בס״ד. אור ליום ה׳, ערב חג השבועות ה׳תשל״ה
הנחה בלתי מוגה
בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצתה בת קול ואמרה מי גילה לבני רז זה1, וע״י שהקדימו ישראל נעשה לנשמע2 זכו למתן תורה3. וצריך להבין, מהו גודל הענין בהקדמת נעשה לנשמע, עד שזה מעורר פליאה ותמי׳ מי גילה לבני רז זה, היינו שצריכים דבר נעלה ביותר שיגלה רז זה. ובפרט שבמאמר זה גופא הוא מדגיש את מעלתן של ישראל, מי גילה לבני (בנים אתם להוי׳ אלקיכם4), ואעפ״כ זה שהקדימו נעשה לנשמע הו״ע של תמי׳ גם לגביהם. וביותר אינו מובן, ע״פ מה שמבאר הרמב״ם בספרו יד החזקה5 שרק מימי דור אנוש התחילו בני אדם לטעות כו׳, אבל עד דור אנוש עבדו כל העולם רק לה׳, וגם לאחרי דור אנוש שטעו בני אדם וכו׳ הרי עמד איתן זה (בשם זה קורא הרמב״ם שם6 את אברהם אבינו) והתחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העולם ולהודיעם שיש שם אלוקה א׳ כו׳ ולו ראוי לעבוד כו׳, והודיעו ליצחק בנו, ויצחק הודיע ליעקב, וכן לבניהם אחריהם, וכן נמשך גם במשך זמן גלות מצרים, ועאכו״כ לאחרי שיצאו בנ״י ממצרים ואמרו על הים זה א-לי ואנוהו7, ועד שגם התינוקות הראו באצבע ואמרו זה א-לי ואנוהו אלקי אבי וארוממנהו, ועאכו״כ לאחרי שבאו בנ״י למרה, דשם שם לו חוק ומשפט ושם נסהו8, וכמש״נ (לאחרי זה) למען אנסנו הילך בתורתי אם לא9, שהי׳ נסיון אם יקיימו בנ״י ציווי הקב״ה במצוות אלו שנצטוו במרה, שהן בהוספה להמצוות שהיו להם מקודם, ועאכו״כ לאחרי זה שניתוסף להם גם הציווי הגבל את ההר וקדשתו10, וכן המצוה דפרישה כמש״נ11 אל תגשו גו׳. ואעפ״כ, הנה לאחרי כל מעלות הנ״ל שהיו בדרגא הכי נעלית (שלכן נקראים בשם בני), הנה כשאמרו בה׳ סיון (ערב חג השבועות) נעשה ונשמע, אמר הקב״ה מי גילה לבני רז זה, שהקדמת נעשה לנשמע הו״ע של רז וסוד לגביהם, ועד שצריכים למישהו אחר לגלותו להם. והמגלה רז זה לבנ״י נקרא בשם מי, דהנה במי גילה לבני רז זה יש ב׳ פירושים, הא׳ בלשון תמי׳ (כפירוש הפשוט), והב׳ דבחי׳ מי היא המגלה רז זה לכאו״א מישראל, וכמ״ש אדמו״ר הזקן12 שפירוש מי גילה לבני הוא ע״ד מ״ש13 מי יתן והי׳ לבבם זה להם ליראה אותי, שהכוונה במי יתן הוא (לא רק לשון תמי׳ כפירוש הפשוט, אלא גם) שבחי׳ מי הוא הנותן שיהי׳ לבבם זה להם ליראה גו׳, ועד״ז הוא גם הפירוש במי גילה לבני רז זה, שבחי׳ מי שאצל כאו״א מבנ״י הוא שגילה להם רז זה.
ויובן זה בהקדים הביאור בענין החידוש דמתן תורה לגבי התורה כמו שהיתה לפני מתן תורה, דאברהם זקן ויושב בישיבה הי׳ יצחק זקן ויושב בישיבה, יעקב זקן ויושב בישיבה, ומימיהן של אבותינו לא פרשה ישיבה מהם, ואפילו כשהיו במצרים ישיבה עמהם14. ועאכו״כ לאחרי שיצאו ממצרים, ועאכו״כ כשבאו למרה, ששם ניתנו להם כבר מקצת פרשיות של תורה להתעסק בהם, שבהם נכללו גם הלכות כאלו שלא הי׳ בידם לקיים עדיין, וכדאיתא במכילתא והובא בפירש״י8 שניתנה להם פרשת פרה אדומה. דאף שהקרבת פרה אדומה היתה רק בשנה השנית לצאת בני ישראל מארץ מצרים, שזה ריבוי זמן לאחרי שהיו במרה, ולא רק ריבוי זמן בכמות אלא גם באיכות, שהרי אינו דומה כלל מצבם דבנ״י במרה שהי׳ לפני מתן תורה, למצבם בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים שכבר הי׳ לאחרי מתן תורה ולאחרי הקמת המשכן, ומ״מ ניתנה להם גם פרשת פרה, שמזה מובן, שבמרה הי׳ לימוד התורה בתוקף, היינו הלימוד באופן של דרוש וקבל שכר15, ולא הלימוד המביא לידי מעשה. ולפי זה אינו מובן מהו החידוש והרעש דמתן תורה16, ועד שידוע שהענין דמתן תורה לא יהי׳ עוד פעם17, ועד שעל הגילוי דמתן תורה נאמר18 אתה הראת לדעת כי הוי׳ הוא האלקים אין עוד מלבדו, ומפרש בתניא19 הראת ממש בראי׳ חושיית. ואינו מובן, הרי עשרת הדברות שנאמרו בעת מתן תורה הם לכאורה דברים פשוטים20, שרובם ככולם של עשרת הדברות מובנים הם בשכל, ואפילו הדיבור אנכי הוי׳ אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים21 מובן הוא בשכל. וכפירש״י כדאי היא ההוצאה שתהיו משועבדים לי, דמאחר שהקב״ה עשה לנו דבר גדול כזה (יציאת מצרים), הרי זה מחייב האמונה בה׳ אלקיך. וכן לא יהי׳ לך אלקים אחרים גו׳. ומכל שכן הציוויים שלאחרי זה שרובם ככולם הם מצוות שכליות, ולא רק שמובנים בשכל נעלה ביותר, אלא גם בשכל פשוט ביותר, ובלשון אדמו״ר הזקן20 דברים פשוטים.
אך הענין הוא, בהקדם הביאור במ״ש אנכי הוי׳ אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, דלכאורה הוה לי׳ לומר אשר בראתי שמים וארץ22. כי אשר הוצאתיך מארץ מצרים אין זה נוגע לעצם המציאות שלו, שהרי גם במצרים היתה כבר מציאותו, ורק שבתחילה הי׳ עבד ואח״כ נעשה בן חורין. משא״כ בריאת שמים וארץ (כולל גם צבא השמים וצבא הארץ) הרי הוא ענין גדול יותר, שעי״ז נעשה כל מציאותו מאין ליש, וא״כ למה מקשר הענין דמתן תורה בזה שהוצאתיך מארץ מצרים דוקא.
וידוע הביאור בזה, שבריאת העולם היא מבחי׳ דיבור, בעשרה מאמרות נברא העולם23. ומבואר בארוכה בתניא24, דכמו שדיבור האדם [אפילו באיש פשוט, ועאכו״כ בחכם] אין לו שום תפיסת מקום אפילו לגבי כח הדיבור שבאדם, ועאכו״כ לגבי כח המחשבה שלו, ועאכו״כ לגבי הנפש והכחות שלה, עד״ז הוא למעלה, שהעשרה מאמרות שבהם נבראו כל העולמות מתחילתם ועד סופם, שכולם נכללים בבראשית25 ברא אלקים את השמים ואת הארץ26, אינם תופסים מקום כלל לגביו ית׳27. שהרי אפילו אצל אדם התחתון, עשרה מאמרות שלו הם בהעדר תפיסת מקום לגביו, ועאכו״כ שכן הוא בנוגע למציאות הבורא. ולכן אינו אומר אשר בראתי שמים וארץ כי אם אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים, שענין זה הוא נעלה יותר מענין הבריאה, דאף שמצד הבריאה לא הי׳ מקום ליציאת מצרים, מ״מ הוצאתיך גו׳. וזהו מ״ש אנכי הוי׳ אלקיך אשר הוצאתיך גו׳, אלקיך הוא שם אלקים שמשם זה הי׳ הבריאה כמ״ש25 בראשית ברא אלקים, אמנם הענין דיציאת מצרים שרשו הוא מהוי׳ שנאמר לפני אלקיך, ועוד יותר מאנכי שנאמר גם לפני הוי׳, אנכי מי שאנכי28, והיינו אשר רק אנכי יודע הענין דאנכי. הנה ע״י שנמשך מבחי׳ אנכי להוי׳ ואח״כ גם לאלקיך, עי״ז הי׳ הענין דיציאת מצרים. וזהו המעלה דיציאת מצרים על בריאת שמים וארץ, שבריאת שמים וארץ אין לה שום תפיסת מקום כנ״ל, ואע״פ שהוא לבדו בכחו ויכולתו להוות מאין ליש לפי שאין לו שום עילה וסיבה שקדמה לו ח״ו29, אעפ״כ הענין דבריאת העולם הוא רק מעשרה מאמרות, שהוא בהעדר תפיסת מקום לגבי׳ ית׳. משא״כ הענין דיציאת מצרים, מכיון שגלות מצרים היתה ע״פ הגזירה, לכן בכדי שיהי׳ הענין דיציאת מצרים הוצרכה להיות ההמשכה מבחי׳ אנכי דוקא (בהוי׳ ובאלקיך), ועי״ז דוקא הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים. ומכיון שדיבור הראשון כולל את כל עשרת הדברות, הנה הענין דאנכי שבדיבור הראשון נמשך ופועל גם בכללות עשרת הדברות שהם כללות כל התורה כולה, ומזה נמשך גם למעשה המצוות, דלימוד מביא לידי מעשה30.
והנה מכיון שמדתו של הקב״ה היא מדה כנגד מדה31, לכן, ענין הנ״ל (המשכת אנכי בהוי׳ ובאלקיך) צריך להיות גם בעבודת האדם. דהנה כל הענינים שבאדם התחתון נשתלשלו מהענינים שלמעלה, והם בדוגמת הענינים דאדם העליון שעל הכסא, דזהו הטעם למ״ש32 מבשרי אחזה אלוקה. ויש בו גם הענין דאנכי והוא נקודת הנפש, נקודת היחידה, שהיא כלי ליחידו של עולם. הנה העבודה דאנכי הוי׳ אלקיך היא, שמבחי׳ אנכי שבו (יחידה), יומשך לבחי׳ הוי׳ שבו, שהוא עשר כחות הנפש שבו (כמבואר בארוכה בלקו״ת פ׳ ראה33, שד׳ אותיות שם הוי׳ שבנפש הן עשר כחות הנפש), ועד שיומשך גם לבחי׳ אלקיך שבו, היינו לג׳ הלבושים מחשבה דיבור ומעשה שלו שהם (לבושים) דוגמת שם אלקים שהוא בחי׳ נרתק34, ועד שיומשך גם לבחי׳ ארץ מצרים, שיהי׳ הוצאתיך מארץ מצרים. וזהו מי גילה לבני רז זה, דבחי׳ יחידה נקראת רז לפי שלית מחשבה תפיסא בה, שכל הבחינות דמחשבה שבאדם אינן יכולים לתפוס את בחי׳ היחידה להיותה נעלית מכל הענינים דתפיסא והשגה, שלכן נקראת בשם רז ובשם מי. וזהו גם הפירוש דמי גילה כו׳ בלשון שאלה ותמי׳, לפי שבחי׳ היחידה היא למעלה מתפיסא. וגילוי בחינה זו היא הקדמה הכרחית למתן תורה, כי דוקא ע״י גילוי בחי׳ יחידה (אנכי שבנפש האדם) בא הגילוי דאנכי הוי׳ אלקיך.
והנה מכיון שהתורה לא בשמים היא35, וניתנה למטה בארץ דוקא, לכן גם גילוי הרז דבחי׳ יחידה הוצרך להתבטא בענין של דיבור, ובדיבור השייך לענין המעשה, הקדמת נעשה לנשמע (היינו קדימת ענין המעשה). דהנה נשמע הכוונה היא לא רק לשמיעה בלבד כי אם לשמיעה כזו שיש בה קצת הבנה עכ״פ, ההבנה דאוזן מילין תבחן36, היינו שמבחין בין דיבור אחד לדיבור שני. ובלשון החסידות37 הוא, שנשמע הוא הביטול לרצונות הפרטיים. והיינו, שהגם שגם נשמע הוא ביטול (שהרי כשאומר נשמע כוונתו היא שיקיים מה שישמע), מ״מ הביטול הוא לרצונות הפרטיים, כמו שכל רצון הו״ע בפני עצמו, בדוגמת אוזן מילין תבחן, שהוא מבחין ומפריד בין אות אחת לחברתה, בין קול אחד לחבירו. אמנם הענין דנעשה הוא שהוא מניח את עצמו לגמרי מכל וכל, ומקבל על עצמו לעשות כל מה שיאמרו לו, שבקבלה זו לא יש התחלקות פרטים והבחנה בין ענין אחד לחבירו. ובלשון החסידות הוא הביטול לבעל הרצון שלמעלה מרצונות פרטיים. והענין, דנעשה הוא הקדמה לנשמע, שכאשר הוא מבטל את עצמו לבעל הרצון, הנה זהו הקדמה שכאשר יהי׳ איזה רצון פרטי יהי׳ ונשמע כו׳. וזהו מה שעל הענין דהקדמת נעשה לנשמע אמר הקב״ה מי גילה לבני רז זה, כי נעשה הוא הביטול לבעל הרצון (בחי׳ אנכי) שהוא רז וסוד לגבי רצונות הפרטיים, וכן הוא גם בנפש, שהענין דנעשה הוא מבחי׳ הרז שבנפש (בחי׳ יחידה). וענין זה (הביטול דנעשה) הוא הקדמה לנשמע, היינו שבחי׳ הרז (שבנפש ושלמעלה) נמשך גם בענינים הפרטיים, עד גם לענינים התחתונים שבבחי׳ מצרים. וע״י המשכת הרז נעשה אשר הוצאתיך מארץ מצרים, היציאה מכל המיצרים וההגבלות, כולל גם ההגבלות שלמעלה כמו שאלקות נמצא במדה וגבול, שגם עשר ספירות הגנוזות הם בכלל זה. וכמאמר38 עשר ספירות בלי מה מדתן עשר, דהגם שהן בלי מה, מ״מ הן עשר ולא תשע עשר ולא אחד עשר39. אמנם ע״י גילוי בחי׳ הרז, בחי׳ אנכי, נעשה הוצאתיך מארץ מצרים, היציאה מכל המדידות וההגבלות.
וזהו בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, שזה הי׳ בחמישי בסיון בתור הכנה למתן תורה (שהי׳ בו׳ בסיון), שההכנה למתן תורה (הגילוי דאנכי) היא גילוי הרז שבנפש האדם הנקראת בשם מי, וגילוי זה מתבטא באמירת נעשה שהוא הביטול לבעל הרצון. וענין זה ממשיכים אח״כ גם בבחי׳ נשמע, היינו שזה (הביטול דנעשה שמצד הרז שבנפש) נמשך גם בהשמיעה שלו כשהוא מבחין ומפריד כל רצון בפני עצמו, ועד שזה נמשך גם להמיצרים והגבולים דעולם הזה, שגם בהם נרגש בחי׳ הרז. וזהו מה שבעשרת הדברות ניתנו גם דברים פשוטים (מיצרים וגבולים דעולם הזה), אבל גם בדברים פשוטים אלו נרגש הבחינה דאנכי, שהרי תיבת אנכי (התיבה הראשונה דעשרת הדברות) כוללת את כל עשרת הדברות40 עד לאות ך׳ שבתיבת לרעך. וגילוי רז זה (המתבטא בנעשה, ונמשך אח״כ גם בנשמע ובכל פרטי עשרת הדברות) שהי׳ בחמישי בסיון, הוא בכל שנה ושנה, דהימים האלה נזכרים ונעשים41. שבה׳ בסיון בכל שנה ושנה הנה כל אחד מישראל וגם כל ישראל יחד מכריזים נעשה ונשמע, נעשה קודם לנשמע, ומקבלים את התורה בשמחה ובפנימיות42 על מנת להמשיכה בכל השנה כולה למטה מעשרה טפחים, ובשמחה ובטוב לבב.
__________
1) שבת פח, א.
2) משפטים כד, ז.
3) שבת שם.
4) פ׳ ראה יד, א.
5) הל׳ ע״ז פ״א ה״א.
6) שם ה״ג.
7) בשלח טו, ב.
8) שם, כה.
9) שם טז, ד.
10) יתרו יט, כג.
11) שם, טו.
12) בביאור לד״ה בשעה שהקדימו פ״ג (לקו״ת במדבר טו, א).
13) ואתחנן ה, טו.
14) יומא כח, ב.
15) סוטה מד, א. וש״נ.
16) ראה גם רד״ה בשעה שהקדימו בלקו״ת שם יב, ג.
17) ראה סה״מ תרמ״ז ע׳ פז. תרנ״ו ע׳ שנו. המשך תרס״ו ע׳ כג. שם ע׳ תקמו. תער״ב ח״א ע׳ שסו. סה״מ עטר״ת ע׳ רצא. תרפ״ה ע׳ קצט. תש״ט ע׳ 57 (השני). ועוד.
18) ואתחנן ד, לה ובפרש״י.
19) פל״ו (מו, א).
20) לקו״ת שם. וראה גם ד״ה זה במאמרי אדהאמ״צ במדבר ח״ב ע׳ תרז ואילך.
21) יתרו כ, ב. ואתחנן ה, ו.
22) ראה ראב״ע יתרו שם, א (ד״ה שאלני ר״י הלוי). כוזרי מאמר א סכ״ה. סידור (עם דא״ח) רפד, ב. מאמרי אדהאמ״צ ויקרא ח״א ס״ע תא ואילך. וש״נ. סה״מ תרל״ד ע׳ קסח. וש״נ. רד״ה אנכי הוי׳ אלקיך תשמ״ט (לקמן ע׳ תצה). וש״נ.
23) אבות פ״ה מ״א.
24) פרק כ.
25) בראשית א, א.
26) ראה לקו״ת בהר מא, ד. ובארוכה – ד״ה וידבר גו׳ אנכי תשכ״ח פ״ב (לעיל ס״ע רנא ואילך). וש״נ.
27) לקו״ת אחרי כה, ד.
28) ראה זהר ח״א קסז, ב. ח״ג יא, א. רנז, ב. לקו״ת פינחס פ, ב. ובכ״מ.
29) אגה״ק ס״כ (קל, ריש ע״ב).
30) ראה קידושין מ, ב. וש״נ.
31) סוטה ח, ב. ט, ב. וש״נ.
32) איוב יט, כו.
33) יח, א ואילך.
34) ראה שעהיוה״א פ״ד ואילך. ובכ״מ.
35) נצבים ל, יב. ראה ב״מ נט, ב. תמורה טז, רע״א. ירושלמי מו״ק פ״ג ה״א.
36) איוב יב, יא.
37) ראה ד״ה זה תשמ״ה (לקמן ע׳ תנה ואילך). וש״נ.
38) ספר יצירה פ״א מ״ה.
39) שם מ״ד.
40) ראה בן פורת יוסף (להרה״ק ר׳ יעקב יוסף מפולנאה) כג, ד. וראה לקו״ש חכ״ה ע׳ 382. וש״נ.
41) ל׳ הכתוב – אסתר ט, כח. וראה רמ״ז בספר תיקון שובבים, הובא ונת׳ בספר לב דוד (להחיד״א) פכ״ט.
42) ראה לקו״ש ח״ד ע׳ 1307. ח״ח ע׳ 272. חי״ג ע׳ 158. ועוד.
[סה"מ שבועות ע' שלד ואילך]
נדפס בסה״מ תשל״ה ע׳ 395 ואילך.