מח) הודו לה׳ כי טוב – ש״פ חוקת-בלק, י״ב תמוז ה׳תשמ״ו

בס״ד. ש״פ חוקת-בלק, י״ב תמוז ה׳תשמ״ו

הנחה בלתי מוגה

הודו לה׳ כי טוב כי לעולם חסדו יאמרו גאולי הוי׳ אשר גאלם מיד צר גו׳1. הנה מזמור תהילים זה מתחילים לומר בי״ב תמוז בשנה זו, התחלת שנת הק״ז של בעל השמחה והגאולה (שיום הולדתו הוא ג״כ בי״ב תמוז)2, ואמרו רז״ל3 על מזמור זה ארבעה צריכין להודות יורדי הים הולכי מדבריות ומי שהי׳ חולה ונתרפא ומי שהי׳ חבוש בבית האסורים ויצא, וילפינן זה מכללות מזמור זה. וידוע מאמר בעל השמחה והגאולה ד״ה ברוך הגומל לחייבים טובות שגמלני טוב שאמר אחרי הגאולה (בשבת שלאחרי׳4), שמביא שם מארז״ל הנ״ל דד׳ צריכים להודות, וסימניך5 וכל החיי״ם6, חולה [וגם חבוש7], יסורים, ים, מדבר, יודוך סלה. ויש לומר, דמ״ש הודו להוי׳ כי טוב כי לעולם חסדו הוא ענין וכל החיים יודוך סלה, דהודו להוי׳ הוא בדוגמת וכל החיים יודוך, והודו גו׳ כי לעולם חסדו הוא בדוגמת יודוך סלה. כי בענין דסלה אמרו רז״ל8 כל מקום שנאמר נצח סלה ועד אין לו הפסק עולמית. והיינו, דלא רק שההודאה (יודוך) היא ענין נצחי, שבזה יתכן הפסק, אלא יתירה מזו, שהוא באופן שאין לו הפסק עולמית. ועד״ז הוא ענין הודו גו׳ כי לעולם חסדו, דמכיון שהמשכת חסדו היא לעולם, באופן שאין בו הפסק, הרי מובן שגם ההודאה צ״ל באופן שאין לה הפסק.

אמנם צריך להבין, דהרי הענין דהודו להוי׳ גו׳, ועד״ז הענין דוכל החיים יודוך סלה, קאי על הד׳ שצריכים להודות כנ״ל, שבכל ד׳ ענינים אלו הי׳ בתחילה במצב של היפך כו׳, ואיך שייך לומר שההודאה שלהם היא באופן שאין לו הפסק. אך הענין הוא, דהגם שבתחילה הי׳ ענין של היפך, בכל זאת ירידה זו היא צורך עלי׳. והיינו, שע״י ירידה זו מגיע לדרגא נעלית יותר מזו שלפני הירידה. וזהו הודו להוי׳ גו׳ כי לעולם חסדו, ועד״ז וכל החיים יודוך סלה, שההודאה היא הודאה נצחית באופן שאין לו הפסק, כי הודאה זו כולל גם הזמן של היפך, כי הזמן דהיפך עצמו הביא את העלי׳ נעלית ביותר. וכמ״ש9 אודך הוי׳ כי אנפת בי גו׳ (ע״ד הודו לה׳ כי טוב כי לעולם חסדו), שההודאה היא על זה שאנפת בי.

ולהבין ד׳ ענינים אלו בעבודה רוחנית, מבאר בהמאמר10 (שכבר נדפס בלשון הרב) בלשון צחה וברורה (אף שבלשון קצר), דחולה הו״ע טמטום המוח והלב, וחבוש בבית האסורים הוא שהרע מתגבר על הטוב וכמ״ש11 רשע (היצר הרע) מכתיר את הצדיק (יצר טוב), ויורדי הים בריבוי בלבולים של עניני עולם, והולך במדבר היינו שנמסר רחמנא ליצלן רק לגשמיות העולם וחומריותו.

וביאור הענין הוא, דהנה אנו אומרים בברכת השחר12 נשמה שנתת בי טהורה היא אתה בראתה אתה יצרתה אתה נפחתה בי ואתה משמרה בקרבי כו׳, דהנשמה קודם ירידתה למטה היתה במעלה גדולה ביותר, טהורה היא, ומשם ירדה למטה לעולם הזה ונתלבשה בגוף הגשמי. ואף שגם בהיותה למטה הרי אתה נפחתה דייקא, שלכן גם אז (לאחרי ירידתה) ואתה משמרה בקרבי, בכל זאת הרי זה ענין של ירידה בגלות, ירידה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא13, וכמבואר בתניא14 שירידת הנשמה בגוף היא בחי׳ גלות. וזהו ביאור נוסח הברכה הגומל לחייבים טובות, חייבים דייקא, שכל ישראל בזה הם בבחי׳ חייבים, מכיון שבכולם ישנו ענין ירידת הנשמה למטה לגלות, ומה גם שאח״כ הי׳ הגירוש מגן עדן כו׳, ועד לענין הגלות כפשוטו. ומכיון שירידה זו היא לצורך עלי׳, והיינו שעלי׳ זו (שע״י הירידה) היא למעלה יותר ממה שהי׳ לפני הירידה, שבשביל זה היא הירידה, לכן חייבים להודות גם על הירידה כו׳. דאפשר שיהי׳ ששלילת הירידה תהי׳ באופן דמלכתחילה לא אשים עליך15, שמלכתחילה לא יהי׳ ענין של ירידה, אבל כדי שתהי׳ עלי׳ נעלית יותר הוא ע״י הירידה, שאז ישנה המעלה דאתכפיא סטרא אחרא16 ואתהפכא חשוכא לנהורא17, שעי״ז בא לעלי׳ נעלית יותר.

אמנם בזה גופא ישנם בפרטיות ד׳ ענינים המפריעים לעבודת האדם, שישנה היציאה מהם ע״י אתכפיא ואתהפכא, והם ד׳ שחייבים להודות. א׳ חולה שנתרפא, טמטום המוח והלב כנ״ל, שזה מפריע לעבודת האדם. ועד״ז ישנו ענין החולי בתכלית הדקות, כמבואר במאמר כ״ק אדמו״ר (מהורש״ב) נ״ע הידוע18 (שנתפרסם ע״י בעל השמחה והגאולה19) דחולה בגימטריא מ״ט20, ואמרו רז״ל21 חמישים שערי בינה נבראו בעולם וכולם ניתנו למשה חסר א׳, והיינו דהמספר מ״ט מורה על מי שיש לו כבר כל מ״ט שערי בינה וחסר לו שער הנו״ן, ולפי ערכו גם זה הוא ענין של חולי. וגם הירידה בענין החולי הוא לבוא לעלי׳ שעי״ז, חולה שנתרפא, לא באופן דמלכתחילה לא אשים עליך, אלא דוקא באופן שישנו חולי ואח״כ ע״י עבודת האדם באתכפיא ואתהפכא פועלים שיהי׳ חולה שנתרפא באופן נעלה יותר מתחילה כו׳. וחבוש בבית האסורים, שזהו כאשר ח״ו הרע מתגבר על הטוב כנ״ל, דהנה גם ירידה זו היא לצורך עלי׳, שיהי׳ יוצא מבית האסורים באופן נעלה יותר שמתחילה כו׳. ויורדי הים שעלו, הו״ע ריבוי בלבולים של עניני עולם כנ״ל. וכמבואר בתו״א22 (ובכמה מקומות23) בענין מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה24, שהמים רבים הם המחשבות והטרדות המבלבלות את האדם, ובזה גופא יש ענין של מי הים ומי הנהר וכו׳. וצ״ל אתכפיא ואתהפכא בענין זה דמחשבות המבלבלות, דזהו ענין יורדי הים שעלו, שהוא נעלה יותר. וענין הולכי מדבריות היינו שנמסר לגשמיות העולם כנ״ל. ויש לבאר זה בפרטיות יותר, דהנה בענין הים מצינו שישנו ענין של ים למעליותא, וכמו זבולון אשר לחוף ימים ישכון25, והי׳ עושה פרקמטיא בים (שהולך בים בספינה כו׳) ועי״ז הי׳ מחזיק את ידי יששכר והי׳ בו המעלה דתומכי׳ מאושר26 (כמבואר בסיום המאמר), ועד שזבולון נזכר בברכת משה לפני יששכר27 (כמבואר במקום אחר הענין בזה28). אמנם בעניננו הדיוק הוא שהאדם הוא במצב דיורדי הים, שההליכה לים היא באופן של ירידה, ענין מחשבות המבלבלות כנ״ל. ועד״ז הוא בענין המדבר אשר לא29 ישב אדם שם30, דאף שישנו ענין המדבר למעליותא31, מ״מ כאן הכוונה היא לענין המדבר לגריעותא, דמדבר היא הבחינה הכי תחתונה ביבשה אשר לא ישב אדם שם. ועוד זאת, דמדבר הוא מקום נחש שרף ועקרב32, הנחש הקדמוני כו׳. ותכלית העבודה בזה היא לא רק שהולכי מדבריות יצאו בשלום מן המדבר, אלא אדרבה, שיהפכו את המדבר לטובה. דזה כולל גם הפיכת הנחש שבמדבר לטובה. וכמבואר בארוכה בלקו״ת פרשתנו (חוקת)33 בענין נחש הנחושת34, שנחש הנחושת הוא שרשו ומקורו של הנחש הקדמוני, וזהו מה ששמו אותו על נס, היינו שהעלהו לשרשו ומקורו כו׳, וכמו שהי׳ בתחילת הבריאה דשמש גדול הי׳35. וע״י שמעלים אותו לשרשו ומקורו הרי זה פועל גם במי שנשכו הנחש הקדמוני שיתרפא מנשיכת הנחש, שעלי׳ זו היא לדרגא נעלית יותר ממה שהי׳ לפני זה.

ויש לקשר זה גם עם פרשת השבוע, דכתיב בה36 זאת חוקת התורה גו׳ ויקחו אליך פרה אדומה תמימה אשר אין בה מום אשר לא עלה עלי׳ עול, ואיתא במדרש37, דד׳ ענינים אלו הם כנגד ד׳ גלויות, והיינו דקאי על הירידה בגלות למטה מטה, בכל הגלויות הנקראות בשם צר (גאלם מיד צר), כמארז״ל38 כל המלכיות נקראות על שם מצרים על שם שהם מצירים לישראל. וענין פרה אדומה הוא לטהר את אבי אבות הטומאה, היינו ענין אתהפכא דתכלית החושך. וענין זה גופא הוא בגילוי, כמארז״ל39 שהקב״ה אמר למשה לך אני מגלה טעם פרה. ויתירה מזו, שנעשה באופן כזה שזהו דבר המובן בפשטות גם לבן חמש למקרא, וכפירוש רש״י40 שהטעם שפרה מכפרת הוא משום שתבוא האם ותקנח צואת בנה. וזהו גם ענין ד׳ חייבים להודות, שהם כנגד ד׳ גלויות (כדלקמן), שהשלימות בזה היא הפיכת החושך.

ויש להוסיף בזה, ע״פ מה שמבאר כ״ק אדמו״ר הצ״צ ברשימותיו על תהילים על פסוק זה, וזה לשונו: עיין במהרש״א [ולהעיר מהמבואר בהמשך תער״ב41 שכל המחברים עד הש״ך והט״ז (שזה כולל המהרש״א) כתבו חיבוריהם ברוח הקודש (ובמ״א42 מפורש כן על כל המחברים עד המהרש״א)] פ׳ בתרא דברכות43 בענין ד׳ צריכים להודות שהוא ענין ד׳ כוסות דפסח, ואפשר לומר כנגד ד׳ גליות, והיינו שבהם ועל ידם יהי׳ גילוי ד׳ אותיות הוי׳ [דזהו מה שאומרים הודו להוי׳ דוקא], עכ״ל, ואח״כ מבאר שענין ההודאה (להודות) מורה על דרגא הכי נעלית, כמבואר בדרושי הוד שבהוד44. דנקודת הענין היא, שדוקא ע״י הירידה בד׳ ענינים אלו שהם כנגד ד׳ גלויות, מגיעים לתכלית העילוי, גילוי ד׳ אותיות הוי׳, ועד באופן דהודאה שהיא תכלית שלימות העבודה, שזה יהי׳ בפועל לעתיד לבוא, בגאולה האמיתית והשלימה, כשיקויים בפשטות מ״ש במזמור זה.

וזהו הודו להוי׳ כי טוב כי לעולם חסדו, דגם כאשר היו ענינים של היפך כו׳, בכל זאת ע״י עבודת התשובה שהיא בשעתא חדא וברגעא חדא45 באים לשלימות העלי׳ בשעתא חדא וברגעא חדא. ועוד זאת, דענין התשובה שלימותו היא מתוך שמחה דוקא, כמבואר באגרת התשובה46 שאמיתית ענין התשובה (תשובה עילאה) היא ע״י לימוד התורה אשר פקודי ה׳ ישרים משמחי לב47, וכמבואר בכמה מקומות48 מעלת התורה על התפילה, שההמשכה שע״י תורה היא בלי יגיעה ובשמחה. דמזה באים אל הגאולה ג״כ בשעתא חדא וברגעא חדא [ולהעיר, דהגאולה גופא שייכת לענין התשובה, כמ״ש49 ושב הוי׳ אלקיך את שבותך, והשיב לא נאמר אלא ושב50, גאולת השכינה, וכמבואר במ״א51 דענין ושב הוא ענין התשובה]. והגם שבשביל לבוא אל הגאולה צ״ל הזיכוך דבחומר ובלבנים וכו׳, הרי כבר נתבאר בפנימיות התורה52 (ע״פ המבואר בהאי חיבורא דילך53, אשר בי׳ יפקון ישראל מן גלותא, וברחמים54 דוקא) שענין חומר ולבנים וכו׳ אפשר להיות בלימוד התורה עצמה בשקלא וטריא שבה, בחומר דא קל וחומר ובלבנים דא ליבון הלכתא, ועד״ז ענין עבודת פרך הוא ענין עבודת האדם בעצמו לשנות מדותיו הטבעיים (כמבואר במאמרי ושיחות בעל השמחה והגאולה55). שמכל זה מובן שבשעתא חדא וברגעא חדא באים אל הגאולה56.

ויש להוסיף עוד, דענין זה (שהגאולה צ״ל בשעתא חדא וברגעא חדא דוקא) קשור עם יום השבת, כמבואר בכמה מקומות57 שהשבת יש בה ב׳ ענינים, א׳ מה שהשבת הוא היום השביעי הבא בהמשך לששת ימי החול, ב׳ בחי׳ השבת שלמעלה מן הזמן, שלכן מתחילים למנות אחר השבת מחדש היום יום ראשון58. והיינו שבשבת ישנה הנקודה הכללית של כל סדר הזמנים שלאחרי זה, כמו הנקודה דעצמות שממנה נמשך כל סדר ההשתלשלות. ובפרט שעומדים ביום השבת עצמו אחר חצות היום, בזמן סעודה שלישית, סעודתא של יעקב אבינו59 שנאמרה בו נחלה בלי מצרים60 כמ״ש61 ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה גו׳.

ויהי רצון שיקויים בנו ענין זה (הגאולה), ובמעשה בפועל, אשר המעשה הוא העיקר62, וכמבואר בלקו״ת ריש פרשתנו (בלק) בענין אף עשיתיו63, שדוקא הסמוך לעשיתיו מרבה בחי׳ האצילות ולמעלה מזה, כי דוקא בעשי׳ הוא העיקר. ואין מקרא יוצא מדי פשוטו64 ואין הלכה יוצאת מדי פשוטה, שיהי׳ ענין ד׳ צריכים להודות בפשטות, בגאולה בפועל, והקיצו ורננו שוכני עפר65, והם בתוכם, כולל בעל השמחה והגאולה, ונלך יחד בנערינו ובזקנינו גו׳ בבנינו ובבנותינו66, שכולם יתאחדו בנקודה אחת, ונקודה זו עצמה תתפשט באופן דקהל גדול67, בתכלית הגדלות. ומגאולה זו (בי״ב-י״ג תמוז) הולכים בשמחה ובריקודים, בשמחה ובטוב לבב, אל הגאולה ע״י משיח צדקנו שהיא גאולה נצחית שאין אחרי׳ גלות68, בבית המקדש הנצחי69, בית המקדש השלישי, מקדש אדנ-י כוננו ידיך70, ויהי׳ אודך ה׳ כי אנפת בי, הודו לה׳ כי טוב כי לעולם חסדו, במהרה בימינו ממש.

__________

1) תהלים קז, א-ב.
2) כידוע המנהג לומר בכל יום הקאַפּיטל תהלים המתאים לשנות חייו (אגרות-קודש שלו ח״א ע׳ לא. ח״י ע׳ נג. וראה גם מאמרי אדה״ז הקצרים ע׳ שמא). וענין זה שייך גם לאחר ההסתלקות – ראה רשימת כ״ק אדמו״ר מהוריי״צ בהוספות לסה״מ פר״ת ע׳ שנז. ד״ה ברוך הגומל (הא׳) תשמ״ה (לעיל ע׳ שיא). וש״נ. המו״ל.
3) ברכות נד, ב. רמב״ם הל׳ ברכות פ״י ה״ח. טושו״ע או״ח סרי״ט ס״א. סדר ברכות הנהנין לאדה״ז פי״ג ס״ב.
4) סה״מ תרפ״ז ע׳ ריא (קונטרסים ח״א קפד, סע״ב) ואילך.
5) הגמי״י לרמב״ם שם (וכן הובא בד״ה זה שבהערה 2).
6) ברכת מודים בתפלת העמידה.
7) כ״ה (חבוש, יסורים כו׳) בטושו״ע שם.
8) עירובין נד, א.
9) ישעי׳ יב, א.
10) סה״מ שם ע׳ רטז.
11) חבקוק א, ד.
12) ברכות ס, ב.
13) ע״פ ל׳ חז״ל – חגיגה ה, ב.
14) ספכ״ד. פל״א (מ, סע״א-ב). פל״ז (מח, א).
15) בשלח טו, כו. ראה סנהדרין קו, א וחדא״ג שם.
16) ראה תניא פכ״ז (לד, א). לקו״ת ר״פ פקודי.
17) ראה זח״א ד, א.
18) ד״ה חמישים שערי בינה תרנ״ג (סה״מ תרנ״ג ע׳ רסט ואילך). וראה סה״מ תרנ״ד ע׳ שכא ואילך. תר״ס ס״ע קג ואילך. עת״ר ע׳ רסח ואילך. ועוד.
19) סה״ש תש״ג ע׳ 201 ואילך.
20) טעהמ״צ להאריז״ל פ׳ וירא. מאו״א מערכת ח אות לה. לקו״ת ברכה צז, ב. ד״ה והסיר ה׳ ממך גו׳ תשכ״א (סה״מ דברים ח״א ע׳ קמג). ובכ״מ.
21) ר״ה כא, ב.
22) ר״פ נח.
23) תו״ח נח נח, ד ואילך. המשך מים רבים תרל״ו בתחלתו. שם פע״ה (ע׳ עח). ד״ה מים רבים תשכ״ה (סה״מ בראשית ח״א ע׳ קכ-קכא). תשל״ח (שם ע׳ קלז ואילך).
24) שה״ש ח, ז.
25) ויחי מח, יג ובפרש״י. פרש״י ברכה לג, יח.
26) משלי ג, יח. וראה זח״ג נג, ב. סה״מ תרצ״ט ע׳ 68.
27) פרש״י ברכה שם.
28) ראה אוה״ת פרשתנו (חוקת) ע׳ תתסט.
29) ירמי׳ ב, ו.
30) ראה לקו״ת פ׳ ראה לד, ב. ובכ״מ.
31) ראה לקו״ת במדבר ד, ג ואילך. שה״ש כב, א. כג, סע״ב ואילך. ועוד.
32) עקב ח, טו.
33) סא, ד ואילך.
34) פרשתנו (חוקת) כא, ח-ט.
35) סנהדרין נט, ב.
36) יט, ב.
37) פסיקתא דר״כ פ׳ פרה. ובכ״מ.
38) ב״ר פט״ז, ד.
39) במדב״ר פי״ט, ו.
40) פרשתנו (חוקת) יט, ב.
41) ח״ג ס״ע א׳שפה. ״היום יום״ ו שבט.
42) ס׳ שארית ישראל (למהרי״ד מווילעדניק) דרוש לסוכות ע״פ פרדס מאמר א בתחלתו – בשם הבעש״ט.
43) שם ד״ה ד׳ צריכין להודות.
44) סידור (עם דא״ח) שער הל״ג בעומר דש, ג ואילך.
45) ראה זח״א קכט, סע״א-ב. ועוד.
46) פ״י ואילך.
47) תהלים יט, ט. תענית ח, סע״א. טושו״ע או״ח סתקנ״ד ס״א.
48) ראה אגה״ת שם. ד״ה בזהר כו׳ זימנא חדא תרכ״ז (סה״מ תרכ״ז ע׳ רסז ואילך). ובכ״מ.
49) נצבים ל, ג.
50) מגילה כט, א.
51) ראה אגה״ת ספ״ו. ובכ״מ.
52) ראה תו״א ר״פ שמות.
53) זח״ג קנג, א.
54) שם קכד, ב. אגה״ק רסכ״ו.
55) ראה לקו״ד ח״א נו, א-ב. אגרות-קודש אדמו״ר מהוריי״צ ח״ג ע׳ תנח (״התמים״ ח״ג ע׳ סו [298]) ואילך.
56) ראה רמב״ם הל׳ תשובה פ״ז ה״ה ואילך.
57) ראה לקו״ת בהר מא, א. ובכ״מ.
58) ראה לקו״ת שה״ש כה, א. ועוד.
59) זח״ב פח, ב.
60) שבת קיח, סע״א-ב.
61) ויצא כח, יד.
62) אבות פ״א מי״ז.
63) ישעי׳ מג, ז.
64) שבת סג, א.
65) ישעי׳ כו, יט.
66) בא י, ט.
67) ירמי׳ לא, ז.
68) מכילתא בשלח טו, א. הובא בתוד״ה ה״ג ונאמר – פסחים קטז, ב.
69) ראה זהר ח״א כט, א. ח״ג רכא, א.
70) בשלח טו, יז ובפרש״י.

[סה"מ י"ב-י"ג תמוז ע' שכה ואילך]

כעין שיחה. נדפס בסה״מ תשמ״ו ע׳ קצח ואילך. התוועדויות תשמ״ו ח״ד ע׳ 29 ואילך.

סגירת תפריט