בס״ד. ש״פ בלק, ט׳ תמוז ה׳תשמ״א
הנחה בלתי מוגה
מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל1, ומביא על זה בלקו״ת2 את המארז״ל3 כל הקורא לאברהם אברם עובר בלאו שנאמר4 ולא יקרא עוד את שמך אברם, אלא מעתה הקורא ליעקב יעקב הכי נמי, שאני התם דהדר אהדרי׳ קרא כו׳. וידוע הדיוקים בזה5, מהו ענין ב׳ השמות דיעקב וישראל אשר הקורא ליעקב יעקב אינו עובר כו׳, וגם מדוע נזכרו שניהם בפסוק זה (ובשאר פסוקי נבואת בלעם). גם צריך להבין מהו ענין ב׳ התוארים דאהליך ומשכנותיך, וביעקב אומר התואר אהליך, ובישראל משכנותיך. והנה מזה שכתוב אהליך ומשכנותיך לשון רבים, ומיעוט רבים שנים6, מובן, שיש כאן ד׳ בחינות, ב׳ מהם בבחי׳ יעקב וב׳ בישראל. וצריך להבין הענין בזה.
ויובן כל זה בהקדים מ״ש7 ולא אבה הוי׳ אלקיך לשמוע אל בלעם ויהפוך הוי׳ אלקיך לך וגו׳ לברכה וגו׳, היינו שהברכות שבנבואה זו הן בבחי׳ אתהפכא. וענין אתהפכא בעבודה הו״ע עבודת התשובה, דמי שהוא צדיק ולא חטא ולא פגם ולא עבר את הדרך, שעבודתו הוא אדם ישר הולך, ועשה האלקים את האדם ישר8, הרי אין שייך בזה אתהפכא, משא״כ כאשר היו אצלו ענינים בלתי רצויים, אז שייך הענין דאתהפכא, שצריך להפוך אותם לקדושה. אמנם, ענין אתהפכא שייך גם בעבודת הצדיקים, דהנה ענין התשובה אינו על עוונות דוקא, אלא גם מי שהוא צדיק גמור, מ״מ צריך לעלות בעבודתו לבחי׳ אתהפכא, ולצאת מהמדידה והגבלה שלו. וכמו באברהם אבינו, דאף שנאמר בו9 ואברהם זקן בא בימים, ואיתא בזהר10 שלא חסר לו יומא חדא ולבושא חדא, היינו שהיו כל ימים מלאים בתכלית השלימות, מ״מ נתעלה בעבודתו למעלה יותר והפך את היצר הרע שלו לטוב, כמ״ש11 ומצאת את לבבו נאמן לפניך (לבבו בב׳ בי״תין). והיינו דגם בחי׳ יצר הרע שהוא א׳ מהג׳ דברים שהקב״ה מתחרט עליהם שבראם12, הפכו לטוב. וע״פ המבואר בלקוטי תורה13 על פסוק זה, דמה שנאמר כי אהבך הוי׳ אלקיך קאי על עשר ספירות שבמאציל, היינו לא ע״ס שלמטה, בעולם האצילות, אלא בחי׳ ע״ס שלמעלה מעלה עד לע״ס שבמאציל, הרי מובן גודל ענין ההפיכה שעי״ז, כי ההמשכה היא ממקום נעלה ביותר.
והנה ע״פ הנ״ל מובן, דמה שכתוב בנבואת בלעם מה טובו אהליך גו׳ קאי בעבודת התשובה שהיא עבודה כזו שהיא בבחי׳ ויהפוך, ומזה מובן דהד׳ מדריגות שבפסוק זה הם ד׳ מדריגות בתשובה, וב׳ מהם בבחי׳ יעקב וב׳ בישראל. והענין הוא, דהנה כללות ההפרש בין יעקב לישראל מובן משמם, דיעקב הוא ע״ש וידו אוחזת בעקב14, ולא סתם עקב אלא עקב עשו14, וישראל הוא אותיות לי ראש15, וגם בכתוב נקרא ישראל ע״ש כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל16, היינו שהוא בבחי׳ שר וראש לאלה שלמטה ממנו. ומזה מובן גם בעבודת האדם, שבחי׳ יעקב היא העבודה בבחי׳ עקב ורגל, ובחי׳ ישראל היא העבודה שבבחי׳ ראש. וזהו מה שהדר אהדרי׳ קרא כו׳, היינו שצ״ל גם בחי׳ יעקב, כמבואר בלקו״ת נצבים17 שיש מעלה ברגל על הראש ויש מעלה בראש על הרגל, ובזה ישנם ד׳ מדריגות בתשובה, ב׳ מהם שייכים ליעקב (רגל) וב׳ מהם שייכים לישראל (לי ראש).
והענין הוא18, דהנה כתיב19 סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו, דגם בפסוק זה קאי בד׳ מדריגות. דתחילת העבודה היא בבחי׳ סור מרע, וכמשל הידוע מכ״ק מו״ח אדמו״ר בעל המאסר והגאולה20, שלפני שמכניסים דבר מאכל בכלי צריך שיהי׳ הכלי נקי לגמרי, כי אם לאו אפשר שהמאכל יתקלקל כו׳, ובפרט אם המאכל עדין (איידלער) יותר, הרי אז צריך להקפיד עוד יותר על ניקיון הכלי. וכתורת הרב המגיד21 שמחשבות זרות של צדיקים גמורים פוגמים יותר מעבירות של עמי הארץ. ואחרי שישנה העבודה דסור מרע, ניקיון הכלי, וכל העולם כולו עומדים הכן כולכם22 להיות לו ית׳ דירה בתחתונים23, הנה אחרי כן הוא ענין העבודה דעשה טוב, היינו עשיית מעשים טובים בטוב הנראה והנגלה, דעי״ז עושין את העולם לדירה לו ית׳. וב׳ בחינות אלו (סור מרע ועשה טוב) בעולמות הוא בעשי׳ ויצירה24, דסור מרע הוא בעולם העשי׳ שרובו רע25, כמובא בתניא26 שהקליפות גוברים בו, ושם היא התחלת העבודה. ואח״כ עולים לעולם היצירה שהוא בבחי׳ ועשה טוב, כמ״ש27 יוצר אור, ששם יש כבר אור וגילוי. וב׳ בחינות אלו (סור מרע ועשה טוב) באותיות דשם הוי׳ הוא בו״ה28.
והנה אח״כ נאמר בקש שלום, דקאי על לימוד התורה, שהוא שלא בערך למעלה מהעבודה דסור מרע ועשה טוב, ובעולמות הוא כנגד עולם הבריאה שרובו טוב25. ומעלת ענין התורה בכללות הוא שהמצוות נקראים אברים29, משא״כ התורה אורייתא וקוב״ה כולא חד30, כמבואר בתניא31. ובחינה הד׳, הנה בלקו״ת שם32 לפני שמבאר בחי׳ תשובה הד׳ ממשיך, ונחזור לענין שלשה בחינות תשובה, דלכאורה הרי לא מצינו בספרים רק שני בחינות תשובה, היינו תשובה תתאה ותשובה עילאה. [ולכאורה סגנון זה אינו מובן, דהי׳ לו לומר מלכתחילה שיש ד׳ בחינות תשובה, ולמה מבאר בתחילה שיש ג׳ בחינות ואח״כ מקשה ע״ז שיש רק ב׳ ורק אח״כ מבאר שיש ד׳. ויש לומר, דבאופן הלימוד הרי הוא מרמז על הענין הנלמד, דגם הענין הנלמד הוא באופן כזה]. ומבאר בזה, דבכל בחינה יש בה ב׳ בחינות, ובחינה הד׳ שבתשובה הו״ע עבודת התפילה, שהיא כנגד חי׳ ויחידה שבנפש. דהנה ג׳ מדריגות הנ״ל שבתשובה הם נגד ג׳ המדריגות שבנשמה, נפש רוח נשמה, דבחי׳ נשמה שכנגד עולם הבריאה הו״ע התורה, וכמ״ש33 ונשמת שד-י תבינם, דבחי׳ נשמה שייכת לענין ההבנה והשגה, לימוד התורה. משא״כ עבודת התפילה הוא לנגד חי׳ יחידה, ששתיהן נכללות בבחינה אחת, שהרי בזהר34 נקראו שתיהן בשם נשמה לנשמה, אף שבמדרש35 נחלקו לב׳ בחינות חי׳ ויחידה. וכמו האות יו״ד שבשם הוי׳, הכוללת בעצמה גם את קוצו של יו״ד.
ולהבין ד׳ בחינות הנ״ל בעבודת התשובה, דהנה סור מרע ועשה טוב ותורה ותפילה, ישנם בעבודת האדם גם בלי עבודת התשובה, וישנם בצדיקים וגם בבינונים ואפילו במדריגות שלמטה מבינונים, והחידוש שבפסוק זה, דקאי בד׳ ענינים אלו כפי שיש בהם מעלת הענין דויהפוך גו׳ בעבודת התשובה. והענין הוא, דהנה בענין סור מרע אמרו רז״ל36 ישב ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כאילו עושה מצוה, דזה קאי גם כשאינו צריך להתגברות יתירה כדי לסור מרע, וכמו כשמונע עצמו משקצים ורמשים שנפשו של אדם קצה בהם כו׳37. וכמבואר בתניא38 שיש בני אדם שכך נבראו מתחילתם, שאינם צריכים למלחמה כדי למנוע עצמם מדברים בלתי רצויים. אמנם ענין סור מרע בעבודת התשובה הוא שהעבודה דסור מרע היא באופן של הפיכה, היינו שצריך להפוך עצמו כדי לסור מרע. ועד״ז הוא גם בהקו דעשה טוב, שאינו מספיק העבודה דעשה טוב שמצד הטבע, וצריך להיות עשה טוב בעבודת התשובה, שצריך להיות התגברות יתירה יותר על טבעו. וכמו באברהם אבינו שנקרא39 אברהם אוהבי, דעיקר מעלתו היתה בזה, דאף שהי׳ בעל חסד והכנסת אורחים בטבעו, מ״מ הי׳ אומר40 ברכו למי שאכלתם משלו, ודוקא עי״ז נקרא אוהבי. ועד״ז הוא בכל ישראל, שהם רחמנים ביישנים וגומלי חסדים41, שצ״ל עשיית החסד בבחי׳ ויהפוך, יותר מן הטבע. ועד״ז הוא בהקו דבקש שלום, היינו בלימוד התורה, שצריך ללמוד יותר מרגילותו. וכמובא בתניא שם שאינו דומה שונה פרקו מאה פעמים למי ששונה פרקו מאה פעמים ואחת42, לפי שמאה פעמים זהו כפי טבעו, היינו שאין טבע גופו מתנגד לזה ואינו צריך להתגברות יתירה כדי ללמוד מאה פעמים, ולכן נקרא לא עבדו43. ודוקא כשלומד יותר מרגילותו, מאה פעמים ואחת, אזי נקרא עובד אלקים43. וזהו גם מה שמובא ע״ז (בגמרא ובתניא שם) משל מחמרין שהם הולכים יותר מרגילותן הרי שכרן גדול הרבה יותר, ומבאר אאמו״ר44 שמשל החמרין הוא לפי שבנמשל קאי על חומר הגוף, וכתורת הבעש״ט הידועה45 עה״פ46 כי תראה חמור שונאך גו׳, דקאי על חומר הגוף שהוא שונאך ואעפ״כ צריך להיות עזוב תעזוב עמו46. ועד״ז בעניננו, דאפשר שחומר הגוף אינו שונאך, לפי שמטבע גופו הרי הוא רגיל ללמוד מאה פעמים ולכן אין זה נקרא עבדו. ועד״ז הוא מ״ש בתו״א47 דמי שהוא בעל מרה שחורה צריך לנצל זה ללימוד חכמת התורה, דכל זה הוא לפי טבעו. אמנם החידוש דויהפוך הוא שלימוד התורה יהי׳ יותר מטבעו ורגילותו. והנה עד״ז הוא גם בעבודת התפילה והתשובה, דאפשר שעבודתו תהי׳ באופן כזה, דמיד כשרואה את גדלות הבורא, מה רבו מעשיך48 ומה גדלו מעשיך49, מתעורר מיד בהודאה כללית מודה אני לפניך, ואינו צריך להתבוננות מיוחדת, והוא נעשה כעבדא קמי מרי׳50. אמנם החידוש שבבחי׳ ויהפוך הוא כאשר צריך להתבוננות דפסוקי דזמרה וברכות קריאת שמע וקריאת שמע ותפילת העמידה, דאז עומד כעבדא קמי מרי׳, הרי אז ע״י היגיעה בההתבוננות הנה עבודתו היא בבחי׳ ויהפוך, למעלה ממדידה והגבלה, ובזה כו״כ מדריגות, וכאשר מגיע למדריגה נעלית יותר גם זה נעשה הטבע שלו, ועבודת התשובה הוא בענין נעלה יותר, וע״ד המבואר51 בענין בכל מאדך52 שהוא מאד שלך, משא״כ לגבי השני, עבודה זו הוא בהתיישבות, שהכוונה בזה, לא רק לגבי השני, אלא גם לגבי עצמו, דכאשר יקיים מצוות בריבוי, וילמד יותר, ויתפלל יותר, הנה עבודה זו נעשה בהתיישבות והמאד הוא בענין נעלה יותר.
וזהו מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל, דבעבודת האדם ישנם ב׳ האוהלים, העבודה דסור מרע והעבודה דועשה טוב (כמו שהוא בעבודת התשובה), ונקראים בשם אוהלים, דענין53 האוהל הוא ענין עראי, כי המצוות הם בבחי׳ עראי, שהם דוקא עתה, משא״כ בגן עדן אין בו קיום המצוות, וכן אמרו רז״ל54 דלע״ל יגיע ימים אשר תאמר אין לי בהם חפץ55, שאין בהם קיום המצוות. ובעבודת ישראל ישנם ב׳ המשכנות, העבודה דתורה והעבודה דתפילה (כמו שהוא בעבודת התשובה), ונקראים בשם משכנות, דענין המשכן הוא ענין קבע53, כי לימוד התורה ועבודת התפילה הוא בבחי׳ קבע, גם בגן עדן ולעתיד לבוא.
__________
1) פרשתנו (בלק) כד, ה.
2) פרשתנו עג, א. וראה ד״ה זה (בשינויים) במאמרי אדה״ז תקס״ב ח״א ע׳ רלא ואילך. ח״ב ע׳ תצד ואילך. וראה גם אוה״ת פרשתנו ע׳ א׳לג ואילך. אוה״ת בא ע׳ שלב ואילך. ד״ה מה טובו בסה״מ אידיש ע׳ 122. ד״ה הנ״ל תשכ״ג (לעיל ע׳ קעח ואילך). תשד״מ (לקמן ע׳ רסא ואילך).
3) ברכות יג, א.
4) לך לך יז, ה.
5) ראה דרושים שבהערה 2.
6) ראה יומא סב, ב.
7) תצא כג, ו. וראה לקו״ת תצא ד״ה ולא אבה גו׳ (לט, א. שם, ד).
8) קהלת ז, כט.
9) חיי שרה כד, א.
10) ח״א קכט, א. רכד, א.
11) נחמי׳ ח, ט.
12) ירושלמי תענית פ״ג ה״ד.
13) תצא לט, ג.
14) ויצא כה, כו.
15) פע״ח שער (כט) הלולב פ״א. תו״א שמות נ, א ואילך. מאמרי אדהאמ״צ ויקרא ח״א ס״ע צה. וש״נ.
16) וישלח לב, כט.
17) מד, א.
18) ראה לקו״ת ומאמרי אדה״ז שבהערה 2.
19) תהלים לד, טו.
20) סה״ש תש״ג ע׳ 174. וראה גם לקו״ת פרשתנו ע, ג. צו טז, סע״א-ב.
21) לקו״ת שם (עד, ב). מאמרי אדה״ז שם (ח״א ע׳ רלה. ח״ב ע׳ תצח).
22) ראה אגרות-קודש אדמו״ר מהוריי״צ ח״ד ריש ע׳ רעט. ״היום יום״ טו טבת. ובכ״מ.
23) ראה תנחומא נשא טז. בחוקותי ג. במדב״ר פי״ג, ו. תניא רפל״ו.
24) לקו״ת ומאמרי אדה״ז שם.
25) ראה ע״ח שער (מג) ציור עולמות בתחלתו (בהקדמה להדרוש). שער (מז) סדר אבי״ע פ״ד. שער (מח) הקליפות פ״ג. שער (מט) קליפת נוגה פ״ו. וראה לקו״ת במדבר ג, ריש ע״ד. ועוד.
26) פ״ו (י, ב ואילך).
27) ישעי׳ מה, ז.
28) לקו״ת פרשתנו שם (עה, א).
29) ראה תקו״ז ת״ל (עד, סע״א). זח״ב קיח, א.
30) ראה זח״ב צ, ב. וראה ג״כ זהר ח״א כד, א. ח״ב ס, סע״א. תניא בהקדמה (ג, ב). שם פ״ד (ח, ב). ריש פכ״ג. קיצורים והערות לתניא ע׳ קד-ה. וש״נ.
31) רפכ״ג. וראה לקו״ת שם (עד, א ואילך). מאמרי אדה״ז שם (ח״א ע׳ רלד. ח״ב ע׳ תצה).
32) עה, א.
33) איוב לב, ח.
34) ח״א עט, ב. פא, א. ח״ג קנב, א. ז״ח רות עח, ג. וראה גם אוה״ח אמור כב, יב.
35) ב״ר פי״ד, ט. דב״ר פ״ב, לז. וראה קונטרס ענינה של תורת החסידות ע׳ ט הערה 79.
36) מכות כג, ריש ע״ב. קידושין לט, ב.
37) רע״ב סוף מכות. וראה גם פרש״י (ריב״ן) מכות כג, ריש ע״ב.
38) פט״ו.
39) ישעי׳ מא, ח.
40) סוטה י, א. ובכ״מ.
41) יבמות עט, א.
42) חגיגה ט, ב.
43) מלאכי ג, ח.
44) ראה גם לקו״ש ח״א ע׳ 118 ואילך.
45) ״היום יום״ כח שבט. אגרות-קודש אדמו״ר מהוריי״צ ח״ג ע׳ שכה. כש״ט (הוצאת קה״ת) הוספות סט״ז (עג, ב). וש״נ.
46) משפטים כג, ה.
47) תולדות יט, ג.
48) תהלים קד, כד.
49) שם צב, ו.
50) שבת י, א. זח״ג רכג, א.
51) ראה תו״א מקץ לט, ריש ע״ד. סהמ״צ להצ״צ קכג, ב. קס, ב. סה״ש תנש״א ח״א ע׳ 183 הערה 62.
52) ואתחנן ו, ה.
53) ראה לקו״ת (עד, ד) ואוה״ת (ע׳ א׳לה ואילך) שבהערה 2. לקו״א להרב המגיד עה״פ (סימן קסג (לז, ג-ד)). או״ת להה״מ עה״פ (מט, ב (בהוצאת קה״ת, תש״מ ואילך – סימן קמה) – הובא באוה״ת שם).
54) שבת קנא, ב.
55) קהלת יב, א.
[סה"מ במדבר ח"ב ע' רנו ואילך]
כעין שיחה. י״ל בסה״מ תשמ״א (קופּיר) ע׳ 283 ואילך.