נב) ראה אנכי – ש״פ ראה, כ״ז מנחם-אב, מבה״ח אלול ה׳תשי״ז

בס״ד. ש״פ ראה, כ״ז מנחם-אב, מבה״ח אלול ה׳תשי״ז

הנחה בלתי מוגה

ראה1 אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה את הברכה אשר תשמעו אל מצוות הוי׳ אלקיכם אשר אנכי מצוה אתכם2, וצריך להבין אומרו אשר תשמעו, דלכאורה הנה מצד סגנון הענין הוה לי׳ לומר אם תשמעו, וכמ״ש בצד ההפכי הלשון אם3, ומהו אומרו אשר. גם צריך להבין אומרו אנכי נותן לפניכם, מהו ענין אנכי ולפניכם. גם צריך להבין אומרו אשר תשמעו, דלכאורה, מאחר שמדבר כאן בענין המצוות, וכמו שמסיים אל מצות הוי׳ אלקיכם אשר אנכי מצוה אתכם, ובענין המצוות הרי עיקרם הוא הקיום והעשי׳, וא״כ הוה לי׳ לומר אשר תעשו, ומהו אומרו אשר תשמעו. ולכאורה אפשר לבאר זה ע״פ מה דאיתא במדרש4 עה״פ5 שמעו דבר הוי׳ בית יעקב, משל למלך שהי׳ לו ב׳ כוסות כו׳, כך אמר הקב״ה שתי כוסות מזגתם לפני בסיני נעשה ונשמע, שברתם נעשה, היזהרו בנשמע, הדא הוא דכתיב שמעו דבר הוי׳ בית יעקב. ועפ״ז אפשר לפרש מה שאומר הלשון אשר תשמעו, דמאחר אשר כוס של נעשה נשתבר, הרי עיקר העבודה שתובעים עכשיו הוא להיזהר בכוס של נשמע, דזהו אשר תשמעו. אמנם באמת הרי דברי המדרש גופא אינם מובנים. דאיך אפשר לומר אשר עכשיו אין תובעים את ענין העשי׳, וכל ענין התורה ומצוות עכשיו הוא רק בענין השמיעה בלבד, דבאמת הרי כל ענין הלימוד והשמיעה הוא רק בשביל העשי׳, שהעשי׳ הוא העיקר6, כמאמר7 הלומד על מנת שלא לעשות נוח לו שתתהפך שלייתו על פניו, לפי שכל השמיעה הוא רק בשביל העשי׳, וא״כ איך אפשר לומר דמעכשיו תובעים מלמעלה רק ענין השמיעה בלבד.

והנה בזהר מצינו בענין החילוקי מדריגות דשמיעה ועשי׳, דאיתא בזהר8, שמיעה בהאי אתר תלי׳ עשי׳ לעילא. ומפרש המקדש מלך דשמיעה הוא במלכות ועשי׳ בבינה. וצריך להבין, שהרי בכמה מקומות מבואר היפך הנ״ל, דשמיעה הוא בבינה, שהרי אזן בגימטריא ס״ג עם ה׳9, ובכמה מקומות כשמדברים בענין ראי׳ ושמיעה הרי מבואר אשר ראי׳ הוא בחכמה ושמיעה בבינה10, ובענין עשי׳ מבואר בכמה מקומות11 שהוא במלכות, דלכן הנה מלכות דאצילות נקראת בשם עשי׳ שבאצילות, הרי אשר שמיעה הוא בבינה ועשי׳ במלכות, היפך המבואר כאן אשר שמיעה במלכות ועשי׳ בבינה.

והנה מה שכתב בזהר אשר שמיעה בהאי אתר תליא היינו במלכות, הי׳ אפשר לבאר אשר אין זה סותר למ״ש בכמה מקומות דשמיעה הוא בבינה, לפי שזה תלוי לגבי איזה מדריגה מדברים. דכשמדברים בענין חכמה ובינה, מבארים אשר ראי׳ הוא בחכמה ושמיעה בבינה, וכשמדברים בענין זו״ן, מבארים אשר ראי׳ היא בבחי׳ ז״א ושמיעה בבחי׳ מלכות. היינו דלגבי החכמה שמיעה היא בבינה ולגבי ז״א שמיעה היא במלכות. וע״ד דוגמא כמו שמצינו בענין זה וכה, דלפעמים מבואר12 אשר בחי׳ זה הוא בחכמה ובחי׳ כה בבינה, כמאמר13 כל הנביאים נתנבאו בכה ומשה נתנבא בזה, ומבואר הענין בזה, דנבואת משה היא בחכמה דזהו משה נתנבא בזה, ונבואת שאר הנביאים היא בבינה כידוע14 דשרש ומקור הנבואה היא מהבינה, דזהו כל הנביאים נתנבאו בכה, הרי אשר בחי׳ זה הוא בחכמה ובחי׳ כה הוא בבינה, ולפעמים מבואר12 דבחי׳ זה הוא בז״א כמ״ש15 זה א-לי, ובחי׳ כה הוא במלכות, כדמותינו16. והיינו דבענין החכמה ובינה הנה החכמה היא בחי׳ זה והבינה בחי׳ כה, ובענין זו״ן הנה ז״א הוא בחי׳ זה ומלכות בחי׳ כה. ומובן מזה דהגם אשר בחי׳ כה דבינה היא למעלה מבחי׳ זה דז״א, ומ״מ נקראת הבינה כה לפי שלגבי בחי׳ זה דחכמה הנה הבינה היא בחי׳ כה. ועד״ז יובן גם בענין הראי׳ ושמיעה, דבענין חכמה ובינה הנה חכמה היא בחי׳ ראי׳ ובינה היא בחי׳ שמיעה, והיינו דבמדריגה זו שהחכמה תופסת בבחי׳ ראי׳, ראיית המהות, הנה באותה המדריגה תופסת בינה בבחי׳ שמיעה, ידיעת המציאות. אמנם מה שהז״א היא בחי׳ ראי׳, הנה אף אשר בחי׳ ז״א הוא בודאי למטה מבחי׳ בינה, מ״מ הז״א היא בחי׳ ראי׳ לפי שהיא במדריגה אחרת לגמרי. דזה שהבינה היא בחי׳ שמיעה היינו אשר באותה המדריגה שהחכמה תופסת בבחי׳ ראיית המהות הנה במדריגה זו הבינה תופסת בבחי׳ שמיעה וידיעת המציאות, אמנם מה שז״א היא בחי׳ ראי׳ הוא מדריגה אחרת, אשר במדריגה זו הנה בבחי׳ ז״א היא נתפסת בבחי׳ ראיית המהות ואותה המדריגה הנה במלכות היא באה רק בבחי׳ שמיעה וידיעת המציאות. ועפ״ז יתפרש מאמר הזהר אשר שמיעה במלכות, שאין זה סותר כלל למ״ש במ״א ששמיעה היא בבינה. אמנם מאחר שמסיים בזהר ועשי׳ לעילא, היינו שבענין השמיעה ועשי׳ גופא אומר בזהר אשר העשי׳ הוא למעלה מהשמיעה, הנה זה אינו מובן לכאורה, שהרי זה היפך המבואר בכמה מקומות דשמיעה היא בבינה ועשי׳ במלכות, היינו שהשמיעה היא למעלה מבחי׳ עשי׳. וא״כ מהו אומרו בזהר שמיעה בהאי אתר תליא ועשי׳ לעילא. ומשמע מזה דישנו מדריגה בעשי׳ שהיא למעלה מבחי׳ שמיעה.

ויובן כל זה ע״פ מה שמצינו גבי מתן תורה בענין הקדמת נעשה לנשמע, דבכללות יש כאן ג׳ בחי׳ בעבודה. נשמע, נעשה והקדמת נעשה לנשמע. דנשמע הו״ע קבלת עול, דקבלת עול הוא יסוד לימוד התורה וקיום המצוות, דזה שלומד תורה ומקיים מצוות אינו מצד הטעם ודעת שמבין ומשיג אשר כן צריך להיות, כי אם עבודתו היא בקבלת עול17. וכמו עבודת העבד לאדונו שאין זה מצד הטעם ודעת, שלהעבד אינו נוגע כלל אם הוא מבין את הענין אם לאו, כי אם העבד מקבל עליו עולו של האדון אשר כל מה ששומע מהאדון צריך לקיים מבלי התחשב כלל עם הבנתו והשגתו. דזהו ענין נשמע, שהוא הביטול דקבלת עול, שאינו נוגע לו כלל אם יש לו הבנה בזה אם לאו (צי ער האָט אין דעם אַ פאַרשטאַנד צי ניט), לפי שהוא בהתנועה דקבלת עול, נשמע, שהוא נשמע (אַז ער הערט זיך צו) לכל דברי האדון ומקיימם. וביטול זה דקבלת עול הוא יסוד העבודה בלימוד התורה וקיום המצוות, דהנה כאשר עבודתו הוא ע״פ טעם ודעת אזי אין להעבודה קיום, דאפשר אשר מצד השגתו יטעה עד שיעשה היפך רצון העליון ויחשוב שכן צריך להיות. וכמו שמצינו גבי שאול שעבודתו היתה ע״פ טעם ודעת, שאול מרחובות הנהר18 שהו״ע הבינה19, הרי מצד השגתו הוא נפל (איז ער דורכגעפאַלן), דשאול ידע והשיג את גודל מעלת ענין הקרבנות דרזא דקורבנא עולה עד רזא דא״ס20, וחשב דכאשר הקרבנות יהיו מעמלק, מעומק תחת, אזי תהי׳ העלי׳ למעלה יותר. דלכן אמר הקמותי את דבר הוי׳21, דפירוש הקמותי את דבר הוי׳ הוא ע״ד מ״ש22 ותקם את דבריך כי צדיק אתה, דבבחי׳ דבר הוי׳ שהוא ספירת המלכות צריך לפעול בה קימה ועלי׳, וזהו שאמר הקמותי את דבר הוי׳ לפי שחשב דעי״ז שמברר את הניצוצות דעומק תחת עי״ז נעשה הקימה ועלי׳ בבחי׳ עומק רום, ובאמת הרי אמר לו שמואל שזה הי׳ היפך רצון רצון העליון23. וכל זה הוא לפי שעבודתו הי׳ מצד הטעם ודעת ולא מצד הביטול דקבלת עול, דזהו שאמר לו שמואל הנה שמוע מזבח טוב להקשיב מחלב אילים24, שעיקר כל יסוד העבודה הוא הביטול דקבלת עול, דמצד הביטול אינו שייך שום טעות כלל ועבודתו הוא בשלימות. דזהו מעלת ישראל דכתיב בהו25 כי לי בני ישראל עבדים, שעבודתם היא בדרך עבודת עבד וקבלת עול, דמשעת קבלת התורה שאמרו נשמע הנה אז קיבלו עליהם לקיים את כל המצוות בדרך עבודת עבד, ועל זה הוא אומר כי לי בני ישראל עבדים (לי דייקא), דכל מקום שנאמר לי אין לו הפסק26, היינו דמצד ההשגה הרי שייך שיטעה כנ״ל, אמנם מצד הביטול דקבלת עול אזי העבודה היא בקיום, שאין שייך בזה שום הפסק ושינוי כלל.

והנה באמת יש עוד מעלה בהעבודה שמצד קבלת עול על העבודה שמצד ההשגה, דגם כאשר לא יטעה בהשגתו ויקיים הכל בכל הפרטים כפי רצון העליון, מ״מ כאשר חסר אצלו הביטול דקבלת עול הרי חסר כל תכלית ענין העבודה. דהנה תכלית ענין העבודה דקיום המצוות מבואר בזהר27 שע״י העבודה אסתלק יקרא דקוב״ה בכולהו עלמין, וידוע הדיוק דבכולהו עלמין הוא אור הסובב כל עלמין שהוא בכולהו עלמין בשוה28, היינו המשכת האור שלמעלה מהשתלשלות, ובכדי שיהי׳ המשכת אור זה שלמעלה מהשתלשלות הנה העבודה צריכה להיות לפי אופן ההמשכה, שגם העבודה צריכה להיות למעלה מההשתלשלות שבנפש האדם. דהנה ישנו בחי׳ השתלשלות שבנפש, וכמו השכל ומדות שהם בדרך השתלשלות עילה ועלול, דכמו שבענין עילה ועלול הרי הסדר בזה הוא שבתחילה כלול העלול בעילתו ואח״כ נתגלה למציאות בפני עצמו, דכמו״כ הוא גם בשכל ומדות שהמדות כלולות תחילה בהשכל, והם המדות שבשכל, ואח״כ מתגלים למציאות מדות, והוא לפי שהשכל ומדות הם בדרך השתלשלות עילה ועלול. וכמו״כ הנה גם כאשר השכל מתגלה ע״י המדות למטה יותר בענין המחשבה דיבור ומעשה, הנה גם המחשבה דיבור ומעשה הם בדרך השתלשלות עילה ועלול מהמדות והשכל, דהגם אשר מציאות עצמם של המחשבה דיבור ומעשה הם נפרדים, מ״מ הרי כח המחשבה וכח הדיבור עד גם כח המעשה הם בדרך השתלשלות עילה ועלול, שהם בערך לגבי המדות וגם לגבי השכל. נמצא שמהשכל ולמטה הוא ג״כ האור דהשתלשלות, והוא אור הממלא כל עלמין שיש בו התחלקות בין עולם לעולם שאינו מאיר בכל העולמות בשוה, ובכדי שיהי׳ המשכת אור הסובב כל עלמין שלמעלה מהשתלשלות שהוא בכולהו עלמין בשוה, צ״ל גם העבודה בנפש למעלה מטעם ודעת, או עכ״פ שלא ע״פ טעם ודעת. היינו או שתהי׳ עבודתו מצד הרעותא דליבא שלמעלה מטעם ודעת, או עכ״פ מצד הביטול דקבלת עול שלא ע״פ טעם ודעת. דאזי עבודתו בנפש הוא בבחינה שאין בה התחלקות, ועי״ז הנה ההמשכה היא לפי אופן העבודה, שנמשך אור הסובב כל עלמין שבכולהו עלמין בשוה.

והנה בהביטול דקבלת עול גופא יש כמה מדריגות. דהנה כל מה שנת״ל בענין הביטול שבבחי׳ נשמע, הרי ביטול זה הוא לרצון העליון כמו שהוא בא בגילוי, שהרי ענין נשמע (אַז ער הערט זיך צו) שייך לומר דוקא כאשר ישנו כבר איזה מציאות של דבר הנשמע, והוא רצון הגלוי. אמנם ידוע שהרצון הוא רק חיצוניות בלבד, וישנו פנימיותו של הרצון והוא התענוג שהוא פנימיותו וטעמו של הרצון, דהגם שהרצון דמצוות הוא רצון שלמעלה מהטעם, הנה זהו דוקא למעלה מטעם שכלי, אבל מ״מ הרי ישנו טעם כמוס להרצון29, היינו התענוג שבו, דבלשון הזהר30 נקרא מוחא סתימאה עילאה דעתיקא, הנה זהו מעלת הביטול דנעשה על הביטול דנשמע, שהביטול דנשמע הוא הביטול להרצון כמו שבא בגילוי, והביטול דנעשה הוא הביטול לבעל הרצון עצמו, היינו שהוא מסור ונתון בכל עצמותו ומהותו לבעל הרצון עצמו, שמצד זה הוא במילא מוכן דכאשר יהי׳ איזה רצון יקיים הכל. וע״י הביטול דנעשה שהוא הביטול לבעל הרצון, עי״ז עושין רצונו של מקום31, היינו שפועלים ועושים שיהי׳ רצון32. דהנה עצמותו ומהותו ית׳ הרי הוא למעלה מהרצון, וכל ענין הרצון הרי הוא ירידה והמשכה, דגם הרצון דמצוות הרי זה ג״כ רק המשכה ממנו ית׳, שהרי עצמות ומהות הוא למעלה גם מהרצון דמצוות, וכמ״ש33 כי כל מצוותיך צדק, שהמצוות הוא רק צדקה בלבד, שרצה הקב״ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות34, היינו שהוא עצמו ית׳ הוא למעלה מהרצון דמצוות והרצון דמצוות הוא רק צדקה שעושה הקב״ה בישראל, הנה בכדי לפעול את הרצון הוא ע״י הביטול דנעשה, שהוא הביטול שבפנימיות הנפש לבעל הרצון, והוא הביטול דבכל מאדך35, שהוא הביטול דמצד יחידה שבנפש הקשורה עם בחי׳ יחיד36, עי״ז עושין רצונו של מקום. וזהו שאמרו רז״ל37 דפרשה ראשונה דקריאת שמע הוא בזמן שעושין רצונו של מקום ופרשה שני׳ דקריאת שמע הוא בזמן שאין עושין רצונו מקום, דהגם שבפרשה שני׳ כתיב38 והי׳ אם שמוע תשמעו, דפירוש ענין שמיעה אינו רק הענין דהבנה והשגה כמבואר במ״א39, כי אם בענין שמיעה נכלל ג״כ הביטול דקבלת עול (עד גם בחי׳ רעותא דליבא שלמעלה מטעם ודעת), מ״מ להיות שחסר כאן הביטול דבכל מאדך, שהוא הביטול שמצד עצם הנשמה לבעל הרצון, הרי זה אין עושין רצונו של מקום. כי אם בפרשה ראשונה דוקא שנאמר בכל מאדך, הנה ע״י הביטול לבעל הרצון ממשיכים ועושין רצונו של מקום.

והנה ב׳ בחינות אלו דנשמע ונעשה הוא ע״ד המבואר בענין מ״ש40 ועתה ישראל מה הוי׳ אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה את הוי׳ אלקיך, ואיתא בגמרא41 אטו יראה מילתא זוטרתי היא, היינו דיראה הוא התחלת העבודה, ולפעמים כתיב42 ויצונו ה׳ לעשות את כל החוקים האלה ליראה את הוי׳, דמשמע מזה שיראה היא תכלית העבודה, דכל ענין החוקים הוא בשביל לבוא ליראה. ומבואר בזה43 דמ״ש אטו יראה מילתא זוטרתי היא קאי על בחי׳ יראה תתאה, דיראה תתאה היא התחלת העבודה, ומ״ש ויצונו גו׳ הוא יראה עילאה, דיראה עילאה הוא תכלית העבודה. דזהו ג״כ מ״ש44 אם אין יראה אין חכמה אם אין חכמה אין יראה, הנה חכמה הכוונה היא על חכמה האמיתית שהיא חכמת התורה, וע״ז אמרו אם אין יראה אין חכמה, דקאי על בחי׳ יראה תתאה שהיא התחלת העבודה, דע״י יראה תתאה דוקא בא להחכמה שהיא התורה ומצוות, ומ״ש אם אין חכמה אין יראה קאי על בחי׳ יראה עילאה, שהיא תכלית העבודה. וב׳ בחינות אלו דנשמע ונעשה הנה בכללות הם ב׳ הבחינות דיראה תתאה ויראה עילאה. דנשמע הוא יסוד והתחלת העבודה כנ״ל שהוא בחי׳ יראה תתאה, ואח״כ מתעלה בעבודתו עד שבא לבחי׳ הביטול דנעשה שהוא בחי׳ יראה עילאה. והנה אמרו רז״ל45 משל למלך שבא למדינה ואמרו לו אנשי המדינה גזור עלינו גזירות, אמר להם המלך בתחילה קבלו מלכותי ואח״כ קבלו גזירותי, דב׳ ענינים אלו דקבלת המלכות וקבלת הגזירות הם ב׳ הענינים דנעשה ונשמע, דנעשה הו״ע קבלת המלכות, וכנ״ל שע״י הביטול דנעשה לבעל הרצון, עי״ז עושין רצונו של מקום שהוא המשכת הרצון למלוכה, ואומר על זה בתחילה קבלו מלכותי, שהרי לא שייך ענין קבלת הגזירות שהוא הביטול להרצון כי אם כאשר עושין בתחילה את הרצון ע״י הביטול דנעשה שעי״ז עושין רצונו של מקום, הרי בתחילה צריך לעשות את הרצון. וזהו ג״כ העבודה דראש השנה, דבראש השנה העבודה היא שתמליכוני עליכם46, שצריך להמשיך רצון למלוכה, דלהיות אשר בראש השנה הוא עליית וסילוק המלכות שמתעלית עד מקורה ושרשה עד העצמות, הנה ע״ז היא העבודה דראש השנה, לפעול המשכת רצון עצמי למלוכה שהו״ע בנין המלכות, והוא ע״י הביטול דנעשה שהוא הביטול לבעל הרצון. אמנם בכדי שיגיע בעבודתו להביטול לבעל הרצון, הרי נת״ל שבתחילה היא העבודה דיראה תתאה ואח״כ מתעלה בעבודתו עד שבא לבחי׳ יראה עילאה, הנה העבודה דראש השנה היא אחרי הקדמת העבודה דכל השנה ובפרט בחודש אלול, לך אמר לבי בקשו פני47, הנה ע״י הקדמת העבודה דנשמע מגיעים אח״כ בראש השנה להעבודה דנעשה, שעי״ז ממשיכים רצון עצמי למלוכה. וע״פ כל זה יתפרש ג״כ מאמר הזהר שמיעה בהאי אתר תלי׳ עשי׳ לעילא, שהוא מעלת העבודה דנעשה על העבודה דנשמע.

וזהו ראה אנכי גו׳ אשר תשמעו, דעיקר העבודה מה שתובעים עכשיו הוא העבודה דנשמע, שהוא הביטול לרצון. וכדאיתא במדרש שברתם את הכוס דנעשה היזהרו בכוס של נשמע, דע״י חטא העגל שהו״ע כללי, הרי זה נגע (האָט דאָך דאָס אָנגערירט) בבעל הרצון, לזאת הנה עכשיו אין תובעים כי אם העבודה דתשמעו, דזהו היזהרו עכ״פ בכוס של נשמע. אמנם להיות אשר תכלית הכוונה הוא שיהי׳ גם הביטול דנעשה, שהביטול דנשמע ויראה תתאה הוא רק התחלת העבודה, אבל תכלית העבודה הוא לבוא להביטול דנעשה ויראה עילאה, לזאת אומר את הברכה אשר תעשו, שישנה ברכה ונתינת כח בהעבודה דתשמעו, אשר מעבודה זו יגיע גם לבחי׳ נעשה. דזהו ראה אנכי נותן לפניכם, לפניכם הוא פנימיות הנפש, היינו יחידה שבנפש הקשורה עם בחי׳ יחיד, שהוא בחי׳ אנכי, והוא העבודה דנעשה שהוא תכלית העבודה. אך בכדי להגיע לזה הוא ע״י העבודה דתשמעו, שהתחלת העבודה היא בחי׳ נשמע, אלא שישנו בזה ברכה ונתינת כח שמזה יוכל להגיע לבחי׳ נעשה.

ועל ברכה זו אומר אשר תשמעו, דאין כתיב כאן אם תשמעו כי אם אשר תשמעו, אשר לשון ודאי, היינו דברכה זו שיהי׳ תשמעו ואשר מבחי׳ תשמעו יגיע גם לבחי׳ נעשה הוא דבר ודאי, שאין בזה ספק כלל. וכידוע48 בענין ההפרש שבין ברכה לתפילה, דברכה הוא המשכה משרשו ומקורו בלבד וכמ״ש49 איש כברכתו אשר ברך אותם, ותפילה היא המשכת רצון חדש שלמעלה מהשתלשלות, יהי רצון, לרפאות החולים ולברך השנים50. אמנם לאידך גיסא יש מעלה בברכה על תפילה, דברכה הוא בדרך ציווי כמ״ש51 יברכך, וציווי הו״ע של ודאי, ותפילה היא בדרך בקשה, ובקשה הו״ע של ספק, שהרי זה ספק אם יצליח שימלאו לו את בקשתו. וב׳ חילוקים אלו הרי הא בהא תליא, דברכה שהוא המשכה שבהשתלשלות הו״ע ודאי, ותפילה שהוא המשכה חדשה שלמעלה מהשתלשלות הו״ע של ספק. וכאן הוא אומר את הברכה אשר תשמעו, שיש בזה ב׳ המעלות, דהגם שהיא המשכה דבחי׳ נעשה שלמעלה מהשתלשלות, מ״מ היא בדרך ברכה, דזהו אשר לשון ודאי, דלהיות שההמשכה היא מבחי׳ אנכי שהוא העצמות, הרי לגבי׳ ית׳ הנה למעלה מהשתלשלות הוא כמו השתלשלות, דמעלה ומטה שוין לפניו ית׳, ולזאת הנה גם ההמשכה שלמעלה מהשתלשלות הוא ג״כ דבר ודאי. דזהו את הברכה אשר תשמעו, שהוא דבר ודאי שיהי׳ העבודה דבחי׳ נשמע, ואשר עי״ז יגיע בראש השנה לבחי׳ נעשה, שיהי׳ הביטול לבעל הרצון, שעי״ז פועלים בנין המלכות משרשה העצמי, שיהי׳ המשכה חדשה ורצון חדש שלמעלה מהשתלשלות לשנה טובה ומתוקה בבני חיי ומזוני רויחא.

__________

1) לכללות מאמר זה – ראה ד״ה זה תרע״ח (סה״מ תרע״ח ע׳ שצו ואילך).
2) ריש פרשתנו (ראה יא, כו-ז).
3) פרשתנו שם, כח.
4) שמו״ר פכ״ז, ט.
5) ירמי׳ ב, ד.
6) אבות פ״א מי״ז.
7) ירושלמי ברכות פ״א ה״ב.
8) ח״ג קח, ב.
9) ע״ח שער (ה) טנת״א פ״א.
10) ראה תו״א משפטים עה, א. לקו״ת ויקרא (הוספות) נד, סע״ג. ובכ״מ.
11) ראה לקו״ת מצורע כד, ד. אוה״ת ואתחנן ריש ע׳ רפו. שם ע׳ רצז. ובכ״מ.
12) ראה אוה״ת מטות ע׳ א׳רפב-ג. וש״נ.
13) ספרי ופרש״י מטות ל, ב.
14) תקו״ז תכ״א (מז, א). שער היחודים להרח״ו פ״א. לקו״ת ר״ה נז, ג.
15) בשלח טו, ב.
16) בראשית א, כו.
17) ראה לקו״ת שלח מ, א. עט״ר דרוש לעשי״ת נח, סע״ב ואילך. ובכ״מ.
18) ל׳ הכתוב – וישלח לו, לז.
19) ראה ע״ח שער (ד) דרושי נקודות פ״ד. תו״א יתרו עד, ב. מג״א (הוספות) קיח, ג. לקו״ת פרשתנו יח, ב. ובכ״מ.
20) ראה זהר ח״ב רלט, א. ח״ג כו, ב.
21) שמואל-א טו, יג.
22) נחמי׳ ט, ח.
23) בכ״ז – ראה אוה״ת עה״פ (נ״ך ע׳ תשא-ב).
24) שמואל-א שם, כב.
25) בהר כה, נה.
26) ראה ויק״ר פ״ב, ב. וראה לקו״ת במדבר ט, ג. ובכ״מ.
27) ראה זח״ב קכח, ב. תניא פכ״ז (לד, א). לקו״ת ר״פ פקודי. חוקת סה, ב.
28) סה״מ תש״י ע׳ 111.
29) ראה לקו״ת שלח מח, ב. שה״ש מז, ד ואילך. סה״מ תרל״ג ח״א ע׳ פט. וש״נ.
30) ראה זח״ג רפח, סע״ב (אד״ז). וראה גם סה״מ עת״ר ע׳ קמד. המשך תער״ב ח״ג ע׳ א׳שפד. סה״מ תרע״ח ע׳ רצ-רצא.
31) ל׳ חז״ל – ברכות לה, ב. ועוד.
32) ראה לקו״ת ברכה צט, ג. אמרי בינה שער הק״ש פפ״ו (עב, ד).
33) תהלים קיט, קעב.
34) מכות כג, ב (במשנה).
35) ואתחנן ו, ה.
36) ראה לקו״ת פרשתנו כה, א. סה״מ תרצ״ו ריש ע׳ 57. וש״נ.
37) ברכות שם ובחדא״ג מהרש״א שם. לקו״ת שלח מב, ג. ובכ״מ.
38) עקב יא, יג.
39) ראה לעיל ע׳ קפ. וש״נ.
40) עקב י, יב.
41) ברכות לג, ב. מגילה כה, א.
42) ואתחנן ו, כד.
43) ראה תניא ספכ״ג. לקו״ת במדבר יג, ב. מסעי צו, ג.
44) אבות פ״ג מי״ז. ראה תניא שם.
45) מכילתא יתרו כ, ג.
46) ר״ה טז, א. לד, ב.
47) תהלים כז, ח.
48) לקו״ת פרשתנו יט, א. ובכ״מ.
49) ויחי מט, כח.
50) ראה קו״א ד״ה להבין מ״ש בפע״ח (קנה, א).
51) נשא ו, כד.

[סה"מ דברים ח"א ע' רנט ואילך]

מאמר ראשון מהמשך. נדפס בסה״מ תשי״ז ע׳ 239 ואילך.

סגירת תפריט