בס״ד. ש״פ ראה, כ״ז מנחם-אב, מבה״ח אלול ה׳תשי״ג

הנחה בלתי מוגה

ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה¹, ומסיים את הברכה אשר תשמעו אל מצוות ה׳ אלקיכם אשר אנכי מצוה אתכם היום, ופשטות הדברים הוא אשר ברכה וקללה האמורות כאן הם האמורות בהר גריזים והר עיבל, כדפירש״י. וצריך להבין אומרו אנכי נותן לפניכם היום, והלא משה הי׳ בעבר הירדן מזרחה, והברכה והקללה שבהר גריזים והר עיבל היו בעבר הירדן במערב, וא״כ מהו אומרו אנכי נותן לפניכם היום, והרי הברכה והקללה ניתנו אח״כ בהר גריזים והר עיבל, שהרי אין זה דבר הניתן מיד ליד², שנאמר אשר משה הוצרך לתת כעת כדי שינתנו אח״כ בהר גריזים והר עיבל, וא״כ אינו מובן מהו אומרו אנכי נותן לפניכם היום. ועוד צריך להבין אומרו אשר תשמעו אל מצוות ה׳ אלקיכם ומסמן את המצוות, אשר אנכי מצוה אתכם, הרי כבר שמעו כמה וכמה מצוות, ולמה הוצרך לסמן את המצוות בזה שאומר אשר אנכי מצוה אתכם גו׳. ועוד צריך להבין מהו אומרו מצוה אתכם היום, הרי זה הי׳ בשנת הארבעים, אחרי אשר שמעו את עשרת הדברות מפי הגבורה³ וכל המצוות מפי משה במשך ארבעים שנה, וא״כ מהו אומרו היום. ועוד צריך להבין אומרו את הברכה אשר תשמעו, שפשטות הדברים הוא, את הברכה על מנת אשר תשמעו, וא״כ הרי הי׳ צריך לומר את הברכה אם תשמעו כמו שמסיים והקללה אם לא תשמעו, ומהו אומרו אשר. ואי אפשר לומר הטעם מה שאומר הלשון אשר, מפני שברור אשר סוף כל סוף ישמעו כל ישראל אל המצוות כו׳, ולכן אינו אומר אם לשון תנאי, שהרי כתיב אם בחוקותי תלכו⁴ ואם בקולו תשמעו⁵, דאף אשר ברור שיהי׳ בחוקותי תלכו ובקולי תשמעו, מפני שלא ידח ממנו נדח⁶, מ״מ להיות דזה שבחוקותי תלכו הוא תנאי להענין הנאמר שם, אומר בלשון אם, א״כ אינו מובן אומרו אשר תשמעו, דעם היות שהענין דתשמעו אל מצוות גו׳ הוא דבר ברור, מ״מ להיות שהוא תנאי לזה שאומר את הברכה, הי׳ צריך לומר אם תשמעו, ומהו אומרו אשר.

ולהבין זה צריך להקדים תחילה ההפרש בין ברכה ותפילה מצד אחד (אויף איין זייט), ובין ברכה והודאה מצד שני (אויפן צווייטן זייט), דתפילה היא המשכת רצון חדש⁷, כמו שאומרים יהי רצון, והיינו דענין התפילה הוא להמשיך רצון חדש גם כאשר לא יש הדבר בשרשו, משא״כ ענין ברכה הוא מלשון⁸ המבריך ממקום למקום, המשכת⁹ הדבר משרשו, להמשיך מההעלם אל הגילוי, וענין הודאה הוא גם כאשר לא ישנו הדבר בגילוי, וכמו בהודאה למטה דאף שאינו משיג את הדבר, מ״מ להיות שהוא מכיר את מעלתו של האיש שאמר לו הדבר, הוא מודה בזה, דכמו״כ הו״ע ההודאה ברוחניות, דענין הודאה הוא גם כאשר ישנו הדבר רק בשרשו ואינו נמשך בגילוי, משא״כ ענין הברכה הוא המשכת הדבר משרשו, מההעלם אל הגילוי.

והנה כמו שהוא בכללות הבריאה וההשתלשלות, שישנם ענינים בהשתלשלות וישנם ענינים שלמעלה מהשתלשלות, כמו״כ הוא גם בהאדם שהוא עולם קטן¹⁰, יש בו ג״כ ב׳ ענינים אלו. דהנה איתא במדרש¹¹ ובזהר¹², דכאשר ברא הקב״ה את העולם באו אליו כל האותיות שיברא בהם את העולם ובאה ג״כ אות אל״ף ולא רצה הקב״ה לברוא את העולם באות אל״ף, מפני שבאות זו מתחיל תיבת ארור, ולכן ברא באות בי״ת שמתחיל בו תיבת ברוך, בי״ת בראשית¹³, ופייס אות אל״ף בזה שהתורה ניתנה באל״ף, אנכי הוי׳ אלקיך¹⁴. וידועה הקושיא¹⁵, מאחר שבריאת העולם לא הי׳ אפשר להיות באות א׳ מפני שמתחיל בו תיבת ארור, איך הי׳ אפשר להיות מתן תורה באות א׳. והענין הוא, דאל״ף אותיות פלא¹⁶, וכמו״כ הוא בגמרא¹⁷ דאל״ף הוא אלופו של עולם, והיינו דאות א׳ הו״ע המקיפים שלמעלה מהשתלשלות, ולהיות שבמקיפים אינו נוגע כלים (רעכענט מען זיך ניט מיט קיין כלים), ואינו נוגע שם שיהי׳ כלי טהור דוקא וכלי ראוי דוקא, לכן לא הי׳ אפשר להיות ההתהוות באות א׳ כדי שלא יהי׳ יניקה לחיצונים, וכמו שהי׳ באמת בתחילת ההתהוות, דכ״ו דורות היו ניזונין¹⁸ רק מצד זה שכמה ארך אפים לפניו¹⁹, ובכדי שלא יהי׳ וחי לעולם²⁰ גם בעץ הדעת, לא הי׳ אפשר להיות ההתהוות מצד המקיפים, כי אם באות ב׳ דוקא שהוא אורות פנימיים שבסדר השתלשלות. אך להיות שהכוונה היא שגם האור שלמעלה מהשתלשלות יומשך בעולמות, הנה זהו ענין מתן תורה, שבמתן תורה נשלמה כוונה זו, דלכן הי׳ מתן תורה באל״ף שהוא מקיף, ומ״מ אי אפשר להיות מזה יניקה לחיצונים, לפי דזה שמצד המקיף אפשר להיות יניקה, כמ״ש²¹ שממית בידים תתפש והיא בהיכלי מלך, הוא דוקא בחיצוניות המקיף, אבל בפנימיות המקיף אי אפשר להיות יניקה. דפנימיות המקיף הוא פנימיות הכוונה ופנימיות התענוג, שזה אינו נמצא בהם, שהרי כל התהוותם וחיותם הוא כמאן דשדי בתר כתפוי לשונאו²², וא״כ הרי לא יש בהם התענוג (שלמעלה) בכלל ובפנימיות התענוג בפרט, וכל התהוותם הוא מבחי׳ הרצון שהוא החיצוניות דתענוג (די חיצוניות פון תענוג), ולזאת הנה מתן תורה, אף שהי׳ באל״ף, מ״מ להיות שמתן תורה הוא פנימיות הכוונה כו׳, אי אפשר להיות מזה יניקה, דאף שבבחי׳ המקיף הנה כחשכה כאורה²³ והלא אח עשו ליעקב²⁴, מ״מ הנה (בפנימיות המקיף) ואוהב את יעקב²⁴ דוקא. וזהו ההתחדשות דמתן תורה, שבמתן תורה נשלם הכוונה דדירה בתחתונים²⁵, דכמו שענין הדירה למטה הוא שעצמות האדם דר בהדירה²⁶, כמו״כ הנה הכוונה דדירה בתחתונים הוא שיהי׳ גם האור שלמעלה מהעולמות ויהי׳ בפנימיות בעולמות בכלים ראוים דוקא, דזה נתחדש במתן תורה דוקא כנ״ל. והנה כמו שההתחדשות דמתן תורה בעולמות הוא שנמשך גם האור שלמעלה מהשתלשלות, כמו״כ הוא גם ההתחדשות דמתן תורה בנשמות ישראל, שבשעת מתן תורה נמשך בהם בחי׳ שם הוי׳, דזהו מ״ש ראה אנכי נותן לפניכם היום, ואיתא בהדרושים דלקו״ת²⁷ ובהדרושים שאח״כ²⁸, דמצד זה שאמר אנכי הוי׳ אלקיך הנה מצד זה הוא נותן לפניכם, ששם הוי׳ נעשה אלקיך בפנימיות הנפש, וכמ״ש²⁹ פנים בפנים דבר הוי׳ עמכם, ודיבורו של הקב״ה חשיב מעשה³⁰, הנה ע״י הדיבור נעשה בכאו״א מישראל הוי׳ אלקיך. והיינו דכמו שההתחדשות דמתן תורה בעולמות הוא שנמשך האור שלמעלה מהעולמות, כמו״כ הוא גם ההתחדשות דמתן תורה בנשמות ישראל, שנמשך בהם בחי׳ שם הוי׳ שלמעלה מהשתלשלות, והוא בחי׳ שם הוי׳ שבנפש.

וביאור ענין שם הוי׳ שבנפש, הנה כמו שבשם הוי׳ למעלה ישנם ד׳ אותיות שם הוי׳ עם קוצו של יו״ד, כמו״כ גם בנשמה יש ה׳ בחינות הנ״ל, כמו שאומרים³¹ טהורה היא אתה בראתה אתה יצרתה ואתה נפחתה, ואף שחשיב שם רק ד׳ מדריגות, מ״מ נכללים בזה כל הה׳ מדריגות, דהנה במדרש³² איתא חמשה שמות נקראו לה נפש רוח נשמה חי׳ יחידה, ובזהר³³ הוא כולל חי׳ יחידה בבחינה אחת, בחי׳ נשמה לנשמה, וטעם הדבר הוא לפי שנשמה היא בחי׳ השגה כמ״ש³⁴ נשמת שד-י תבינם, וחי׳ יחידה הוא למעלה מהשגה, וזהו הנקרא נשמה לנשמה, דלכן כולל ב׳ הבחינות בבחינה אחת, ששניהם הם למעלה מהשגה, הנה כמו״כ הוא ג״כ דבבחי׳ טהורה היא נכלל גם בחי׳ איתן שבנשמה, והוא בחי׳ קוצו של יו״ד. והנה בחי׳ קוצו של יו״ד, אף שהוא מבחי׳ המקיפים שבנשמה, מ״מ זה מאיר גם בפנימיות, דכמו שלמעלה הנה הכתר מאיר בחכמה, בחי׳ בי״ת ברכה, וברוך הוי׳ אלקי ישראל מן העולם עד העולם³⁵ שנמשך בעלמא דאתכסיא ועלמא דאתגליא, כמו״כ הוא גם בנפש שבחי׳ קוצו של יו״ד מאיר גם בפנימיות, וכמו שידוע בענין הכרוזים³⁶, דאף שהכרוזים שומעת עצם הנשמה דוקא, מ״מ זה פועל גם בהארת הנשמה שבגוף, דמזה באים הרהורי תשובה, לפי שבחי׳ קוצו של יו״ד מאיר גם בפנימיות. וכמו שידוע תורת כ״ק אדמו״ר הזקן³⁷ עה״פ³⁸ משכיל לאיתן האזרחי, איתן הוא עצם הנשמה, שדבוקה בהעצמות, חלק אלוקה ממעל³⁹. דהנה נשמה שנתת בי טהורה, בראתה, יצרתה, נפחתה, כנגד ד׳ עולמות, דבמדרש חשיב ה׳ מדריגות (כנ״ל), נפש רוח נשמה חי׳ יחידה, ובזהר כללם ד׳ מדרגות, נפש רוח נשמה ונשמה לנשמה, נגד ד׳ אותיות שם הוי׳. ואיתן הוא התוקף דנשמה, הבא בגילוי בהכח דמסירות נפש. ואיתן לשון יושן (כמ״ש⁴⁰ בירח האיתנים, ותרגומו בירחא דעתיקיא), בלתי מחודש, והוא שם ע״ב שאינו מחודש. דשם מ״ה הוא מחודש ונקרא שם מ״ה החדש, וכן שם ס״ג הוא מחודש (שהרי בונה ע״מ לסתור וסותר ע״מ לבנות⁴¹, וא״כ מאחר ששם מ״ה הוא מחודש, בהכרח לומר שגם שם ס״ג הוא מחודש), וס״ג ומ״ה הם תהו ותיקון, דשניהם מחודשים. ושם ע״ב הוא למעלה מתהו ותקון, והוא בלתי מחודש. וידוע דשם ע״ב בחכמה, והיינו בחי׳ פנימיות החכמה וכמאמר⁴² פנימיות אבא פנימיות עתיק, ועתיק הוא לשון ישן, שזהו המשכת העצמות. וזהו נשמה שנתת בי טהורה היא, שזהו שרש הנשמה כמו שהיא באצילות, ואצילות היא הפרשת הארה מאוא״ס המאציל ב״ה, שאינו בבחי׳ התחדשות כי אם בבחי׳ גילוי ההעלם. וזהו משכיל, שהוא מקור הממציא ומגלה את השכל, הנה משכיל זה הוא לאיתן, דאיתן יש לו משכיל, מה שע״י כח המשכיל הוא האזרחי, מזריח לכל הכחות והחושים.

וביאור ענין הארת בחי׳ איתן שבנשמה בכל הד׳ אותיות, הנה יו״ד הוא בחי׳ חכמה, לפי שהחכמה היא נקודה⁴³ שהיא מצד גילוי אור שפועל הביטול, אבל החכמה לבד אינה מספיקה וצריך להיות גם בחי׳ בינה כמ״ש⁴⁴ וידעת היום והשבות אל לבבך, דבכדי שיהי׳ ועבדהו בלבב שלם, צ״ל דע את אלקי אביך⁴⁵, לא בחי׳ החכמה בלבד כי אם ידיעה והשגה, וההשגה שהיא הבינה אינה באה מהחכמה בדרך ממילא, כי אם ע״י עבודה מיוחדת דוקא, היינו שצריך להיות במיוחד התבוננות ואין זה בא בדרך ממילא. דהנה חכמה ובינה אינם בדרך עילה ועלול כמו השכל ומדות, דשכל ומדות הם בדרך עילה ועלול, העילה מכריח את העלול, דכאשר יש להעילה שהוא השכל ישנם המדות בדרך ממילא, אבל בינה מהחכמה אינה בדרך עילה ועלול, שהחכמה אינה מכרחת את הבינה, וכמו שאנו רואים שיש שהוא בעל השכלה ואינו בעל הבנה והשגה, שבכחו להשכיל השכלות חדשות ואינו מבין ומשיג גם את ההשכלות האלו שהוא משכיל, הרי שהחכמה אינה מכריחה את הבינה כמו השכל שמכריח את המדות, והוא לפי שהמדות שרשן הוא מהשכל בדרך עילה ועלול משא״כ הבינה אינה באה מהחכמה כי אם מהנפש עצמה. ומה שיש התכללות הבינה בחכמה כמאמר⁴⁶ הבן בחכמה, הרי שהבינה היא באה מהחכמה, הנה באמת אין זה התכללות הבינה בחכמה כי אם הוא משלימות פרצוף החכמה עצמה. דבשכל ומדות שהם בדרך עילה ועלול הנה התכללות המדות בשכל אינו רק כדי להשלים את פרצוף השכל, כי אם הו״ע התכללות המדות, דהנה במדות הכלולים בשכל יש ב׳ ענינים, הטיית השכל והתפעלות השכל, הטיית השכל הוא להשלים את פרצוף השכל, שהשכל מצד עצמו אינו בגדר הטי׳ לאיזה מדה, אך שלימות פרצוף השכל הוא ע״י המדות הכלולים בו, וכל זה הוא מפרצוף השכל, שכל המטה כלפי חסד ושכל המטה כלפי גבורה, דזהו שעצם השכל הוא בבחי׳ הטי׳, דכל זה הוא הטיית השכל. אמנם התפעלות השכל אינה מפרצוף השכל, שהרי גדר השכל הוא מתינות, והתפעלות היא הפכית מענין השכל, ומאחר שהוא הפכי, הרי התכללותו בהשכל אינו כדי להשלים את פרצוף המוחין, כי אם להיות שהשכל ומדות הם עילה ועלול, הנה כאשר ישנו להעילה שהוא השכל, כבר מוכרח שיהי׳ גם המדות. דכל זה הוא בשכל ומדות. משא״כ בחכמה ובינה הנה התכללות הבינה בחכמה היא רק להשלים את פרצוף החכמה, והוא שיהי׳ החכמה בירידה והמשכה, דהחכמה מצד עצמה היא בבחי׳ נקודה ואינה בגדר ירידה והמשכה, וע״י הבינה הכלולה בה הוא השלימות שלה שהיא בירידה והמשכה, דכל זה הוא פרצוף החכמה, אבל ענין ההתרחבות וההתפשטות לא יש בחכמה, להיות שכח הבינה (שאינו מפרצוף החכמה) אינו כלול בחכמה, והוא לפי דבינה אינה עלול מהחכמה כי אם היא באה מהנפש. וזהו ג״כ טעם ההפרש דכאשר הבינה באה מהחכמה יש בה התחדשות על החכמה, שההתרחבות אינה כלל כפי אופן הנקודה, משא״כ במדות הנולדות מהשכל לעולם לא יצמחו ויגדלו יותר משכל המולידן, דטעם הדבר הוא, לפי שהמדות הן עלולים מהשכל וכל מציאותן הוא מהשכל, לכן לא יצמחו יותר משכל המולידם, משא״כ בינה שאין שרשה מהחכמה ויש לה שרש מיוחד בנפש, אפשר להיות בה התחדשות מה שלא יש בחכמה. ואין זה סותר למה שמבואר לפעמים דיפה כח הבן מכח האב⁴⁷, שהמדות הנה במשך הזמן יצמחו יותר משכל המולידן, והוא לפי דשרש המדות אינו מהשכל, כי אם הן באות מהנפש עצמה, כמאמר⁴⁸ ז״א בעתיקא אחיד ותליא, הנה אין זה סותר להמבואר כאן, לפי דמה שמבואר לפעמים שהמדות יצמחו יותר משכל המולידן, אין זה אותן המדות הנולדות מן השכל, כי אם הן מהות המדות שבאות מצד עצם הנפש, אבל מהות המדות הנולדות מן השכל לעולם לא יצמחו יותר משכל המולידן, אלא שהמדות הנולדות מן השכל הן כלים שעל ידם הנה במשך הזמן יהיו המדות שמצד הנפש, משא״כ בחכמה ובינה הנה מיד בהתגלות הבינה יש כבר התחדשות מה שאינו בחכמה, והו״ע ההתרחבות (שאינו כפי אופן הנקודה כלל), והיינו שאותה הבינה שנולדה מהחכמה יש בה התחדשות על בחי׳ החכמה, והוא לפי דבינה מהחכמה אינה בדרך עילה ועלול כי אם יש לה שרש מיוחד בנפש, ומזה הוא שבא ההתרחבות מה שאינו בחכמה. והנה כשם שיש יתרון מעלה לבינה על החכמה, והו״ע ההתרחבות, כמו״כ יש גם יתרון מעלה לחכמה על בינה, והו״ע הביטול שיש בחכמה מה שאינו בבינה, ולכן צ״ל יחוד חכמה ובינה שהוא יחוד י-ה, לפי שהשגה עצמה הוא מציאות וצריך להיות בה הביטול דחכמה, דזהו נקודה בהיכלא⁴³. וכמו בהשגה הנה הנקודה שומרת את ההשגה, דמצד ההשגה עצמה יכול לילך בדרך עקלתון שיהי׳ לא כפי האמת, וכדי שתהי׳ השגה אמיתית הוא ע״י נקודת החכמה דוקא, כמו״כ הוא גם בעבודה, דהשגה לבד אינו מספיק וצריך להיות הביטול דחכמה דוקא. אך בכדי שיוכל להיות יחוד חכמה ובינה, שהם ב׳ כחות מיוחדים שאין להם שייכות זה לזה (שאינם אפילו גם בדרך עילה ועלול), הוא מצד הארת בחי׳ איתן שבנשמה דוקא, דהנה פנימיות אבא הוא פנימיות עתיק, ומרחב הבינה שרשה ג״כ ממרחב התענוג, דתענוג הוא בבחי׳ התרחבות ופועל התרחבות בכל דבר, וכמ״ש⁴⁹ שמועה טובה תדשן עצם, שפועל ההתרחבות גם בעצם, וממרחב התענוג הוא שבא המרחב דבינה, הנה להיות דשניהם, חכמה ובינה, שרשם הוא מהתענוג, הנה כאשר מאיר בהם בחי׳ איתן שבנשמה שהוא שרשם, עי״ז דוקא אפשר להיות היחוד דחכמה ובינה, שהוא יחוד י-ה.

והנה כמו״כ יש גם הארת איתן שבנשמה בבחי׳ ו-ה, שהוא המדות אהבה ויראה ומחשבה דיבור ומעשה. דהנה נת״ל דהמדות באות מהשכל בדרך עילה ועלול, והן מהות אחר מהמוחין, שהמוחין הם במתינות, ומאחר שהמדות הן הפכיות מהמוחין, לכן הנה התגלות המדות היא לאחר התעלמות המוחין דוקא, כידוע דכל זמן שהמוחין הם בגילוי אי אפשר להיות המדות כי אם לאחר שמתעלמים המוחין אזי הוא הולדת המדות כו׳, אך יש בזה הפרש בין חיצוניות הלב ופנימיות הלב, דחיצוניות הלב שהם מדות מורגשות שהם באים מהבכן בלבד, וגם כאשר הם באים מהשכל עצמו הוא רק מחיצוניות השכל ששייך אל המדות, דלכן הם מדות מורגשות, הנה מדות אלו הן באות רק כאשר המוחין מתעלמים דוקא, אבל בפנימיות הלב, דמדות אלו נמשכות מעצם ההשגה, שלכן הן מדות בלתי מורגשות, הנה במדות אלו מאיר בהן כל הגילוי אור שבמוח, דכל זה הוא פעולת המדות שמצד אור השכל, אמנם מצד הארת בחי׳ איתן בהמדות הוא למעלה יותר מבחי׳ בלתי מורגש דפנימיות הלב, והמדות שמצד הארת איתן הן בביטול. וכמו״כ הוא גם הארת איתן בבחי׳ ה׳ אחרונה שהוא בחי׳ מלכות, דהנה מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה⁵⁰, ומצד התלבשות התורה בענינים גשמיים כמו המחליף פרה בחמור⁵¹ כו׳, הרי יכול להיות שילמוד תורה וישכח על נותן התורה⁵², לזאת הוא המשכת איתן שבנשמה, שיהי׳ לימוד התורה בביטול. וזהו ההתחדשות דמתן תורה בנשמות ישראל, שנמשך בהם בחי׳ שם הוי׳ בגילוי עם הארת בחי׳ איתן שבנשמה שהוא קוצו של יו״ד.

אמנם עדיין צריך להבין מהו ההתחדשות דמתן תורה דוקא, והרי גם קודם מתן תורה הי׳ השם הוי׳ שבנפש, כמ״ש⁵³ עם המלך במלאכתו ישבו שם, ואמרו רז״ל⁵⁴ במי נמלך בנשמותיהן של צדיקים, שזה הי׳ קודם מתן תורה וקודם בריאת העולמות, וכתיב⁵⁵ נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, שהאדם שלמטה הוא בצלם ודמות אדם העליון, דמזה מובן שישנו בהאדם ציור שם הוי׳, דכל זה הי׳ גם קודם מתן תורה, כמ״ש ירח האיתנים ופירשו חז״ל⁵⁶ ירח שנולדו בו איתני עולם, דזה קאי על האבות שהם בבחי׳ איתנים, וכמו שהוא בהנפש כמו״כ הוא גם בהגוף שיש בו ציור שם הוי׳, שהראש הוא בציור נקודה, בחי׳ יו״ד, וה׳ אצבעות הידים והרגלים הם ב׳ ה״הין, וכללות הגוף הוא בציור אות וא״ו, דכל זה הי׳ גם קודם מתן תורה, וא״כ מהו ההתחדשות דמתן תורה. אך הענין הוא, על דרך המבואר בענין יהיב חוכמתא לחכימין⁵⁷, דלכאורה יוקשה מהו יהיב חוכמתא לחכימין, והרי גם זה שהוא חכם (חכימין) הוא מהקב״ה, ומהו יהיב חוכמתא לחכימין. אך הענין הוא, דזה שהוא חכם מקודם הוא החכמה שבאה ע״י עבודתו ויגיעתו בדרך העלאת מ״ן, ואחרי שהגיע להחכמה עד כמה שיכול הנברא להגיע ע״י עבודתו, אז נותנים לו מלמעלה חכמה בדרך מתנה, שאי אפשר לבוא לזה ע״י יגיעה. וכמו״כ הוא ההתחדשות דמתן תורה, דקודם מתן תורה הנה ההתהוות היתה מצד הכלים, דל׳ כלים דאצילות ירדו לבריאה ונעשו בבחי׳ אורות לבי״ע⁵⁸, דאף שאיהו וגרמוהי חד⁵⁹, מ״מ הכלים הם בהגבלה, וגם כמו שההתהוות היא מצד האורות המלובשים בכלים, הנה גם האורות הם כמו שהם מלובשים בכלים שהם קשורים עם מדידה והגבלה, וגם אור הקו שבקע הפרסא עמהם, הנה גם הקו הוא האור להאיר את העולמות, דבאורות ישנו האור שלגלות עצמותו והאור שלהאיר את העולמות⁶⁰, הנה אור הקו הוא האור שלהאיר את העולמות, דמזה עצמו (שהוא להאיר את העולמות) מובן שאינו לגלות עצמותו, דכל זה הוא כמו שהוא מצד ההתהוות, וגם מעשה האבות שהיו קודם מתן תורה הוא רק בדרך העלאת מ״ן שהגיע עי״ז עד כמה שהנבראים יכולים להגיע, ובמתן תורה הי׳ בדרך מתנה כהלשון מתן תורה, שנמשך האור שלגלות עצמותו. וכמו״כ הוא גם ההתחדשות דמתן תורה בנשמות ישראל, דקודם מתן תורה הי׳ האור שבערך העולמות, דהנה אופן הקירוב דנשמות לאלקות הוא בד׳ מדריגות, מדריגה הא׳ הוא שמתבונן איך שהוא מרוחק מאלקות ומתמרמר על זה, וע״י המרירות הוא מתקרב לאלקות. ומדריגה הב׳ הוא שמתבונן בהטוב דאלקות, ומצד הרגש הטוב לאלקות הוא בקרוב כו׳. ומדריגה הג׳ הוא שמתבונן בענין לך הוי׳ הגדולה כו׳⁶¹, שכל גדולת ההתהוות הוא שפלות לגבי׳ ית׳, דהרגש זה פועל ביטול, וקירובו לאלקות הוא מצד הרגש האלקות שבהפלאה מעולמות. ומדריגה הד׳ הוא שביטול זה נמשך אצלו גם בפועל, אבל בכל מדריגות אלו אינו מוכרח שיהי׳ בחי׳ איתן שבנשמה בגילוי, וההתחדשות דמתן תורה היא גילוי איתן שבנשמה, שלמעלה מעבודת הנבראים.

והנה דוגמת ההפרש בין קודם מתן תורה ואחרי מתן תורה הוא ההפרש בין חודש אלול וחודש תשרי, דחודש אלול הוא דוגמת קודם מתן תורה וחודש תשרי הוא דוגמת הזמן שאחרי מתן תורה. דהנה חודש תשרי הוא חודש השביעי שמושבע בכל⁶², שהוא הגילויים שלמעלה מעבודת הנבראים, בין בהגילויים דראש השנה ויום כיפור ובין בהגילויים דחג הסוכות ושמחת תורה, כמ״ש⁶³ תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגינו, שהוא הגילויים שלמעלה מעבודת הנבראים, כמ״ש (בענין חג הסוכות) בן חכם ישמח אב⁶⁴, דאב הוא חכמה ופנימיות החכמה שהוא למעלה מענין הגילוי, ובחג הסוכות הנה בן חכם ישמח אב, שגם בחי׳ פנימיות החכמה נמשך בגילוי, וההכנה לזה הוא חודש אלול, דאלול הוא ר״ת את לבבך ואת לבב⁶⁵, דהעבודה דחודש אלול היא העבודה דומלתם את ערלת לבבכם⁶⁶, להסיר את התאוות גסות ולהסיר את התאוות דקות, דמל ולא פרע כאילו לא מל⁶⁷, דזהו העבודה שבכח עצמו, והוא הכנה שיהי׳ ומל ה׳ אלקיך את לבבך, והגילוי הוא בחודש תשרי, ולכן בהפסוק דומלתם כתיב ערלת לבבכם ובהפסוק דומל ה׳ אלקיך כתיב את לבבך, דבענין העבודה דחודש אלול ישנה ערלה שצריך להסירה, אבל בהגילויים דתשרי לא שייך ערלה, דהסרת הערלה היא באלול, שמסירים התאוות גסות והתאוות דקות, ואחרי הסרת הערלה שע״י עבודה, נמשך הגילוי מלמעלה דומל ה׳ אלקיך את לבבך, והוא להמשיך בחי׳ הביטול, המשכת בחי׳ איתן, כמ״ש (בענין חודש תשרי) ירח האיתנים.

וזהו מה שכתוב ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה גו׳, דמצד בחי׳ אנכי מי שאנכי⁶⁸ הנה עי״ז שאמר אנכי הוי׳ אלקיך, עי״ז הוא נותן לפניכם, שבכל אחד מישראל נעשה הוי׳ אלקיך בפנימיות בהנפש, דזה שנעשה הוי׳ אלקיך הוא נתינת כח על קיום המצוות דזהו היום, היום לעשותם⁶⁹, דבכללות יש בזה ב׳ אופנים, ברכה וקללה, ברכה הוא העבודה בדרך ישר, וקללה היינו להפך את הקללה לברכה, שהוא העבודה דבעלי תשובה, דזדונות נעשו לו כזכיות⁷⁰, ואח״כ הוא אומר את הברכה, דבזה הוא כולל ב׳ האופנים דברכה, ברכה בדרך ישר וברכה בהאופן דלהפך את הקללה לברכה, ולכן אומר אשר תשמעו ואינו אומר אם, לפי שזה דבר ברור, מפני שלא ידח ממנו נדח, דסוף כל סוף הנה א׳ מב׳ אופני עבודות אלו יהי׳ בודאי. ומה שאומר אם בחוקותי תלכו ואינו אומר לשון אשר, לפי דאף שלא ידח ממנו נדח, מ״מ אינו ברור אשר יהי׳ בחוקותי תלכו, לפי שאפשר שיהי׳ חטא ופגם ועבר את הדרך ותהי׳ העבודה דתשובה. וכמו״כ הוא אומר אם בקולו תשמעון, דבקולו תשמעון הוא העבודה דתשובה, וראי׳ על זה ממה דאיתא היום אם בקולו תשמעו, ואין ישראל נגאלין אלא בתשובה⁷¹, לכן הוא אומר הלשון אם, שהרי אפשר שתהי׳ העבודה בדרך ישר. אבל כאשר הוא אומר את הברכה, וכולל בזה ב׳ האופנים דברכה, הוא אומר הלשון אשר, לפי שאחד מהאופנים יהי׳ בודאי. ואח״כ הוא אומר אל מצוות ה׳ אלקיכם, ומסמן אשר אנכי מצוה אתכם, היינו שהמצוות הן מהעצמות, בחי׳ מי שאנכי, וכוונת קיום המצוות היא היום דוקא, היום לעשותם.

וזהו ג״כ הטעם מה שפ׳ ראה קוראים קודם חודש אלול, או בשבת שלפני אלול או בראש חודש אלול, לפי דחודש אלול הוא הכנה להגילוי דתשרי, והעבודה היא ומלתם את ערלת לבבכם, הנה הנתינת כח על ענין העבודה דחודש אלול הוא מה שקוראים בתורה פ׳ ראה, שהוא הנתינת כח על ענין העבודה דחודש אלול, שהו״ע עבודת הנבראים מלמטה למעלה, גם בתשובה על חטאים ועוונות, וגם בצדיקים בחי׳ התשובה כמ״ש⁷² והרוח תשוב אל האלקים, דכל זה הוא תשובה תתאה, שזהו הכנה להגילויים דחודש תשרי, המשכת בחי׳ איתן בכל הכחות והחושים, כמ״ש⁷³ והאיתנים מוסדי ארץ, שהמשיכו בחי׳ איתן גם בארץ, שהוא בחי׳ תשובה עילאה, בין בהקו דראש השנה ויום כיפור ובין בהקו דחג הסוכות ושמחת תורה, שיהי׳ בן חכם ישמח אב, שבנ״י ישמחו עם הקב״ה והקב״ה ישמח עם בנ״י (אַז אידן וועלן זיך פרייען מיט דעם אויבערשטן און דער אויבערשטער וועט זיך פרייען מיט אידן).

__________

1) ריש פרשתנו (ראה יא, כו ואילך). – לכללות מאמר זה, ראה ד״ה זה בסה״מ עטר״ת ע׳ תרט ואילך. וראה בהנסמן לקמן הערה 36.
2) ל׳ חז״ל – כתובות לב, ב. ב״ק פד, א.
3) ראה מכות כד, רע״א. הוריות ח, סע״א. וראה רמב״ן יתרו כ, ז. ועוד.
4) ר״פ בחוקותי (כו, ג).
5) תהלים צה, ז. וראה סנהדרין צח, א.
6) שמואל-ב יד, יד.
7) ראה ד״ה אריב״ל תרכ״ט (סה״מ תרכ״ט בתחלתו). לקו״ש ח״י ע׳ 38. וש״נ.
8) כלאים רפ״ז.
9) ראה תו״א מקץ לז, ג. סה״מ תרכ״ו (קה״ת, תשמ״ט) ע׳ קלב ואילך. תרנ״ד ע׳ שיב ואילך. ובכ״מ.
10) תנחומא פקודי ג. זח״ג לג, ב. תקו״ז תס״ט (ק, ב. קא, א). וראה אבות דר״נ ספל״א.
11) ראה ב״ר פ״א, י. ועוד.
12) ראה זח״א רה, ב.
13) בראשית א, א.
14) יתרו כ, ב. ואתחנן ה, ו.
15) ראה ביאוה״ז להצ״צ ח״א ע׳ תקעב. ח״ב ע׳ תשיז ואילך וע׳ תשכא. אוה״ת בא ע׳ סט. אמור (כרך ג) ע׳ תתנז ואילך. ועוד.
16) ראה תקו״ז תיקון ע (קלה, א).
17) ראה ברכות יג, ב. וראה סמ״ק – הובא בב״י או״ח סס״א (ד״ה כתב בסמ״ק). שו״ע (ודאדה״ז) או״ח שם ס״ו. לקו״ת תזריע כג, ג. סהמ״צ להצ״צ שרש מצות התפלה פי״ח (קכד, א-ב). ובכ״מ.
18) פסחים קיח, א.
19) אבות פ״ה מ״ב.
20) בראשית ג, כב.
21) משלי ל, כח. ראה סה״מ תש״ד ע׳ 85.
22) ראה תניא פכ״ב (כז, ב).
23) ל׳ הכתוב – תהלים קלט, יב.
24) מלאכי א, ב.
25) ראה תנחומא נשא טז. בחוקותי ג. במדב״ר פי״ג, ו. תניא רפל״ו.
26) מאמרי אדה״ז תקס״ה ח״א ע׳ תפט. אוה״ת בלק ע׳ תתקצז. סה״מ תרל״ה ח״ב ע׳ שנג. וש״נ. המשך תרס״ו ס״ע ג. סה״מ תרע״ח ע׳ קצג. סה״מ ראש השנה ע׳ שיד. וש״נ.
27) פרשתנו יח, א.
28) אוה״ת ריש פרשתנו (ע׳ תרלה). סה״מ עטר״ת שם (ע׳ תרי-יא). ועוד.
29) ואתחנן ה, ד.
30) ראה ב״ר פמ״ד, כב. שבת קיט, ב. ועוד.
31) בברכות השחר (ברכות ס, א).
32) ב״ר פי״ד, ט. דב״ר פ״ב, לז. וראה זהר ח״א פא, א. רו, א. ח״ב קנח, ב (רע״מ).
33) ח״א שם (פא, א ואילך).
34) איוב לב, ח.
35) תהלים קו, מח. דברי הימים-א טז, לו. וראה לקו״ת קדושים כט, ג. ואתחנן ב, א. ועוד – הובא ב״קובץ י״א ניסן – שנת הק״ו״ (קה״ת, תשס״ז) עה״פ (ע׳ 78 ואילך).
36) ראה לקו״א להה״מ (הוצאת קה״ת) סר״נ (סא, ג). לקו״ת במדבר ו, ג. תצא לו, ד. מאמרי אדהאמ״צ ויקרא ח״א ע׳ ט. וש״נ. – בכל הבא לקמן, ראה גם ד״ה אריב״ל כו׳ ב״ק יוצאת מהר חורב בסה״מ תרפ״ח ע׳ קיט ואילך. תש״ב ע׳ 138 ואילך. ד״ה כי קרוב בסה״מ תרפ״א ע׳ של (תשי״א ע׳ 327) ואילך.
37) סה״מ תש״ג ע׳ 72 ואילך. קונטרס לימוד החסידות פ״ג (ע׳ 5-6. אגרות-קודש אדמו״ר מהוריי״צ ח״ג ע׳ שלה-ו). בכ״ז – ראה גם סד״ה כי מראש צורים תשכ״ח (סה״מ במדבר ח״ב ע׳ ריט-כ). וש״נ.
38) תהלים פט, א.
39) איוב לא, ב. תניא רפ״ב.
40) מלכים-א ח, ב.
41) ע״פ ל׳ חז״ל – שבת לא, ב. וראה ב״ר פ״ט, ב. קה״ר פ״ג, יא. סה״מ ה׳ש״ת ע׳ סה. ובכ״מ.
42) ראה לקו״ת נצבים מט, ד. הערת כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א בקונטרס לימוד החסידות שם (ובשינויים קלים – סה״מ ה׳ש״ת ע׳ 49-50). וש״נ.
43) ראה זח״א ו, רע״א. תקו״ז ת״ה (יט, א). תכ״ח (עב, ב). ועוד. אגה״ק ס״ה (קז, א). לקו״ת ר״פ ראה (יח, א-ב). ועוד.
44) ואתחנן ד, לט.
45) דברי הימים-א כח, ט.
46) ספר יצירה פ״א מ״ד.
47) שבועות מח, סע״א. חולין מט, סע״ב. סג, רע״א. ראה המשך שמח תשמח תרנ״ז ע׳ 93 (סה״מ תרנ״ז ע׳ רסט) ואילך. אגרות-קודש אדמו״ר מהוריי״צ ח״ד ע׳ תה. ובכ״מ.
48) זח״ג רצב, א. ראה תו״א יתרו עב, ג. ובכ״מ.
49) משלי טו, ל. ראה גיטין נו, ב.
50) תקו״ז בהקדמה (יז, א).
51) ב״מ ק, רע״א (במשנה).
52) ראה קונטרס עץ החיים פי״א (ס״ע 37-8).
53) דברי הימים-א ד, כג.
54) ב״ר פ״ח, ז. רות רבה רפ״ב.
55) בראשית א, כו.
56) ר״ה יא, א.
57) דניאל ב, כא. ראה מאמרי אדה״ז כתובים ח״ב ס״ע קצו ואילך. ובכ״מ.
58) ראה ע״ח שער (ל) הפרצופים פ״ב. שער (מד) השמות פ״ב. סה״מ תש״ד ע׳ 26.
59) תקו״ז בהקדמה (ג, ב).
60) ראה סה״מ פר״ת ע׳ ה.
61) דברי הימים-א כט, יא.
62) ויק״ר פכ״ט, ח.
63) תהלים פ, ד.
64) משלי י, א. ראה לקו״ת סוכות פב, א.
65) נצבים ל, ו. ראה בעה״ט עה״פ. אבודרהם סדר תפילת ר״ה. ב״ח או״ח סתקפ״א ד״ה והעבירו.
66) עקב י, טז.
67) שבת קלז, ב. ראה אגה״ק ס״ד. וראה גם ד״ה זה תש״מ (לקמן ע׳ שב). תשמ״ג (ע׳ שח).
68) ראה זהר ח״א קסז, ב. ח״ג יא, א. ל״ת להאריז״ל תולדות כז, יט. לקו״ת פינחס פ, ב. שם פרשתנו יח, ד. לא, ד. נצבים מה, ב. תניא מהדו״ק ספמ״ט (ע׳ תו). וראה ראב״ע תולדות כז, ט.
69) ואתחנן ז, יא. ראה עירובין כב, א.
70) יומא פו, ב.
71) ראה סנהדרין צז, א. ירושלמי תענית פ״א ה״א.
72) קהלת יב, ז. וראה לקו״ת האזינו עא, ג ואילך.
73) מיכה ו, ב. וראה זח״ב קי, ב. תו״א תולדות יט, רע״א.

[סה"מ דברים ח"א ע' רלד ואילך]

״אמר מאמר ד״ה ראה (אמירתו ארכה יותר משעה, ארוך יחסית לרוב המאמרים שאמירתם אורכת כשלשת רבעי שעה)״ (מיומן א׳ התמימים).
״חלק מהמאמר דשבת (ד״ה ראה אנכי נותן לפניכם היום) נמצא במאמר של כ״ק מו״ח אדמו״ר ד״ה כי קרוב אליך הדבר מאד [סה״מ תרפ״א ע׳ שכג ואילך. תשי״א ע׳ 320 ואילך] ששם מבאר ד׳ אותיות שם הוי׳ שבנפש עם איתן שבנפש״ (שיחות קודש תשי״ג (ברוקלין, תש״ס) ס״ע 354).
נדפס בסה״מ תשי״ג (ברוקלין, תשמ״ח) ע׳ 449 ואילך.