בס״ד. אור ליום ג׳, ערב חג השבועות ה׳תשל״ג
הנחה בלתי מוגה
בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו ששים רבוא מלאכי השרת לכאו״א מישראל וקשרו להן שני כתרים אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע1, והנה ידוע שהמעלה דהקדמת נעשה לנשמע היא הביטול2, שמקבל על עצמו לקיים כל דבר שיאמרו לו עוד טרם ששומע אם יוכל לקיימה, כדאיתא בגמרא3 דקדמיתו פומייכו לאודנייכו כו׳. שמזה מובן, שהענין דהקדמת נעשה לנשמע היא ביטול לגמרי שלמעלה מכל מדידה והגבלה ולמעלה מהשכל וטעם ודעת. ועד שמבואר בכמה מקומות4, שהביטול דהקדמת נעשה לנשמע היא לא ביטול להרצונות כי אם ביטול לבעל הרצון. דהנה בחי׳ הרצון, אף שהוא כח מקיף, מ״מ, מכיון שהוא כבר בבחי׳ מרוצה (גילוי), הרי הוא שייך לפרטים ודרגות. ולכן, גם בהביטול לבחי׳ הרצון שייך פרטים ודרגות בהביטול שהוא לפי ערך הרצון. משא״כ בהביטול לבחי׳ בעל הרצון, מכיון שבעל הרצון הוא למעלה מכל התחלקות, לכן גם אופן הביטול לבעל הרצון הרי זה למעלה מכל התחלקות. וזהו המעלה הנפלאה שהקדימו נעשה לנשמע, אשר גם קודם מתן תורה בחמשה בסיון ערב זמן מתן תורתנו, היו ישראל במעמד ומצב כזה שקיבלו עליהם לקיים את התורה, ולא רק שקיבלו סתם אלא שקבלה זו היתה בביטול ובביטול עצום שלמעלה מכל אופני ביטול, ביטול לבעל הרצון. אך עפ״ז צריך להבין, מכיון שכל עיקר הענין דהקדמת נעשה לנשמע היא ההכרזה שיקיימו כל מה שיאמרו, הוצרך לומר איזה לשון אחר המורה על ענין הקיום, ולמה בוחר בהלשון נעשה דוקא, שנעשה הוא גם מלשון עשי׳, שהיא דרגא הכי תחתונה, וכמבואר בשער היחוד והאמונה5 (עה״פ6 כולם בחכמה עשית) שעשי׳ היא דרגא הכי תחתונה שבאדם התחתון, והטעם לזה הוא לפי שבאדם העליון הוא כן. ובכל אופן, הרי מובן (בנוגע לעניננו), שגם בנשמות היא דרגא הכי תחתונה. ואינו מובן, מהו הדיוק בהקדימו נעשה לנשמע, שהקיום (שיקיים כל מה שיאמרו) הוא מקשר עם ענין העשי׳, דרגא הכי תחתונה.
והנה הקדמת נעשה לנשמע (של ישראל), פעל הענין דנתינת התורה (מלמעלה) וידבר7 אלקים את כל הדברים האלה לאמר. וידוע הדיוק8 בזה שנאמר כאן שם אלקים דוקא, הרי שם אלקים הוא למטה משם הוי׳ וכמ״ש9 שמש ומגן הוי׳ אלקים, והרי במתן תורה הי׳ גילוי הכי נעלה ועצום, וכידוע הפתגם10 שמתן תורה לא יהי׳ עוד פעם, וא״כ למה נאמר כאן שם אלקים דוקא. וידוע הביאור בזה11, ששם אלקים הנזכר כאן הוא שם אלקים כמו שהוא בתכלית העילוי, ועד לבחי׳ אלקים שלמעלה מהצמצום. אך אעפ״כ מובן, שהכוונה בשם אלקים כאן היא גם לשם אלקים כמו שהוא למטה ועד לאלקים בגימטריא12 הטבע. והיינו דכמו שבהענין דהקדימו נעשה לנשמע הנה אף שהקדמת נעשה לנשמע הו״ע הביטול הכי נעלה שלמעלה גם מהביטול לבחי׳ הרצון, מ״מ הנה זה מה שבחר בהלשון נעשה דוקא הוא לפי שזה שייך גם לענין העשי׳ שמורה על דרגא הכי תחתונה, עד״ז הוא גם בהענין דשם אלקים שנאמר במתן תורה, אשר עם היות שהוא בחי׳ שם אלקים כמו שהוא בתכלית העילוי כנ״ל, הנה ביחד עם זה שייך הוא גם לבחי׳ שם אלקים כמו שהוא במדריגה תחתונה, בגימטריא הטבע. דהנה כללות שמות הקדושים נחלקים לב׳ סוגים13, שם הוי׳ שהוא שם העצם14 שם המפורש15 ושם המיוחד16, ושארי השמות. ובכללות יותר הוא שם הוי׳ ושם אלקים. והחילוק17 שבין שם אלקים לשם הוי׳ הוא דוגמת החילוק שבין כלים (הנמשכים משם אלקים) לגבי אורות (הנמשכים משם הוי׳), שהריחוק דכלים לגבי אורות הוא ריחוק שלא בערך. ומ״ש וידבר אלקים גו׳ הכוונה היא (לא רק לבחי׳ אלקים כמו שהוא בתכלית העילוי, אלא גם) לבחי׳ שם אלקים שלמטה משם הוי׳. וכמובן גם מהלשון בתורה שבע״פ18 [עה״פ וידבר אלקים] מפי הגבורה שמענום, שזה מה ששמענו הם מפי הגבורה, ואין ענין יוצא מידי פשוטו, שהכוונה בזה היא לגבורה כמו שנמצאת למטה, ושייכת לשמיעה באוזן הגשמי.
והנה ההכנה למתן תורה והאופן בנתינת עשרת הדברות היו בקולות וברקים19, והר סיני עשן20. וגם בזה ישנם ב׳ ענינים אלו. דישנו ענין הקולות וברקים כמו שהוא ברוחניות כמבואר במדרשי רז״ל ועד לתכלית העילוי שבקולות, דקול בכלל מורה על ענין הגילוי והארה, ובהקולות שהיו במתן תורה ישנו גם גילוי הכי ראשון. אבל ביחד עם זה היו גם קולות וברקים ועשן כפשוטם בגשמיות. והנה עד״ז הוא גם בעשרת הדברות עצמם, שבהתוכן דעשרת הדברות ישנם ב׳ ענינים הנ״ל. התוכן דעשרת הדברות כמו שהוא בפנימיות הענינים, וכמו אנכי הוי׳ אלקיך21, שאנכי הוא דלא אתרמיז לא בשום אות ולא בשום קוץ22, ובחינה זו נמשכת ע״י הוי׳ עד לבחי׳ אלקיך. ועד״ז הוא גם בהל״ת שבעשרת הדברות, וכמבואר בלקו״ת23 בענין לא תרצח24, שזה שייך לאורות העליונים, בחי׳ דם שבאדם העליון. ועד״ז הוא בשאר הל״ת. אמנם ביחד עם זה, הרי הציווים דעשרת הדברות נאמרו באופן כזה אשר תוכנם לכל לראש הוא – הלכה למעשה, וההלכה למעשה בלא יהי׳ לך אלקים אחרים25 היא שלילת עבודה זרה בגשמיות, ועד״ז הוא בנוגע לשאר הל״ת שבעשרת הדברות, וגם בנוגע להמצוות עשה שבהם. ועד שגם הענין דאנכי הוי׳ אלקיך כפשוטו הוא אמונת ה׳ או קבלת עול מלכותו ית׳, וכדאיתא במכילתא26 (עה״פ לא יהי׳ לך שלאחרי אנכי) כשם שקיבלתם מלכותי קבלו גזרותי. והיינו שכל עשרת הדברות כמו שהם בגילוי הם ענינים המובנים בפשטות. שזה מעורר הדיוק הידוע27 מהו הרעש דמתן תורה בקולות וברקים וכו׳, והרי עשרת הדברות שניתנו אז הם דברים פשוטים, ועד אשר רובם של עשרת הדברות הם מהז׳ מצוות בני נח, וגם לאחרי שהם בתרי״ג מצוות (שהם למעלה מז׳ מצוות בני נח) הם דברים פשוטים המובנים לכל. ולכאורה הי׳ מן הראוי שבשעת מתן תורה תהי׳ נתינת חוקים שהם למעלה מהשכל. ויתירה מזו, שהוצרך להינתן אז ענינים רוחניים, ובזה גופא, ענינים רוחניים כמו שהם בתכלית העילוי.
וידוע הביאור בזה, בהקדים המעלה דמתן תורה לגבי התורה כמו שהיתה לפני מתן תורה28. דאף שגם לפני מתן תורה היתה כל התורה כולה, ולא רק הענין דלימוד התורה אלא כלשון חז״ל29 קיימו כל התורה כולה, וכמובא הראיות ע״ז מענינים של מעשה בפועל. וכמו מַצות אפה ויאכלו30, וכן הענין דהכנסת אורחים, וכן כללות ענין החסד וכמ״ש31 כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו גו׳ לעשות צדקה ומשפט. ואעפ״כ הנה בשעת מתן תורה נתחדש ענין עיקרי, שזהו הרעש דמתן תורה. והנה הטעם להחידוש דמתן תורה, מבאר בציווי הראשון דעשרת הדברות אנכי הוי׳ אלקיך ומסיים אשר הוצאתיך מארץ מצרים. שבאשר הוצאתיך מארץ מצרים יש ב׳ קצוות. היציאה מכל המיצרים וגבולים, מהמיצרים וגבולים כמו שהם בשרשם קודם הצמצום, וגם היציאה מארץ מצרים כפשוטו, כמו שהיא למטה מטה, וכמבואר במסכת שבת32 בסוגיא דמתן תורה למצרים ירדתם, ומקשר זה33 עם יצר הרע יש ביניכם. והנה כמו שבפשטות, הענין דהוצאתיך מארץ מצרים הוא מעין הסברה על קבלו מלכותי וקבלו גזרותי, וכמארז״ל34 על מנת כן הוצאתיך, עד״ז הוא גם בפנימיות הענינים, שענין דהוצאתיך מארץ מצרים הוא הסברה להחידוש שנתחדש במתן תורה על לימוד התורה וקיום התורה של האבות. דאף שהאבות הן הן המרכבה35, מ״מ (התורה שלמדו ו)המצוות שעשו ריחות היו אבל אנו שמן תורק שמך36. והטעם על זה הוא – אשר הוצאתיך מארץ מצרים. והענין הוא37, דמצרים הוא כור הברזל38, דכמו שהכור מפריד את הסיגים והפסולת מן הכסף וזהב, ואז דוקא (לאחרי הפרדת הפסולת) הכסף והזהב הם בטהרתם ושלימותם ואפשר לעשות בהם הענינים שצריך לעשות בכסף וזהב, עד״ז בנוגע למצרים, שלפני גלות מצרים הי׳ העולם במצב כזה שבחי׳ הכסף וזהב שבגשמיות העולם הי׳ מעורב בסיגים ופסולת, ולא הי׳ אפשר להמשיך בהגשמי בחי׳ קדושה. ולכן המצוות שעשו האבות (לפני גלות מצרים ויציאת מצרים) היו בעיקר ברוחניות. והיינו, שגם הענינים שעשו בגשמיות [כמו הכנסת אורחים דאברהם, חפירת בארות דיצחק39 ועבודת המקלות דיעקב40], לא נעשה שינוי בהגשמי ע״י המצוות שעשו, שלאחרי גמר עשיית המצוה נשאר רק ענין רוחני (מהמצוה) למעלה, וגם למטה במקיימי המצוה באלו שהיו בבחי׳ מרכבה, אבל הגשמי שבעולם (שמחוץ למקיים המצוה) כמו המקלות נשארו בגשמיותם ולא נעשו לדבר שבקדושה, גם לא לתשמישי קדושה. ורק לאחרי אשר הוצאתיך מארץ מצרים, שע״י כור הברזל דמצרים ביררו וזיככו והפרידו והעלו את חלק הטוב שבהגשמי מהפסולת והסיגים, הנה אז דוקא אפשר לפעול בהגשמי הענינים שצריכים לפעול בו, להביאו לתכלית השלימות, ועד שייעשה לענין של מצוה וענין של קדושה. וכמו שהוא בהגשמי שבעולם, עד״ז הוא גם בנוגע לגוף הגשמי של מקיים המצוה, שהזיכוך של גוף מקיימי המצוה שלפני מתן תורה הוא באין ערוך כלל לגבי הזיכוך של גוף מקיימי המצוה שלאחרי מתן תורה.
אך עדיין צריך להבין. מהי השייכות של ענין הנ״ל (זיכוך הגשמיות כו׳) לענין דמתן תורה. והיינו, מהו גודל העילוי בענין הנ״ל, שבשביל זה היו כל הענינים הנפלאים דמתן תורה. וידוע הביאור בזה, שמצד ענין ההתנשאות, רם ושפל הוא בשוה. וגילוי ההתנשאות הוא בהשפל דוקא, וכמ״ש41 מרום וקדוש אשכון את דכא ושפל רוח (דוקא). וכמו שהוא בנוגע לאדם העובד (שההמשכה דמרום וקדוש הוא בדכא ושפל רוח דוקא), עד״ז הוא גם בכללות סדר ההשתלשלות, שדוקא בהגשמי שהוא למטה מטה ביותר, בחי׳ דכא ושפל רוח, הנה שם דוקא שוכן הגבוה גבוה ביותר, ועד ששם דוקא שוכן גם בחי׳ העצם שלמעלה מגדר ההתחלקות דמעלה ומטה גבוה ושפל. וזה נמשך בגילוי [היינו, ענין הגילוי כמו ששייך בעצם] למטה דוקא. וזהו גם השייכות של ב׳ דברות הראשונות אנכי ולא יהי׳ לך, ששניהם מפי הגבורה שמענום18, כי דוקא בהבחינה דלמטה מטה, בהמקום שצריך זהירות (באַוואָרענען) שלא יהי׳ לך אלקים אחרים [ויתירה מזו, אלקים אחרים על פני], שהיא למטה גם מגשמיות (סתם), הנה שם דוקא ישנה ההמשכה דבחי׳ אנכי, המשכת העצמות. והנה ענין הנ״ל מתבטא גם באופן ההכנה למתן תורה, שבתחילה הוצרך להיות ויחן שם ישראל נגד ההר42, ואח״כ הוצרך להיות ענין הטהרה ועד שבאו לענין הקדושה. כי מכיון שאז הי׳ הסיום והגמר של יציאת מצרים, לכן הוצרך לכל ההכנות הנ״ל. דזהו מה שמתן תורה הי׳ לאחרי הסיום דשבעה שבועות תספר לך43, וכדאיתא בזהר44 שחשבון שלים בידי׳, היינו שהחשבון שלו הוא באופן של תמימות, שזה מורה אשר גם ביום המ״ט הוא עסוק עדיין בבירור המדות, עכ״פ במדת מלכות שבמלכות, או (לפי אופן השני45, שהמנין הוא בסדר הפוך) במדת חסד שבחסד, ולאחרי שמשלים גם הבירור דמדה האחרונה, נעשה ההמשכה דשער הנו״ן כמו שהיא שייכת למ״ט ימי הספירה, ואח״כ גם המשכת שער הנו״ן כמו שהוא ענין בפני עצמו כמבואר בארוכה בלקו״ת46. ומכל זה מובן, שבכל הענינים דמתן תורה – בההכנה למתן תורה, באופן נתינת התורה, ובהתוכן דעשרת הדברות – היו ב׳ קצוות הנ״ל. הענינים כמו ששייכים למצרים, שפל בתכלית, והענינים כמו שהם בתכלית העילוי, ועד לבחינה שלמעלה מהגדר דעילוי והיפך העילוי.
והנה ידוע47 הדיוק מה שכתוב וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר, דלכאורה מילת לאמר אין לה הבנה, דבכל מקום שנאמר לאמר הכוונה היא לאמר לאחרים. אבל כאן אי אפשר לפרש כן, שהרי איתא בפרקי דר׳ אליעזר48 שבשעת מתן תורה היו כל הנשמות ששייכות לתורה ומצוותי׳, שהם הנשמות של ישראל שבמשך כל הדורות, ולכל נשמה נאמר אנכי הוי׳ אלקיך אשר הוצאתיך גו׳ בלשון יחיד, וא״כ מהו לאמר. וידוע הביאור בזה49, שהכוונה בלאמר היא, שבכל יום ויום, ועאכו״כ בזמן מתן תורתנו בכל שנה ושנה, כשאדם מישראל קורא ושונה, נעשה מחדש הענין דוידבר אלקים את כל הדברים האלה, שהקב״ה קורא ושונה כנגדו50. שלכן בכל יום ויום יהיו (בעיניך) חדשים51, ועאכו״כ בהזמן דמתן תורה. ומזה מובן, שגם בערב זמן מתן תורה שבכל שנה, בה׳ בסיון, צריכה להיות ההכנה דהקדמת נעשה לנשמע, כמו שהי׳ אז. שענינה של הכנה זו היא כמו שנת״ל – ב׳ קצוות. ביטול הכי עצום, ביטול לבעל הרצון, דכיון שהביטול הוא לבעל הרצון הרי זה מורה שגם הביטול של האדם (ששומע אח״כ את הציווי מבעל הרצון) הוא בתכלית השלימות שלו, היינו הביטול דעצם הנפש. וביטול זה בא בענין של נעשה, עשי׳ בפועל בגשמיות. דכמו שהחידוש דמתן תורה על התורה שקיימו האבות הו״ע ההמשכה בגשמיות, וכמו שנת״ל שבימי האבות היתה התורה באופן של ריחות, שענין הריח הוא דבר שהנשמה נהנית ממנו52, משא״כ במתן תורה נתחדש ענין ההמשכה בגשמיות, עד״ז הוא גם בנוגע לההכנה דמתן תורה, דאף שמתן תורה הי׳ בדרך אתערותא דלעילא, הרי מ״מ הוצרכה להיות הכנה מעין ודוגמא עכ״פ לזה גם מצד התחתון, שישראל אמרו נעשה ונשמע, ועד שהקדימו נעשה לנשמע, שענין העשי׳ הוא שייך לגמרי להגוף (להיפך מענין הריח, ששייך להנשמה). ובכללות יותר, ההכנה למתן תורה היא הענין דספירת העומר, שמתחיל ממחרת צאתם ממצרים, שהי׳ הכנה למתן תורה, וכדאיתא בר״ן בסוף מסכת פסחים מהגדה, שכשאמר משה לישראל תעבדון את האלקים על ההר הזה53, אמר להם שעבודה זו תהי׳ לסוף חמשים יום, והתחילו להשתוקק (האָבן זיי אָנגעהויבן ביינקען און אויסגיין) להענין דמתן תורה, ומצד זה היו מונין את הימים מתי יגיעו לזה.
ועפ״ז יובן גם מה שעל כל דיבור ודיבור פרחה נשמתן54, היינו שמתן תורה פעל גם על הקשר שבין נשמה לגוף, שזה מורה שהענין דמתן תורה הוא למעלה גם מקשר זה, כי זהו בדוגמת מה שכללות הענין דמתן תורה פעל ביטול הגזירה דעליונים לא ירדו למטה ותחתונים לא יעלו למעלה55, ומבואר בחסידות56 שפירוש גזירה הוא שגוזרים ומפרידים (וואָס מען שניידט פאַנאַנדער) בין עליונים לתחתונים, ובשעת מתן תורה נתבטלה הגזירה והמחיצה, תחתונים יעלו למעלה ועליונים ירדו למטה, והוא לפי שמתן תורה היא מבחינה שלמעלה מהגדרים דעליון ותחתון. וזהו גם שני הקצוות שבוידבר אלקים, בחי׳ אלקים כמו שהוא בתכלית העילוי, עין לא ראתה אלקים זולתך57, ובחי׳ אלקים כמו שהוא נמצא למטה, ועד לאופן דמפי הגבורה שמענום. וזהו ג״כ לאמר, דאע״פ שהתורה היא למעלה מזמן ומקום, ובמילא אין שייך לכאורה ענין ההתחדשות בתורה שהרי אין שייך בה שינויים, אעפ״כ זה ניתן (גיט מען דאָס אַוועק) לכאו״א מישראל, גם להפשוט שבפשוטים, שיוכל לפעול מחדש הענין דמתן תורה, שבשעה שהוא קורא ושונה הקב״ה קורא ושונה כנגדו כמו שהי׳ בשעת מתן תורה, וכהדגשת הגמרא58 מה להלן באימה וכו׳ אף כאן. וזהו גם מה שהקולות דמתן תורה, עם היות שהיו גילויים הכי עליונים, הנה גילויים אלו נמשכו, ובאופן גלוי, גם למטה בקולות וברקים גשמיים. ועד״ז הוא גם בנוגע לעשרת הדברות, שגם בהדברות כפשוטם, שהם דברים פשוטים כנ״ל, הי׳ בגילוי הענינים הפנימיים דעשרת הדברות, כמו שהם נמשכים בתכלית הפשיטות, פשיטות האחדות, שזה נמשך למטה דוקא בדברים פשוטים לגמרי.
וזהו כללות החידוש דמתן תורה, שמשעת מתן תורה הותחל סדר עבודה שמשנים את העולם (אַז מען מאַכט איבער וועלט), שעושים אותה לדבר טהור, ואח״כ לדבר קדוש, עד שנעשית כלי ודירה לו ית׳59, כתפארת אדם לשבת בית60, היינו שע״י הבית מיתוסף כביכול תפארת באדם העליון. וההכנה לענין זה (לפעול שינוי בעולם הגשמי) היא הקדמת נעשה לנשמע שהיתה בה׳ בסיון, וכנ״ל שנעשה הו״ע עשי׳ גשמית, ועי״ז נמשך אח״כ גם החידוש דמתן תורה, ההמשכה בגשמיות העולם. וכן הוא גם בפשטות, שע״י ההכנה בחמשה בסיון, ערב זמן מתן תורתנו, שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, הנה זה פעל שמלאכי השרת נעשו משרתים לישראל וקשרו להם שני כתרים, ומזה נמשך אח״כ הענין דחביק לון וגפיף לון61, הענינים שישראל צריכים להמלאכים שיסייעו בעבודתם, בכדי שישראל, נשמה בגוף כמו שהיא למטה, תבוא לתכלית השלימות כמו שהנשמה היא למעלה ופועלת גם בהגוף הגשמי שיהי׳ גוף קדוש62. וזה נעשה הכנה קרובה לזמן דלעתיד, שאז יראו בגילוי איך שכל העולם הוא דירה לו ית׳, וזה נעשה ע״י מעשינו ועבודתינו עכשיו, שההתחלה בזה היתה בשעת מתן תורה לאחרי ההכנה דהקדמת נעשה לנשמע. וכמו שהי׳ אז, שכל הטבע השתתק (אַז די גאַנצע טבע איז געשטאַנען שטיל)63, והי׳ הקול יוצא מד׳ רוחות ומלמעלה ומלמטה64, שמכל מקום הי׳ נשמע הקול אנכי הוי׳ אלקיך, שפירוש אלקיך הוא כחך וחיותך65, ועי״ז שהוא הכח והחיות של ישראל – אלקינו, הנה מזה נמשך גם בעולם – מלך העולם, והיינו שע״י שישראל לומדים תורה בשמחה וטוב לבב ובהקדמת נעשה לנשמע, הנה עי״ז נעשים בעל הבית על העולם (ווערן זיי בעה״ב אויף וועלט), שלא רק שהעולם אינו מונע לעבודת ה׳ אלא אדרבה שהוא מסייע, ובדוגמת לשון הרמב״ם66 בנוגע לבריאות הגוף, היות הגוף בריא ושלם מדרכי ה׳ הוא, וכן הוא גם בסיום ספרו67 – וכל המעדנים מצויים כעפר, שכל העולם יהי׳ באופן כזה שיסייע לישראל בלימוד התורה ובקיום המצוות מתוך מנוחה אמיתית, ושיוכלו ללכת מעלה מעלה בהשגת דעת בוראם, שמזה באים למלאה הארץ דעה את ה׳ כמים לים מכסים68, ובקרוב ממש.
__________
1) שבת פח, א.
2) ראה רד״ה זה באוה״ת שבועות ע׳ קלח. תש״ט (סה״מ תש״ט ע׳ 147). ובכ״מ.
3) שבת שם, סע״א.
4) לקו״ת במדבר יד, א. אוה״ת שם. סה״מ תש״ט שם (ע׳ 148 ואילך).
5) פרק ט.
6) תהלים קד, כד.
7) יתרו כ, א.
8) ד״ה וידבר אלקים עטר״ת (סה״מ עטר״ת ע׳ תמח ואילך). תרפ״ח (סה״מ תרפ״ח ע׳ קכז ואילך).
9) תהלים פד, יב. וראה שעהיוה״א פ״ד ואילך. אוה״ת לתהלים (יהל אור) עה״פ (ס״ע ש ואילך). ובכ״מ.
10) סה״מ תרמ״ז ע׳ פז. תרנ״ו ע׳ שנו. המשך תרס״ו ע׳ כג. שם ע׳ תקמו. תער״ב ח״א ע׳ שסו. סה״מ עטר״ת ע׳ רצא. תרפ״ה ע׳ קצט. תש״ט ע׳ 57 (השני). ועוד.
11) ראה ד״ה וידבר אלקים שבהערה 8. ובארוכה – ד״ה ועשית חג שבועות שנה זו (לקמן ע׳ שכד ואילך).
12) פרדס שער (יב) הנתיבות פ״ב. שעהיוה״א רפ״ו. ועוד – נסמן בסה״מ י״ב-י״ג תמוז ע׳ רלד.
13) ראה מו״נ ח״א פס״א ואילך.
14) כס״מ הל׳ ע״ז פ״ב ה״ז. פרדס שער (יט) שם בן ד׳ פ״א. מו״נ שם. עיקרים מאמר ב׳ פכ״ח.
15) סוטה לח, א. סנהדרין ס, א. רמב״ם הל׳ יסוה״ת פ״ו ה״ב.
16) סוטה שם. סנהדרין שם.
17) ראה תו״א יתרו סט, ד. ד״ה וידעת תרנ״ז (סה״מ תרנ״ז ע׳ מה). סה״מ תרס״ה ע׳ קעו. ובכ״מ.
18) מכות כד, רע״א. הוריות ח, סע״א.
19) יתרו יט, טז.
20) שם, יח.
21) שם כ, ב. ואתחנן ה, ו.
22) ראה זהר ח״א קסז, ב. ח״ג יא, א. רנז, ב. לקו״ת פינחס פ, ב. ובכ״מ.
23) במדבר יג, ג. יד, ג.
24) יתרו שם, יג. ואתחנן שם, יז.
25) יתרו שם, ג. ואתחנן שם, ז.
26) הובא בד״ה זה שבהערה 2.
27) לקו״ת שם יב, ג. טו, ג. ועוד.
28) בהבא לקמן – ראה תו״א יתרו סח, א ואילך. תו״ח יתרו שעט, א ואילך. ספר הערכים – חב״ד (כרך א) ערך אבות ס״ד (ע׳ כד ואילך). וש״נ. וראה לקו״ש ח״ג ע׳ 758. שם ע׳ 888. ח״ה ע׳ 316. ועוד.
29) יומא כח, ב.
30) וירא יט, ג.
31) שם יח, יט.
32) פח, סע״ב.
33) שם פט, א.
34) שמו״ר פכ״ט, ג.
35) ב״ר פמ״ז, ו. פפ״ב, ו. זח״ג רנז, ב. תניא פכ״ג (כח, ב). רפל״ד. ספר הערכים שם ס״ב (ע׳ כ ואילך).
36) שה״ש א, ג. שהש״ר עה״פ (פ״א, ג (א)). וראה ד״ה וכל העם תרע״ח (סה״מ תרע״ח ע׳ קסד ואילך). תש״ו (סה״מ תש״ו ע׳ 94 ואילך). ובכ״מ.
37) ראה תו״א יתרו עד, סע״א ואילך.
38) ואתחנן ד, כ.
39) תולדות כו, יח ואילך. ראה תו״א תולדות יז, ג. ובכ״מ.
40) ויצא ל, לז ואילך. זח״א קסא, א.
41) ישעי׳ נז, טו.
42) יתרו יט, ב.
43) פ׳ ראה טז, ט.
44) ראה זח״ג ורע״מ צו, א-ב.
45) ראה סה״ש תש״א ע׳ 116 ובהערה 1.
46) שם יא, ד. יב, א ואילך.
47) תו״א יתרו סז, ב. ועוד.
48) פרק מא. וראה גם שמו״ר פכ״ח, ו. תנחומא יתרו יא. זח״א צא, א. ובכ״מ.
49) תו״א שם.
50) ראה תדבא״ר רפי״ח. יל״ש איכה רמז תתרלד.
51) פרש״י יתרו יט, א. עקב יא, יג. תבוא כו, טז. פסיקתא זוטא ואתחנן ו, ו. וראה לקו״ש חכ״ג ע׳ 319. ובכ״מ.
52) ברכות מג, ב.
53) שמות ג, יב.
54) שבת פח, ב. וראה שמו״ר פכ״ט, ד.
55) תנחומא וארא טו. שמו״ר פי״ב, ג.
56) ראה גם ד״ה כל העוסק בתורה לשמה תשכ״ט (לעיל ע׳ רפ), ובהנסמן שם הערה 46.
57) ישעי׳ סד, ג.
58) ברכות כב, א. תו״א שם.
59) ראה תנחומא נשא טז. בחוקותי ג. במדב״ר פי״ג, ו. תניא רפל״ו.
60) ישעי׳ מד, יג.
61) ראה זהר ח״א כג, ב. ח״ב רא, א. ד״ה צאינה וראינה דערב חה״ש תרח״ץ (סה״מ תרח״ץ ע׳ רמג). וש״נ.
62) ראה זח״ג ע, ריש ע״ב.
63) ראה שמו״ר פכ״ט, ט.
64) ראה תקו״ז תכ״ב (סד, ב). תניא פל״ו (מו, א). שמו״ר פ״ה, ט.
65) ראה לקו״ת שלח מ, ג. בלק עג, רע״ג. וראה לקו״ת ר״פ ראה.
66) הל׳ דעות פ״ד ה״א.
67) סוף הל׳ מלכים.
68) ישעי׳ יא, ט. הובא ברמב״ם שם.
[סה"מ שבועות ע' שטז ואילך]
מאמר ראשון מהמשך. נדפס בסה״מ תשל״ג ע׳ 411 ואילך.