בס״ד. ש״פ שלח, כ״ו סיון, מבה״ח תמוז ה׳תשכ״א

הנחה בלתי מוגה

שלח¹ לך אנשים ויתורו את ארץ כנען גו׳², ופרש״י לך לדעתך, שהיו צריכים להיות שייכים למשה, אנשי משה, אנשים כמותו³. וצריך להבין מהו ענין שהמרגלים היו צריכים להיות שייכים למשה. גם צריך להבין מ״ש ויתורו, דלכאורה הול״ל וירגלו, ומהו ויתורו. ובמדרש רבה שה״ש בתחילתו איתא⁴ ויתורו מלשון תייר. וענין תייר הוא כמו שאיתא בגמרא⁵ תייר ההולך לפניהם, ופרש״י מראה להם דרך. ועוד איתא שם במדרש, דבר אחר לדרוש ולתור ולהותיר (להוסיף). והיינו שישנם ג׳ פירושים בתיבת ויתורו, לרגל, להורות דרך, ולפעול יתרון. ולפי פירוש הג׳ פירוש ויתורו את ארץ כנען הוא, שהמרגלים הוצרכו לפעול יתרון בארץ כנען. והוא ע״ד מ״ש⁶ ויתרון ארץ בכל היא, שצריך לפעול יתרון בבחי׳ ארץ. ויתרון זה שבארץ, נעשה ע״י עבודת הבירורים. וע״ד מ״ש⁷ יתרון לחכמה מן הסכלות, דיתרון החכמה הוא ע״י בירור הסכלות דוקא. וכמ״ש⁸ גבי שלמה, ותרב חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם, והיינו שבבירור חכמת בני קדם, מזה הי׳ יתרון חכמת שלמה, שהוא ע״י בירור הסכלות דוקא, כדאיתא בזהר⁹ שסכלות אין הכוונה לסכלות ושטות כפשוטם, כי אם לענין החכמה דלעו״ז שנקרא ג״כ בשם סכלות. הנה ע״י בירור החכמה דלעו״ז נעשה יתרון החכמה כיתרון האור מן החושך. וזהו ג״כ ביאור המאמר¹⁰ מאן מנכון די חשוכא מהפכן לנהורא וטעמין מרירו למיתקא, שע״י בירור החושך, הנה עי״ז דוקא מגיעים ליתרון האור, בחי׳ בני עלי׳ שהם מועטים¹¹.

וביאור ענין מעלת הבירורים¹², יובן זה עד״מ מאדם התחתון, שנקרא בשם אדם ע״ש אדמה לעליון¹³, שחיות האדם וחיבור הנשמה בגוף הוא ע״י האכילה, שאכילה הו״ע הבירור. דהנה המאכל נכלל באצטומכא, והפסולת נדחה לחוץ, והמובחר שבו¹⁴ נעשה דם ועולה לכבד שכולו דם, והמובחר יותר עולה ונכלל בלב, שבלב ישנו הרוח חיים הנמשך מן המוח אל הלב, ואחיזתו הוא בהדם וכמ״ש¹⁵ כי הדם הוא הנפש. ונמצא, שע״י האכילה שהו״ע הבירור, שהפסולת נדחה לחוץ והמובחר עולה עד ללב, נעשה המשכת החיות וחיבור הנפש בגוף. והנה כמו שהוא בגשמיות, כמו״כ הוא גם בעבודה הרוחנית שבאדם, שההמשכה הוא ע״י עבודת התפילה, שהו״ע הבירור והמלחמה, נהמא אפום חרבא ליכול¹⁶, והמלחמה הוא בשעת התפילה, שלכן נקראת ג״כ בשם אכילה, וכמ״ש¹⁷ אכלתי יערי עם דבשי. יערי קאי על המלאכים וכמ״ש¹⁸ אז ירננו כל עצי יער, והו״ע ההתבוננות שבפסוקי דזמרה והתחלת ברכות ק״ש בענין ביטול המלאכים לאלקות, שמצד השגתם שמשיגים הפלאת אלקות, הנה גם המלאכים היותר נעלים, והם השרפים שמעמדם בעולם הבריאה¹⁹, הנה גם הם מצד השגתם באלקות מתבטלים ממציאותם, והביטול הוא בכל עצם מציאותם, עד שנשרפים כולם בהשגתם, שלכן נקראים בשם שרפים. הנה ההתבוננות בביטול המלאכים שרפים ואופנים כו׳ הנה זה פועל גם בנה״ב, שגם הוא יהי׳ בטל לאלקות. והוא עד״מ²⁰ במלך בשר ודם, שהגם דאיש המוני, להיותו פשוט ביותר, אינו שייך שישיג גדולת המלך ושזה יתפוס אותו (און דאָס זאָל אים דערנעמען) לפי שאין לו שום מושג כלל בגדולת המלך, מ״מ כשהוא רואה איך ששרים רבים ונכבדים משתחוים ובטלים להמלך, הנה אף שאין לו שום מושג בגדולת המלך, מ״מ זה שרואה את ביטול השרים כו׳ הרי זה עצמו יפעול ביטול גם באיש ההמוני. ועד״ז הוא גם בנה״ב, הנה הגם שמצד עצמו אין לו שום מושג באלקות, מ״מ ע״י שמתבונן ומשיג את ביטול המלאכים, הרי זה פועל גם עליו. ולבד זאת, הרי ידוע²¹ שנה״ב שרשו הוא משמרי האופנים, ולכן כשמשיג איך ששרשו בטל, הרי במילא פועל זה ביטול גם בו, וביאור זה שהמלאכים הם שרש הנה״ב, הרי זה פועל חיזוק יותר בהביטול דהנה״ב כו׳. ועבודה זו נקרא בשם אכילה, כמ״ש אכלתי יערי, לפי שהפעולה הנפעלת מההתבוננות היא מעין ודוגמת ההתבוננות עצמה, וכנ״ל שנעשה ביטול גם בנה״ב. ולכן נקרא בשם אכילה, דענין האכילה הוא שהמאכל נעשה דם ובשר כבשרו²². וכל זה הוא ענין אכלתי יערי, אמנם ענין דבשי הו״ע עריבות ותענוג. והו״ע הביטול דנה״א, שהביטול אצלו אינו בדרך אתכפיא, כי אם שמשיג אלקות ויש לו תענוג בזה. הנה כאשר הנה״א מסביר לנה״ב שיבין גם בשכלו האנושי את עילוי האלקות, אזי נעשה גם בנה״ב מתיקות ותענוג כו׳.

והנה לפני זה כתיב¹⁷ אריתי מורי, מורי הוא לשון מרירות, והו״ע מה שאמרו רז״ל²³ אין עומדים להתפלל אלא מתוך כובד ראש, שההכנה לתפילה הו״ע המרירות והשפלות²⁴, שע״י המרירות והשפלות מתבטלים אצלו כל הענינים הבלתי רצויים והמונעים לעבודת התפילה, ואחרי הכנה זו, צריך להיות ההתבוננות דתפילה, אכלתי יערי עם דבשי. ונמצא, שכללות עבודת התפילה הו״ע הבירור דוגמת האכילה, וכמשנת״ל שאכילה הו״ע הבירור, שהפסולת נדחה לחוץ והמבוחר עולה ללב כו׳, דכמו״כ הוא גם בעבודת התפילה, שהפסולת שהם הדברים הבלתי רצויים נדחה לחוץ ע״י הכובד ראש שקודם התפילה, והמובחר נכלל ועולה בעבודת התפילה. והנה כמו שהוא באדם, עד״ז הוא גם בענין העולמות, שבששת ימי החול הו״ע הירידה בעולמות בי״ע, שיש בהם תערובות טוב ורע, ואח״כ בשבת, ויכולו השמים והארץ וכל צבאם²⁵, שכל העולמות עולים ונכללים באצילות, דזהו מה שבקבלת שבת אומרים ג״פ הבו לה׳²⁶, שהו״ע העלי׳ דג׳ עולמות בי״ע, ואח״כ אומרים השתחוו לה׳ בהדרת קודש²⁷, שהו״ע ההשתחוואה והביטול במציאות דאצילות. והנה כמו שהוא בענין העולמות, כן הוא גם בספירת המלכות דאצילות, דבששת ימי החול היא יורדת לבי״ע לברר בירורים, וכמ״ש²⁸ ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה, רגלי׳ יורדת מות²⁹, ואח״כ בשבת היא עולה באצילות, וע״י הבירור והעלי׳ נעשה המשכת התענוג למעלה. והתענוג שנמשך מצד עבודת הבירורים, הוא תענוג עליון יותר מהתענוג שמצד גמר ההתהוות, דהנה כתיב³⁰ וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, שהו״ע התענוג שמצד גמר ההתהוות, אמנם התענוג שמצד עבודת הבירורים הוא תענוג נעלה יותר.

וביאור הענין³¹, הנה התענוג מתפשט בכל הכחות. ומצד התפשטות התענוג בהכחות, נעשה הגדלת והתרחבות הכחות. וכמו בכח השכל הרי אמרז״ל³² לעולם ילמוד אדם במקום שלבו חפץ, שחפץ הו״ע התענוג³³, הנה כאשר יש לו תענוג בהשכל הרי יהי׳ אז גילוי השכל בתוקף יותר ובהצלחה. וכן הוא גם במדות, שהגם שיש מציאות להמדות מצד עצמם, גם בלי תענוג, מ״מ גם בהם יש התפשטות התענוג, וכפי שמצינו גבי אברהם אבינו שהי׳ איש חסד, וכשלא הי׳ למי להשפיע, הצטער ע״ז³⁴, שלכן הראה לו הקב״ה שלשה מלאכים בדמות אנשים כו׳³⁵, דלכאורה אינו מובן, הרי כל ענין המדות הוא רק בשביל הזולת, וא״כ הרי הי׳ צ״ל לכאורה, דכשיש לו למי להשפיע אז ישפיע, וכשאין לו למי להשפיע, לא ישפיע, ולמה יצטער ע״ז. אך הענין הוא, לפי שיש הארת התענוג בהמדות. וכאשר א״א שיהי׳ התפשטות המדה, הרי אז א״א להיות התפשטות התענוג, שמשום זה יצטער ע״ז, שהצער הוא היפך התענוג. וכמו שהוא במדת החסד, כן הוא גם באיש אכזרי ר״ל, שהגם שהמדה הוא רק כשישנו זולת, מ״מ מתפשט התענוג בזה. ולכן הנה לא זו בלבד דכאשר הוא מתאכזר ומציר לזולתו יש לו תענוג, אלא גם דכאשר אינו יכול להציר ולהעיק, הרי הוא בצער ע״ז, ומחפש כמה דרכים איך יכול להעיק לזולתו³⁶. שהדוגמא מזה³⁷ הוא בבני אלקים שענינם הוא להרע, ולכן הם משטינים ומקטרגים כו׳ בכדי שיוכלו אח״כ להרע כו׳. וכמו שהוא בהמדות, כן הוא גם בכל הכחות, שבכל הכחות יש התפשטות התענוג, עד גם בכח המעשה, שהוא כח היותר תחתון, הנה גם בו יש התפשטות התענוג. וכדאיתא בגמרא³⁸ אוכלשי דמחוזא אי לא עבדי חלשי, דהגם שהוא רק כח המעשה, וכדפירש רש״י³⁹ שהיו נושאי משאות, והרמב״ם⁴⁰ פירש שהיו חופרי אדמה, דלב׳ הפירושים הרי עבודתם הי׳ בכח המעשה לבד שהוא כח היותר תחתון, וכידוע שכח המעשה הוא כח נפרד, מ״מ גם בו יש התפשטות התענוג, שלכן (אי לא עבדי) חלשי, שהוא מצד הצער, היפך התענוג.

אמנם כל זה הוא רק הארת התענוג בלבד שמתפשט בכל הכחות, שהדוגמא מזה למעלה הוא מ״ש⁴¹ וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, שהו״ע התפשטות התענוג, אמנם התענוג שמצד ענין הבירורים הוא עצם התענוג. שהתענוג שמתפשט בכל הכחות הוא רק הארה לבד, ולכן אנו רואים שיש בו התחלקות, שאינו דומה התפשטות התענוג לחכמה להתענוג שבבינה, ומכל שכן להתענוג שבכח המעשה, וטעם הדבר הוא, לפי שהוא הארה לבד ומתלבש בהכחות, ולכן בא בהתחלקות לפי אופן מהותם. שהדוגמא מזה יובן למעלה בענין המשכת התענוג שבעולמות, שהגם שהמשכת התענוג הוא למעלה מחיות העולמות עצמם, דחיות הוא מה שמוכרח ועונג הוא השפעה יתירה, וכידוע בענין ברכת בורא נפשות רבות וחסרונן על כל מה שבראת להחיות בהם כו׳, ופירש הטור⁴² בורא נפשות רבות וחסרונן הוא מה שחסר בלא זה, ועל כל מה שבראת להחיות הוא דברים שהן לעידון ולתענוג, וא״כ חיות הוא מילוי החסרון (בורא נפשות רבות וחסרונן), חיות העולמות שבהגבלה, ועונג הו״ע השפעה יתירה, העידון והתענוג (להחיות בהם כו׳), שהו״ע ההתרחבות, וע״ד שנת״ל באדם שהתענוג פועל התרחבות הכחות, שהו״ע עשירות ולא מילוי החסרון לבד, אבל אחרי כל זה, ה״ז רק הארת התענוג לבד, ולכן אינו דומה כמו שהוא בחכמה לכמו שהוא בבינה כו׳ כנ״ל, אמנם התענוג שמצד עבודת הבירורים הו״ע עצם התענוג. וב׳ בחינות אלו הו״ע מ״ש בפתח אליהו⁴³ ואיהו שקיו דאילנא כו׳ כמיא דאשקי לאילנא ואתרבי בההוא שקיו כו׳ דאשקי לאילנא בההוא נביעו וההוא נביעו כו׳ חיים לגופא, דענין חיים לגופא הוא ע״ד ענין להחיות (שאומרים בברכת בורא נפשות) שהו״ע המשכת התענוג, שהוא הארה לבד שמוגבל לפי ערך העולמות כנ״ל, ומ״ש ואיהו שקיו דאילנא כו׳ כמיא דאשקי לאילנא, הו״ע המשכת עצם התענוג, שנמשך ע״י הקו, דבעצם התענוג אין בו הגבלות כלל. והגם שהקו מסתיים באצילות, אמנם בהקו הרי יש בו ג״כ בחי׳ פנימיות הקו, שמצד הפנימיות הוא בלי גבול, ובו נמשך עצם התענוג.

והנה⁴⁴ המשכת עצם התענוג הוא בבחי׳ המלכות, דכשם שבענין ההתהוות הרי ידוע⁴⁵ שההתהוות הוא בכח העצמות שהוא לבדו בכחו ויכלתו להוות יש מאין ואפס המוחלט, וכח העצמות שבההתהוות הוא בבחי׳ המלכות, הנה כמו״כ הוא גם בענין המשכת עצם התענוג, שנמשך בבחי׳ המלכות דוקא, והטעם לפי שנעוץ תחילתן בסופן וסופן בתחילתן⁴⁶, שהתחילה מאיר בסוף דוקא יותר מבראש המתפשט, דראש המתפשט הוא בחי׳ חכמה, ואין בו המשכת התענוג כמו במלכות. דהגם שהחכמה הוא בחי׳ ראשית, ובחכמה הוא התפשטות התענוג יותר מבשארי הכחות כנ״ל, הנה זהו דוקא בבחי׳ התפשטות התענוג שהוא הארה לבד, אמנם עצם התענוג הוא במלכות דוקא. והמשכת עצם התענוג במלכות, הוא מצד ענין הבירורים.

וביאור הענין, הנה ארז״ל⁴⁷ איני יודע באיזה מהם חפץ אם במעשיהם של צדיקים או במעשיהם של רשעים, כיון דכתיב⁴⁸ וירא אלקים את האור כי טוב, הוי שחפץ במעשיהם של צדיקים. והיינו שמצד הרצון א״א לידע באיזה מהם חפץ, ורק מצד התענוג, עצם התענוג, המאיר בהרצון, מזה אנו יודעים שחפץ במעשיהם של צדיקים. והיינו שמצד עצם התענוג דוקא נעשה הבירור בין טוב לרע כו׳. ואין זה⁴⁹ סותר למ״ש במ״א⁵⁰ שהתהוות הקליפות הוא מהעדר הרצון, הרי שגם ברצון ישנו הבירור, לפי שזה מ״ש במ״א שמציאותם מצד העדר הרצון, הכוונה בזה לבחי׳ פנימיות הרצון. שלכן אומרים ע״ז הלשון⁵¹ דין הניין לי׳ ודין לא הניין לי׳, דענין ההנאה הוא בחי׳ פנימיות הרצון, בחי׳ התענוג המאיר בהרצון.

וזהו⁴⁴ גם מה שידוע שהבירורים הוא בבחי׳ חכמה סתימאה, לפי שבחכמה סתימאה מאיר בחי׳ גבורה דעתיק, שחסד דעתיק הוא גילוי הארה לבד, משא״כ גבורה דעתיק הוא בחי׳ עצם התענוג, ובנפש האדם הוא בחי׳ עצם הנפש ממש, ולמעלה הוא בחי׳ עצם התענוג, ולהיות שבחי׳ גבורה דעתיק מאיר בבחי׳ חכמה סתימאה, לכן בבחינה זו דוקא הוא הבירור. וזהו מ״ש ויתרון ארץ בכל היא, דארץ הוא בחי׳ המלכות שרגלי׳ יורדות מות לברר בירורים בבי״ע, הנה מצד הבירורים שבבחי׳ המלכות, דכמו״כ הוא גם בנה״א שיורדת למטה בגוף ונה״ב, שאינה דומה לבחי׳ הנשמה כמו שהיא למעלה, ולכן שייך בה ענין הבירור מצד ההתלבשות בגוף ונה״ב, ובפרט בבחי׳ ניצוץ האלקי המחי׳ את הדברים הגשמיים שהוא בחי׳ גלות כו׳, שכל זה הוא מצד ירידת המלכות, הנה מצד הבירורים שבמלכות נעשה בה יתרון, שעולה למעלה יותר מבחי׳ החכמה, כנ״ל. וזהו ג״כ ביאור המאמר⁵² שקיט ואשתכך כחמר טב דשקיט ושכיך על דורדייא כו׳, כחמר טב הוא בחי׳ חכמה סתימאה, אך ע״י שיתיב על דורדייא, שהו״ע בירור הפסולת, הנה עי״ז דוקא שקיט ושכיך כו׳, גילוי עצם התענוג.

והנה⁵³ בכדי שיוכל להיות בירור הניצוצות ועשייתם לקדושה בדרך העלאה מלמטלמ״ע, צ״ל תחילה המשכה מלמעלה למטה, והמשכה זו היא נתינת כח על העבודה מלמטלמ״ע. דזהו הטעם מה שאומרים בקבלת שבת לכה דודי לקראת כלה, שהגם שמעלי שבתא הוא ענין העילוי מלמטלמ״ע, וכמשנת״ל דבששת ימי החול רגלי׳ יורדות כו׳, ובשבת הוא העלי׳ למעלה, מ״מ אומרים אז לכה דודי לקראת כלה, שהו״ע המשכה מלמעלמ״ט, והוא נתינת כח על העלי׳ מלמטלמ״ע⁵⁴.

וזהו ענין⁵⁵ שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען. דהנה כללות ענין הכניסה לארץ ישראל הו״ע עבודת הבירורים⁵⁶, דבהיותם במדבר לא היו שייכים כ״כ לגשמיות, ובארץ ישראל הרי תנא סידורא דפת נקט⁵⁷ החורש והזורע כו׳, שהו״ע עבודת הבירורים, ועי״ז מגיעים למעלה יותר, דהגם שבגילוי הוא ירידה להתלבש בדברים הגשמיים כו׳, מ״מ הנה באמת נעשה עי״ז יתרון יותר. וכנ״ל שענין הבירורים הוא מצד בחי׳ גבורות דעתיק, בחי׳ טלא דבדולחא שעתיד להחיות בו המתים⁵⁸, שהניצוצות שנפלו למטה בדברים הגשמיים הם מחי׳ מתים, דמאן דנפל מדרגי׳ אקרי מית⁵⁹, ובירור הניצוצות שנפלו הוא מצד בחי׳ טלא דבדולחא, גבורות דעתיק. וזהו ענין ויתורו מלשון וירגלו, שהו״ע עבודת הבירורים, ויתורו מלשון יתרון, והו״ע היתרון שנמשך ע״י הבירורים כנ״ל. ולהיות שהבירורים הוא מצד בחי׳ החכמה, דבחכמה אתברירו⁶⁰, לכן שלח משה את המרגלים לדעתו, שהמרגלים היו שייכים למשה, לפי שמשה הוא בחי׳ החכמה, ובחכמה אתברירו. אמנם, להיות שבכדי שיוכל להיות הבירור בדרך מלמטלמ״ע, צ״ל תחילה המשכה מלמעלמ״ט שהוא הנתינת כח על הבירור כנ״ל, הנה זהו פירוש ויתורו מלשון להורות דרך, שאז קיבלו ג״כ ממשה, שעבודתו של משה הי׳ בדרך מלמעלמ״ט, בחי׳ ראי׳, כמבואר בלקו״ת פרשת ואתחנן⁶¹, הנה מצד שהמרגלים הלכו לדעתו של משה, לכן היו יכולים להורות דרך, שהו״ע ההמשכה מלמעלמ״ט. אך התכלית הוא פירוש הא׳ דויתורו לתייר, ויתורו מלשון וירגלו שהו״ע עבודת הבירורים, שעי״ז נעשה פירוש הג׳ דויתורו מלשון להותיר (להוסיף) לפעול יתרון, וכנ״ל בענין ויתרון ארץ בכל היא.

__________

1) לכללות מאמר זה – ראה ד״ה ויקח קרח העת״ר (המשך תער״ב ח״ב ע׳ א׳לז ואילך). להתחלת וסיום המאמר – ראה ריש וסוף ד״ה זה העת״ר (המשך תער״ב שם ע׳ א׳כט. שם ע׳ א׳לה-ו). לכמה ענינים בהמאמר – ראה ד״ה לא הביט און ביעקב די״ב תמוז שנה זו (לקמן ח״ב ע׳ קסז ואילך) – שהוא המשך למאמר זה.
2) פרשתנו (שלח) יג, ב.
3) ראה סד״ה זה הנ״ל (ע׳ א׳לו). וראה גם אוה״ת פרשתנו ע׳ תנב. ועוד.
4) פ״א, ז.
5) ב״ב קטז, ב.
6) קהלת ה, ח. ראה ביאוה״ז (לאדהאמ״צ) חיי שרה (הוספות) קכט, ד. סה״מ תר״ל ס״ע יט ואילך. פר״ת ע׳ קמ ואילך.
7) קהלת ב, יג.
8) מלכים-א ה, י.
9) ח״ג מז, ב. וראה סה״מ תש״ט ס״ע 52 (השני).
10) זח״א ד, א. תניא פ״י (טו, א ואילך).
11) סוכה מה, ב. תניא שם.
12) בהבא לקמן – ראה המשך תער״ב שבהערה 1 (ע׳ א׳לז ואילך).
13) ע״פ ישעי׳ יד, יד. ראה עש״מ (להרמ״ע מפאנו) מאמר אכ״ח ח״ב סל״ג (קצג, ב). של״ה ג, א. כ, ב. רסח, ב. שא, ב. ועוד.
14) ראה ד״ה נשא העת״ר (המשך תער״ב שם ע׳ א׳טז) – נזכר בהמשך תער״ב שבהערה 1 (ע׳ א׳לז).
15) פ׳ ראה יב, כג.
16) זח״ג קפח, א.
17) שה״ש ה, א.
18) תהלים צו, יב. ראה ביאוה״ז להצ״צ ח״א ע׳ שפא.
19) ראה תקו״ז ת״ו. ע״ח שער (מ) פנימיות וחיצוניות דרוש יג. ועוד – נסמן במאמרי אדהאמ״צ במדבר ח״ב ע׳ תכח.
20) ראה תניא פמ״ב בהגהה (סא, א).
21) ראה לקו״ת ויקרא ב, ב. ובכ״מ.
22) ראה תניא פ״ה (ט, סע״ב ואילך).
23) ברכות רפ״ה (ל, ב).
24) ראה ס׳ המכתם ברכות שם. וראה רמ״א (ושו״ע אדה״ז) או״ח סצ״ח ס״א. לקו״ת בלק עא, ג. שערי תשובה (לאדהאמ״צ) שער התפלה כג, ב ואילך. ובכ״מ. וראה לקו״ש (חל״ד) עקב תשמ״ט ס״ב. וש״נ.
25) בראשית ב, א.
26) תהלים צז, ז-ח.
27) שם, ט.
28) משלי לא, טו. ראה לקו״ת במדבר ג, סע״ב ואילך. ובכ״מ.
29) שם ה, ה.
30) בראשית א, לא.
31) בהבא לקמן – ראה המשך תער״ב שם (ס״ע א׳מ ואילך).
32) ע״ז יט, א.
33) ראה לקו״ת שה״ש כח, ד.
34) פרש״י וירא יח, א (ד״ה כחם היום).
35) וירא שם, ב ואילך ובפרש״י.
36) ראה (נוסף להמשך תער״ב שם) סה״מ תרפ״ט ע׳ 27 ואילך. שם ע׳ 92 ואילך. וש״נ.
37) ראה סה״מ תרפ״ט שם ע׳ 29 ואילך. וש״נ.
38) ב״מ עז, א.
39) ב״מ שם.
40) הל׳ שכירות פ״ט ה״ז.
41) בראשית א, לא.
42) או״ח סר״ז.
43) תקו״ז בהקדמה (יז, א).
44) בהבא לקמן – ראה המשך תער״ב שם (ע׳ א׳מב).
45) אגה״ק סימן כ (קל, ריש ע״ב).
46) ספר יצירה פ״א מ״ז.
47) ב״ר פ״ב, ה. פ״ג, ח.
48) בראשית א, ד.
49) בכ״ז – ראה המשך תער״ב שם (ע׳ א׳מב בחצאי-עיגול).
50) ראה סה״ש תורת שלום ע׳ 134. ועוד.
51) ב״ר פ״ג, ז. פ״ט, ב. קה״ר פ״ג, יא (א). ילקוט שמעוני קהלת רמז תתקסח.
52) ראה זח״ג (אד״ר) קכח, ב (נזכר בהמשך תער״ב שם). וראה ביאוה״ז (לאדהאמ״צ) נשא פח, ד ואילך.
53) ראה המשך תער״ב שם (ע׳ א׳לו).
54) ראה ד״ה לכה דודי תרפ״ט (סה״מ תרפ״ט ע׳ 81 ואילך). וש״נ. ד״ה הנ״ל תשי״ד (סה״מ מלוקט ח״א ע׳ מג ואילך).
55) ראה המשך תער״ב שם (ס״ע א׳לה ואילך).
56) ראה לקו״ת פרשתנו לו, ג ואילך. לז, ב ואילך. ובכ״מ.
57) שבת עד, ב.
58) ראה זח״ג (אד״ר) קכח, ב. קלה, ב. ועוד.
59) לקו״ת חוקת נו, סע״ד ואילך. וראה זח״ג שם (קלה, ב). ע״ח שער (ט) שבה״כ פ״ב.
60) אגה״ק סכ״ח (קמח, א) בשם הזהר – ראה זח״ב (היכלות) רנד, סע״ב.
61) ב, ד.

[סה"מ במדבר ח"א ע' רמג ואילך]

מאמר ראשון מהמשך. נדפס בסה״מ תשכ״א ע׳ 360 ואילך.