בס״ד.
פתח דבר
לקראת י״ג אייר, יום היארצייט של הוו״ח וכו׳ הרב ישראל ארי׳ לייב, אחיו של – יבדל לחיים טובים – כ״ק אדמו״ר שליט״א,
– לפני מלחה״ע האחרונה עלה לארץ הקודש. נסתלק בי״ג אייר ה׳תשי״ב, בליווערפול, אנגלי׳, ומנ״כ בעיה״ק צפת תובב״א* –
הננו מוציאים לאור את המאמר ד״ה ונקדשתי בתוך בני ישראל גו׳, שאמר כ״ק אדמו״ר שליט״א בהתוועדות דש״פ אמור, י״ג אייר ה׳תשכ״ה.
מערכת ״אוצר החסידים״
יום ג, יג אייר, שנת ה׳תש״נ (הי׳ תהא שנת נסים),
מאתיים שנה להולדת כ״ק אדמו״ר הצמח צדק,
ארבעים שנה לנשיאות כ״ק אדמו״ר שליט״א,
ברוקלין, נ.י.
_______
*) תולדותיו – ראה ספר ״ימי מלך״ ח״א (קה״ת תשמ״ט) ע׳ 68 ואילך.
וראה בארוכה שיחת ש״פ אחו״ק, י״ג אייר ה׳תשמ״ה – ביאור שמו של בעל היארצייט, והשייכות דשמו לפ׳ אחו״ק. שיחת פסח שני ה׳תשמ״ז.
בס״ד. ש״פ אמור, י״ג אייר ה׳תשכ״ה
ונקדשתי בתוך בני ישראל אני ה׳ מקדישכם1, ומבאר אדמו״ר הזקן בלקו״ת ד״ה זה2, דונקדשתי בתוך בני ישראל (גילוי קדושתו ית׳ בתוך הלב3 דישראל) הוא באופן דמלמטה למעלה, שלבם של ישראל בוער כרשפי אש ליכלל בקדושתו ית׳, ועי״ז נמשך אח״כ אני הוי׳ מקדישכם, המשכת קדושתו ית׳ מלמעלה למטה. ובזה עצמו (בההמשכה מלמעלה למטה) שני ענינים, ההמשכה ע״י תורה וההמשכה ע״י מצוות4. דההמשכה שע״י תורה היא בפנימיות העולמות (ברוחניות), ובכדי שתהי׳ ההמשכה בחיצוניות העולמות (בגשמיות), הוא ע״י מעשה המצוות5. וזהו מ״ש ג׳ פעמים קדוש6, דקדוש הא׳ הוא העלאה מלמטה למעלה, וקדוש הב׳ והג׳ הם המשכות מלמעלה למטה, ע״י תורה וע״י מצוות5.
ב) וממשיך ב(הביאור ל)המאמר7, שג׳ פעמים קדוש הם ג׳ מדריגות. קדוש הא׳ הוא כתר (שלמעלה מחכמה), קדוש הב׳ הוא כתר דז״א, וקדוש הג׳ הוא כתר דמלכות. ויש לומר הביאור בזה ע״פ הידוע8 שקדוש (בכלל) קאי על אור הסובב שהוא קדוש ומובדל מהשתלשלות. ולכן עיקר הענין דקדוש (קדוש הא׳) הוא בכתר שלמעלה מהחכמה (כי חכמה היא ראשית ההשתלשלות9). וזה שגם הכתר דז״א וכתר דמלכות נק׳ בשם קדוש, הוא, כי השתלשלות הכתרים היא לא כהשתלשלות עילה ועלול שהעלול הוא מהות אחר מהעילה, כי אם, שכל הכתרים הם מהות אחד10, וגם לאחרי ירידת הכתר להיות כתר לז״א או למלכות, הוא במהותו כמו שהי׳ קודם (כתר שלמעלה מחכמה). ויש לומר, דזה שמבאר בהמאמר שג׳ פעמים קדוש הם חלוקים במדריגתם (שקדוש הא׳ הוא הכתר שלמעלה מחכמה, וקדוש הב׳ והג׳ הם הכתר דז״א ודמלכות), הוא גם ביאור על החילוק באופנם (שקדוש הא׳ הוא באופן דמלמטה למעלה וקדוש הב׳ והג׳ הם באופן דמלמעלה למטה). דהסובב (כתר) עצמו, כיון שהוא קדוש ומובדל לגמרי, הגילוי שלו באדם הוא באופן שהוא מכיר ומרגיש שזהו ענין שמופלא ומובדל ממנו, ולכן הוא משתוקק לצאת ממציאותו וליכלל בהענין המופלא, וכאשר הסובב יורד להיות כתר לז״א או למלכות, אז הגילוי שלו הוא באופן שנמשך למטה. ועד״ז הוא בנוגע לקדוש הב׳ והג׳, שהחילוק באופן המשכתם הוא מפני שהם חלוקים במדריגתם. דקדוש הב׳, כיון שהירידה שלו הוא שנעשה כתר לז״א (דז״א הוא סוף האצילות11), המשכתו היא (רק) בפנימיות העולמות (ע״י תורה), וקדוש הג׳, שיורד להיות כתר למלכות (דמלכות היא שרש הנבראים11), המשכתו היא (גם) בחיצוניות העולמות (ע״י מעשה המצוות).
ג) וממשיך ב(הביאור ל)המאמר12, דזהו מה דאיתא במדרש13 (בענין ג׳ פעמים קדוש), משל לבני מדינה שעשו שלש עטרות למלך, מה עשה המלך, הניח בראשו אחת ושתים בראש בניו, כך בכל יום העליונים מכתירים לפני הקב״ה שלש קדושות, מה הקב״ה עושה, נותן בראשו אחת ושתים בראשן של ישראל, הה״ד14 כי קדוש אני והתקדישתם והייתם קדושים. היינו דכי קדוש אני הוא העטרה שנותן בראשו, והתקדישתם והייתם קדושים הם שתי העטרות שנתן בראשן של ישראל. ולהעיר, דבמדרש שלפנינו איתא הה״ד דבר אל כל עדת בני ישראל קדושים תהיו והתקדישתם והייתם קדושים, דלכאורה מזה משמע דשתי העטרות שנתן בראשן של ישראל הם קדושים תהיו (שבסמיכות לכי קדוש אני) ווהתקדישתם והייתם קדושים15 (שנחשבים שניהם לעטרה אחת). אבל בלקו״ת מפרש, דשתי העטרות שנתן בראשן של ישראל הם והתקדישתם והייתם קדושים, וקדושים תהיו (שבסמיכות לכי קדוש אני) אינה נמנית בהעטרות.
ד) ויש לבאר זה ע״פ מה דאיתא במדרש שם16, קדושים תהיו יכול כמוני תלמוד לומר כי קדוש אני, קדושתי למעלה מקדושתכם. וכתב הצ״צ (באוה״ת ר״פ קדושים17) שזה תמוה. והכוונה בזה (בפשטות) היא, כי איך שייך אפילו קס״ד שישראל יהיו כמוני. ובלקו״ת פ׳ נצבים18 מבואר, דקדושתכם היא הקדושה שנמשכת ע״י אתערותא דלתתא דמעשה המצוות, וקדושתי שלמעלה מקדושתכם היא קדושה נעלית ביותר שאין אתערותא דלתתא דמעשה המצוות מגעת שם, ונמשכת ע״י התשובה. וזהו מה שבעלי תשובה הם למעלה מצדיקים גמורים19, כי ע״י התשובה הם ממשיכים מבחינת קדושתי שלמעלה מקדושתכם, כמבואר בלקו״ת שם.
ולכאורה צריך לומר, דהמעלה שבבעלי תשובה על צדיקים גמורים, אף שגם בצדיקים ישנה העבודה דג׳ פעמים קדוש וקדוש הא׳ הוא קדוש אני (קדושתי שלמעלה מקדושתכם), הוא, שהגילוי דקדוש הא׳ בצדיקים הוא באופן דהעלאה למעלה, שמשתוקקים לצאת ממציאותם וליכלל בקדושתו ית׳ (וזה שנמשך להם כמו שהם למטה הוא רק קדוש הב׳ והג׳), ובבעלי תשובה, גם קדוש הא׳ הוא באופן דהמשכה למטה. וצריך להבין, איך אפשר שתומשך הקדושה דקדוש אני למטה20. וביותר אינו מובן, דבאוה״ת איתא, שאפילו קס״ד שיהיו כמוני הוא תמוה, ובלקו״ת איתא (גם להמסקנא), שע״י התשובה ממשיכים הקדושה דקדוש אני, דלכאורה הם סברות הפוכות.
ויש לומר הביאור בזה, דמ״ש הצ״צ שזה תמוה, הכוונה בזה היא, שאין לזה מקום בשכל, גם לא בחכמה שלמעלה. דכיון שע״פ סדר ההשתלשלות [שנקבע כפי שגזרה חכמתו ית׳] נברא הוא באין ערוך לבורא, אין שייך אפילו קס״ד שיהיו כמוני. אבל לגבי עצמות אוא״ס אין שייך שום גדרים, דמי יאמר לו מה תעשה21. וכיון שע״י התשובה מגיעים בעצמות אוא״ס שלמעלה מחכמה [כידוע בענין שאלו לתורה כו׳ שאלו להקב״ה כו׳ אמר יעשה תשובה ויתכפר לו22, דהמענה יעשה תשובה כו׳ בא דוקא מהקב״ה שלמעלה מחכמה דתורה], לכן, ע״י התשובה, יכול כמוני. ועפ״ז יומתק מה שמפשטות לשון הכתוב קדושים תהיו כי קדוש אני (שקדוש אני הוא הטעם וההסברה על קדושים תהיו) משמע שהציווי קדושים תהיו הוא שקדושתם של ישראל צריכה להיות בדומה לקדושתו ית׳, כי ע״י עבודת התשובה מגיעים לקדושה זו. ולהעיר מהפירוש23 ביכול כמוני – יכול כמוני בניחותא.
ה) ויש לומר, דשני הביאורים בנוגע להפסוקים שבהם נרמזים שתי העטרות שנתן בראש בניו (אם נכלל בזה גם הפסוק קדושים תהיו) ושני הפירושים ביכול כמוני, תלויים זה בזה. דלהפירוש שיכול כמוני הוא בלשון תמי׳ – הקדושה דקדושים תהיו נכללת בקדושתכם שלמטה מקדושתי, ולכן, קדושים תהיו הוא בכלל העטרות שנתן בראש בניו, ולהפירוש יכול כמוני בניחותא – הקדושה דקדושים תהיו היא הקדושה דקדוש אני (שהיא העטרה שנטל לעצמו), ושתי העטרות שנתן בראש בניו הם והתקדישתם והייתם קדושים. ומ״ש במדרש שהקדושה דקדוש אני היא העטרה שנטל לעצמו, אף שגם קדושה זו נמשכת לישראל, יש לומר, כי המשכת הקדושה דקדוש אני בבעלי תשובה היא (לא מצד המציאות שלהם24 אלא) לפי שע״י התשובה מתגלה שרש הנשמה שהוא חד עם העצמות, ונמצא, דגם לאחרי שהעטרה ישנה בישראל, היא בראשו של המלך (ולא ניתנה לאחר, גם לא לבניו).
ו) ויש לומר, דזה שענין ההמשכה דקדושתי שלמעלה מקדושתכם מבואר להדיא בהדרושים דפרשת נצבים משא״כ בהדרושים דפרשתנו בא ענין זה רק ברמז (ומ״ש להדיא בדרושים אלה הוא שהגילוי דקדוש הא׳ באדם הוא באופן דהעלאה מלמטה למעלה, שרוצה לצאת ממציאותו וליכלל בקדוש), הוא, כי בפרשת אתם נצבים היום, שקורין קודם ר״ה25, הוא זמן התשובה. ובפרט להמבואר בלקו״ת26 שהתשובה דאתם נצבים היום כולכם לפני הוי׳ גו׳ הוא שכל הנשמות מתעלות למעלה במקור חוצבם. ולכן בהדרושים דפ׳ נצבים מבואר להדיא ההמשכה דקדושתי שלמעלה מקדושתכם27, כי ע״י שנש״י מתעלות למקור חוצבם נמשך להם גם העטרה שנטל לעצמו (כנ״ל סעיף ה). ובהדרושים דהפרשיות שקורין בימי ספירת העומר, שהעבודה דספירת העומר היא (לא באופן דדילוג (תשובה28) אלא אדרבא) בסדר והדרגה (יום אחד, שני ימים, וכו׳), בא ענין זה דהמשכת קדושתי שלמעלה מקדושתכם רק ברמז. ויש לומר, דזה שמובא בדרושים אלה ענין זה ברמז עכ״פ, הוא, כי ספירת העומר הו״ע בירור נפש הבהמית29, ובירור נפש הבהמית הוא כענין התשובה30. ויש להוסיף, דפרשת אמור קורין ברוב השנים בהשבת שבסמיכות לפסח שני, דפסח שני הו״ע התשובה. וכמבואר בארוכה במק״א31 דפסח ראשון הו״ע עבודת הצדיקים ופסח שני הו״ע עבודת התשובה. ולכן גם בהדרושים דפרשת אמור מרומז הענין דהמשכת קדושתי שלמעלה מקדושתכם, יכול כמוני בניחותא.
__________
1) פרשתנו כב, לב.
2) סעיף ט (לג, ב).
3) ראה לקו״ת שם סעיף ה (לב, ג) דתוך בני ישראל הוא נקודה הפנימית דהלב.
4) לקו״ת שם סוף סעיף ו (לב, ד).
5) לקו״ת שם סעיף ח (לג, א). ושם, ש״לכן הן ב׳ בחי׳ קדוש״ (כדלקמן בפנים).
6) ישעי׳ ו, ג.
7) לג, סע״ב ואילך.
8) לקו״ת תזריע כב, ג. ובכ״מ.
9) שער היחוד והאמונה רפ״ט. ובכ״מ.
10) ראה המשך תער״ב ח״א פע״ט. ח״ב פש״מ. וראה לקו״ת קרח נב, ג. ובכ״מ.
11) תו״א תרומה פא, ב. המשך תרס״ו ס״ע תרפד ואילך. ובכ״מ.
12) סעיף ו (לה, א ואילך).
13) ויק״ר פכ״ד, ח.
14) קדושים יט, ב. כ, ח.
15) וכ״מ בסה״מ עזר״ת ע׳ קצד. ה׳תש״ח ע׳ 201.
16) ויק״ר שם, ט.
17) ע׳ קה.
18) נא, ג.
19) ראה ברכות לד, ב. רמב״ם הל׳ תשובה פ״ז ה״ד.
20) ולהעיר, שבלקו״ת נצבים מדבר בדרגא נעלית יותר מבלקו״ת בפרשתנו. דבלקו״ת בפרשתנו שקדוש הא׳ הוא כתר (דבפשטות הוא אריך), ובלקו״ת נצבים (נב, ג) שקדושתכם שנמשך ע״י המצוות הוא אריך וקדושתי שלמעלה מקדושתכם הוא עתיק. ואעפ״כ מבואר שם שגם קדושתי נמשכת למטה.
21) ע״פ ל׳ הכתוב איוב – ט, יב.
22) יל״ש תהלים רמז תשב. ועוד. וראה ד״ה שובה ישראל תרכ״ט (סה״מ תרכ״ט ע׳ שלח ואילך). ד״ה טוב וישר תרס״ד (סה״מ תרס״ד ע׳ רעא ואילך). ד״ה ביוהשמע״צ תער״ב (סה״מ תער״ב-תרע״ו ע׳ לב). ועוד.
23) מאור עינים עה״פ (מז, ב).
24) כי הגילוי דקדוש הא׳ (קדוש אני) ששייך למציאות האדם הוא רק באופן דהעלאה (שירצה ליכלל) ולא באופן דהמשכה.
25) תוס׳ – מגילה לא, סע״ב. טושו״ע או״ח סתכ״ח ס״ד. לקו״ת ר״פ נצבים (מד, א).
26) שם.
27) ואולי י״ל, דזהו גם מהביאורים ע״ז שבלקו״ת נצבים גם הדרגא דקדושתכם שע״י המצוות היא נעלית יותר (ראה לעיל הערה 20) – כי ע״י התשובה, התומ״צ הם באופן נעלה יותר.
28) ראה לקו״ת דרושים לשבת שובה סה, א. ד״ה שובה ישראל ה׳תשל״ו (סה״מ מלוקט ח״א ע׳ קסז [סה״מ עשי״ת-יוהכ״פ ע׳ קד] ואילך).
29) לקו״ת ויקרא ג, א. פרשתנו לה, ד. הנסמן בסה״מ מלוקט ח״ג ע׳ קמג [סה״מ ימי הספירה ע׳ קז] הערה 4.
30) תו״א מקץ לג, ב. ושם, שלכן ע״י בירור נה״ב נמשך הגילוי דקדושתי שלמעלה מקדושתכם. וראה שם לד, ריש ע״ג בענין ספירת העומר.
31) לקו״ש חלק ח״י ע׳ 119 ואילך. ובכ״מ.
[סה"מ ויקרא ע' רלא ואילך]
כעין שיחה. הוגה ע״י כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א, ונדפס בקונטרס י״ג אייר תש״נ, ואח״כ בסה״מ מלוקט ח״ד ע׳ רמה ואילך. ״קובץ י״ג אייר – ארבעים שנה״ ע׳ 67 ואילך. הפתח דבר, וכן הנחה (בלתי מוגה) ממאמר זה נדפס לקמן בהוספות.