בס״ד. ש״פ חיי שרה, כ״ה מרחשון, מבה״ח כסלו ה׳תשי״ט
הנחה בלתי מוגה
איתא1 בזהר בפרשה זו (פרשת חיי שרה)2 פתח ר׳ יוסי כו׳ מלך3 לשדה נעבד כו׳ דא מלך עלאה דאתחבר לשדה כד איהו (כאשר השדה) נעבד. דמפרש שם אשר שדה קאי על ספירת המלכות4, וגם תחילת הפסוק ויתרון ארץ בכל היא, הנה ארץ קאי ג״כ על ספירת המלכות4. וההפרש בין ארץ לשדה הוא, דארץ כולל בתוכו כמה סוגים, ימים מדבר וישוב, ובישוב גופא יש ג״כ כמה חלקים, וחלק אחד מהם הוא שדה, הנה ההפרש בין ארץ לשדה הוא דבארץ אין צריך עבודה (בשאר החלקים דארץ), משא״כ בשדה הרי צ״ל העבודה דחרישה וזריעה. וכמו״כ הוא גם ברוחניות, אשר בשדה הרוחנית צ״ל העבודה דחרישה וזריעה, וכמ״ש5 ויניחהו גו׳ לעבדה ולשמרה, לשמרה זה שס״ה מצוות ל״ת6, שהוא עבודת החרישה ברוחניות7, לרכך את השדה ולהסיר ממנה כל הדברים המונעים כו׳, שזהו עבודת החרישה, לעבדה זה רמ״ח מצוות עשה6 שהוא זריעת המצוות8, שע״י קיום מצוות עשה נעשה הצמיחה. ואחרי החרישה וזריעה צ״ל ג״כ עבודת העידור וניכוש, והוא ג״כ להסיר את הקוצים המונעים כו׳, שזהו גם אחרי הזריעה. וכמו״כ גם ברוחניות בענין מצוות עשה ומצוות ל״ת, הרי אין הסדר בזה אשר בתחילה צ״ל השמירה בל״ת ואח״כ העבודה בקיום מצוות עשה, אלא שגם אחרי זריעת המצוות צ״ל ג״כ העבודה דסור מרע9, אלא שהעבודה דסור מרע שאח״כ הוא באופן נעלה יותר. שבתחילה העבודה דסור מרע הוא להסיר המונעים כו׳ בגסות (חרישה), ואח״כ העבודה דסור מרע הוא להסיר המונעים בדקות כו׳ (ניכוש ועידור), אשר ע״י כל זה נעשה הצמיחה שהוא התכלית דשדה. וזהו מלך לשדה נעבד, שע״י שמעבדים את השדה אזי אתחבר מלך בשדה, דשדה הוא מלכות, ומלך הוא בחי׳ קוב״ה שהוא בחי׳ ז״א, דמלכות הוא שרש ומקור הנבראים וז״א הוא בחי׳ קוב״ה מלשון קדוש ומובדל כו׳, דז״א הוא למעלה מהעולמות, ובפרט לפי המבואר10 אשר ז״א הוא סוף עולמות הא״ס, וע״י העבודה נעשה חיבור ויחוד ז״א ומלכות. שכל זה הוא בשדה דוקא, משא״כ בחי׳ ארץ הנה ויתרון ארץ בכל היא, אשר גם בלי עבודה יש בה היתרון, אלא שיחוד זה הוא יחוד חיצוני שישנו תדיר לצורך קיום העולמות11, אמנם מלך לשדה נעבד הוא בחי׳ יחוד פנימי שע״י עבודה דוקא. ולמטה יותר בחי׳ מלך לשדה נעבד הוא, דבחי׳ מלך וקוב״ה קאי על המלכות כמו שהיא באצילות, דשדה הוא בחי׳ המלכות כמו שהיא כבר נעשית שרש לנבראים, ועצם בחי׳ המלכות כמו שהיא באצילות נקרא בשם מלך וקוב״ה, וע״י העבודה הנה מלך לשדה נעבד, שנעשה היחוד דבחי׳ מלך ובחי׳ שדה. וכמבואר כל זה בארוכה בזהר ובהוספות לביאורי הזהר12.
ולהבין13 הענין בפרטיות יותר, הנה כתיב14 כי האדם עץ השדה, ואיתא בזהר15 דהאדם ע״י עבודתו ממשיך העץ בשדה, דשדה הוא בחי׳ המלכות כמ״ש16 שדה אשר ברכו הוי׳, ועץ הוא בחי׳ ז״א, אילנא דחייא, הנה ע״י עבודת האדם הוא ממשיך בשדה, בחי׳ מלכות, את העץ שהוא בחי׳ ז״א. והנה כמו באילן הרי יש גוף האילן ושרש האילן, כמו״כ הוא גם באילן העליון, בחי׳ ז״א, שיש בו כל פרטים אלו, אלא שלמעלה הוא באופן אחר מכמו שהוא למטה. דהנה איתא בפרדס שער ערכי הכינויים ערך יסוד, שלמטה היסוד והשרש הוא למטה מהבנין אך למעלה היסוד והשרש הוא למעלה מהבנין, וזהו הג׳ ענינים דשרש גוף וענף באילן העליון, דכללות האילן הוא בחי׳ ז״א. גוף האילן הוא בחי׳ התפארת, ענפי האילן הוא בחי׳ חסד וגבורה, ולמטה יותר הוא בחי׳ נצח והוד17, ושרש האילן הוא המדות כמו שהם בשרשם היינו כמו שהם בבינה, אם הבנים18. ויובן זה עד״מ כמו שהוא באדם למטה, הרי ישנם המדות כמו שהם כלולים בבינה, שהמדות כמו שהם בלב הם בהתרגשות ובהרגש עצמו, משא״כ המדות כמו שהם בשכל הרי הם בלי התרגשות ובלי הרגש עצמו. וכמו שהוא בעבודת הוי׳ במדת האהבה, הרי האהבה כמו שהיא בלב היא בהתרגשות והתפעלות והוא בבחי׳ הרגש עצמו, שההרגש הוא מה שקרבת אלקים לי טוב19, משא״כ כמו שהוא בהתבוננות השכל, הרי מצד ריבוי האור אין נתינת מקום לענין ההתרגשות והרגש עצמו, כי אם בשכל הרי המדות הם בלי התפעלות, וההרגש הוא מה שקרבת אלקים לי טוב. ולמעלה יותר ישנם המדות כמו שהם בחכמה, שהוא נעלה מהמדות כמו שהם בבינה, דבבינה הרי ישנו להמדות אלא שהם בלי הרגש עצמו והתרגשות, אבל מ״מ הרי נרגשים המדות והוא התפעלות השכל, משא״כ בחכמה הרי אין נרגשים לגמרי, שהרי החכמה הוא נקודה בלי שום התפשטות20. אמנם אמיתית שרש ומקור המדות הוא בבחי׳ הכתר, והוא בחי׳ רצון. וכמו שהם בבחי׳ הכתר הרי אין להם שום מציאות כלל, והגם שאין להם שום מציאות כלל, מ״מ הנה זהו אמיתית שרשם, שהרי עצם מהות המדות הוא בחי׳ רצון, אלא שבאים ע״י השכל. והנה כמו שהוא למעלה, כך עד״ז הוא גם באדם התחתון, הרי אמרו רז״ל21 שרש זו נשמה ענף זה הגוף, ובפרטיות יותר הנה בהנשמה גופא יש בחי׳ שרש וענף, דהנשמה המתלבשת בגוף היא בחי׳ ענף, ועצם הנשמה היא בחי׳ שרש, שהרי ידוע22 שלא כל הנשמה מתלבשת בגוף, וראי׳ ממלאך שבשליש העולם עומד23, דמזה מובן במכל שכן בנוגע לנשמה שהיא למעלה ממלאך, אשר הגוף אינו יכול להכיל את עצם הנשמה, ומה שמתלבש בגוף הוא הארת הנשמה בלבד אבל עצם הנשמה נשאר למעלה. דהנה אמרו רז״ל24 חמשה שמות נקראו לה נפש רוח נשמה חי׳ יחידה, הנה בחי׳ נפש רוח נשמה מתלבשים בגוף אבל בחי׳ חי׳ יחידה נשאר למעלה. וזהו ענין שרש וענף בהנשמה, דבחי׳ ענף הוא נר״נ ובחי׳ שרש הוא בחי׳ ח״י. והענין בעבודה הוא, שהעבודה ע״פ טעם ודעת, שהיא מצד בחי׳ נר״נ, היא בחי׳ ענף, והעבודה דרעותא דלבא שלמעלה מטעם ודעת, שמצד בחי׳ ח״י, היא בחי׳ שרש.
והנה אמרו רז״ל25 כל שמעשיו מרובין מחכמתו למה הוא דומה לאילן שענפיו מועטין ושרשיו מרובין, שאפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות אין מזיזין אותו ממקומו, שנאמר26 והי׳ כעץ שתול על פלגי מים ועל יובל ישלח שרשיו, משא״כ מי שחכמתו מרובה ממעשיו הוא בהיפך הדברים. וצריך להבין, והרי חכמה היא בחי׳ גילוי, משא״כ מעשה היא העשי׳ בפועל בלבד שאין בה גילוי, ואיך אפשר אשר המשכת השרש הוא ע״י מעשה דוקא, דכאשר חכמתו מרובה ממעשיו הוא בהיפך הדברים וכאשר מעשיו מרובין הרי הוא ממשיך בחי׳ השרש, שמחזק גם את גוף האילן, עד אשר גם את גופו וענפיו אי אפשר להזיזן ממקומן מצד החיזוק שבהם ע״י השרש.
ויובן זה בהקדים הפלוגתא27 אם מצוות צריכות כוונה או אין צריכות כוונה. והנה כללות ענין כוונת המצוות הוא, דבכל מצוה יש בה כוונה מיוחדת, והוא האור שנמשך ע״י המצוה. וכמו מצות תפילין ענינם הוא שהם ממשיכים בחי׳ ד׳ מוחין, ולכן יש ד׳ פרשיות בתפילין כנגד הד׳ מוחין28, וע״י ל״ב חוטים שבמצות ציצית ממשיכים ל״ב נתיבות חכמה29, וע״י סכך הסוכה ממשיכים בחי׳ הכתר30, הנה כל המשכות אלו הוא ע״י כוונת המצוות, שע״י הכוונה שהאדם מכוון בהמצוה הרי עי״ז הוא נעשה כלי ונדבק בהאור, וכמו כאשר מכוון בהנחת תפילין אשר הד׳ פרשיות דתפילין הם כנגד הד׳ מוחין, חכמה ובינה ודעת הנחלק לחסד וגבורה, הנה עי״ז נעשה כלי להמשכת הד׳ מוחין, וכאשר מכוון אשר הל״ב חוטין הם כנגד ל״ב נתיבות חכמה, הנה עי״ז נעשה כלי להמשכה זו, וכמו״כ בסוכה ושאר המצוות. אמנם יש עוד אופן בעבודה, והוא העבודה דקבלת עול, וכמו עבד העובד את אדונו אשר אינו חוקר כלל את טעמי הפקודה, כי אם הוא עובד את אדונו במסירה ונתינה בלי שום טעם כלל. וכמו״כ הוא בעבודת הוי׳ צריך לעשות הכל בדרך קבלת עול, בלי שום חשבונות כלל, וכלשון הידוע31 שאילו נצטוינו לחטוב עצים היינו עושים זאת באותו תוקף (מיטן זעלבן שטורעם) וחיות כמו בקיום המצוות שאנו יודעים את טעמם. אשר ב׳ ענינים אלו הוא בב׳ מדריגות, דבכללות הוא ההפרש בין רצון לתענוג, דברצון לא יש התחלקות פרטים, וכל הפרטים שוים בהרצון, שהרי גם כאשר אינו עושה פרט קל כפי הרצון, הרי אין זה הרצון (איז דאָך ניט דאָס דער רצון)32, לפי שברצון לא יש התחלקות כלל, משא״כ מצד התענוג הרי יש תענוג פרטי בכל מצוה ומצוה. דזהו מה שאמרו33 קלות שבקלות וחמורות שבחמורות שוין, שמצד התענוג הרי ישנם פרטי התחלקות מדריגות, אמנם מצד הרצון הרי הכל הוא בשוה. וזהו טעם ב׳ הדעות אם צריכות כוונה אם לאו, דמאן דאמר מצוות צריכות כוונה סבירא לי׳ דלהיות אשר צריך להמשיך ע״י כל מצוה ומצוה את הגילוי אור שמאיר על ידה, לזאת צריך לכוון בהמצוה, שע״י הכוונה הוא נעשה כלי להמשכת האור. ומאן דאמר אין צריכות כוונה סבירא לי׳ שהעבודה צ״ל בדרך קבלת עול, למעלה מהטעם.
אמנם עדיין צריך להבין ביאור טעם ב׳ הדעות. דמאן דאמר אין צריכות כוונה אינו מובן, שהרי מאחר שגילו לנו שע״י כל מצוה ומצוה נמשך גילוי אור מיוחד וע״י המצוה צריך להמשיך את האור, וא״כ הרי צריך לכוון בהמצוה בכדי להמשיך את האור. וגם צריך להבין בטעם המאן דאמר דצריכות כוונה, והרי טעמי תורה לא נתגלו34, ויתגלה לעתיד דוקא35, וא״כ איך אפשר לכוון בטעמי המצוות. אך הענין הוא דיש ב׳ בחינות בטעמים36, טעמים כמו שהם בכתר וטעמים כמו שהם בחכמה, וזה שטעמי התורה לא נתגלו הוא הטעמים כמו שהם בכתר, דטעמים אלו יתגלו לעתיד דוקא, אבל הטעמים כמו שהם בחכמה נתגלו גם עכשיו. ולכן סבירא לי׳ דמצוות צריכות כוונה, והוא בבחי׳ הטעמים שנתגלו בחכמה. והנה גם בתענוג יש ב׳ מדריגות37, תענוג הפשוט ותענוג המורכב, דהתענוג שבחכמה אינו תענוג פשוט, שהרי החכמה היא איזה מציאות דבר וא״כ הרי התענוג שבחכמה הוא בחי׳ תענוג המורכב באיזה דבר, ותענוג הפשוט הוא עצם התענוג שלמעלה מהחכמה. ולכן סבירא לי׳ שמצוות אין צריכות כוונה, דענין כוונת המצוות מה שבכל מצוה יש תענוג פרטי הוא בתענוג המורכב בחכמה, דטעמים אלו נתגלו ושייך בהם כוונה, אבל מצד תענוג הפשוט אין שייך התחלקות כלל, ובכדי להמשיך את התענוג הפשוט אינו ע״י הכוונה כי אם ע״י העבודה דקבלת עול, ולכן סבירא לי׳ שאין צריכות כוונה, לפי שהטעם והכוונה יכול לגרוע בהקבלת עול, והמשכת תענוג הפשוט הוא ע״י קבלת עול דוקא.
והנה כמו שהוא ההפרש בין מצוות וכוונתם, הנה כמו״כ הוא ההפרש בכללות בין תורה למצוות, דבתורה יש התחלקות, דאינו דומה התורה כמו שהיא למטה לכמו שהיא למעלה. וגם אינו דומה התורה בכאו״א, בין בהשגת התורה שכל אחד משיג באופן אחר, וגם יש התחלקות באור התורה, שאצל רשב״י הי׳ מאיר אור התורה, ולכן גילה את פנימיות התורה, לפי שאצלו האיר בחי׳ סתים דתורה בהגליא38, משא״כ בשאר התנאים. וגם בבחינות שלמטה יותר הרי יש כמה וכמה התחלקות באור התורה, ובכללות הרי אין דומה התורה למטה לכמו שהיא למעלה, כמאמר39 ועל תורתך באצילות שלמדתנו בבי״ע. משא״כ במצוות הרי אין בהם שום התחלקות והכל שוים בהם, דמזה מובן אשר שרש המצוות הוא למעלה משרש התורה, דשרשם הוא בתענוג הפשוט ולכן אין בזה התחלקות. דזהו ג״כ הטעם מה שהתורה היא ברוחניות והמצוות נתלבשו בדברים גשמיים דוקא, והוא לפי ששרש המצוות הוא נעלה יותר ולכן נתלבשו בגשמיות דוקא. ועד״מ ההפרש בין השפעת השכל להשפעת הטיפה40, דהשפעת השכל היא השפעה רוחנית והיא השפעת הארה בלבד, דלכן הנה דוקא כאשר התלמיד הוא בר שכל בעצמו אז יבין את השכל, אבל אם אינו בר שכל הרי ידוע מאמר העולם41 אַז אַ קאָפּ קען מען ניט אַרויפשטעלן (אי אפשר להציב ראש), והוא לפי שהיא השפעת הארה בלבד, משא״כ בהשפעת הטיפה הרי היא המשכת העצם, ולכן נעשה בזה הולדה חדשה, לפי שהיא המשכת העצם, ולכן אפשר להיות יפה כח הבן מכח האב42, לפי שהשפעת הטיפה היא המשכת העצם שלמעלה מכחות הגלויים כידוע. ולכן השפעת הטיפה היא בגשמיות דוקא, לפי שהעצם נמשך בגשמיות דוקא. דכמו״כ יובן ההפרש בין תורה למצוות, דתורה היא רוחניות ואין בה העצם, ומעשה המצוות הוא בגשמיות ויש בזה העצם. ובפרט לפי הידוע43 בפירוש ענין מעשה, אשר מעשה הוא מלשון כפי׳ וכמו מעשין על הצדקה44, שקיום המצוות צ״ל בדרך כפי׳ דוקא, וכמו שנתבאר בהמאמר דסוכות45 אשר קיום המצוות צ״ל בדרך כפי׳ וקבלת עול דוקא, לא רק מצוות ל״ת שענינם הוא שפורש את עצמו מהדברים שלבו של אדם מחמדתם46, אלא גם בקיום מצוות עשה צ״ל בדרך כפי׳ דוקא, למעלה מההרגל שלו והטעם ודעת שלו, וכמו הלימוד מאה פעמים ואחד47 שהוא למעלה מההרגל. וכללות קיום התורה ומצוות צ״ל בדרך חוקה חקקתי גזירה גזרתי48, אשר ע״י הכפי׳ וקבלת עול הוא מגיע בתענוג הפשוט. והנה יש עוד מעלה בקיום המצוות על תורה, דתורה היא בבחי׳ אור והמצוות הם בבחי׳ כלים. וידוע49 בענין הכלים אשר הכלים לא רק שהם מקבלים בתוכם את האור אלא שהם ממשיכים את האור, והוא לפי ששרשם הוא למעלה מהאורות דלכן הם ממשיכים את האור. והנה כשם שבכללות יש חילוק בין תורה למצוות, ובפרטיות במצוות גופא יש חילוק בין מעשה המצוות לכוונתם, הנה כמו״כ גם בתורה גופא יש ג״כ ב׳ בחינות אלו, והוא ההפרש בין השגת התורה לאותיות התורה, דבהשגת התורה יש התחלקות כנ״ל, משא״כ בקריאת אותיות התורה הרי גם איש פשוט שייך לזה, והוא בכולם בשוה. דענין האותיות הוא ענין הכלים, דוגמת המצוות שהם כלים כנ״ל. דזהו ההפרש שבתורה גופא, אבל בכללות הוא החילוק בין תורה למצוות.
ועפ״ז יובן מה שאמרו כל שמעשיו מרובין מחכמתו דומה לאילן ששרשיו מרובין וענפיו מועטין, שאפילו כל הרוחות שבעולם אין מזיזין אותו ממקומו, לפי שע״י מעשה המצוות בדרך קבלת עול הוא מגיע לבחי׳ שרשא דאילנא, הוא בחי׳ הכתר כנ״ל בבחי׳ תענוג הפשוט, ובעבודת האדם הוא בחי׳ רעותא דלבא שלמעלה מטעם ודעת מצד גילוי בחי׳ חי׳ יחידה, אשר לכן אין כל הרוחות שבעולם יכולים להזיזו ממקומו, שגילוי ח״י הוא גם בבחי׳ הנר״נ (היינו שהמצוות נותנים חיזוק גם בהתורה), אשר גם גוף וענפי האילן מתחזקים שאין יכולים להזיזן. דזהו ג״כ מ״ש ועל יובל ישלח שרשיו, דיובל הוא מלשון הובלה והמשכה, שנמשך בחי׳ שרש האילן גם בגוף וענפי האילן. וזהו ג״כ מה שמצינו גבי אברהם שהי׳ בתחילת שני אלפים תורה50 שאז הותחל הענין דמתן תורה51, דבכללות הרי מעשה האבות ריחות היו52, שהגיעו רק עד שרש ומקור הנבראים53, ובכדי להגיע למעלה מזה נתחדש ע״י מתן תורה דוקא, אבל מ״מ הרי ניתן לאברהם מצות מילה שבמצוה זו הי׳ דוגמת מתן תורה53, הנה כתיב גבי אברהם54 ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם הוי׳ א-ל עולם, דבחי׳ באר שבע הוא בחי׳ ז״א ולמעלה יותר הוא בחי׳ בינה55, דבכללות הוא בחי׳ ז״א דאצילות, בחי׳ אילן, והמשיך בבחי׳ באר שבע בחי׳ האשל, א׳ ש׳ ל׳, דאל״ף הוא בחי׳ פלא דכתר, ושי״ן הוא בחי׳ חג״ת, ולמ״ד הוא בחי׳ נה״י כמ״ש56 וכל בניך למודי הוי׳, הנה עבודתו של אברהם הי׳ להמשיך מבחי׳ שרש האילן, בחי׳ הכתר, לבחי׳ חג״ת ונה״י, עד שנמשך ג״כ בבחי׳ המלכות ולמטה יותר בנבראים, דזהו שמסיים ויקרא שם בשם הוי׳ א-ל עולם, שממשיך גם בנבראים הגילוי דא-ל עולם, לא א-ל העולם שעולם הוא דבר בפני עצמו ואלקות שולט עליו, כי אם א-ל עולם, אשר העולם גופא הוא אלקות57, דאין עוד מלבדו58.
וזהו ג״כ מ״ש בזהר פתח ר׳ יוסי כו׳ ויתרון ארץ בכל היא מלך לשדה נעבד, אשר היחוד חיצוני ישנו תדיר לצורך קיום העולמות, אמנם היחוד פנימי, היינו המשכת שרשא דאילנא מבחי׳ הכתר ותענוג הפשוט, הוא ע״י עבודת הכפי׳ וקבלת עול דוקא, שעי״ז נמשך מבחי׳ הכתר לבחי׳ הז״א ומלכות, עד שנמשך מזה גם בנבראים, שכל זה הוא ע״י עבודת השדה דחרישה וזריעה בדרך קבלת עול, שעי״ז נמשך משרשא דאילנא בבחי׳ השדה, בחי׳ מלכות ולמטה יותר בנבראים, בחי׳ א-ל עולם, אשר אין עוד מלבדו.
__________
1) לכללות מאמר זה – ראה בהנסמן לקמן הערה 13.
2) ח״א קכב, א.
3) קהלת ה, ח.
4) בכ״ז ראה ביאוה״ז (לאדהאמ״צ) פרשתנו (חיי שרה – בהוספות) קכט, ג ואילך. וראה לקוטי לוי״צ לזהר שם (ע׳ עח-ט).
5) בראשית ב, טו.
6) ראה יל״ר עה״פ. זח״א כז, א. תקו״ז תכ״א (סב, א). תנ״ה (פח, ב). לקו״ת שה״ש מח, ד. אוה״ת בראשית (כרך ו) תתרמא, סע״ב. ועוד.
7) ראה לקו״ת האזינו עד, סע״ב.
8) ראה לקו״ת נצבים נ, סע״ג ואילך. נב, ד. סה״מ דברים ח״ב ע׳ קה ואילך.
9) תהלים לד, טו. לז, כז. משלי יג, יט. טז, ו.
10) תו״א תרומה פא, ב.
11) ראה זח״ג רצ, ב (אד״ז). ע״ח שער (יב) עתיק פ״ב. שער (יד) או״א ספ״ז. שער (כה) דרושי הצלם דרוש ה. שער (כט) הנסירה פ״ג. וראה מאמרי אדה״ז הקצרים ע׳ תלא-ב.
12) שבהערה 4.
13) בכל הבא לקמן – ראה ד״ה ויטע אשל תרע״ח (סה״מ תרע״ח ע׳ ס ואילך). ד״ה הנ״ל תרצ״ט (סה״מ תרצ״ט ע׳ 89 ואילך). לקו״ש ח״ד ע׳ 1210 ואילך. וראה גם ד״ה וירא והנה איל תרל״ה (סה״מ תרל״ד ע׳ שיט ואילך).
14) פ׳ שופטים כ, יט. וראה תענית ז, א. לקו״ש חכ״ד ע׳ 115.
15) ח״ג רב, ב.
16) תולדות כז, כז.
17) ראה קהלת יעקב בערכו.
18) ל׳ הכתוב – תהלים קיג, ט. ראה זהר ח״א ריט, א. ח״ב פד, א. פה, ב. פרדס שער (כג) ערכי הכינויים מערכת אם הבנים. תניא פ״ג. לקו״ת שמע״צ פח, ד. ובארוכה – המובא ב״קובץ י״א ניסן – שנת הקי״ג״ (קה״ת, תשע״ד) ע׳ 193 ואילך.
19) תהלים עג, כח.
20) ראה זח״א ו, רע״א. תקו״ז ת״ה (יט, א). תכ״ח (עב, ב). ועוד. אגה״ק ס״ה (קז, א). לקו״ת ר״פ ראה (יח, א-ב). ועוד.
21) סנהדרין קו, סע״ב.
22) לקו״ת שלח מ, ב. נא, ב. ועוד.
23) ב״ר פס״ח, יב.
24) ב״ר פי״ד, ט. דב״ר פ״ב, לז.
25) אבות פ״ג מי״ז.
26) ירמי׳ יז, ח.
27) ברכות יג, א. פסחים קיד, ב.
28) זח״ג רסב, א. וראה בארוכה סידור (עם דא״ח) שער התפילין ז, סע״א ואילך. אמרי בינה (קה״ת, תשמ״ה) שער התפילין ה [קיב], א ואילך. וראה גם תניא פמ״א (נו, ב). ובכ״מ.
29) שער הכוונות ענין הציצית דרוש ז. פע״ח שער (ג) הציצית פ״ו. לקו״ת קרח נג, א-ב. ובכ״מ.
30) ראה פע״ח שער (כח) חג הסוכות פ״ד. אוה״ת פרשתנו (כרך ב בהשמטות) תכה, ב.
31) לקו״ת שלח מ, א. ועוד.
32) ראה סה״מ קונטרסים ח״ב שיא, ב ואילך. שנ, ב. סה״מ אידיש ע׳ 42. שם ע׳ 172. סה״מ ויקרא ע׳ ג. במדבר ח״א ע׳ עדר. לקו״ש ח״ל ע׳ 151. ועוד.
33) ראה תדא״ר פכ״ו. תנחומא עקב ב. יל״ש יתרו רמז חצר. משלי רמז תתקלז. ועוד. וראה לקו״ש ח״ד ס״ע 1191 ואילך. קונטרס משיחות ש״פ מטו״מ תשמ״ז.
34) ראה סנהדרין כא, ב.
35) ראה פרש״י עה״פ שה״ש א, ב.
36) ראה אוה״ת וארא (כרך ז) ע׳ ב׳תקעה.
37) ראה תו״ח תולדות ה [קמו], ג.
38) ראה המשך חייב אדם לברך תרל״ח פכ״ג (ע׳ לט-מ). פכ״ה (ע׳ מב). סה״מ ימי הספירה ע׳ רט ואילך.
39) לקו״ת עקב יז, ב. וראה סה״מ תרל״ד ע׳ רעח. ה׳ש״ת ע׳ 68. וש״נ. סה״מ דברים ח״א ע׳ יא. ובכ״מ.
40) ראה גם סהמ״צ להצ״צ ג, א. סה״מ תרמ״ג ע׳ קכט. תרנ״ג ע׳ ריט. תרנ״ד ע׳ רנה. תרנ״ז ע׳ סב. תרנ״ט ע׳ ג. המשך תרס״ו ע׳ קעג. סה״מ עת״ר ע׳ קפה. תש״ז ע׳ 132. ובכ״מ.
41) הובא במקומות שבהערה הקודמת. וראה גם סה״מ תרמ״ד ע׳ קע. המשך תער״ב ח״א ע׳ צז. סה״מ קונטרסים ח״ב שלג, א. תש״ד ע׳ 19. ועוד.
42) שבועות מח, א.
43) ד״ה ועבדי דוד תרצ״ט (סה״מ תרצ״ט ע׳ 191. שם ע׳ 197). וראה לקו״ת בחוקותי מח, א. לקו״ש חי״ב ס״ע 238-9. ועוד.
44) ב״י לטור יו״ד סרמ״ח.
45) ד״ה חסידים ואנשי מעשה (סה״מ סוכות-שמח״ת ע׳ לד).
46) ע״פ ל׳ חז״ל – מכות כג, ריש ע״ב (במשנה).
47) ראה חגיגה ט, ב. תניא פט״ו.
48) תנחומא חוקת ג. ח. במדב״ר פי״ט, א. שם, ח. יל״ש ר״פ חוקת.
49) ראה המשך תער״ב ח״א פצ״ג (ס״ע קעח ואילך). ח״ב ע׳ א׳יג. ובכ״מ.
50) סנהדרין צז, סע״א. ע״ז ט, א.
51) ראה בארוכה ספר הערכים – חב״ד (כרך א) ערך אברהם אבינו ס״ד (ס״ע עא ואילך). וש״נ.
52) שהש״ר פ״א, ג.
53) ראה ד״ה וכל העם תרע״ח (סה״מ תרע״ח ע׳ קסד ואילך). ד״ה קדש ישראל להוי׳ תשח״י (סה״מ במדבר ח״ב ע׳ רעח). לקו״ש חט״ו ע׳ 75 ואילך.
53) ראה לקו״ש ח״ה ע׳ 88-9.
54) וירא כא, לג.
55) ראה זח״א קמו, ב ואילך. ד״ה מי מנה תשח״י (סה״מ במדבר ח״ב ס״ע קכט ואילך), ובמקומות שנסמנו שם הערה 1.
56) ישעי׳ נד, יג.
57) ראה לקו״ת תבוא מב, ד. מג, ג. המשך תער״ב ח״א פקל״ג (ע׳ רנז ואילך). ובכ״מ.
58) ואתחנן ד, לה.
[סה"מ בראשית ח"א ע' ערב ואילך]
נדפס בסה״מ תשי״ט ע׳ 569 ואילך.
חלק מתוכן המאמר הוגה ע״י כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א ונדפס בלקו״ש ח״ד ע׳ 1210 ואילך.