מז) ברוך הגומל (ב) – ש״פ בלק, י״ז תמוז (נדחה) ה׳תשמ״ה

בס״ד. ש״פ בלק, י״ז תמוז (נדחה) ה׳תשמ״ה

הנחה בלתי מוגה

ברוך הגומל לחייבים טובות שגמלני טוב1. הנה בנוסח זה מתחיל כ״ק מו״ח אדמו״ר בעל הגאולה את מאמרו בשבת שלאחר הגאולה [דאז נאמרו שני מאמרים, המאמר ד״ה ברוך הגומל2, והמאמר ד״ה שאו ידיכם קודש גו׳3. והמאמר הראשון הוא ד״ה ברוך הגומל]. ומדייק בזה, למה נשתנה ברכה זו מברכת הניסים, דבברכת הנס אומר ברוך שעשה לי נס4, ואינו מזכיר בברכתו חובה לעצמו, משא״כ בברכה זו אומר הגומל לחייבים טובות, שמזכיר חוב לעצמו. ולכאורה הי׳ צריך להיות נוסח הברכה ברוך שעשה לי טוב כנוסח ברכת הנס. גם מדייק בהמאמר מהו ענין טוב סתם, דגירסת הרמב״ם5 והרי״ף6 היא שגמלני כל טוב, והנוסח המקובל והמוחלט (כפסק דין רבינו הזקן7) (שגמלני) טוב סתם, ומשמע שהוא טוב האמיתי המיוחד, וצריך להבין מהו טוב זה. והנה מה שמביא בהמאמר בתור קא סלקא דעתך את דברי הרמב״ם והרי״ף, שהנוסח הוא כל טוב, הוא משום שגם לאחרי פסק דין רבינו הזקן שהנוסח הוא טוב סתם, בכל זאת הרי אלו ואלו דברי אלקים חיים8, ויש מקום גם להנוסח דכל טוב. ובפרט לפי מה שיתבאר לקמן דטוב האמיתי המיוחד הרי זה בחי׳ טוב שאין שייך בו מדידות והגבלות, מובן, שהענין דטוב סתם הוא הוספה על הענין דכל טוב. היינו, דנוסף לזה שיש בזה כל המיני טוב, הנה עוד זאת שישנו בזה גם בחי׳ טוב סתם, טוב האמיתי המיוחד, שאין בו מדידה והגבלה.

וממשיך בהמאמר, דאמרו רז״ל9 ארבעה צריכים להודות, חולה שנתרפא, וחבוש שיצא מבית האסורים, יורדי הים כשעלו, והולכי דרכים כשיגיעו לישוב, וסימנך10 וכל החיי״ם11, חולה, יסורים, ים, מדבר, יודוך סלה11, עכ״ל. וצריך להבין בזה, א׳ למה מביא גם התיבה וכל (החיים), והרי מה שנוגע כאן הוא לכאורה רק מה שהאותיות דחיים הם ר״ת דחולה יסורים ים מדבר, ולמה מביא גם הלשון וכל. ויתירה מזו, שגם הה׳ דהחיים הוא ג״כ יתור בתיבת חיים. ב׳ מהו ענין מה שחולה יסורים ים ומדבר הר״ת שלהם הוא חיים, והרי התוכן דחולה יסורים ים ומדבר הוא היפך ענין החיים, ולמה הר״ת שלהם הוא חיים. ג׳ למה מביא גם תיבת סלה, והרי מה שנוגע כאן הוא לכאורה רק שהד׳ אלו דחולה יסורים ים מדבר חייבים להודות, שזהו התוכן דחיים יודוך, אבל מה נוגע כאן הענין דסלה. ויש לומר הביאור בזה, דהנה הענין של ר״ת הוא, שהוא הראש והעיקר של הענין. וכמו ראש השנה, שהוא הראש הכולל את כל השנה12, ועד״ז ראש חודש שכולל כל החודש13. ומזה מובן גם בנדון דידן, דמה שראש התיבות חולה יסורים ים ומדבר הוא חיים, הרי זה משום שהראש והעיקר של הד׳ ענינים אלו הו״ע החיים. והענין הוא, דכאשר החיים שלו הם באופן שאין בו חולה יסורים ים ומדבר, אז החיים שלו הם במדידה והגבלה, דהחיים שלו הם דוקא באופן דאין בו ד׳ ענינים אלו. משא״כ מי שעובר גם את ד׳ הענינים דחולה יסורים ים ומדבר, ובכל זאת נשאר בחיים, אז מתגלה שהחיים שלו הם למעלה מכל מדידה והגבלה. ובדוגמת שטר שיצא עליו ערעור ונתקיים הרי שוב אי אפשר לערער עליו14. והיינו, דמן הדין הרי אין השטר צריך לקיום כלל, אבל יתכן שיהי׳ על השטר ערעור, ולאחרי שיצא עליו ערעור ונתקיים בבית דין שוב אי אפשר לערער עליו15. ועד״ז הוא גם בנדון דידן, דכאשר עובר גם את ד׳ הענינים דחולה יסורים ים ומדבר, ובכל זאת נשאר בחיים, הרי ירידה זו צורך עלי׳, שעי״ז מתגלה שהחיים שלו הם למעלה ממדידה והגבלה. ויובן זה מחולה שנתרפא, הנה לבד זאת שנתרפא באופן כזה עד שהריפוי הוא גם למפרע, כמבואר בכמה מקומות (והובא בדברי הרוגאצ׳ובי16), וע״ד מ״ש כל המחלה גו׳ לא אשים עליך גו׳17, הנה עוד זאת, דמכיון שהתגבר כל כך על החולי, הרי ירידה זו היא צורך עלי׳, שעי״ז מתגלה שהחיים שלו הם למעלה ממדידה והגבלה. ועד״ז הוא גם בנוגע ליסורים ים ומדבר. ולכן הר״ת דד׳ ענינים אלו חולי יסורים ים מדבר, הוא חיים, כי הכוונה והפנימיות שבד׳ ענינים אלו הוא כדי לגלות שהחיים שלו הם למעלה ממדידה והגבלה, וכאשר ענין זה בא בפועל לידי גילוי כו׳ אז הוא חייב להודות. ודייק כאן לומר הלשון הודאה (להודות) שהוא למעלה מטעם ודעת18, כי הגילוי בד׳ ענינים הנ״ל חולה יסורים ים מדבר שאמיתית ענינם הוא חיים, הוא מבחינה שלמעלה מכל מדידה והגבלה, וגם למעלה מענין הניסים שגם בהם יש סדר19, ומכיון שהוא למעלה מכל מדידה והגבלה, לכן אומר כאן הלשון הודאה שלמעלה מטעם ודעת. וזהו וכל החיים יודוך סלה, שהחידוש דחיים אלו שנעשה ע״י חולי יסורים ים ומדבר, הנה נוסף לזה שישנו בזה וכל החיים, שישנו בזה כל טוב, הנה עוד זאת, שזה נעשה באופן דסלה, דאמרו רז״ל20 כל מקום שנאמר נצח סלה ועד אין לו הפסק עולמית, שע״י כל זה נעשה החיים שלו באופן דלמעלה ממדידה והגבלה.

וזהו21 ברוך הגומל לחייבים טובות שגמלני טוב, לחייבים דייקא, וטוב סתם דייקא. כי ע״י שמהפכים גם את הבחינה דחייבים שגם זה יהי׳ באופן של טוב, הנה אז מתגלה לא רק כל טוב, ריבוי ענינים של טוב, אלא עוד זאת, בחי׳ טוב סתם, טוב האמיתי המיוחד, טוב מוחלט שלא יתכן להיות באופן אחר, היינו טוב שלמעלה ממדידה והגבלה.

וביאור ענין זה דירידה צורך עלי׳ (לא רק במי שהיו בו ד׳ ענינים הנ״ל, אלא גם כמו שהוא ע״ד הרגיל, בלי כל חטאים ותשובה, שעליהם אמרו רז״ל22 האומר אחטא ואשוב אין מספיקים בידו לעשות תשובה), דהנה כללות ענין ירידת הנשמה למטה היא ירידה צורך עלי׳, דהנה23 ירידת הנשמה למטה היא ירידה עצומה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא24, דבהיות הנשמה למעלה היא בתכלית העילוי, כמש״נ25 חי הוי׳ אשר עמדתי לפניו, וגם אמרו26 דכל נשמתא ונשמתא הוה קיימא בדיוקנאה קמי׳ מלכא קדישא, ומשם יורדת הנשמה למטה עד שמתלבשת בגוף, וכמבואר בתניא27 דהתלבשות הנשמה בגוף הרי זה בדוגמת ענין הגלות, הנה ירידה זו היא צורך עלי׳, כי ע״י ירידה זו נעשה עילוי בהנשמה גם לגבי דרגתה שהיתה לפני ירידתה למטה28. ויובן זה מענין ירידת העולמות. דמבואר בתניא29 דעולמות העליונים הם ירידה מאור פניו ית׳, וענין העלי׳ נעשה דוקא בעולם הזה התחתון שאין תחתון למטה ממנו. והיינו30, דדוקא כאשר עולם האצילות מתלבש בעולם הבריאה, ועולם הבריאה בעולם היצירה, ועולם היצירה בעולם העשי׳, ובעולם העשי׳ גופא לא רק בעולם העשי׳ הרוחנית, אלא בעולם העשי׳ הגשמית, הנה בזה דוקא נעשה העלי׳. ועוד זאת, שעי״ז נעשה העלי׳ גם בעולמות העליונים. וכידוע המשל בזה31, דכשרוצים להגבי׳ בנין ע״י כלי הגבהה הנקרא ליווע״ר, הרי צריכים להניח את הליווע״ר דוקא למטה מהחלקים התחתונים שבבנין, ואם יניחוהו באמצע כו׳ אי אפשר להגבי׳ החלקים התחתונים. וע״פ המשל המבואר בדרושי ראש השנה32 בענין ושקל בפלס הרים33, מובן שגם בעליונים נתוסף בגובה ע״י התחתונים. ומזה מובן גם שע״י הבירור והעלי׳ שבעולם הזה הנה עי״ז מגביהים גם את העולמות העליונים, שגם בהם נעשה עלי׳. וכמו שהוא בענין ירידת העולמות, עד״ז יובן גם בענין ירידת הנשמה למטה, דמה שהנשמה יורדת מאיגרא רמה לבירא עמיקתא, שהו״ע הירידה בד׳ עולמות אבי״ע34, איגרא רמה הוא בחי׳ אצילות, ואיגרא (סתם) הוא עולם הבריאה, ובירא (סתם) הוא עולם היצירה, ובירא עמיקתא הוא עולם העשי׳, עד שמתלבשת בגוף שהו״ע הגלות כנ״ל, ומזה נשתלשל אח״כ ענין הגלות כפשוטו, שגם שם ישנם ד׳ מדריגות, ד׳ כוסות35 של פרעה36 כו׳, הנה ירידה זו צורך עלי׳, שע״י ירידה זו בגלות, עד לגלות כפשוטו, נעשה העלי׳, גאולה שאין אחרי׳ גלות37, היינו, שהגאולה היא גאולה בלתי מוגבלת באופן שלא יתכן עוד ענין הגלות.

וזהו ברוך הגומל לחייבים טובות שגמלני טוב, הגומל קאי על בחי׳ האור שלמעלה מסדר ההשתלשלות, וכמבואר בסידור38 בענין א-ל עליון גומל חסדים טובים39 שקאי על האור שלמעלה מסדר ההשתלשלות, שלכן אמרו רז״ל40 הרואה גמל בחלום היפך החיים נקנס לו מן השמים והצילוהו, שהמשכה זו היא מבחי׳ האור שלמעלה מסדר ההשתלשלות41. ומכיון שההמשכה דבחי׳ הגומל היא מבחי׳ האור שלמעלה מסדר ההשתלשלות, לכן הוא מהפך גם את הבחינה דחייבים שנעשה מזה טוב (סתם), טוב האמיתי המיוחד, בחי׳ הטוב שלמעלה מענין השינויים. וזהו גם מה שאחר אמירת הברכה דברוך הגומל עונה הקהל אמן, דענין אמירת אמן הוא ג״כ ע״ד הנ״ל, דאמן הוא מלשון42 אמת ואמונה, וכמובא בסוף מסכת נזיר, דאמן מורה על ענין של נצחון המלחמה. והיינו, שנמשך בחי׳ הטוב שלמעלה מענין השינויים. שזהו ענין גאולה האמיתית, גאולה שאין אחרי׳ גלות.

ויש לקשר זה עם הגאולה די״ב י״ג תמוז, שהיא שייכת לגאולה העתידה שאין אחרי׳ גלות, וכמו שכותב כ״ק מו״ח אדמו״ר במכתבו הידוע43 דלא אותי בלבד גאל הקב״ה בי״ב תמוז, כי אם גם את כל מחבבי תורתנו הק׳ שומרי מצוה, וגם את אשר בשם ישראל יכונה כו׳, והרי הגאולה דכל ישראל תהי׳ בגאולה העתידה שאין אחרי׳ גלות44. ויש להוסיף בזה גם בפשטות, דע״י הגאולה די״ב תמוז היתה הוספה בהפצת המעיינות חוצה, דעי״ז אתי מר דא מלכא משיחא45, גאולה שאין אחרי׳ גלות, הרי די״ב תמוז היא אתחלתא דגאולה האמיתית והשלימה, גאולה שאין אחרי׳ גלות.

ויש לקשר זה גם עם מזמור ק״ו שבתהילים46 שהתחילו לאמרו בי״ב תמוז שנה זו47, שבמזמור זה יש הוספה לגבי מזמור ק״ה. דהנה בשני המזמורים מדובר בענין ימי צאתך מארץ מצרים, אלא שבמזמור ק״ה מסיים בענין גאולה ראשונה כו׳, משא״כ במזמור ק״ו, הנה לאחרי שמאריך בענין ימי צאתך מארץ מצרים, מוסיף אח״כ גם בענין הגלות, ויתן אותם לרחמים לפני כל שוביהם48, שגם בזמן הגלות הנה לכל בני ישראל הי׳ אור במושבותם49, כמו שהי׳ בזמן דימי צאתך מארץ מצרים. ואח״כ בא ענין הגאולה, הושיענו ה׳ אלקינו וקבצנו מן הגוים50, שהגאולה וקיבוץ גליות נעשה ע״י הקב״ה51, וכמאמר כ״ק מו״ח אדמו״ר בעל הגאולה בתחילת הקונטרס דחג הגאולה י״ב תמוז52, ניט מיט אונזערע כחות וועלן מיר צוריק קומען קיין ארץ ישראל. אבינו מלכנו ית׳ האָט אונז פאַרטריבען אין גלות, והוא ית׳ וועט אונז אויסלייזען (לא בכחותינו נחזור לארץ ישראל. אבינו מלכנו ית׳ הגלנו בגלות, והוא ית׳ יוציאנו) ויקבץ נדחנו מארבע כנפות הארץ, ויוליכנו קוממיות ע״י משיח גואל צדק לארצנו הקדושה במהרה בימינו אמן. וכמש״נ בפרשה זו (פ׳ בלק)53 א-ל מוציאם ממצרים, ופרש״י אתה אמרת הנה עם יצא ממצרים, לא יצא מעצמו אלא א-ל הוציאם. וכימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, שעד״ז הוא גם בנוגע להגאולה מגלות זה האחרון, שהגאולה באה ע״י הקב״ה דוקא, הושיענו ה׳ אלקינו וקבצנו מן הגוים. ומכיון שגאולה זו באה לאחרי הגלות, הרי זו גאולה שאין אחרי׳ גלות, שהוא טוב אמיתי הבלתי מוגבל.

וממשיך אח״כ בהמזמור ק״ו54 ברוך ה׳ אלקי ישראל מן העולם ועד העולם ואמר כל העם אמן הללוי-ה. פירוש, שיומשך מן העולם ועד העולם, מעלמין סתימין דלא אתגליין לעלמא דאתגליא55 (ובמ״א מבואר שיומשך מעלמא דאתגליא לעלמא דאתכסיא). וכמבואר גם במשנה56 משקלקלו המינים ואמרו אין עולם אלא אחד התקינו שיהיו אומרים מן העולם ועד העולם. ועד״ז היתה הנהגת כ״ק מו״ח אדמו״ר בעל הגאולה, שהמשיך הבחינה דמן העולם ועד העולם גם בהיותו בשפּאַלערקע. וכידוע57 מה שאמר להחוקר המנגד לאלקות בתכלית, שאצלו ישנם ב׳ עולמות, היינו שאצלו הי׳ בחי׳ עולמך תראה בחייך58, שגם בהיותו במקום, ובהדיבור שלו עם איש כזה גם בזה גילה והמשיך בחי׳ מן העולם ועד העולם, ב׳ עולמות. וע״ד המבואר במ״א59 שמשה רבינו הי׳ נשמה דאצילות, ובכל זאת דיבר אל פרעה מלך מצרים, שהי׳ מנגד לאלקות בתכלית, ואמר60 לי יאורי ואני עשיתני, שהוא עשה את עצמו, עד שהי׳ בבחי׳ אני ואפסי עוד61, שזהו למטה אפילו מקליפת סנחריב, שחירף וגידף כו׳, וכמבואר בארוכה ענינו בדרוש תער השכירה לכ״ק אדמו״ר הצ״צ62. היינו, שמשה רבינו המשיך בחי׳ אצילות גם במקום זה דקליפת פרעה. ועד״ז היתה ג״כ הנהגת כ״ק מו״ח אדמו״ר בעל הגאולה, שגם בהיותו בשפּאַלערקע, ובדברו עם מי שמנגד לאלקות בתכלית, גם שם המשיך וגילה מן העולם ועד העולם, ב׳ עולמות. וכח זה נותן כ״ק מו״ח אדמו״ר שהוא נשיא דורנו (ע״ד מה שגם לאחרי שהמליכו את שלמה אמרו63 יחי המלך דוד לעולם64) לכל ההולכים בדרכיו, ובפרט כאשר מקיימים את התקנה ואומרים את המזמור ק״ו, שגם במקום הכי תחתון נוכל לגלות הבחינה דמן העולם ועד העולם, ב׳ עולמות. ומסיימים אח״כ ואמר כל העם אמן הללוי-ה, שזה קאי על הטוב האמיתי שבגאולה העתידה שאין אחרי׳ גלות, שבהתאם לזה הו״ע אמן, דאמן הוא מלשון אמת ואמונה, וכמבואר בסוף מסכת נזיר דאמן מורה על ענין נצחון המלחמה כו׳ (כנ״ל).

וכל זה מקרב את הגאולה האמיתית והשלימה שאין אחרי׳ גלות, שתהי׳ במהרה בימינו ממש, היינו עוד ביום זה, וכמבואר במאמר הב׳ ד״ה שאו ידיכם קודש65 דשלוש תכיפות הן, תיכף לסמיכה שחיטה, תיכף לנטילת ידים ברכה, תיכף לגאולה תפילה66. ומבואר בהמאמר שם, דג׳ דברים אלו דסמיכה ושחיטה, נטילת ידים וברכה, וגאולה ותפילה, הם הג׳ קוין שעליהם העולם עומד67, והעולם קיים68. דסמיכה ושחיטה הוא בקו העבודה ותפילה, נטילת ידים וברכה הוא הקו דגמילות חסדים, וגאולה הוא קו התורה, דכתיב69 חרות על הלוחות ואמרו רז״ל70 שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה, וע״י ג׳ דברים אלו הרי נעשה קיום העולם כנ״ל, ובמילא באה תיכף ומיד הגאולה האמיתית והשלימה, וכדברי כ״ק מו״ח אדמו״ר בעל הגאולה71, דלאלתר לתשובה לאלתר לגאולה. ובלשון ההלכה72, מיד הן נגאלין, מיד ממש73, היינו, עוד ביום זה עצמו. ובפרט שיום השבת שייך במיוחד לענין הגאולה, שהרי החילוק בין גלות לגאולה הרי זה בדוגמת החילוק בין שבת לששת ימי החול, דששת ימי המעשה הרי זה בדוגמת ענין הגלות, ויום השבת ובפרט בהזמן דרעוא דרעוין הרי זה בדוגמת הזמן דלעתיד לבוא74. שזהו ג״כ הטעם שאומרים בשבת מזמור שיר ליום השבת, ומבואר ע״ז במסכת ראש השנה75 ובמסכת תמיד76 [ולהעיר77, שענין זה מבואר דוקא בשתי מסכתות אלו – ואכ״מ], שזהו ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים, משום שיום השבת הוא בדוגמת הזמן דלעתיד לבוא.

ויהי רצון, שע״י כל זה תהי׳ הגאולה לא רק בעולם התורה ופלפול וכו׳, אלא שבפועל ממש תהי׳ הגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש, דבנערינו ובזקנינו גו׳ בבנינו ובבנותינו78, וכספם וזהבם אתם79 (השלימות דכאו״א מישראל בפרט כו׳), וקהל גדול ישובו הנה80 (השלימות דכל ישראל ביחד, כידוע81 בענין אתם נצבים היום כולכם גו׳ ראשיכם שבטיכם גו׳ עד שואב מימיך82), נלך כולנו, באופן דארו עם ענני שמיא83, לארצנו הקדושה, אשר ארץ ישראל לגבי חו״ל היא בדוגמת יום השבת, דשבת הוא קדש מלה בגרמי׳84. ואח״כ לירושלים, יראה שלם85, שהוא בדוגמת בחי׳ שבת בשבתו86, ואח״כ לבית המקדש (בחי׳ שלם), מקדש אדנ-י כוננו ידיך87. ועוד ברגעים האחרונים שבזמן הגלות, הנה לכל בני ישראל יהי׳ אור במושבותם, כמו שהי׳ בימי צאתך מארץ מצרים, וכימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות88, שיהיו נפלאות גם לגבי ימי צאתך מארץ מצרים89, ובמהרה בימינו ממש.

__________

1) ראה ברכות נד, ב. הנסמן לקמן הערות 5-7.
2) סה״מ תרפ״ז ע׳ רח (קונטרסים ח״א קפד, ב) ואילך. וראה בהבא לקמן גם ד״ה זה די״ב תמוז שנה זו (לעיל ע׳ שז ואילך).
3) סה״מ תרפ״ז שם ע׳ ריז (קונטרסים שם קפח, א) ואילך.
4) ברכות שם, א. רמב״ם הל׳ ברכות פ״י ה״ט. טושו״ע או״ח סרי״ח ס״ד. סדר ברכות הנהנין לאדה״ז פי״ג ס״א.
5) שם ה״ח.
6) ברכות שם, ב. וראה גם טושו״ע שם סרי״ט ס״א.
7) בסידורו. סדר ברכות הנהנין שם ס״ב.
8) עירובין יג, ב. וש״נ.
9) ברכות, רמב״ם, טושו״ע וסדר ברה״נ שם.
10) הגמי״י לרמב״ם שם (וכן הובא בד״ה זה שבהערה 2). ובטושו״ע שם: חבוש, יסורים כו׳.
11) ברכת מודים בתפלת העמידה.
12) לקו״ת תבוא מא, ג. נצבים מז, א ואילך. ר״ה נח, א ואילך. עטרת ראש בתחלתו. ובכ״מ.
13) לקו״ת ר״ה שם. עט״ר שער ר״ה ספ״ב. ובכ״מ.
14) ראה כתובות כ, א ובפרש״י שם ד״ה אא״א. שו״ע חו״מ סמ״ו ס״י ובש״ך שם. שם בריש הסימן. סה״ש תש״א ע׳ 159 (לקו״ד ח״ג שצ, א). לקו״ש חי״ז ע׳ 184.
15) ראה גם שיחה שלפני המאמר (התוועדויות תשמ״ה ח״ד ע׳ 2545).
16) ראה צפע״נ הל׳ תשובה פ״ב ה״ב. הל׳ איסורי ביאה פט״ז ה״ח. וראה לקו״ש חט״ז ריש ע׳ 516. ועוד.
17) בשלח טו, כו. וראה סנהדרין קו, א ובחדא״ג מהרש״א שם. הובא ונת׳ באוה״ת נ״ך ע׳ שס. וראה לקו״ש שם.
18) ראה הנסמן בד״ה ברוך הגומל די״ב תמוז שנה זו (לעיל ע׳ שי) הערה 48.
19) ראה סה״מ תרנ״ז ע׳ רנב. המשך תער״ב ח״ב ע׳ תתקכא. סה״מ תרע״ח ע׳ רכב. אגרות-קודש אדמו״ר מהורש״ב ח״א ע׳ רסו (קונטרס ומעין בהקדמה ע׳ 22).
20) עירובין נד, א.
21) ראה סה״מ תרפ״ז שם ס״ע רטז (קונטרסים שם קפז, סע״ב).
22) יומא עה, ב (במשנה).
23) סה״מ תרפ״ז שם ע׳ ריא (קונטרסים שם קפד, א) ואילך.
24) ל׳ חז״ל – חגיגה ה, ב. וראה אוה״ת נ״ך (כרך ב) ע׳ א׳עב-ג.
25) מלכים-ב ה, טז. וראה לקו״ש חכ״ה ע׳ 147 הערה 53. וש״נ.
26) הובא בכ״מ בדא״ח בשם הזהר. וראה זח״ג קד, ב. וראה הערת כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א (ה) בסה״מ תרצ״ו ע׳ 62 (תש״ח ע׳ 182). וש״נ.
27) פל״ז (מח, ב).
28) לקו״ת פרשתנו (בלק) עג, סע״א. וראה לקו״ש חט״ו ע׳ 245 ואילך.
29) תניא פל״ו.
30) ראה סה״מ תרנ״ח ס״ע לב ואילך.
31) תו״א בראשית ד, א.
32) לקו״ת נצבים מה, א. וראה הערת כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א בשיחת מוצאי ש״פ חיי שרה תשל״ט ס״ו (שיחות קודש תשל״ט ח״א (ברוקלין, תשס״ג) ע׳ 188).
33) ישעי׳ מ, ב.
34) ראה לקו״ת דברים א, א. פ׳ ראה כח, סע״ג. ובכ״מ.
35) וישב מ, י ואילך.
36) ראה חדא״ג מהרש״א ברכות נד, ב. וראה אוה״ת לתהלים (יהל אור) ע׳ שע. שם ע׳ תיט. אוה״ת נ״ך (כרך ב) ע׳ תתקעז.
37) ראה מכילתא בשלח טו, א. הובא בתוד״ה ה״ג ונאמר – פסחים קטז, ב. ועוד.
38) עם דא״ח – שער הסוכות רנט, א. וראה גם מאמרי אדה״ז תקס״ב ח״א ע׳ כב.
39) ברכה ראשונה דתפלת העמידה.
40) ברכות נו, ב.
41) ראה ביאוה״ז (לאדהאמ״צ) וישב כד, ג.
42) ראה שבועות לו, א ובפרש״י. שו״ע אדה״ז או״ח סקכ״ד ס״ט. אנציקלופדי׳ תלמודית (כרך ב) ערך אמן. וש״נ.
43) נדפס בסה״מ תרפ״ח ע׳ קמו ואילך. תש״ח ע׳ 263 ואילך. אגרות-קודש אדמו״ר מהוריי״צ ח״ב ע׳ פ ואילך. ועוד.
44) ראה לקו״ש חי״א בתחלתו.
45) אגה״ק הידועה דהבעש״ט – נדפס בכש״ט (הוצאת קה״ת) בתחלתו. ובכ״מ.
46) בכ״ז ראה גם ד״ה זה די״ב תמוז שנה זו (לעיל ע׳ שיא-ב).
47) שאז החלה שנת הק״ו להולדת כ״ק אדמו״ר מהוריי״צ, וידוע המנהג לומר בכל יום הקאַפּיטל תהלים המתאים לשנות חייו (אגרות-קודש שלו ח״א ע׳ לא. ח״י ע׳ נג. וראה גם מאמרי אדה״ז הקצרים ע׳ שמא). וענין זה שייך גם לאחר ההסתלקות – ראה רשימת כ״ק אדמו״ר מהוריי״צ בהוספות לסה״מ פר״ת ע׳ שנז. ד״ה זה שבהערה הקודמת (לעיל ע׳ שיא). וש״נ. המו״ל.
48) פסוק מו.
49) בא י, כג.
50) תהלים שם, מז.
51) ראה פרש״י נצבים ל, ג.
52) סה״מ תרפ״ז שם ע׳ קצו (קונטרסים שם קעד, ב).
53) כג, כב.
54) פסוק מח.
55) ראה זח״א קנג, ב. אוה״ת בראשית (כרך ג) תצד, א. תקנא, א. המשך חייב אדם לברך תרל״ח פ״ב (ע׳ ג). ובכ״מ.
56) ברכות נד, א (במשנה).
57) ראה אגרות-קודש אדמו״ר מהוריי״צ ח״ח ריש ע׳ סב.
58) ברכות יז, א.
59) ראה לקו״ת נצבים מט, ב. ועוד.
60) יחזקאל כט, ג.
61) ישעי׳ מז, י. צפני׳ ב, טו. ראה תניא ספכ״ב. פכ״ד.
62) אוה״ת נ״ך (כרך ב) ע׳ תשסז ואילך. שם ע׳ תשפ ואילך. וראה גם מאמרי אדה״ז נביאים ס״ע מג ואילך. שם ע׳ נה ואילך. וראה לקו״ש חכ״א ע׳ 40 ואילך.
63) מלכים-א א, לא.
64) ראה בארוכה שיחת י״ב תמוז שנה זו (התוועדויות תשמ״ה ח״ד ע׳ 2459 ואילך).
65) סה״מ תרפ״ז שם ע׳ ריז (קונטרסים שם קפח, א).
66) ירושלמי ברכות פ״א ה״א.
67) אבות פ״א מ״ב.
68) שם מי״ח.
69) תשא לב, טז.
70) אבות פ״ו מ״ב.
71) קול קורא ב״הקריאה והקדושה״ תש״א-ג (אגרות-קודש אדמו״ר מהוריי״צ ח״ה ע׳ שסא ואילך. שעז ואילך. תח ואילך. ח״ו ע׳ תל ואילך).
72) רמב״ם הל׳ תשובה פ״ז ה״ה.
73) ראה רמב״ם שם ה״ז. לקו״ש חכ״ז ע׳ 315 ובהערה 11.
74) ראה המשך תער״ב ח״ב ע׳ א׳קכז ואילך. לקו״ש חכ״א ע׳ 84. וש״נ.
75) לא, א.
76) בסופה.
77) ראה גם לקו״ש חכ״ט ע׳ 175 הערה 19.
78) בא י, ט.
79) ישעי׳ ס, ט.
80) ירמי׳ לא, ז.
81) ראה לקו״ת ר״פ נצבים.
82) ר״פ נצבים (כט, ט-י).
83) דניאל ז, יג.
84) ראה זח״ג צד, ב.
85) ראה תוד״ה הר – תענית טז, א. ב״ר פנ״ו, י. ועוד. וראה לקו״ת ר״ה ס, ב. שה״ש ו, ג. ובכ״מ.
86) ל׳ הכתוב – ישעי׳ סו, כג. ראה לקו״ת ברכה צז, ד. ובכ״מ.
87) בשלח טו, יז ובפרש״י. זח״א רכא, א. ועוד.
88) מיכה ז, טו.
89) ראה אוה״ת נ״ך עה״פ (ע׳ תפו ואילך). וש״נ.

[סה"מ י"ב-י"ג תמוז ע' שיז ואילך]

כעין שיחה. נדפס בסה״מ תשמ״ה ע׳ רכז ואילך. התוועדויות תשמ״ה ח״ד ע׳ 2520 ואילך.

סגירת תפריט