בס״ד. ש״פ ראה, כ״ה מנחם-אב, מבה״ח אלול ה׳תשי״ט
הנחה בלתי מוגה
עשר1 תעשר את כל תבואת זרעך2, ואמרו רז״ל3 עשר בשביל שתתעשר, דמ״ש עשר תעשר ב׳ פעמים אי אפשר לפרש שהכוונה היא אפילו מאה פעמים, כמו שמפרשים בכמה מקומות4, שהרי מעשר הוא דבר קצוב, ולכן פירשו שזהו ב׳ ענינים, עשר ותתעשר, שנתינת המעשר הוא בשביל שתתעשר. דהגם שאמרו5 הוו כעבדים כו׳ שלא על מנת לקבל פרס, הנה זהו בכל הענינים, משא״כ במצות צדקה בכלל ובמעשר בפרט הרי הקב״ה מבקש6 ובחנוני נא בזאת, וזהו עשר בשביל שתתעשר.
והנה ידוע אשר מעשר הוא בחי׳ ספירת המלכות כמבואר בספרי הקבלה7, והטעם מה שספירת המלכות נקראת בשם מעשר אינו רק מצד הענין שספירת המלכות היא ספירה עשירית, אלא גם לפי כמו שהמעשר הוא חלק קטן בלבד בערך לשאר החלקים, כך גם ספירת המלכות היא חלק קטן בערך לשאר הספירות. ויובן זה עד״מ בכחות הנפש באדם למטה, אשר כח המלוכה וההתנשאות חלוק מכל הכחות, שכל הכחות הם בשלימות לעצמו, לא מבעי כח השכל שהוא לעצמו, דלא רק שאינו צריך לזולת אלא עוד זאת שהזולת מבלבל לשכל, וכידוע הראיות על זה8, אלא גם המדות שהם לזולתו, וכמו בחסד ורחמים שצריך שיהי׳ זולת על מי להתחסד ועל מי לרחם, וכמו שמצינו גבי אברהם אבינו שנצטער על שלא היו לו אורחים9, לפי שאי אפשר להיות התפשטות מדת החסד בלי זולת, מ״מ הרי עצם המדות הם לעצמו, שבלעדי המדות הוא חסר, דכאשר לא יהי׳ לו אחת מהמדות בגילוי אזי הוא חסר, משא״כ כח המלוכה וההתנשאות אשר היא רק לזולתו, דגם כאשר לא יהי׳ מדת ההתנשאות בגילוי אינו חסר כלל. והדוגמא מזה יובן למעלה בענין ספירת המלכות אשר היא רק בשביל הזולת, וכידוע בענין מה שבספר יצירה נזכר רק ג׳ יסודות אש מים רוח ואינו נזכר יסוד העפר, ומבואר ע״ז בפרדס10 שהוא עד״מ קדירה עם מים שע״י רתיחת המים שעל האש נבדל העפר וניכר בפני עצמו, והיינו דבחי׳ המלכות נכללה בשאר הספירות והיא גילוי כללות הספירות, או גילוי כל ספירה וספירה, וכמבואר בלקו״ת11 בענין המסעות, דזהו ההפרש בין האצלת כל הספירות לאופן האצלת המלכות, דכל הספירות נאצלו בכמה נקודות וספירת המלכות נאצלה בנקודה אחת12, ובנינה הוא מגילוי שאר הספירות, דמובן מזה איך שהמלכות היא רק חלק קטן בערך שאר הספירות, ולכן נקראת בשם מעשר.
והנה נתינת המעשר הוא ללוי, דעבודת הלויים הי׳ שהיו אומרים שירה על היין13, דענין השירה וכן גם ענין היין הוא בספירת הבינה14. והנה אמירת השירה היא על היין שיש בו גם ניסוך על גבי המזבח, דניסוך היין הוא ע״י כהנים ואמירת השירה הוא ע״י הלויים. וההפרש בין ניסוך לשירה יובן מענין ההפרש בין כהנים ללויים, דכהנים ענינם המשכה מלמעלה למטה, וכמ״ש בזהר15 דכהני בחשאי וברעותא דליבא, ועבודת הלויים היא העלאה מלמטה למעלה ובהיפך ענין החשאי כידוע16, וכמו״כ יובן גם ההפרש בין כהנים ולויים בענין עבודתם שביין, דעבודת הכהנים הוא בניסוך היין שענינו המשכה מלמעלה למטה, וכידוע17 בענין כל הקורא קריאת שמע בלא תפלין כאילו הקריב עולה בלא מנחה וזבח בלא נסכים18, דקריאת שמע הו״ע העלאה מלמטה למעלה ותפילין הו״ע המשכה מלמעלה למטה, וכן הוא גם בענין עולה ונסכים, דעולה הוא העלאה מלמטה למעלה כמ״ש19 כליל תקטר והנסכים ענינם הוא המשכה מלמעלה למטה, משא״כ ענין השירה הוא העלאה מלמטה למעלה, ולכן הוא ע״י הלויים דעבודתם הוא בדרך העלאה וכמ״ש20 ועבד הלוי הוא. וצריך להבין איך אפשר שבענין היין עצמו יהיו שני הפכים.
והענין דהנה יין הוא בחי׳ בינה21, דבינה הוא בחי׳ רחובות הנהר22, דחכמה הוא נקודה בלבד23, בחי׳ מעין24, והבינה הוא התרחבות, שמצד זה ענין הבינה הוא המשכה מלמעלה למטה, מבחי׳ הנקודה להתרחבות. אך מ״מ הרי ידוע דבינה הוא יסוד האש25, והענין בזה אשר ההתרחבות דבינה הוא ע״י צמצום, שצריך להיות תחילה צמצום והעלם בנקודת החכמה ואז דוקא אפשר להיות ההתרחבות דבינה, דכל זמן שמאיר תוקף האור אי אפשר שיהי׳ בזה התחלקות פרטים, דבתוקף האור, ולפעמים איתא הלשון פנימיות האור26, הרי אין בה בחי׳ אותיות ואי אפשר שיהי׳ בזה פרטים, כי אם כשנתעלם פנימיות האור ונשאר רק חיצוניות האור שיש בה אותיות אזי אפשר שיבוא להתחלקות פרטים. וזהו ב׳ הענינים דבינה, דאף שענין ההתרחבות הרי זה בחי׳ המשכה שנמשך מן הנקודה לבחי׳ התרחבות, מ״מ הרי זה בחי׳ גבורות לפי שבאה ע״י צמצום.
והנה ענין הצמצום שבמרחב הבינה אינו דומה להצמצום שבנקודת החכמה, דגם נקודת החכמה באה ע״י צמצום, אמנם הצמצום שבנקודת החכמה הוא ע״ד לעולם ישנה אדם לתלמידו בדרך קצרה27, שהכוונה בזה שנותן את כל האור להתלמיד אלא שהיא בדרך קצרה28, וכלשון הרמב״ם29 דברים מועטים ועניניהם מרובים, והיינו שבנקודת החכמה ישנו כל תוקף ופנימיות האור, אלא שהיא באופן דנקודה, אבל יש בזה כל התוקף והפנימיות ומשום זה אי אפשר שיהי׳ בזה התחלקות פרטים כנ״ל, משא״כ הצמצום דבינה הרי זה צמצום באמת, אשר פנימיות האור דחכמה הוא מתעלם ומה שנמשך בבינה הוא רק חיצוניות בלבד, דמשום זה הנה החכמה היא בחי׳ מים ובינה בחי׳ אש. והנה כשם שהחכמה ובינה חלוקים במהותם, כך הם חלוקים גם בענין העבודה הבאה מהם, שמצד הבינה נעשה צמאון ואהבה כרשפי אש, דלהיות שבבינה חסר פנימיות האור, הנה הגם שמשיג את הענין בהתרחבות בכל הפרטים, אבל להיות שמרגיש שכל זה הוא רק חיצוניות בלבד והפנימיות חסר אצלו, לזאת הוא מתעורר באהבה כרשפי אש ובתשוקה וצמאון לפנימיות האור. ועוד זאת, דלהיות שבבינה הוא רק חיצוניות האור בלבד, לכן הוא בבחי׳ מציאות ולכן שייך שיהי׳ צמאון כו׳. משא״כ מצד החכמה שמאיר פנימיות האור, הרי הוא בביטול כו׳, וגם אין שייך ענין הצמאון שהרי מאיר אצלו פנימיות האור, והיינו דבחינה זו שהצמאון אלי׳ מצד הבינה הרי בחכמה היא בגילוי, ובמילא אין שייך ענין הצמאון. אמנם, הגם שהבינה הוא בחי׳ צמצום כנ״ל, מ״מ להיות שהיא בחי׳ מרחב, לזאת הנה ע״י הרצוא והצמאון והשוב שאחרי הרצוא, הנה עי״ז נמשך לו מבחינה שלמעלה גם מבחי׳ נקודת החכמה, והיא בחי׳ מרחב העצמי, דנקודת החכמה הרי היא בחי׳ נקודה בלבד, דעם היות שיש בזה כל תוקף ופנימיות האור כנ״ל, מ״מ הרי האור הוא באופן של צמצום בבחי׳ נקודה, אך ע״י הרצוא ושוב דבינה הרי נמשך בחי׳ מרחב העצמי ובא בגילוי בהמרחב דבינה, והוא בחי׳ פנימיות בינה שנמשך בה מבחי׳ פנימיות החכמה, שהיא פנימיות עתיק30. וזהו ענין נתינת המעשר ללויים, דמעשר הוא בחי׳ המלכות, הנה צריך להעלות בחי׳ המלכות להבינה, עד שיומשך בה מרחב העצמי.
והענין, דהנה ספירת המלכות היא שרש הנבראים, ואופן ההתהוות מספירת המלכות הוא בדרך התלבשות, וכמ״ש31 בראשית ברא אלקים, ברא אלקים לעשות32, וכמשנ״ת במאמרים הקודמים33 בענין ההפרש בין ההתהוות שמשם אלקים לההתהוות שמשם הוי׳, דההתהוות שמשם הוי׳ היא התהוות שבדרך ממילא, כי הוא צוה ונבראו34, לפי שהיא התהוות שבדרך קירוב, אמנם בכדי שיהי׳ התהוות היש, ובפרט יש נפרד, לזה צריך התהוות שבדרך התלבשות דוקא, שמשם אלקים, לפי שההתהוות אינה כעין עילה ועלול כי אם התהוות שבדרך ריחוק דוקא עד שנעשה יש נפרד, והוא ההתהוות שמצד המלכות. אמנם תכלית הבריאה הוא לעשות לתקן35, והתיקון הוא שיהי׳ בזה ויכולו השמים והארץ גו׳36, ויכולו מלשון כליון וצמאון37, והוא העלאת המלכות לבינה, אשר גם בהעולמות דבחי׳ יש שמצד המלכות יהי׳ בהם הכליון והצמאון שמצד הבינה. וזהו מ״ש38 ברוך הוי׳ אלקי ישראל מן העולם ועד העולם, דיש ב׳ בחי׳ עולמות, עלמא דאתכסיא ועלמא דאתגליא, שבהם ההפרש בין דעת עליון ודעת תחתון, מלמעלה למטה ומלמטה למעלה, שהדיעה שלמטה הוא שלמטה הוא יש ולמעלה אין, שמרגיש את עצמו ליש אלא שמשיג ובא גם לידי הרגשה שישנו אין שמהוה ומקיים ומחי׳ אותו. דזהו בחי׳ עלמא דאתגליא, והכוונה היא שיומשך מן העולם ועד העולם, דבבחי׳ עלמא דאתגליא יומשך הביטול דדעת עליון, שיורגש בהנבראים אשר כל מציאותם הוא כמו שהם כלולים במקורם, וכמו דגים שבים שמיד שפורשים מן הים אין בהם חיות כלל39, כי אם כל מציאותם הוא כמו שהם בתוך הים, כמים לים מכסים40, והיינו שיהי׳ בהם הביטול, לא רק שירגישו את כח הפועל שבנפעל, כי אם גם שיורגש בהם הביטול דהוא צוה ונבראו.
וכל זה הו״ע העלאת המלכות לבינה, אך הרי נת״ל שגם הבינה היא בצמצום והתכלית הוא להמשיך בחי׳ מרחב העצמי, אי לזאת הנה אינו מספיק גם המשכת דעת עליון כי אם צריך להמשיך בחינה נעלית יותר, והוא בחי׳ א-ל דעות הוי׳41. וכמבואר בלקו״ת42 ד״ה ושמתי כדכד, להוי כדין וכדין43, שיהיו ב׳ הדיעות יחד, והוא מבחי׳ א-ל דעות הוי׳, שכולל ב׳ הדעות, לפי שהוא למעלה מב׳ הדעות לכן כוללם יחד. והוא בחי׳ מרחב העצמי, ונמשך בבחי׳ המלכות דוקא, דמן המיצר (דוקא) קראתי גו׳ ענני במרחב44, שהמשכת המרחב העצמי הוא בהמיצר דמלכות דוקא. וע״ד מעלת בעלי תשובה על צדיקים שעבודתם היא בחילא יתיר45, להיות שהיו בארץ צי׳ כו׳ לזאת עבודתם היא בחילא יתיר. וכמו״כ יובן גם בענין הנבראים שנתהוו מספירת המלכות שהם בחי׳ יש ודבר נפרד, הנה ע״י הצמאון שמן המיצר, עי״ז נמשך בחי׳ מרחב העצמי. וזהו ג״כ ענין התפילה, שיש בזה ב׳ בחינות46, תפילת עני ותפילת עשיר, דבתחילה הוא בחי׳ תפילת עני, והוא המשכת האור שבערך הנבראים בבחי׳ מילוי החסרון, אבל הוא בחי׳ די מחסורו47 בלבד ואי אתה מחוייב לעשרו48, ואח״כ הוא בחי׳ תפילת עשיר, המשכת בחי׳ מרחב העצמי שהו״ע העשירות, בלי גבול. והמשכת המרחב העצמי הוא בבחי׳ המיצר דמלכות דוקא, דזהו ענין מה שהטעימן להאבות מעין עולם הבא49, באברהם דכתיב50 והוי׳ ברך את אברהם בכל, בת היתה לאברהם אבינו ובכל שמה49, ומבאר כ״ק אדמו״ר הצ״צ באור התורה51, דכל הוא בחי׳ כל דאחיד בשמיא ובארעא52, דבכללות הוא בחי׳ די מחסורו, ובחי׳ בכל הוא למעלה מבחי׳ כל והוא בחי׳ עשירות, מרחב עצמי, הנה המשכת בחי׳ בכל הוא בבחי׳ בת דוקא, היינו בבחי׳ המלכות, דהנה אמרו53 לא זז מחבבה עד שקראה בתי ועד שקראה אחותי ועד שקראה אמי, אמנם אמיתית העלי׳ הוא למעלה גם מבחי׳ אמי שהוא בחי׳ הבינה, כי אם התכלית הוא בחי׳ העשירות והמרחב שנמשך בבחי׳ בת דוקא, בחי׳ בת ציון54. וזהו ג״כ מ״ש55 אז תשמח בתולה במחול, בתולה בחי׳ בת כנסת ישראל, וענין המחול הוא הקירוב שאחרי הריחוק, דאחרי הריחוק נעשה קירוב גדול יותר והשמחה גדולה יותר56, דשמחה הוא בספירת הבינה57 וגם תשובה הוא בספירת הבינה58, אמנם התכלית הוא המרחב העצמי שנתגלה בבינה, דזהו שבתשובה יש בחי׳ תשוב ה׳ תתאה ויש בחי׳ תשוב ה׳ עילאה59, והיינו שהוא למעלה גם מבחי׳ ה׳ עילאה, בינה, כי אם בחי׳ המרחב דוקא, שהוא השמחה יתירה הבאה אחר הריחוק דוקא, דמן המיצר דוקא ענני במרחב.
וזהו עשר תעשר עשר בשביל שתתעשר, שנתינת המעשר צריך להיות ללוי, שהמעשר הוא בחי׳ המלכות צריך לתת ללוי היינו להעלותו לבחי׳ בינה, דכל זה הוא בחי׳ די מחסורו, ואח״כ אומר בשביל שתתעשר והוא המשכת בחי׳ העשירות והמרחב עצמי שנמשך ע״י הבינה בבחי׳ המלכות, שמצד הריחוק דוקא בא לקירוב היותר גודל. וזהו ג״כ ענין חודש אלול, דאלול הוא אני לדודי ודודי לי60, בתחילה אני לדודי ואח״כ ודודי לי, היינו העבודה שמלמטה למעלה61, והעבודה דחודש אלול עד יום הכיפורים הוא בבחי׳ לב נשבר ונדכה62, ועי״ז בא אח״כ לשמחה היותר גדולה בשמיני עצרת, דזהו אז תשמח בתולה במחול, אז בגימטריא שמונה63, והוא גילוי השמחה בשמיני עצרת שהוא שמן בכל השמנונית ועשירות דמרחב בלי גבול, שגילוי זה בא ע״י העבודה דלב נשבר ונדכה בחודש אלול, דמן המיצר דוקא ענני במרחב, המשכת המרחב העצמי בכתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה בבני חיי ומזוני רויחי למטה מעשרה טפחים.
__________
1) לכללות מאמר זה – ראה ד״ה זה עטר״ת (סה״מ עטר״ת ע׳ תרכא ואילך).
2) פרשתנו (ראה) יד, כב.
3) תענית ט, א.
4) ראה ב״מ לא, א.
5) אבות פ״א מ״ג.
6) מלאכי ג, י. תענית שם.
7) תקו״ז תי״ז. פרדס שער (כג) ערכי הכינויים ערך מעשר. ועוד.
8) ראה סה״מ שמות ח״ב ס״ע שז-ח. וש״נ.
9) פרש״י ר״פ וירא. וראה גם ב״ר פמ״ח, ט.
10) שער (ט) המכריעין פ״ג.
11) מסעי פט, ב ואילך.
12) ראה ביאוה״ז לאדהאמ״צ בלק ק, א ואילך. להצ״צ ח״א ע׳ תצו. אוה״ת בראשית (כרך ג) תקמג, ב. המשך תער״ב ח״ג ע׳ א׳שנז ואילך. ובכ״מ.
13) ברכות לה, א ובפרש״י. רמב״ם הל׳ כלי המקדש פ״ג ה״ב.
14) ראה לקמן בפנים, ובהנסמן בהערה 21.
15) ראה זח״ג לט, א. פח, ב. קעז, ב.
16) ראה זהר שם לט, א.
17) ראה לקו״ת שלח מ, א. מא, ג. ד״ה ושאבתם תרכ״א (קה״ת, תש״נ). תרל״ד (בכת״י 2085). תרמ״ד (סה״מ תרמ״ד ע׳ רסו ואילך). תרנ״ד (סה״מ תרנ״ד ע׳ יט ואילך). תרח״ץ (סה״מ תרח״ץ ע׳ נה ואילך). ד״ה כי תבואו דש״פ שלח תשי״ב (סה״מ במדבר ח״א ע׳ קצד ואילך), ובהנסמן שם הערה 1.
18) ברכות יד, סע״ב.
19) צו ו, טו.
20) קרח יח, ג. וראה ביאוה״ז (לאדהאמ״צ) קרח צה, א. ד״ה ועבד הלוי תשד״מ (סה״מ במדבר ח״ב ע׳ מז ואילך). ובכ״מ.
21) ראה לקו״ת סוכות פ, א. ד״ה ושאבתם שבהערה 17. ד״ה הנ״ל דשבת חוה״מ סוכות שנה זו (סה״מ סוכות-שמח״ת ע׳ לט ואילך).
22) ל׳ הכתוב – וישלח לו, לז. ראה ע״ח שער (ד) דרושי נקודות פ״ד. תו״א יתרו עד, ב. מג״א (הוספות) קיח, ג. לקו״ת פרשתנו יח, ב. ובכ״מ.
23) ראה זח״א ו, רע״א. תקו״ז ת״ה (יט, א). תכ״ח (עב, ב). ועוד. אגה״ק ס״ה (קז, א). לקו״ת שם (יח, א-ב). ועוד.
24) ראה לקו״ת שה״ש לט, א ואילך.
25) ראה לקו״ת פרשתנו שם כו, ב. תו״ח לך לך צא, ג. ובכ״מ.
26) ראה המשך תרס״ו ע׳ נ.
27) פסחים ג, ב. חולין סג, ב.
28) ראה לקו״ת ר״פ בשלח. ביאוה״ז לאדהאמ״צ אחרי עו, ד. להצ״צ ח״א ע׳ שסג-ד. ובכ״מ.
29) הל׳ דעות פ״ב ה״ד.
30) ראה לקו״ת נצבים מט, ד. הערת כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א בקונטרס לימוד החסידות פ״ג (ע׳ 6. אגרות-קודש אדמו״ר מהוריי״צ ח״ג ע׳ שלה-ו. ובשינויים קלים – סה״מ ה׳ש״ת ע׳ 49-50). וש״נ.
31) בראשית א, א.
32) שם ב, ג.
33) ד״ה לא הביט און ביעקב דש״פ חו״ב (סה״מ במדבר ח״ב ע׳ קמט). ד״ה אר״א כל אדם לעמל נברא די״ג תמוז (סה״מ י״ב-י״ג תמוז ע׳ עז).
34) תהלים קמח, ה.
35) בראשית ב, ג. ב״ר פי״א, ו ובפרש״י עה״פ.
36) בראשית שם, א.
37) אוה״ת בראשית מב, סע״ב ואילך. (כרך ג) תקה, ב ואילך. תקח, א ואילך.
38) תהלים קו מח. וראה זח״א קנג, ב. אוה״ת שם תצד, א. תקנא, א. המשך חייב אדם לברך תרל״ח עד ג. ועוד – הובא ב״קובץ י״א ניסן – שנת הק״ו״ (קה״ת, תשס״ז) עה״פ (ע׳ 78 ואילך).
39) ראה ברכות סא, ב. ע״ז ג, ב.
40) ל׳ הכתוב – ישעי׳ יא, ט.
41) ל׳ הכתוב – שמואל-א ב, ג.
42) פרשתנו כד, ד ואילך. כו, ג ואילך.
43) ב״ב עה, א.
44) תהלים קיח, ה.
45) ראה זח״א קכט, ב. מאמרי אדה״ז תקס״ה ח״א ע׳ תפז ואילך. אוה״ת שה״ש כרך ב ע׳ תרנא ואילך.
46) ראה זח״א קסח, ב. ד״ה תפלה למשה תר״ס (סה״מ תר״ס ע׳ מט ואילך). תשכ״ט (סה״מ נ״ך-מאחז״ל ע׳ מד ואילך). ד״ה וידבר גו׳ זאת חוקת התורה תשכ״ט (סה״מ במדבר ח״ב ע׳ סג ואילך). ד״ה פדה בשלום תשי״ב (סה״מ יו״ד-י״ט כסלו ע׳ צ-צא). וש״נ.
47) פרשתנו טו, ח.
48) ראה כתובות סז, ב.
49) ב״ב טז, סע״ב ואילך.
50) חיי שרה כד, א.
51) חיי שרה קכה, ב.
52) דברי הימים-א כט, יא ובתיב״ע.
53) שהש״ר פ״ג, יא.
54) זכרי׳ ב, יד. וראה גם תו״א מקץ לו, א ואילך. שם, ד ואילך. ד״ה רני ושמחי תשכ״ז (סה״מ במדבר ח״א ע׳ קמט ואילך). ועוד.
55) ירמי׳ לא, יב. ראה לקו״ת שמע״צ פו, ג. ד״ה אז תשמח בתולה במחול דש״פ ראה תרל״ט (סה״מ תרנ״ד ע׳ שלז ואילך).
56) בזכרון אחדים שנתבאר כאן המשל דבן מלך שהי׳ בשבי׳ וכשיוצא משם ובא לאביו הרי הוא בשמחה ובתענוג גדול ביותר (ראה תניא פל״א (מ, סע״א-ב)). המו״ל.
57) ראה לקו״ת שם פח, ד. ובארוכה – ראה המובא ב״קובץ י״א ניסן – שנת הקי״ג״ (קה״ת, תשע״ד) ע׳ 193 ואילך.
58) ראה זהר ח״א עט, סע״ב (סתרי תורה). ח״ג קכב, א (רע״מ). רטז, רע״א (רע״מ). תקו״ז בהקדמה (י, א). ת״ו (כב, א). אגה״ת רפ״ט.
59) ראה זהר שם קכב, א. אגה״ת רפ״ד.
60) שה״ש ו, ג. ראה אבודרהם סדר תפלת ר״ה ופירושה פ״א. פע״ח שער (כד) ר״ה פ״א. שער הפסוקים להאריז״ל עה״פ. ב״ח לטואו״ח הל׳ ר״ה סתקפ״א ד״ה והעבירו. ועוד – נסמן בסה״מ דרושי חתונה ע׳ ריח הערה 67.
61) בכ״ז – ראה לקו״ת פרשתנו לב, א ואילך. ובכ״מ.
62) תהלים נא, יט.
63) ראה כלי יקר ר״פ שמיני.
[סה"מ דברים ח"א ע' רסז ואילך]
נדפס בסה״מ תשי״ט ע׳ 724 ואילך.