מ) שלח לך אנשים – ש״פ שלח, כ״ו סיון, מבה״ח תמוז ה׳תשי״א

בס״ד. ש״פ שלח, כ״ו סיון, מבה״ח תמוז ה׳תשי״א

הנחה בלתי מוגה

שלח1 לך אנשים וגו׳ ויתורו את ארץ כנען2, שמשה שלח מרגלים שהם יתורו (זיי זאָלן אויסשפּירן און אויסקוקן) את ארץ כנען. והנה הדיוק בתיבת לך פירש״י לך לדעתך, שהקב״ה אמר למשה אם תרצה שלח ואם לאו לאו, ומזה שמשה שלח מרגלים כמ״ש3 וישלח אותם משה, מובן מזה שכן הי׳ בדעת משה שצריך לשלוח מרגלים. ואף שמצינו דכתיב4 וייטב בעיני הדבר, ואיתא ע״ז5 שמשה לא רצה לשלוח המרגלים, וכשישראל רצו דוקא לשלוח, הסכים משה לדבריהם שמא יחזרו בהם כשיראו שאינו מעכב, ואח״כ לא הי׳ ברירה וכדאיתא המשל ע״ז5, מ״מ כיון שאמר לו הקב״ה למשה שלח לך לדעתך, שאם תרצה שלח ואם לאו אל תשלח, הרי מובן שאם לא הי׳ בדעת משה שצריך לשלוח מרגלים א״א לו לשלוח, א״כ הרי א״א לומר דמה ששלח המרגלים הוא משום שלא הי׳ לו ברירה, דמה מועיל שלא הי׳ לו ברירה כיון שתלה הקב״ה בדעתו דוקא, ומוכח מזה שכן הי׳ בדעת משה שצריך לשלוח המרגלים. וזהו ענין פלא גדול ביותר, למה הי׳ כן בדעת משה שצריך לשלוח המרגלים, שהרי איתא במסכת ברכות6 עה״פ7 עד יעבור עמך הוי׳ עד יעבור עם זו קנית, שהב׳ העברות הם ב׳ הביאות, ביאה ראשונה וביאה שני׳, הביאה דיהושע והביאה דעזרא, ואיתא שם שהביאה הראשונה היתה ביד רמה8 ופירש״י בנס גדול, וא״כ הרי מובן שאם הי׳ הביאה לארץ ע״י משה, דמעשה המרגלים הרי הי׳ בשנה השני׳ דיצי״מ9 קודם המעשה דמי מריבה, שאז הרי הי׳ יכול להיות הביאה ע״י משה, ואם הי׳ הביאה ע״י משה הרי הי׳ בודאי ביד רמה ובנס גדול, דמה בימי יהושע שאז הי׳ הכניסה לארץ ע״י מלאך כמ״ש10 עתה באתי אבל לא בימי משה רבך, דמשה לא הסכים על מלאך ואמר11 אם אין פניך הולכים, שמשה רצה שתלך אתם השכינה עצמה דוקא, ויהושע הסכים על מלאך, א״כ מה בימי יהושע שהכניסה לארץ היתה ע״י מלאך מ״מ הי׳ בנס גדול וביד רמה, א״כ הרי מובן במכל שכן שאם היתה הכניסה לארץ ע״י משה הי׳ בודאי ע״י נס, דלפי זה אינו מובן למה הי׳ בדעת משה שצריך לשלוח מרגלים, דמאחר שזה בנס הרי אין נפק״מ החזק הוא הרפה גו׳ הבמחנים אם במבצרים12.

ולהבין זה, יובן בהקדים תחילה הביאור דכללות ענין הכניסה לארץ, שע״י ביאור זה יובן ג״כ הענין דצורך שילוח המרגלים. והנה ההתחדשות שהי׳ ע״י הכניסה לארץ דוקא הוא, דבמדבר אף שהי׳ שם ג״כ ההנהגה ע״פ תורה, מ״מ הנה קיום המצוות בכלל ומצוות מעשיות בפרט לא הי׳ אז13, שקיום המצוות אז היו רק לפי שעה, וגם זה רק מקצת מן המקצת בלבד, ועיקר קיום המצוות מעשיות הי׳ בכניסה לארץ דוקא, שזהו ההתחדשות שהי׳ בהכניסה לארץ, וכמו בל״ט מלאכות דשבת דתנא סידורא דפת נקט14 החורש והזורע כו׳, הרי כל זה אינו שייך במדבר שהרי הי׳ לחם מן השמים15, ובכניסה לארץ דוקא נתחדש ענין קיום המצוות מעשיות דוקא.

ולהבין מהו המעלה בקיום מצוות מעשיות שנתחדש בכניסה לארץ דוקא, הנה איתא בלקו״ת16 שעבודת הצדיקים נחלקת לב׳ סוגים, צדיקים בבחי׳ לויתן וצדיקים בבחי׳ שור הבר, דלויתן הוא מלשון17 הפעם ילוה אישי אלי, היינו התחברות, הנה הצדיקים שהם בבחי׳ לויתן עבודתם הוא ליחד יחודים (שהרי ענין המצוות הוא ליחד יחודים18), הנה עבודתם היא ברוחניות, דלויתן ע״פ פשוט הוא דג, נוני ימא, נשמות דעלמא דאתכסיא שאין נפרדים משרשם ומקורם, שעבודתם היא ברוחניות ליחד יחודים. ואיתא בלקו״ת שם, שכן היתה עבודת רשב״י כשהי׳ במערה, שאז לא היו לו הענינים שבהם יוכל לקיים המצוות, והי׳ אנוס מצד סכנת נפשות, דאונס רחמא פטרי׳19, אבל מ״מ א״א לומר שהי׳ חסר לו הענין דקיום המצוות, ובודאי שקיים ענינם ברוחניות, וכ״ק אדמו״ר הצ״צ כותב שם בהגהה20 שעד״ז הי׳ ג״כ אצל הבעש״ט, שכל זה הוא העבודה דלויתן. אבל ענין שור הבר הוא ורב תבואות בכח שור21, שהוא העבודה דקיום המצוות בגשמיות, שזה נעלה יותר. וע״ד דכתיב22 כי לא על הלחם לבדו יחי׳ האדם כי על כל מוצא פי הוי׳ יחי׳ האדם, דידועה הקושיא בזה23 למה צריך האדם להמוצא פי הוי׳ שבמאכל דוקא, הרי יש גם בהאדם מוצא פי הוי׳, ולמה צריך להמוצא פי הוי׳ שבהמאכל דוקא. והתירוץ הוא24 שהמוצא פי הוי׳ שבמאכל הוא נעלה יותר, ולכן המוצא פי הוי׳ שבמאכל דוקא פועל קישור הנשמה בגוף להיותו נעלה יותר, דמזה שהוא נמצא למטה יותר, מזה עצמו מובן שבשרשו הוא נעלה יותר, כי מי יכול לבוא (ווער קאָן קומען) למטה יותר – דוקא זה שהוא גבוה ביותר, שכל הגבוה גבוה ביותר דוקא הוא בכחו לירד למטה יותר24, ולכן המוצא פי הוי׳ שבהמאכל דוקא נותן חיזוק בהאדם, וע״ד דכתיב25 והחיות נושאות את הכסא, נושאות ומנושאות, דעי״ז שהם נושאות הכסא עי״ז הם מנושאות26, דכמו״כ הנה עי״ז שהאדם מעלה את המאכל, עי״ז המאכל מגבי׳ אותו, שזהו ג״כ המעלה בהעבודה דשור הבר דוקא, בקיום המצוות בגשמיות דוקא, שעי״ז מגיעים לדרגה נעלית יותר (אבל מ״מ הנה הצדיקים שעבודתם בבחי׳ שור הבר צריכים להצדיקים שעבודתם היא בבחי׳ לויתן). ומצד מעלת העבודה דשור הבר, הנה כל הנשמות, גם הנשמות שבבחי׳ לויתן, צריכים לקיום המצוות בגשמיות דוקא, אם לא שיש הוראה מלמעלה שצריכים לעבוד עבודתם ברוחניות, דכמו״כ הי׳ אצל רשב״י במערה, שזה גופא שלא הי׳ יכול לקיים המצוות בגשמיות, זה הי׳ ההוראה מלמעלה שצריך לעבוד עבודתו ברוחניות ליחד יחודים, שכל זה הוא מצד מעלת העבודה דשור הבר דוקא.

ועד״ז (הנה גם בקיום המצוות גופא) יש הפרש בין העבודה דמדבר לכניסת הארץ, דבמדבר הי׳ לחם מן השמים ומים מבארה של מרים, באר המתגלגל, וגם הלבושים שהם דברים נפרדים היו ענני הכבוד מנקים ומגהצים אותם וגם היו גדלים עמהם27, דכאשר הי׳ הגידול בהנשמה הי׳ הגידול גם בהגוף, ובדרך ממילא הי׳ הגידול גם בהלבושים, שהלבושים לא היו דברים נפרדים כי אם היו גדלים עמהם, והעבודה דדור המדבר הי׳ רק במחשבה28 או בדיבור29, דמדבר הוא מלשון30 ומדברך נאוה, שהוא המצוה דתלמוד תורה דכתיב חיים הם למצאיהם למוציאיהם בפה31, אבל בכניסת הארץ נתחדש הענין דקיום המצוות בגשמיות דוקא, שזהו נעלה יותר.

אמנם הנה זה גופא שתהי׳ העבודה דקיום המצוות בגשמיות דוקא, שזה מגיע למעלה יותר כנ״ל, הנה צריכים לזה נתינת כח מלמעלה דוקא. ואין הכוונה בהנתינת כח מלמעלה, הענין דאלמלא הקב״ה עוזרו32, שהענין דאלמלא הקב״ה עוזרו הוא העזר בעבודה, דכשישנו כבר ענין העבודה הנה מצד ההעלמות וההסתרים צריכים לזה סיוע מלמעלה, אבל (בהתחלת העבודה, היינו) בכדי שיהי׳ ענין העבודה בכלל, צריכים לזה נתינת כח מלמעלה, שע״י הנתינת כח יוכל להיות העבודה בגשמיות, וע״י העבודה בגשמיות הנה באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא, שמגיע למעלה יותר. והנה כמו שישנם ג׳ ענינים אלו בכללות העבודה, כמו״כ ישנם ג׳ ענינים בתורה, שהרי קוב״ה אסתכל באורייתא וברא עלמא33, דבמילא מובן דלהיות שישנם ג׳ ענינים בכללות העבודה, ישנם ג״כ בתורה, שזהו שמצינו ג׳ לשונות חלוקים בתורה34, כתיב35 מורשה קהלת יעקב, דמורשה לשון ירושה36, דלהיות שתורה צוה לנו משה35, לזאת היא מורשה קהלת יעקב, ומצינו ג״כ שהתורה אינה ירושה ובאה ביגיעה דוקא37, ומצינו ג״כ שהתורה היא מתנה כמו שאנו אומרים הלשון מתן תורה, וכן איתא38 שמשה הי׳ לומד תורה ומשכחה עד שנתן לו הקב״ה במתנה, שהענין שהתורה היא ירושה הוא שהתורה שייכת לכל ישראל39 שהם בני אברהם יצחק ויעקב, דלכן ישראל ר״ת יש ששים רבוא אותיות לתורה40, דכאו״א מישראל יש לו אות בתורה שע״י האות הזה הוא מקבל חיותו41, שזהו מה שהתורה היא ירושה. אך מצינו ג״כ שהתורה היא בבחי׳ יגיעה, כדאיתא42 התקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך, ובאה ביגיעה דוקא43, דענינים אלה שאפשר לעמוד עליהם ביגיעה אין נותנים בלי יגיעה, ובאים ביגיעה דוקא. אמנם זה שהתורה היא בבחי׳ מתנה זהו למעלה מב׳ הענינים דירושה ויגיעה, שהענין דמתנה הוא מה שהיא מתנה מלמעלה דוקא, שאין שייך לבוא לזה ע״י עבודה, וכמשנ״ת בהמאמר דחג השבועות44 בענין ואהי׳ שעשועים יום יום45, דמקודם לזה הוא אומר45 ואהי׳ אצלו אמון ואח״כ הוא אומר ואהי׳ שעשועים יום יום, היינו דמ״ש שעשועים יום יום קאי על מ״ש קודם ואהי׳ אצלו, שעשועים יום יום, שעשועי המלך בעצמותו, הנה זה בא בבחי׳ מתנה דוקא. אמנם הנה מ״מ צריכים גם לזה יגיעה דוקא, דאי לאו דעביד לי׳ נייחא לנפשא לא הוה יהיב לי׳ מתנתא46, שע״י קדימת היגיעה בהמדריגה שיכול להגיע שם ע״י יגיעה, נותנים אח״כ התורה בבחי׳ מתנה. ובזה יובן מה דאיתא47 שכל הקורא ושונה בתורה הקב״ה קורא ושונה כנגדו, דמובן מזה שבכל זמן הנה כל הקורא ושונה בתורה הקב״ה קורא ושונה כנגדו, דלפי זה אינו מובן מה דאיתא48 די״ב שעות הוא היום, ג׳ שעות ראשונות הקב״ה יושב ועוסק בתורה, דלכאורה מה המעלה בג׳ שעות אלו דוקא. אך הענין הוא, דזה מה שבכל זמן הנה כל השונה הקב״ה שונה כנגדו הוא המדריגה דתורה שבאה ע״י יגיעה, אבל זה מה שג׳ שעות ראשונות הקב״ה יושב ושונה בתורה הוא מה שהתורה בבחי׳ מתנה, דזהו ענין ג׳ שעות ראשונות, ג׳ ראשונות דעתיק49, שזהו כמו שהתורה היא בבחי׳ מתנה מלמעלה דוקא. והנה להיות שבתורה ישנם ג׳ ענינים אלו, הנה בדרך ממילא ישנם ג׳ ענינים אלו גם בקיום המצוות, דנוסח הברכה קודם עשיית המצוות הוא ברוך אתה הוי׳ אלקינו מלך העולם, דתיבות הוי׳ אלקינו הוא כמ״ש כ״ק מו״ח אדמו״ר50 בשם כ״ק אדמו״ר הזקן דאלקים הוא לשון כח51, והוי׳ אלקינו הוא דהוי׳ הוא כחנו וחיותינו52, שזהו ענין הנתינת כח על קיום המצוות, ואח״כ אומר אשר קדשנו במצוותיו, שהוא לוקח את הגשמי ומבררו ומזככו ועושה אותו קדוש (אַז ער נעמט דעם גשמי און איז עם מברר ומזכך און מאַכט אים קדוש), שכל זה הוא נוסח הברכה דקיום המצוות שזה עובר לעשייתן53, אבל ע״י גוף המצוה עצמה הנה באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא, שעי״ז מגיעים למעלה יותר, שזהו שכר מצוה מצוה54, שהענין היותר נעלה במצוות הוא המצוה עצמה, צוותא וחיבור עם מצַוה המצוה, עם בעל הרצון55.

ובזה יובן ג״כ המעלה דכניסה לארץ, שע״י קיום המצוות בגשמיות דוקא עי״ז מגיעים למעלה יותר. אמנם בכדי שתהי׳ העבודה בגשמיות, צריך להיות הירידה ממצבו כדי שיוכל להתלבש בהגשמי כו׳, ולזה צריך נתינת כח מלמעלה כנ״ל, שזהו ענין שילוח המרגלים קודם הכניסה לארץ, שזהו ענין הנתינת כח. וזהו שלח לך אנשים גו׳ ויתורו את ארץ כנען, דויתורו הוא לשון יתרון כמ״ש56 ויתרון ארץ בכל הוא, דשילוח המרגלים הי׳ הנתינת כח כדי שיוכל להיות העבודה בגשמיות. וזהו ג״כ מה שביקש משה57 אעברה נא ואראה גו׳, דלכאורה אינו מובן מהו שביקש משה אעברה נא ואראה גו׳, דכיון שאעברה גו׳ הרי יהי׳ שם, ומהו שביקש ואראה דוקא, וביותר אינו מובן שהרי איתא58 וכי לפרי׳ נתאוה משה ליכנס לארץ ישראל, וכי לאכול מפרי׳ הוא צריך, אלא שיתקיימו המצוות על ידו כו׳, דלפי זה הרי הי׳ צריך לבקש שיכנס לארץ ויתקיים המצוות על ידו ומהו שביקש והתפלל תקט״ו תפילות59, הכל בשביל שיראה את הארץ דוקא. אך הענין הוא, דלהיות שבארץ היתה העבודה בגשמיות, שצריך לזה הנתינת כח מלמעלה כו׳, לזה רצה משה לפעול ע״י ראייתו את הארץ ענין הראי׳ כו׳60, דמשה הי׳ בבחי׳ ראי׳ כמ״ש61 וירא ראשית לו, וגם במדבר אמר ונחנו מה62, שהי׳ בביטול עצמי, דלכן הנה רצה לפעול ענין הראי׳ כו׳, ולכן כשלא ראה את הארץ אמר63 ועתה ישראל שמע גו׳, היינו שכעת יוכל להיות רק ענין השמיעה, שאינה דומה ראי׳ לשמיעה64, וכמו שאנו רואים דכשאחד שומע ענין עם כל פרטיו ומתענג מהענין, מ״מ כשיראה אח״כ את הדבר יהי׳ לו תענוג גדול ביותר, דאף שכבר שמע את הדבר עם כל פרטיו והפרטים מתאימים לזה שהוא רואה עכשיו והי׳ לו עונג מזה, מ״מ הנה בעת ראייתו את הדבר יהי׳ לו תענוג גדול ביותר, דטעם הדבר הוא דבראי׳ יש המשכה מפנימיות הנפש יותר, וכמו״כ הנה בראי׳ יש ביטול עצמי יותר מבשמיעה, דכששומע אשר ישנו מלך גדול במדינת הים ואשר שרים רבים ונכבדים בטלים אליו, דמשום זה הוא מבין שצריך להיות בטל אל המלך, וכאשר המלך יצוה אותו איזה דבר יקיים את פקודתו, אבל מ״מ הרי אינו דומה כלל להביטול שיהי׳ לו אל המלך כאשר הוא בעצמו יראה איך ששרים רבים ונכבדים בטלים אליו, דאז יהי׳ אצלו ביטול עצמי ביותר. וזהו שבתחילה רצה משה לפעול ענין הראי׳ בישראל, אבל אח״כ אמר ועתה ישראל שמע.

ובזה יובן מה דאיתא בלקו״ת65 ההפרש בין המרגלים ששלח משה להמרגלים ששלח יהושע, דמשה שלח את המרגלים לתור את (כל) ארץ כנען, ויהושע שלח את המרגלים לתור את יריחו בלבד. דיריחו הוא מלשון ריח, שזהו הלבושים דמחשבה דיבור ומעשה, היינו ששילוח המרגלים דיהושע הי׳ שיהי׳ המחדומ״ע כדבעי, היינו הנתינת כח בהלבושים בלבד, אבל משה שלח מרגלים בכל ארץ כנען, היינו בהשבעה מדות דעיקרם אהבה ויראה. ואיתא בלקו״ת שם66 בהגה״ה, ומבואר בתניא פי״ד ההפרש בין עבודת הצדיקים לעבודת הבינונים, שעבודת הבינונים היא מדת כל אדם ואחרי׳ כל אדם ימשוך, שעבודתם היא במחדומ״ע, דלא מיבעי מעשה ולא מיבעי דיבור, אלא אפילו מחשבה יודע הוא שהרהורי עבירה קשים מעבירה67, דלכן הוא נזהר גם בלבוש המחשבה, ומכ״ש בלבוש הדיבור ואפילו בלבוש המעשה, שזהו מדת הבינונים, דלא עבר עבירה מימיו ולא יעבור לעולם, שזהו במחדומ״ע, דבמילא הנה אחרי׳ כל אדם ימשוך, שזה תובעים מכאו״א. אבל עבודת הצדיקים הוא אהבה ויראה, שענין שבקדושה יהי׳ אהוב ביותר, וענין דהיפך דקדושה יהי׳ שנוא ומאוס בתכלית, דעבודה זו אינו שייך לכ״א ובאה מלמעלה דוקא, כמאמר68 בראת צדיקים, שזה בא בדרך עבודת מתנה אתן את כהונתכם69. דבזה יובן ההפרש בין שילוח המרגלים דמשה לשילוח המרגלים דיהושע, דמשה שהי׳ בבחי׳ ראי׳ כמ״ש וירא ראשית לו, וגם במדבר הי׳ בבחי׳ ביטול עצמי כמ״ש ונחנו מה, במילא שלח מרגלים בכל ארץ כנען, דמצד ענין הראי׳ לא שייך ענין דהיפך הקדושה, שזה יהי׳ המעלה דלעתיד שאז יהי׳ בבחי׳ ראי׳ באלקות70, דבמילא לא יהי׳ שייך כלל ענין דהיפך הקדושה, דעכשיו כתיב71 ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע גו׳ ובחרת בחיים, הרי ששייך הבחירה גם בההיפך ח״ו, אלא שהוא בוחר בחיים, אבל לעתיד שאז יהי׳ ענין הראי׳ באלקות, לא יהי׳ שייך כלל ענין דהיפך הקדושה. וזהו ג״כ מה שמביא כ״ק מו״ח אדמו״ר בשם ספרי מוסר72 בענין איזהו חכם הרואה את הנולד73, דכשאינו יכול להתגבר על תאוותו, העצה לזה הוא שיצייר לעצמו איך שיהי׳ אחר מילוי התאוה, דאז הרי לא ישאר מזה מאומה, דמאחר שזהו ענין גשמי הרי אח״כ לא ישאר מזה מאומה, דבמילא הנה גם לעצמו יצטער (וועט פאַדריסן) אח״כ על שעשה זה, וכשיצייר זה איך שיהי׳ אחר מילוי התאוה, הנה אז יוכל להתגבר על רוח תאוותו, הרי שמצד ענין (הראי׳) הציור לא שייך כלל הענין דהיפך הקדושה, דלכן הנה משה שהי׳ בבחי׳ ראי׳ כמ״ש וירא ראשית לו, וגם במדבר הי׳ בבחי׳ ביטול עצמי כמ״ש ונחנו מה, לכן בכחו הי׳ לפעול בהמדות עצמם, להיות שמצד הראי׳ לא שייך כלל ענין ההיפך. אבל יהושע יכול לפעול רק בהלבושים דמחדומ״ע, דזהו מה שאמר משה אעברה נא ואראה, שזהו הנתינת כח שרצה לפעול ענין הראי׳, שעי״ז יוכל להיות העבודה בגשמיות.

וזהו ג״כ שלח לך אנשים גו׳ ויתורו את ארץ כנען, דשילוח המרגלים הי׳ הנתינת כח בכדי שיוכל להיות העבודה בגשמיות, דמרגלים כשרים היו74 (היינו שעבודתם הי׳ ברוחניות). אמנם שילוח המרגלים, שזהו ענין הנתינת כח, הנה זה תלוי במשה דוקא, דמצד הראי׳ והביטול עצמי דמשה דוקא יכול להיות הנתינת כח, וזהו שלח לך לדעתך, שזה תלוי בדעתו של משה דוקא, דמשה הי׳ בבחי׳ ראי׳75, אבל לאידך גיסא רצה שיהי׳ בגשמיות דוקא75, דמצד הביטול עצמי דמשה שאמר ונחנו מה, שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו76, דאף שהם בבחי׳ רגלי מ״מ הנה הם דוקא המשיכו בחי׳ אנכי בקרבו77, דלכן הנה מצד הביטול שלו הוא הרגיש (האָט ער דערהערט) המעלה דגשמיות ופעל הנתינת כח כנ״ל, אבל המרגלים לא הי׳ בהם בחי׳ הביטול דלכן לא הרגישו בהמעלה דארץ ואמרו78 ארץ אוכלת יושבי׳, היינו שע״י העבודה בגשמיות הנה לבד זאת שלא יעלו את הגשמי, אלא אדרבה ארץ אוכלת יושבי׳, דזהו מה שאמרו אין בעה״ב יכול להוציא את כליו79, דאמת הדבר שיש בגשמיות ניצוצות גבוהות משבירת הכלים, אבל טענו דמצד גודל הירידה אין בעה״ב יכול להוציא את כליו (שכולם הודו שהוא בעה״ב, אלא שכל החקירה היתה אם בעה״ב יכול להוציא את כליו או לא, אבל כולם הודו שהוא בעל הבית). שכל זה הוא משום שלא הי׳ בהם בחי׳ הביטול. אבל יהושע וכלב מצד הביטול שלהם למשה אמרו80 סר צלם מעליהם והוי׳ אתנו ובעה״ב יכול להוציא את כליו, דבעה״ב היינו האלקות השייך לעולמות יכול להוציא את כליו, שזה הי׳ מצד הביטול שלהם למשה, ואמרו טובה הארץ מאד מאד81, דמאד הא׳ הוא בחי׳ בכל מאדך82, מאד שלך83, ומאד הב׳ הוא המאד שלמעלה, שזה הי׳ מצד הביטול שלהם למשה, דזהו ויהס כלב84 דויהס הו״ע הביטול, דמצד הביטול דוקא יכול להיות הנתינת כח על כניסת הארץ85. ולכן הנה גם בהם בהמרגלים דיהושע כתיב86 שהיו מרגלים חרש, דחרש הוא לשון שתיקה87, דחרש אינו שומע ואינו מדבר88, שהו״ע הביטול, דגם אצל יהושע הי׳ הביטול עצמי לגבי הענינים דמחדומ״ע עכ״פ, להיות דענין הנתינת כח תלוי בהביטול עצמי דמשה, דזהו שלח לך לדעתך. וכן הוא ג״כ בגאולה העתידה להיות, דאתפשטותא דמשה בכל דרא89, ובדורנו הוא כ״ק מו״ח אדמו״ר, שהוא הרועה שבדורנו, הנה ע״י הביטול אליו יהי׳ כו׳75, ויורגש שטובה הארץ מאד מאד.

__________

1) לפני שהתחיל המאמר אמר כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א שזהו ההתוועדות הראשונה אחר מ״ת, ואחרי מ״ת היו כמה ענינים עד שניתנו לוחות אחרונות. וגם הזכיר שאם לא הי׳ ענין המרגלים היתה הכניסה לארץ ע״י משה והיתה גאולה שלימה (ראה מגלה עמוקות אופן קפה. הנסמן בלקו״ש חי״ט ע׳ 346), אך בסיבת המרגלים הי׳ ע״י יהושע בן נון ולא היתה גאולה שלימה (ובכה בעת דיבורים אלו), ולהבין ענין המרגלים, והתחיל המאמר (וראה לקמן בפנים).
2) פרשתנו (שלח) יג, ב.
3) שם, ג.
4) דברים א, כג.
5) ספרי ופרש״י עה״פ.
6) ד, ב.
7) בשלח טו, יז.
8) שם יד, ח.
9) ראה פרש״י דברים שם, ב. ועוד.
10) יהושע ה, יד ובפרש״י שם.
11) תשא לג, טו.
12) פרשתנו יג, יח-ט.
13) ראה לקו״ת ריש פרשתנו – לו, ג. לז, א. שם מא, ב. ועוד.
14) שבת עד, ב.
15) בשלח טז, ד.
16) ר״פ שמיני (יח, א ואילך). וראה ד״ה לויתן זה יצרת תשי״ב (סה״מ ויקרא ע׳ נט ואילך). תשמ״ז (שם ע׳ קס ואילך).
17) ויצא כט, לד.
18) ראה גם אגה״ק סכ״ו (קמה, א).
19) ב״ק כח, ב. וראה גם סה״מ ויקרא ע׳ רלז.
20) הובא בהגהות כ״ק אדמו״ר (מהורש״ב) נ״ע ללקו״ת שם בהוספות (יח, ב). וכ״ה במאמרי אדה״ז על מארז״ל ע׳ קמה (הנחת אדהאמ״צ).
21) משלי יד, ד.
22) עקב ח, ג.
23) ראה ל״ת להאריז״ל עקב שם. כש״ט (הוצאת קה״ת) סימן קצד (כה, א ואילך). לקו״ת צו יג, ב ואילך. ועוד.
24) ראה הנסמן בס׳ המפתחות לספרי אדה״ז ערך כל הגבוה כו׳. שערי אורה שער הפורים נח, א ואילך. סה, א ואילך. ועוד.
25) לשון פיוט ״והחיות״ במוסף לר״ה (בנוסח הקדושה) נוסח אשכנז.
26) ראה בחיי עה״פ תרומה כה, י בשם פרדר״א [ספ״ד. וראה ברד״ל שם]. שמו״ר ספכ״ג. במדב״ר ספי״ד. תו״א יתרו עא, סע״א ואילך. שם עב, ד ואילך.
27) פרש״י עקב ח, ד.
28) ראה לקו״ת שלח לז, ב. לח, ב.
29) ראה לקו״ת שם לז, א.
30) שה״ש ד, ג. לקו״ת שם.
31) משלי ד, כב. עירובין נד, רע״א. וראה הל׳ ת״ת לאדה״ז פ״ב הי״ב.
32) ראה סוכה נב, ב.
33) זח״ב קסא, סע״א ואילך.
34) בהבא לקמן – ראה סה״מ תר״ל ע׳ פז ואילך. המשך וככה תרל״ז (קה״ת, תשע״ג) פס״ו (ע׳ עז). סה״מ תרפ״ד ע׳ רי ואילך. ע׳ רכב ואילך. לקו״ש חי״ג ע׳ 115 ואילך. וש״נ.
35) ברכה לג, ד.
36) ראה לקו״ת ברכה צד, ד ובהנסמן שם.
37) ראה בהנסמן לקמן הערות 42-3.
38) נדרים לח, א. שמו״ר פמ״א, ו.
39) ראה סנהדרין נט, רע״א.
40) מגלה עמוקות אופן קפו.
41) ראה לקו״ת במדבר טז, ב. ועוד.
42) אבות פ״ב מי״ב.
43) ראה פרש״י ומד״ש לאבות שם.
44) ד״ה אר״ה כו׳ אלפיים שנה תש״ד (נדפס בקונטרס חג השבועות תשי״א, ואח״כ בסה״מ תש״ד ע׳ 198 ואילך. תשי״א ע׳ 262 ואילך).
45) משלי ח, ל.
46) ראה גיטין נ, ב. ב״מ טז, א.
47) ראה תדבא״ר רפי״ח. יל״ש איכה רמז תתרלד.
48) ע״ז ג, ב.
49) סה״מ תר״ל שם ע׳ פט. המשך וככה הנ״ל ספס״ח (ע׳ פא). סה״מ תרפ״ד שם ס״ע רכה. ועוד.
50) ראה סה״ש תש״ב ע׳ 19.
51) ראה שו״ע או״ח ס״ה.
52) ראה לקו״ת שלח מ, ג. בלק עג, רע״ג. ריש פ׳ ראה.
53) פסחים ז, ב. וש״נ.
54) אבות פ״ד מ״ב.
55) ראה ״היום יום״ ח׳ חשון. וראה גם ד״ה וקבל היהודים שנה זו (סה״מ פורים ס״ע ו-ז).
56) קהלת ה, ח. וראה גם אוה״ת פרשתנו ע׳ תמו ואילך.
57) ואתחנן ג, כה.
58) סוטה יד, א.
59) דב״ר פי״א, י.
60) ראה לקו״ת ואתחנן ב, ד ואילך. ובארוכה – אוה״ת ד״ה ואתחנן הראשון (ע׳ מה ואילך).
61) ברכה לג, כא. לקו״ת שם ג, א.
62) בשלח טז, ז-ח.
63) ואתחנן ד, א. לקו״ת שם ג, ג.
64) ראה מכילתא יתרו יט, ט. לקח טוב (פס״ז) פרשתנו יג, יח. שער האמונה (לאדהאמ״צ) ע׳ מג ואילך. ועוד.
65) פרשתנו נא, ג ואילך. וראה גם ד״ה וישלח יהושע תשל״ו (לקמן ע׳ רצב ואילך). תשמ״ב (ע׳ שכ ואילך).
66) נב, א. – ראה גם אוה״ת פרשתנו ע׳ תלט. ע׳ תמג. ובארוכה – ד״ה הנ״ל תשמ״ב.
67) יומא כט, א. וראה תניא פי״ב (יז, ב).
68) ב״ב טז, א.
69) ל׳ הכתוב – קרח יח, ז.
70) ראה סה״מ פסח ח״ב ע׳ קנ. וש״נ.
71) נצבים ל, טו. יט.
72) ראה גם תניא פי״ד (כ, א).
73) תמיד לב, א. וראה גם תניא פי״ד (כ, א).
74) פרש״י פרשתנו יג, ג.
75) חסר קצת. המו״ל.
76) בהעלותך יא, כא.
77) ראה גם סה״מ תרפ״ז ע׳ קטו. תש״ה ע׳ 134. וראה תו״א בראשית א, ב. ד״ה ואלה המשפטים שנה זו (סה״מ שמות ח״ב ע׳ קכג).
78) פרשתנו שם, לב.
79) סוטה לה, א.
80) פרשתנו יד, ט.
81) שם, ז. וראה לקו״ת פרשתנו לז, א.
82) ואתחנן ו, ה.
83) ראה תו״א מקץ לט, ריש ע׳ ד. סהמ״צ להצ״צ קכג, כ. קס, ב. סה״ש תנש״א ח״א ע׳ 183 הערה 62.
84) פרשתנו יג, ל.
85) ראה גם סד״ה ויהס כלב עדר״ת (המשך תער״ב ח״א ע׳ תקכד).
86) יהושע ב, א (הפטרת פרשתנו).
87) ראה לקו״ת פרשתנו נב, ב.
88) ראה תרומות פ״א מ״ב. חגיגה ב, ב. ועוד.
89) תקו״ז תס״ט (קיב, רע״א. קיד, רע״א). וראה ב״ר פנ״ו, ז.

[סה"מ במדבר ח"א ע' קפו ואילך]

״הי׳ דא״ח ד״ה שלח לך אנשים גו׳ . . המאמר נתארך פחות מעט מארבעים דקות״ (מיומן א׳ התמימים).
נדפס בסה״מ תשי״א (ברוקלין, תשמ״ח) ע׳ 74 ואילך.

סגירת תפריט