מט) ועשית חג שבועות – יום ב׳ דחג השבועות ה׳תשל״א

בס״ד. יום ב׳ דחג השבועות ה׳תשל״א

הנחה בלתי מוגה

ועשית1 חג שבועות להוי׳ אלקיך מסת נדבת ידך2, וידוע הדיוקים בזה, דהלא זה בא בהמשך למ״ש לפני זה שבעה שבועות תספר לך וגו׳3, וביום החמישים הוא חג השבועות, וצריך להבין למה קוראים אותו חג השבועות, והרי החג הוא אחר השבעה שבועות, ביום החמישים דוקא, ולא כמו שאר המועדים, שחג המצות הוא על שם שבו אוכלים מצות, ועד״ז בחג הסוכות, ועד״ז מה שאנו קוראים חג השבועות בשם חג הביכורים שהוא על שם המנחה חדשה שמקריבין בו ביום4, אבל השם חג השבועות אין זה על דבר שביום זה עצמו, כי אם על שם ז׳ השבועות שכבר עברו. ובפרט לפי המבואר בחסידות5 שאחר ספירת השבעה שבועות נמשך בחג השבועות בחי׳ שער הנו״ן שלמעלה מענין המספר, וא״כ הרי חג השבועות הוא למעלה לגמרי מענין הז׳ שבועות. גם צריך להבין מה שאומר להוי׳ אלקיך, דמאי קא משמע לן שצ״ל להוי׳ אלקיך. וממשיך ואומר מסת נדבת ידך אשר תתן, ופירש״י די נדבת ידך הכל לפי הברכה הבא שלמי שמחה וקדש קרואים לאכול, ובגמרא6 מבואר דממה שנאמר מסת ילפינן שאין אדם מביא חובתו אלא מן החולין, והיינו דגם אם יש לו אוכלין מרובים ואין להם סיפוק בבהמה אחת אינו יכול להביא מן המעשר, אלא דוקא מן החולין. וצריך להבין דהלא הדין הוא כן בכל יו״ט, וא״כ למה נאמר ענין זה דוקא בחג השבועות, והוה לי׳ לומר כן גם בשאר היו״ט. ואם מספיק כשנאמר בחג א׳ לפי שממנו למדים לשאר החגים, א״כ הוה לי׳ לומר ענין זה ביו״ט הראשון שהוא חג הפסח, ראש לרגלים7, וממנו נלמד לשאר החגים. גם צריך להבין, שמכיון שמסת פירוש די, א״כ למה נאמר כאן מסת ולא לשון הרגיל בכמה מקומות בתנ״ך כמו והמלאכה8 היתה דים וגו׳ והותר.

ולהבין כל זה יש להקדים מה שנתחדש בנתינת התורה במתן תורה, שלכאורה הלא קיים אברהם אבינו כל התורה כולה עד שלא ניתנה9, ועד״ז יצחק ויעקב, וכמו שאמרו רז״ל10 אברהם אבינו זקן ויושב בישיבה כו׳, יצחק אבינו זקן ויושב בישיבה כו׳, יעקב אבינו זקן ויושב בישיבה כו׳. ולימוד התורה שלהם לא הי׳ רק מצות לימוד התורה כמו בכל המצוות, אלא שהי׳ באופן שעי״ז האירו בעולם, וכמאמר11 עד אברהם הי׳ העולם מתנהג באפילה ומכיון שבא אברהם התחיל להאיר, וכדאיתא במדרש11 אור זה אברהם שנאמר12 מי העיר ממזרח אל תקרי העיר אלא האיר ואמרו רז״ל13 אברהם התחיל להאיר כו׳ בא יצחק אף הוא האיר כו׳ בא יעקב והוסיף אור כו׳, שמכל זה מובן שזה הי׳ עיקר ענינם. ומבואר בזה, דלאחר כל המעלות הנ״ל הנה המצוות של האבות ריחות היו אבל אנו שמן תורק שמך14, כמוריק מכלי לכלי15. ולכאורה איך זה מתאים עם מה שנת״ל שענינם הי׳ להאיר את העולם ע״י התורה, וכן איך זה מתאים עם הידוע שהאבות הן הן המרכבה16, שהי׳ זה ענין שרק האבות היו מיוחדים בו שמזה מובן שיש עילוי נעלה בענינם ובעבודתם, ועד שעבודת האדם היא שע״י תורה ומצוות יגיע לדרגת האבות שהיו בבחי׳ מרכבה כדאיתא בתניא17.

וידוע הביאור בזה, דעבודת אברהם הי׳ הלוך ונסוע הנגבה18 לשון הווה, שהי׳ הולך תמיד בעילוי אחר עילוי הנגבה שהוא קו החסד19, דקו החסד הוא מדריגתו של אברהם, וכדאיתא בספר הבהיר20, אמרה מדת החסד לפני הקב״ה כו׳ מימי היות אברהם בארץ לא הוצרכתי אני לעשות מלאכתי שהרי אברהם עומד ומשמש במקומי. והיינו שגילוי מדת החסד הי׳ תלוי באופן הליכתו של אברהם בקו החסד. ובחינה זו המשיך אברהם לבניו, וכמ״ש21 למען אשר יצוה את בניו וגו׳. ועד״ז הי׳ ביצחק שעבודתו היתה בקו הגבורה, וכמו״כ ביעקב שהוא קו האמצעי שעבודתו היתה בהמקלות וכו׳, שקו האמצעי כלול מכמה גוונים, ומכל הגוונים, ולכן נקרא תפארת כו׳. וע״י עבודתם הגיעו לשלימות העלי׳, וכמו באברהם שאמרו רז״ל22 עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו, שנסיון הוא מלשון ארים נסי23, שהו״ע ההגבהה, ועד שהגיע לשלימות העלי׳24, שזהו עשרה נסיונות, שעשרה הוא מספר שלם25. ועד״ז יצחק שהי׳ עולה תמימה (שלימה)26. ועד״ז ביעקב שהי׳ מובחר שבאבות27 כו׳. וע״י עבודתם בכללות, ובפרטיות ע״י הרצוא ושוב שלהם, עלו למעלה מעלה עד שאומרים שהן הן המרכבה. וכמו באברהם שהי׳ מדת החסד, הנה ע״י עבודתו ראה רוחניות כל הענינים ונתאחד עם רוחניות הענינים וכו׳. ואין זה סותר לזה שאמר אברהם28 ואנכי עפר ואפר, ואיתא באגה״ק29 שזה אמר אברהם אבינו על הארת נשמתו המאירה בגופו מאור חסד עליון, שהוא עפר ואפר לגבי שרשו מדת החסד דאצילות, ועוד דאברהם אברהם פסיק טעמא בינייהו30, אבל מ״מ במדריגתו בעולם הבריאה וכו׳ הרי הוא עומד ומשמש במקומי, חסד דאצילות. ועד״ז הוא ביצחק ויעקב שהיו מרכבה להמדות דאצילות.

אמנם כל זה הוא מצד עבודת הנבראים, שהי׳ להם כל הענינים שהגיעו אליהם ע״י עבודתם ביגיעתם והרצוא ושוב שלהם, ומ״מ ריחות היו, שלא הי׳ עצמות ומהות הדבר, ונשארו במדריגת נברא גם כשהיו מרכבה להמדות דאצילות. אבל במתן תורה נתחדשה בחי׳ נתינת התורה, דזהו דיוק הלשון מתן תורה, לא קבלת התורה. דענין הנתינה הוא כנותן מיד ליד, שנותן עצמות ומהות הדבר, ובאופן דכל הנותן בעין יפה נותן31. וכמ״ש32 ויתן אל משה ככלותו, ופירשו רז״ל33 שנתנה לו במתנה. שהתורה היא חמדה גנוזה של הקב״ה34 ונתנה במתנה. ומכיון שניתנה במתנה, הנה כשהתחתון עושה מעשה גשמי, אף שאינו יודע רוחניות הענינים, הרי עשה מעשה המצוה גם כשלעת עתה אינו שייך לשום כוונות.

והביאור בזה הוא35, דהנה משה ביקש הראני נא את כבודך36, וע״ז ענה לו הקב״ה וראית את אחורי ופני לא יראו37 ואמרו רז״ל38 הראהו קשר של תפילין, שמקומו הוא בעורף. ולכאורה הרי בהנחת תפילין לאחר מתן תורה הנה אצל כאו״א ישנו גם בחי׳ הפנים, שע״י הברכה והמעשה בפועל ממשיך בחי׳ הפנים העליונים. אמנם משה ביקש הראני נא את כבודך, שרצה לראות הפנים שלמעלה, והיינו שיהי׳ שמה ויתאחד בהבנה והשגה עד לאופן של ראי׳. וע״ז אמר לו הקב״ה וראית את אחורי, וכדאיתא בלקו״ת מהאריז״ל39 (הובא בתניא40), שמשה קיבל מבחי׳ אחוריים דחכמה המלובשת בנה״י. אבל ע״י קיום המצוות בפועל לאחר מתן תורה, ממשיכים בחי׳ הפנימיות שלמעלה וכו׳. ואין זה כמו בהמקלות של יעקב, שיעקב כיוון כל הכוונות דעולם הבריאה, אבל לא הי׳ לזה כל שייכות להמקלות בעצמם, ולא נמשך בהם שום ענין של קדושה, כי המקלות היו רק סיבה שעל ידם יוכל לקיים ולכוון כל הענינים. אבל לאחר מתן תורה, הנה כל איש ואיש ע״י הנחת תפילין שלו בכל יום, ממשיך קדושה בהתפילין עצמם, ונמשך לא רק בחי׳ קשר דתפילין, כי אם גם התפילין של יד והתפילין של ראש בשלימות וכו׳, ובחי׳ הפנימיות שלמעלה. שזהו ענין הד׳ מוחין שנמשכים ע״י הנחת תפילין, ועד להתפילין דעתיקא קדישא, שזהו ענין הד׳ זוגות תפלין, שכללותם הוא ג׳ זוגות כו׳41. וכל זה הוא ע״י קיום המצוה בפועל, שהמעשה הוא העיקר42, שעי״ז ממשיך מבחי׳ פנימיות וכו׳.

והנה אע״פ שמתן תורה הוא בדרך מתנה, אבל מ״מ עלה ברצונו שיהי׳ אתערותא דלתתא לזה לא באופן של כלי אלא בתור הכנה להגילוי שלמעלה, וזהו מ״ש43 במתן תורה וירא העם וינועו וגו׳, שהוא בחי׳ הביטול שהי׳ ההכנה להגילוי שלמעלה במתן תורה. ועד״ז הוא עכשיו, וכמאמר44 מה להלן באימה וביראה וכו׳ אף כאן.

והנה מכל זה מובן, שהענין העיקרי במתן תורה הוא שניתן הגילוי מלמעלה באין ערוך, שמשה פעל רק לראות את אחורי אבל ופני לא יראו, וע״י מתן תורה, הנה ע״י קיום המצוות בפועל נמשך בחי׳ פני, והאתערותא דלתתא לזה הוא בחי׳ הביטול. וכמו שנת״ל דהאבות הגיעו רק עד שרשם ומקורם, וכנ״ל מספר הבהיר דאמרה מדת החסד, שרשו של אברהם, דאברהם עומד ומשמש במקומי, דהוא בחי׳ ריחות, שהוא ריח לבד, לא עצמות ומהות הדבר. אבל מתן תורה פעל שיהי׳ שמן תורק שמך כמוריק מכלי לכלי, שנמשך עצמות ומהות הדבר. וההפרש בזה הוא, דהאבות הגיעו רק בבחי׳ המדות דאצילות שהם שורש ומקור לבחי׳ עולם, ועד שהיו בבחי׳ מרכבה שזהו ענין ד׳ רגלי המרכבה (ג׳ האבות, ודוד הוא רגל הד׳)45. אבל בחי׳ התורה הוא בחי׳ המוחין, שאלפיים שנה קדמה תורה לעולם46, שהוא בחי׳ אאלפך חכמה אאלפך בינה47 כו׳ שלמעלה באין ערוך מבחי׳ עולם48. וזהו מה שאנו מברכין ונתן לנו את תורתו, וכתיב49 הוי׳ יתן חכמה מפיו דעת ותבונה, והיינו בחי׳ המוחין שלמעלה מז״א ומלכות. ומזה שאומר הוי׳ יתן חכמה וכו׳, מובן שהמדובר הוא בבחי׳ הוי׳ שלמעלה גם מבחי׳ חב״ד שהוא יתן חכמה וכו׳, והיינו שנמשך מבחי׳ הכתר. וזהו ענין מתן תורה שנמשך בחי׳ כתר תורה, ולכן ההכנה למתן תורה היתה מה שירדו המלאכים וקשרו לכ״א ב׳ כתרים, כמבואר בסוגיא דמתן תורה50.

והנה הימים האלו נזכרים ונעשים51, דבכל שנה ושנה בחג השבועות נמשכים כל הענינים מחדש, כמו שהי׳ בפעם הראשונה. וזהו מה שאומרים ועשית חג שבועות, ועשית מעלה אני עליכם כאילו עשאוני52. ואומר חג שבועות סתם, שאין זה הז׳ שבועות שמקודם שהם רק הכנה מעין הגילוי וכו׳, ולא באופן של כלי, דשבועות הו״ע שבעה ושבעה מוצקות53, שהו״ע ז׳ דעתיקא, שנמשך מבחי׳ הכתר ומפנימיות הכתר. ומשבועות עושים חג להוי׳ אלקיך, דחג הוא מלשון חוג (סיבוב ועיגול)54, שהוא בחי׳ הכתר, והיינו שממשיך בחי׳ כתר להוי׳ אלקיך שהוא בחי׳ ז״א ומלכות. והנה מכיון שההמשכה היא למעלה משבעת ימי הבנין, דזה הי׳ עבודת האבות להמשיך מבחי׳ המדות, אבל במתן תורה ניתנה התורה במתנה שהוא למעלה מבחי׳ שייכות לעולמות, הרי צ״ל העבודה למטה מעין הגילוי שממשיכים מלמעלה. וזהו מה שאומר מסת נדבת ידך, שהו״ע הויתור, ענין הביטול, שהוא הכלי לבחי׳ ההמשכה מלמעלה, ובאופן שיהי׳ די גם לאוכלים רבים. וגם פירוש מסת הוא מלשון מס שמורה על עבדות, וכמ״ש55 ויהי למס עובד, והיינו שבחי׳ התורה לוקחים דוקא ע״י בחי׳ מס, שזהו מה שאמרו רז״ל56 כל תלמיד שאין שפתותיו נוטפות מור57 תכוינה, בדוגמת כללות מתן תורה שההכנה לזה היתה וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק, שהוא בחי׳ הביטול שבא מצד העבודה דבכל מאדך58. וגם פירוש מסת הוא כמ״ש59 וישם המלך אחשורוש מס על הארץ, דבגמרא6 אינו מביא הפסוקים דויהיו לך למס ועבדוך60 ויהי למס עובד, ופירשו התוספות61 דהני לא במעות משתמעינן אלא לשון עבדות בעלמא, שלכן מביא הפסוק וישם המלך מס וגו׳ שפירוש מס שם הוא ממון, והיינו שצ״ל גם פירוש הב׳ דבכל מאדך – בכל ממונך62. וזהו כל היקום אשר ברגליהם63, זה ממונו של אדם שמעמידו על רגליו64, שהו״ע שלמטה מהרגל ומעמיד ומגבי׳ את הרגל. והנה כל זה הוא בחג השבועות, אבל בחג הפסח וחג הסוכות שהי׳ עדיין קודם מתן תורה אין צ״ל בחי׳ מסת שהו״ע הביטול וכו׳, ודוקא בחג השבועות במתן תורה כנ״ל צריך להיות ההכנה דמסת, בחי׳ הביטול שבאה מצד העבודה דבכל מאדך כנ״ל, ולכן דוקא בשבועות נאמר מסת וגו׳ וממנו ילפינן על שאר הרגלים. והנה בכדי להמשיך בחי׳ פני צ״ל מעשה המצוות דוקא, דזהו ועשית חג שבועות, שגם להבחינה שאינו מגיע לשם האתערותא דלתתא צ״ל איזה ענין מצד התחתון כדי שיומשך בחי׳ העצמות, והוא ע״י עשיית המצוות דוקא, והיינו שע״י הנחת תפלין, ועד״ז בכל המצוות דהוקשה כל התורה כולה לתפילין65, ממשיכים מבחי׳ פני, פנימיות ועצמות אוא״ס.

והנה זהו כללות הענין דועשית חג שבועות, דועשית הוא לשון ציווי וגם לשון הבטחה66, שיעשה חג, דחג הוא מלשון חוג, דהיינו סיבוב ועיגול, סובב ומקיף, שהו״ע בחי׳ עטרת, וממשיך מבחי׳ שבועות שהו״ע שבעה ושבעה מוצקות, שיהי׳ עטרת להוי׳ אלקיך, ז״א ומלכות. והכלי להגילוי הוא מסת, שהו״ע הקרבנות באופן של ויתור. ועד״ז בזמן הזה ע״י הצדקה שהוא במקום קרבנות כדאיתא באגה״ת67. ועי״ז מקרבין את הגאולה, וכמארז״ל68 גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה, ואין ישראל נגאלין אלא בצדקה69, ועד לונגלה כבוד הוי׳70 שהוא בחי׳ מלכות כמו שיהי׳ לעתיד לבוא שנקבה תסובב גבר71, שהוא בחי׳ כבוד עילאה72. ועד שממשיך בחי׳ הכתר השלישי שנטל לעצמו, ששנים נתן בראש בניו וא׳ נטל לעצמו, שזהו ענין קדושים תהיו והתקדשתם והייתם קדושים73. וממשיכים בחינה זו ע״י העבודה בקדש עצמך במותר לך74, ובפרט ע״י הצדקה, וממשיך ענין הויתור שנעשה שנת תורה ושנת ברכה בבני חיי ומזונא רויחא.

__________

1) מאמר זה מיוסד על ד״ה להבין כו׳ שדורות הראשונים תקס״ב (מאמרי אדה״ז תקס״ב ח״א ע׳ יא ואילך), ועם הגהות – ד״ה זה באוה״ת פ׳ ראה ע׳ תשנד ואילך. אוה״ת תשא ע׳ א׳תתקסו ואילך (ראה ד״ה כה תברכו שנה זו – סה״מ במדבר ח״א ע׳ פו). וראה גם ד״ה להבין כו׳ שדורות הראשונים תשכ״ד (סה״מ עשי״ת-יוהכ״פ ע׳ ריב ואילך).
2) פ׳ ראה טז, י. וראה גם ד״ה זה תער״ג (המשך תער״ב ח״א ע׳ רמה ואילך). תש״ה (סה״מ תש״ה ע׳ 182 ואילך). תשי״ט (לעיל ע׳ קמז ואילך). ועוד.
3) שם, ט.
4) ראה פינחס כח, כו ובפרש״י.
5) ראה לקו״ת במדבר י, ד. יב, א ואילך. שה״ש לה, ג. ובכ״מ.
6) חגיגה ח, א.
7) ר״ה ב, א (במשנה). ד, א.
8) ויקהל לו, ז.
9) יומא כח, ב. קידושין פב, א (במשנה).
10) יומא שם. וראה ב״ר פצ״ה, ז.
11) ראה ב״ר פ״ב, ג.
12) ישעי׳ מא, ב.
13) שמו״ר פט״ו, כו.
14) שה״ש א, ג.
15) שהש״ר עה״פ (פ״א, ג (א)).
16) ב״ר פמ״ז, ו. פפ״ב, ו.
17) פכ״ג. פל״ד. פל״ט. פמ״ו.
18) לך לך יב, ט.
19) תו״א ר״פ יתרו. לקו״ת ר״פ בהעלותך. אוה״ת פ׳ ראה שבהערה 1 ע׳ תשנה. ובכ״מ.
20) סקצ״א (זח״א בהשמטות רסד, ריש ע״ב). הובא ונת׳ בפרדס שער (כב) הכנויים פ״ד.
21) וירא יח, יט.
22) אבות פ״ה מ״ג.
23) ישעי׳ מט, כב.
24) ראה ספר הערכים – חב״ד (כרך א) ערך אברהם אבינו ס״ח (ע׳ פב-ג). וש״נ.
25) ראה ראב״ע שמות ג, טו. פרדס שער (ב) טעם האצילות פ״א ואילך.
26) ב״ר פס״ד, ג. פרש״י תולדות כה, כו. כו, ב.
27) ראה שעה״פ להאריז״ל תולדות כז, כה. וראה ב״ר פע״ו, א. זח״א קיט, ב. קמז, ב.
28) וירא יח, כז.
29) סימן טו.
30) זח״ג קלח, רע״א.
31) ראה ב״ב נג, רע״א. וש״נ.
32) תשא לא, יח.
33) נדרים לח, א. הובא בפרש״י עה״פ.
34) שבת פח, ב.
35) ראה אוה״ת פ׳ ראה שם ע׳ תשנח ואילך.
36) תשא לג, יח.
37) שם, כג.
38) ברכות ז, א. הובא בפרש״י עה״פ.
39) פ׳ ויקרא ופ׳ תשא.
40) אגה״ק סי״ט.
41) ראה לקו״ש ח״ב ע׳ 508 ובהערה 45.
42) אבות פ״א מי״ז.
43) יתרו כ, טו.
44) ברכות כב, א. וש״נ. וראה תו״א יתרו סז, ב. ובכ״מ.
45) זהר ח״א רמח, ב. ח״ג רסב, ב.
46) ראה מדרש תהלים צ, ד. ב״ר פ״ח, ב. ויק״ר פי״ט, א. תנחומא וישב ד. וש״נ. זח״ב מט, א.
47) איוב לג, לג. ראה שבת קד, א.
48) ראה סה״מ תש״ח ע׳ 272 ואילך. וש״נ.
49) משלי ב, ו.
50) שבת פח, א.
51) ל׳ הכתוב – אסתר ט, כח. וראה רמ״ז בספר תיקון שובבים, הובא ונת׳ בספר לב דוד (להחיד״א) פכ״ט.
52) ראה זח״ג קיג, א.
53) זכרי׳ ד, ב. וראה אוה״ת פ׳ ראה שם ע׳ תשסו.
54) ראה אוה״ת לתהלים (יהל אור) ע׳ פו ואילך.
55) ויחי מט, טו.
56) שבת ל, ב.
57) ע״פ שה״ש ה, יג.
58) ואתחנן ו, ה.
59) אסתר י, א. וראה אוה״ת פ׳ ראה שם ע׳ תשסד.
60) פ׳ שופטים כ, יא.
61) חגיגה שם (ד״ה וישם).
62) ברכות נד, א (במשנה). ספרי ופרש״י עה״פ.
63) עקב יא, ו.
64) פסחים קיט, א. וש״נ. הובא בפרש״י עה״פ.
65) קידושין לה, א. וש״נ. שו״ע אדה״ז או״ח סל״ז ס״א.
66) ראה תו״א ס״פ תשא (פו, ג-ד). לקו״ת במדבר יג, ג. סוכות פ, ד. ובכ״מ. וראה הנסמן בסה״מ מלוקט ח״ג ע׳ קעא הערה ד״ה לשון ציווי ולשון הבטחה.
67) פרק ג.
68) ב״ב י, א. וראה תניא פל״ז (מח, ב ואילך).
69) רמב״ם הל׳ מתנות עניים פ״י ה״א. וראה לקו״ש חכ״ט ס״ע 242-3 הערה 22 ובשוה״ג.
70) ישעי׳ מ, ה.
71) ירמי׳ לא, כא.
72) ראה לקו״ת שה״ש מז, ב ואילך.
73) ויק״ר פכ״ד, ח.
74) יבמות כ, א (וראה לקו״ש חי״ג ע׳ 107 הערה 25. וש״נ).

[סה"מ שבועות ע' רצז ואילך]

״ד״ה ועשית חג שבועות, מיוסד על מאמרי רבותינו נשיאנו ד״ה ועשית חג שבועות, וביחוד מאמר אדמו״ר הזקן דמוצאי יום הכיפורים תקס״ב – שנדפס עם הגהות הצ״צ״ (ד״ה כה תברכו תשל״א – סה״מ במדבר ח״א ע׳ פא).
נדפס בסה״מ תשל״א ע׳ 475 ואילך.

סגירת תפריט