התענוג הוא בהד׳ הבלים דוקא, הבל העין הבל האוזן הבל החוטם הבל הפה, שעם היותם חיצוניים ובשביל הזולת, מ״מ הנה ע״י ההבלים דוקא שבהחושים מן החרכים וסדקים21, בהם דוקא הוא גילוי התענוג עצמי. והדוגמא מזה יובן למעלה בענין האצילות שהוא ממוצע בין המאציל לנבראים34, דבאצילות ישנם אורות וכלים, הנה האור המתגלה בהכלים לבד זאת שהוא רק האור המתלבש בהם ולא עצם האור, הנה גם בזה גופא מה שמתגלה בהכלים הוא רק חיצוניות האור ולא פנימיותו. כי אם בההבלים דוקא בהם נתגלה גם פנימיות האור והאור שלמעלה מהתלבשות בהכלים עד העצמות. ומצד טעם זה הנה ענין גילוי אור נעלה ביותר מכונה בענין ההבלים, וכמ״ש35 ארץ אשר גו׳ עיני הוי׳ אלקיך בה, וכתיב36 וירח הוי׳ את ריח הניחוח, דרזא דקורבנא עולה עד רזא דא״ס37, וכן גם בענין הבל האוזן והבל הפה.
וע״פ כל הנ״ל יובן מה שנת״ל שיש ב׳ ענינים בתפילה, ההתבוננות והתענוג, והוא לפי שעצם התענוג אינו מתגלה ע״י ההשגה כנ״ל, כי אם הוא בא ממקור אחר, ולכן אינו מספיק ענין ההתבוננות כי אם צריך גם ענין התענוג שהו״ע מיוחד. וכמו שהוא בעבודת התפילה, כללות העבודה, שצ״ל בזה תענוג, כן הוא בקיום כל המצוות שצריכים להיות בשמחה ובטוב לבב38.
אמנם39 צריך בזה עוד תנאי, והוא אשר השמחה תהי׳ בביטול. דהנה ידוע אשר הכלי לגילוי אלקות הוא הביטול. ולכאורה, הרי השמחה והתענוג ענינם התרחבות והתפשטות שהם היפך הביטול. אך הענין הוא, דבאמת הנה ההתרחבות והתפשטות אינם סותרים להביטול. דמי שהוא בביטול מציאותו, הרי כל עניניו הם בביטול, וגם השמחה והתענוג שהם בהתפשטות הם ג״כ בביטול, וכמ״ש40 ויספו ענוים בהוי׳ שמחה, הרי שגם השמחה היא מצד הביטול והענוה. דענין הענוה אינה שאינו יודע את מעלותיו41, כי אם הגם שיודע את כל מעלותיו ומ״מ הוא בביטול, וכמו הביטול והענוה דמשה שהי׳ עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה42, הנה אף שידע את מעלותיו מ״מ הי׳ בענוה וביטול, שהביטול הוא בחי׳ ביטול עצמי כמ״ש43 ונחנו מ״ה, שמצד הביטול עצמי הנה גם כשיודע את מעלותיו וגם כאשר הוא בהתרחבות והתפשטות מ״מ הוא בביטול עצמי, לפי שכל מציאותו הוא בביטול, לזאת כל עניניו הם בביטול, עד אשר גם השמחה היא בסיבת הביטול וכמ״ש ויספו ענוים בה׳ שמחה.
ויובן44 זה עד״מ במלך שיש בו ב׳ קצוות אלו דהתרחבות וביטול, שהמלך צ״ל בביטול, ועם זה הרי המלך הוא בתכלית ההתרחבות, שהמלך הוא מנושא מהעם וגם יש בו התנשאות שמצד עצמו, ועם זה אין זה סותר להביטול שבו, וכמו דוד המלך שהי׳ בתכלית ההתרחבות וההתפשטות עד שנקם משונאיו כו׳, ומ״מ הי׳ בתכלית הביטול כמ״ש ואנכי תולעת ולא איש45, אם לא שויתי ודוממתי46, שהי׳ כדומם. וכמו״כ הוא בענין ספירת המלכות שיש בה ג״כ ב׳ הפכים אלו, שהמלכות היא בתכלית הביטול דלית לה מגרמה כלום47 כו׳, ולאידך גיסא הרי ענין המלוכה הוא ההתנשאות. הרי הם ב׳ קצוות ואינם סותרים זה לזה. וטעם הדבר הוא, דהנה ההפרש בין מלכות וז״א הוא שז״א שרשה באריך48, העלם שישנו במציאות49, ובשרשה באריך היא בבחי׳ ט׳ נקודות שמצד זה הם הט׳ ספירות שבז״א, אמנם המלכות שרשה ברדל״א48, העלם שאינו במציאות49, ולכן נאצלה בנקודה אחת. והיינו דלהיות ששרשה ברדל״א, העלם שאינו במציאות, לזאת הנה גם בהאצלתה היא בביטול והעדר המציאות, כי שרשה הוא בבחי׳ העלם שאינו במציאות, לכן גם בהאצלתה היא בהעדר המציאות, ולהיות שהיא בהעדר המציאות, לזאת כל הענינים שבה, וגם ההתנשאות וההתרחבות כו׳, הם בביטול במציאות.
ומטעם זה תובעים מכאו״א אשר עבודתו תהי׳ בשמחה ובטוב לבב, לפי שענין השמחה אינו סותר להביטול, דגם מי שהוא בהתחלת העבודה הנה גם אצלו יכולים להיות ב׳ הפכים אלו ביחד. וכמו העבד שעבודתו היא מצד קבלת עול, וכמו״כ בעבודת הוי׳ שתחילת העבודה היא מצד קבלת עול50, ומ״מ אפשר להיות תענוג בהעבודה, ואין זה סותר להביטול, לפי שהתענוג אינו מצד מציאותו כי אם הוא תענוג האדון כידוע51.
ובזה יובן גם המעלה שבהבלים לגבי הכלים, שנת״ל שבהבלים דוקא הוא גילוי תענוג עצמי, שהמעלה שבהבלים הוא מצד הביטול שבהם, שהביטול הוא כלי לגילוי אור נעלה. ולכאורה אינו מובן, והרי הביטול ישנו גם בהכלים, דמזה גופא שהם כלים לגילוי אור וממשיכים את האור הרי זה ראי׳ שהם בביטול, דהגם שהגילוי בהכלים הוא רק חיצוניות האור, אבל גם מזה גופא שהם כלים לחיצוניות האור הרי זה ראי׳ שהם בביטול, וא״כ אינו מובן המעלה בההבלים דוקא. אך הענין הוא52, שהביטול שבכלים אינו חידוש, לפי שהביטול שבכלים הוא מצד האור. דהנה האור מצד עצמו הרי טבעו הוא לעלות למעלה, וזה שהוא נמשך בהכלים הרי זה ביטול בהאור היפך מציאותו, ובפרט אשר בכדי שיומשך בהכלים צ״ל צמצום בהאור, הרי מצד הצמצום ודאי שהו״ע של ביטול בהאור, נוסף על עצם ענין ההמשכה שהוא היפך טבעו שטבעו הוא בעלי׳, הנה גם מצד הצמצום הרי זה ביטול בהאור, ומצד הביטול שבהאור נעשה ביטול גם בכלים, וכידוע שהרצוא ושוב שבכלים הוא מצד הרצוא ושוב, ולמעלה יותר מטי ולא מטי, באורות. וכמ״ש בעץ חיים53 שמצד המטי ולא מטי שבאור54 נשאר רושם שמזה נעשים הכלים, ולפי שהאור הוא ברצוא ושוב מצד זה נעשה רצוא ושוב גם בהכלים. הרי אשר הביטול שבכלים הוא מצד הביטול שבאור, ולכן אין זה חידוש. כי אם בענין ההבלים דוקא, שכללות ענינם הוא בבי״ע שהוא ישות, הנה מצד הביטול שבהבלים הרי זה ממשיך תוספות אור, וכנ״ל שמצד ההבלים נמשך עצם האור שלמעלה מהתלבשות האור בהכלים. ויובן זה עד״מ מעבד שמביא מתנה קטנה לרבו, הנה מצד המסירות (די איבערגעגעבנקייט) של העבד בביטול ושמחה, שמצד זה גורם אצל רבו שיפנה עצמו מכל עניניו ונמשך להעבד. דכמו״כ יובן בענין מעלת הביטול דבי״ע, דלהיות שביטול זה הוא חידוש כו׳, הנה מצד הביטול והשמחה ממשיכים את עצם התענוג.
וזהו מה שנת״ל בענין עבודת התפילה, שבתפילה צריך להיות לא רק ההתבוננות כי אם גם התענוג, אמנם צריך בזה תנאי אשר התענוג יהי׳ בביטול, והוא שלא יהי׳ בזה הרגש עצמו מה שקרבת אלקים לו טוב55 כי אם הרגש האלקות עצמו מה שאלקות בעצם הוא טוב, דכאשר ישנה הרגש עצמו בתפילה מה שקרבת אלקים לו טוב, אזי מצד השמחה שבתפילה יכול ליפול אחרי התפילה בקליפת פלשתים, מבוי המפולש56, והוא מצד התרחבות התענוג שהי׳ אצלו בתפילה, ולכן צריך להבטיח (באַוואָרענען) שההתרחבות יהי׳ בביטול. וזה הי׳ ענין חטא עץ הדעת, דבתחילת הבריאה שהיתה העבודה לעבדה ולשמרה, והעבודה הי׳ בתענוג, אבל לא הי׳ בזה ביטול, דזהו57 ענין חטא עץ הדעת שטוב העץ למאכל וכי תאוה הוא58, שזה ערב לו וטוב לו (אַז ס׳איז פאַר אים געשמאַק און פאַר אים גוט), שהו״ע הרגש עצמו, וכידוע59 דענין חטא עץ הדעת ברוחניות הי׳ בענין ההרגשה, והיינו שיהי׳ השכלה במורגש, וכדאיתא בבחיי60 שרצה להשכיל. והרי גם קודם החטא הי׳ בהם שכל, דאדם הראשון הי׳ יציר כפיו של הקב״ה61 והי׳ בו שכל נעלה, אבל מקודם הי׳ שכל אלקי שאינו במורגש כלל, ורצו שיתוסף בהם גם שכל שבמורגש, ומצד ההרגש הי׳ נפילה גדולה ביותר, וזהו ענין ראומה62, שמצד הענין דראו מ״ה שהוא קליפה דאצילות, הנה אף שהוא ביטול דמ״ה אבל להיות שהוא במורגש, ראו, לזאת אפשר להיות מזה נפילה בקליפת נוגה, עד בג׳ קליפות הטמאות לגמרי. דאפילו ראו של מ״ה הרי זה קליפה, ובהשתלשלות בא עד לג׳ קליפות הטמאות שהרי אדם הי׳ ראשו בבריאה63 כו׳* ובאופן המציאות והעבודה שם ובכל זאת ע״י ההרגש הי׳ נפילה כו׳.
והנה נח רצה לתקן את הפגם שנעשה ע״י חטא עץ הדעת, דע״י חטא עץ הדעת נעשה פגם בכל העולמות, שהרי אדם הראשון הי׳ ראשו בבריאה גופו ביצירה ורגליו בעשי׳63, הנה על ידי החטא שלו פגם בכל העולמות עד בעולם הבריאה, ונח רצה לתקן את החטא64, דזהו ויטע כרם, דחטא עץ הדעת הי׳ באשכול של ענבים (אשכול של ענבים סחטה לו65), וזהו ויטע כרם שעי״ז רצה לתקן את החטא64. אמנם גם נח נפל ממדריגתו ע״י המורגש שהי׳ בו, דזהו וישכר ויתגל. ודוקא שרה נחתת למצרים וסלקת, דשרה היא אשת אברם והיא בחי׳ מלכות דאצילות כידוע66, ונחתת למצרים מלשון מיצרים וגבולים, והיינו שאין זה בחי׳ המלכות כמו שהיא באצילות, כי אם כמו שירדה לבי״ע, מיצרים וגבולים, עד למצרים כפשוטו, ומ״מ וסלקת, והוא לפי שהיתה אשת אברם, והיינו דבבחי׳ המלכות שהיא יראה תתאה נרגש בה גם הביטול דיראה עילאה, וע״ד המבואר בקונטרס עץ החיים67 בענין יחודא תתאה שצריך להיות נרגש בזה גם בחי׳ יחודא עילאה, דעד״ז הוא גם בענין יראה תתאה שנרגש בזה גם הביטול דיראה עילאה, דזהו ענין מה שבחכמה תתאה נרגש חכמה עילאה, עד שמבואר במ״א68 שהם ענין אחד, הנה מצד הביטול שבה, סלקת ממצרים ותיקנה את חטא עץ הדעת וזכתה לחיין עילאין. והנה מבואר בגמרא69 בענין התשובה שצ״ל באותו פרק ובאותו מקום כו׳, דכמו״כ הוא גם בענין תיקון חטא עץ הדעת שהי׳ ע״י שרה, שהתיקון הי׳ ע״י שהמשיכה ענין הביטול גם במקום המורגש. דזהו ענין חיין דילה שהו״ע המורגש, הנה גם בזה המשיכה בחי׳ הביטול.
וזהו70 ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה, דבתחילה הוא מדבר בענין חיין עילאין, שזהו ענין מאה שנה וכו׳, דמאה הם העשר ספירות כמו שהם כלולים מעשר, וישנם גם בבחי׳ עתיק דזהו שנה לשון יחיד שקאי על בחי׳ עתיק, עשרים שנה ושבע שנים הם הספירות דאצילות, שכל זה הו״ע חיין עילאין, ושרה הוסיפה על המאורות, שהמשיכה תוספות אורות בבחי׳ מאה שנה עשרים שנה ושבע שנים, שמצד הביטול והשמחה נעשה תוספות אור, וכמו שנת״ל במעלת ענין ההבלים שבהם ועל ידם דוקא נמשך עצם האור שלמעלה מהאור המתלבש בהכלים, שכל זה הו״ע חיין עילאין. אמנם אמיתית התיקון הוא ע״י שהמשיכה הביטול בבחי׳ שני חיי שרה שהו״ע דילה הוו חיין, שהוא דוגמת ענין התשובה שבאותו פרק כו׳, וע״י עבודתה המשיכה עצם האור גם למטה וכנ״ל בענין ההבלים. אמנם עכשיו הרי המשכת עצם האור בענין ההבלים הוא בצמצום, וכנ״ל שהוא מן החרכים וסדקים, אמנם לעתיד לבוא יהי׳ גילוי עצם האור בהתרחבות והתפשטות, וכמ״ש71 כי עין בעין יראו, שהעין שלמעלה יתגלה בהעין שלמטה, ולא רק בראיית עין השכל כי אם בראיית עין הגשמי, וכמ״ש72 ונגלה כבוד הוי׳ וראו כל בשר יחדיו כי פי הוי׳ דיבר, שגם בראיית עין הגשמי יתגלה עצם האור ובהתרחבות והתפשטות, שזה יהי׳ בביאת משיח צדקנו במהרה בימינו.
__________
*) ולהעיר מהמבואר דראומ״ה קלי׳ דאצי׳ אבל נמצאת בבריאה.
__________
1) לכללות מאמר זה – ראה ד״ה זה עטר״ת (סה״מ עטר״ת ע׳ פז ואילך). חלק ממאמר הנ״ל מיוסד על ד״ה תחת אשר לא עבדת גו׳ במאמרי אדה״ז תקס״ב ח״א ע׳ עה ואילך; ד״ה הנ״ל במאמרי אדהאמ״צ דברים ח״ב ע׳ תרפב ואילך. וחלק ממאמר הנ״ל מיוסד על ד״ה ויספו ענוים במאמרי אדה״ז תקס״ב ח״א ע׳ נא ואילך; ד״ה הנ״ל במאמרי אדהאמ״צ נ״ך ע׳ כז ואילך. וראה גם המשך חג השבועות תרצ״ז (סה״מ תרצ״ז ע׳ 284 ואילך). ד״ה עבדו את ה׳ בשמחה תרצ״ט (סה״מ תרצ״ט ע׳ 96 ואילך). ד״ה זה תשי״ב (לעיל ע׳ רמז ואילך). תשמ״א (לקמן ע׳ שנז ואילך).
2) ריש פרשתנו (חיי שרה כג, א).
3) ח״א קכא סע״ב.
4) שם קכב, ב.
5) כ״ה בסה״מ עטר״ת שם. ועד״ז בד״ה תחת אשר לא עבדת גו׳ לאדה״ז שם (ע׳ עח) ולאדהאמ״צ שם (ע׳ תרצב). ובזהר שם: אתדבקת בהאי חויא.
6) כן הוא (אתא נח לפני אתת שרה) בסה״מ עטר״ת שם. ועד״ז בד״ה הנ״ל לאדה״ז (ע׳ עה. עח) ולאדהאמ״צ (ע׳ תרפב. תרצג). ובזהר שם אתא נח כו׳ הוא לאחרי אתת שרה כו׳.
7) נח ט, כא.
8) לך לך יג, א.
9) ראה סה״מ עטר״ת שם (ע׳ צז).
10) ראה שם (ע׳ פז).
11) בראשית ב, טו.
12) ראה יל״ר עה״פ. זח״א כז, א. תקו״ז תכ״א (סב, א). תנ״ה (פח, ב). לקו״ת שה״ש מח, ד. אוה״ת בראשית (כרך ו) תתרמא, סע״ב. ועוד.
13) משפטים כג, כה.
14) תענית ב, סע״א. רמב״ם ריש הל׳ תפלה. וראה סה״מ תרצ״ט שם (ע׳ 95).
15) בלק ע, ד.
16) סה״מ עטר״ת שם (ע׳ צ). סה״מ תרצ״ז שם (ס״ע 296). סה״מ תרצ״ט שם (ע׳ 100).
17) בהבא לקמן – ראה סה״מ עטר״ת שם (ע׳ פז ואילך). רד״ה תחת אשר לא עבדת גו׳ הנ״ל לאדה״ז ולאדהאמ״צ. סה״מ תרצ״ז שם (ע׳ 285 ואילך).
18) ראה ב״ר פ״י, ו. זהר ח״א רנא, א. ח״ב קעא, ב. מורה נבוכים ח״ב פ״י. וראה אגה״ק סוס״כ.
19) סימן טו.
20) וירא יח, כז.
21) עץ חיים שער (ד) אח״פ פ״א ואילך.
22) אסת״ר פ״ז, ט.
23) ירושלמי ברכות פ״א ה״ה. במדב״ר פ״י, ב. תנחומא שלח טו. פרש״י שלח טו, לט.
24) פרש״י שם. ועד״ז בשאר מקומות שצויינו בהערה הקודמת. וראה קונטרס העבודה רפ״ב.
25) ראה זהר ח״ב קטז, סע״ב.
26) ראה (נוסף להמצויין בהערה 17) תו״א תצוה פד, סע״ב ואילך. לקו״ת בלק סז, ד. מאמרי אדה״ז תקס״ד ע׳ קנא. המשך תרס״ו ע׳ ס ואילך.
27) ראה המשך תרס״ו ע׳ קעח. המשך תער״ב ח״א פנ״ו (ע׳ קא). סה״מ ה׳ש״ת ע׳ 62. וראה ניצוצי אורות לזהר ח״ג קמד, ב.
28) ראה (נוסף להמצויין בהערה 17) סה״מ תרס״ג ח״א ע׳ כז. ובכ״מ.
29) ראה תו״א תולדות כ, ריש ע״ד. (הוספות) קיז, ב. סה״מ חנוכה ע׳ רלג. וש״נ.
30) שה״ש ה, ו.
31) ד״ה ביום השמע״צ שנה זו (סה״מ סוכות-שמח״ת ע׳ שיז ואילך) – מהמשך תער״ב ח״א ע׳ תיא. וראה סד״ה העושה סוכתו שנה זו (סה״מ שם ס״ע מט-נ) – מהמשך תער״ב שם ע׳ תיד ואילך.
32) ראה לקו״ת נצבים מט, ד. הערת כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א בקונטרס לימוד החסידות פ״ג (ע׳ 6. אגרות-קודש אדמו״ר מהוריי״צ ח״ג ע׳ שלה-ו. ובשינויים קלים – סה״מ ה׳ש״ת ע׳ 49-50). וש״נ.
33) ד״ה ביום השמע״צ שנה זו (סה״מ סוכות-שמח״ת שם ע׳ שיט).
34) ראה המשך תער״ב פ״א פק״ס (ס״ע שיח ואילך). סה״מ תרפ״ט ס״ע 16. שם ע׳ 21. ראה גם ד״ה בראשית ברא שנה זו (לעיל ע׳ מה).
35) עקב יא, יב. וראה אגה״ק סימן יד.
36) נח ח, כא.
37) זהר ח״ב רלט, א. ח״ג כו, ב.
38) תבוא כח, מז. ראה תניא פכ״ו (לג, א). וראה שער רוה״ק להאריז״ל (לג, ב – בהוצאת אה״ק, תשכ״ג. תשמ״ח. ועוד). שער המצוות להאריז״ל בהקדמה (ב, א – בהוצאת אה״ק הנ״ל). הקדמת ספר חרדים (תנאי המצוות, התנאי הרביעי), הובא בשל״ה רלט, סע״ב ואילך. מט, א. ס״פ תבוא (שפו, א).
39) בכ״ז – ראה סה״מ עטר״ת שם (ע׳ צא ואילך). וראה בהנסמן בהערה הבאה.
40) ישעי׳ כט, יט. וראה ד״ה ויספו ענוים לאדה״ז ולאדהאמ״צ שבהערה 1. סה״מ תרצ״ז שם (ע׳ 297 ואילך. 300 ואילך). סה״מ תרצ״ט שם (ע׳ 101 ואילך).
41) ראה לקו״ש (חל״ח) בהעלותך תש״נ ס״ג. וש״נ.
42) בהעלותך יב, ג.
43) בשלח טז, ז-ח.
44) בכ״ז – ראה סה״מ עטר״ת שם (ע׳ צו-ז).
45) תהלים כב, ז.
46) שם קלא, ב.
47) זהר ח״ג צד, ב.
48) ראה ע״ח שער (יג) אריך אנפין פ״ב.
49) ראה סה״מ עטר״ת ע׳ שכד ואילך. ה׳ש״ת ס״ע 22 ואילך. תרפ״ט ע׳ 15. וש״נ.
50) ראה תניא רפמ״א.
51) ראה המשך תרס״ו ס״ע שכה ואילך.
52) בכ״ז – ראה סה״מ עטר״ת שם (ע׳ צה ואילך). וראה גם ד״ה תחת אשר לא עבדת גו׳ לאדה״ז שם (ע׳ עט) ולאדהאמ״צ שם (ע׳ תרחצ ואילך).
53) שער (ו) העקודים פ״ה.
54) בזכרון אחדים: אשר גם הלא מטי שבאור הו״ע של ביטול. המו״ל.
55) ע״פ ל׳ הכתוב – תהלים עג, כח.
56) ל׳ חז״ל – שבת קטז, ב (במשנה). שם קיז, א-ב. ראה תו״א בשלח סא, סע״ג-ד. תו״ח תולדות ב [קמג], ד. ועוד.
57) בכ״ז – ראה סה״מ עטר״ת שם (ס״ע צב ואילך). ד״ה הנ״ל לאדה״ז שם (ע׳ עח) ולאדהאמ״צ שם (ע׳ תרצא ואילך).
58) בראשית ג, ו.
59) ראה מאמרי אדה״ז – אתהלך לאזניא ע׳ נה ואילך. סה״מ עזר״ת ע׳ פט ואילך.
60) עה״פ בראשית שם.
61) ראה ב״ר פכ״ד, ה. קה״ר פ״ג, יא (ב). אדר״נ ספ״א.
62) וירא כב, כד. וראה בהמצויין לעיל הערה 52. וראה גם לקו״ת תזריע כג, ד. בהר מג, א. מאמרי אדהאמ״צ ויקרא ח״ב ע׳ תנד. וש״נ.
63) מקומות שבהערה 59. וראה ע״ח שער (לט) מ״ן ומ״ד דרוש א בסופו. ועוד – נסמן לעיל ע׳ רנב.
64) זח״א עג, א.
65) ב״ר פי״ט, ח. זהר שם לו, סע״א.
66) ראה קהלת יעקב ערך שרה.
67) פרק ז.
68) ראה תו״א ויקהל (הוספות) קיד, ב. ביאוה״ז (לאדהאמ״צ) אמור פא, א-ב. קונטרס העבודה פ״ג (ע׳ 18).
69) יומא פו, ב.
70) בכ״ז – ראה סה״מ עטר״ת שם ע׳ צז. וראה גם ד״ה הנ״ל לאדהאמ״צ ע׳ תשא.
71) ישעי׳ נב, ח.
72) שם מ, ה.
[סה"מ בראשית ח"א ע' רפ ואילך]
נדפס בסה״מ תש״כ ע׳ 27 ואילך.