בס״ד. ש״פ שלח, כ״ג סיון, מבה״ח תמוז ה׳תשט״ז

הנחה בלתי מוגה

ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה¹, דמצות חלה הוא שמכל עיסה, היינו אחרי טחינה ולישה², צריך להפריש ממנה חלה וליתנה לכהן, וחלה זו קוראה הכתוב בשם תרומה³. ואיתא במדרש⁴ דמצות חלה ניתנה לנשים שהוא תיקון על חטא עה״ד, דהיא קלקלה חלתו של עולם, דאדם הראשון יציר כפיו של הקב״ה ונקרא חלתו של עולם, הנה ע״י מצות חלה שניתנה לנשים, נתקן החטא⁵. ומובן מזה דמצות חלה הו״ע כללי, דמאחר שמצות חלה הוא תיקון על חטא עה״ד, שחטא עה״ד הי׳ קלקול כללי, שנקנס מיתה לו ולדורותיו אחריו⁶, מזה מובן שגם חלה הו״ע כללי, שהרי כל תיקון צ״ל מעין הקלקול, ומאחר שמצות חלה הוא תיקון על חטא עה״ד, קלקול כללי, מובן מזה שגם מצות חלה הו״ע כללי.

ויובן זה בהקדים מרז״ל⁷ אם אין קמח אין תורה, דקמח הוא לחם מן הארץ ותורה הוא לחם מהשמים, וצריך להיות שניהם דוקא, כמאמר המשנה⁸ כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה, ויפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עון, דהיינו שבכדי להשכיח ולתקן את חטא עה״ד הוא ע״י יגיעת שניהם דייקא, תורה וקמח. והנה זה שבגשמיות צ״ל ב׳ הענינים דתורה וקמח, הוא לפי שגם ברוחניות, בענין התומ״צ גופא, יש ג״כ ב׳ הענינים, והוא לימוד התורה ועבודת התפילה⁹. דתורה הוא מלמעלה למטה, כמ״ש¹⁰ תען לשוני אמרתך, כעונה אחרי הקורא¹¹, והיינו שאינו שום מציאות כי אם שהוא מקבל ההמשכה וההשפעה מלמעלה, ותפילה הוא מלמטלמ״ע כמ״ש¹² סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, דסולם קאי על עבודת התפילה שענינה הוא העלאה מלמטה למעלה. דב׳ ענינים אלו דתורה ותפילה הוא ברוחניות, ומזה נמשך גם בגשמיות הענין דתורה וקמח, דקמח הוא לחם מן הארץ, דוגמת ענין התפילה שהוא העלאה מלמטה למעלה, וכשם שצריך להיות ג״כ קו התפילה ואינו מספיק לימוד התורה בלבד, כמו״כ הוא גם בגשמיות שצריך להיות תורה עם דרך ארץ דוקא, כמרז״ל¹³ הרבה עשו כר׳ ישמעאל ועלתה בידם. והגם דעסק הדרך ארץ גופא הוא ג״כ ע״י התורה, כמ״ש¹⁴ והי׳ אם שמוע תשמעו גו׳, אמנם הרי אח״כ כתיב¹⁵ ואספת דגנך גו׳, שצריך להיות תורה עם דרך ארץ דוקא, דברוחניות הו״ע התורה והתפילה. וב׳ ענינים אלו בעבודה הו״ע רצוא ושוב, דבכללות הוא ההפרש בין ב׳ פרשיות הראשונות דק״ש, ואהבת גו׳ בכל לבבך ובכל נפשך¹⁶ הוא העבודה דרצוא, והי׳ אם שמוע תשמעו הוא שוב¹⁷.

ולהבין זה צריך להקדים תחילה מה שנתבאר במאמרים הקודמים¹⁸ ביאור מאמר הזהר¹⁹ תלת קשרין מתקשרין דא בדא ישראל באורייתא ואורייתא בקוב״ה, שע״י התורה מתקשרים ישראל בקוב״ה, ונתבאר בזה²⁰ דלשון התקשרות מורה על ב׳ דברים נפרדים דוקא, וא״כ אינו מובן איך שייך בתורה לשון התקשרות מאחר דאורייתא וקוב״ה כולא חד²¹, ובפרט לפי המבואר²² ההפרש בין תורה למצוות, דבמצוות הנה היחוד הוא כמו באיהו וגרמוהי²³, שהוא כאיחוד הנשמה באברי הגוף, ובתורה היחוד הוא כמו באיהו וחיוהי²³, שהוא כיחוד הנשמה במוח שבראש, דאורייתא וקוב״ה כולא חד, וא״כ איך שייך בתורה הלשון דהתקשרות. ונתבאר בזה²² דבתורה יש ב׳ מדריגות, גליא דתורה וסתים דאורייתא. דגליא שבתורה היא מציאות נפרד ושייך בזה לשון התקשרות, לא מבעי בהתורה שירדה למטה בעוה״ז ונתלבשה בדברים גשמיים²⁴, אלא גם בלימוד התורה בגן עדן, מאחר שלימוד ההלכות בג״ע הוא בענין עבודת הנבראים, הרי היא ג״כ מציאות, וגם התורה כמו שהיא באצילות, הנה מאחר שגם הלימוד באצילות הוא בענין השמות והספירות שהם לבושים, לזאת הנה גם התורה כמו שהיא באצילות היא ג״כ מציאות, שנכללת בכלל גליא דתורה, ושייך בזה לשון התקשרות. ומה שאמרו אורייתא וקוב״ה כולא חד קאי על סתים ופנימיות התורה שלמעלה מאצילות²⁵.

אמנם²⁶ עדיין אין זה מספיק, מצד ב׳ הענינים. דאי אפשר לומר דמה שאמרו הלשון דהתקשרות קאי רק על גליא דתורה, שהרי איתא בזהר שם, וכולהו דרגין על דרגין סתים וגליא, דסתים דישראל מתקשר בסתים דאורייתא וסתים דאורייתא בסתים דקוב״ה, הרי שגם על סתים דאורייתא אומרים הלשון דהתקשרות. ואין הכוונה על הסתים דגליא, הפנימיות שבנגלה, שהוא לימוד ההלכות בג״ע ובאצילות, דמאחר שאמרו סתים דאורייתא בסתים דקוב״ה, הנה כשם שסתים דקוב״ה הרי הכוונה הוא במדריגות היותר עליונות (אין די העכסטע מדריגות), כמו״כ בסתים דאורייתא הכוונה הוא במדריגות היותר עליונות שלמעלה מאצילות. וכמו״כ לאידך גיסא, מ״ש אורייתא וקוב״ה כולא חד אין הכוונה רק על סתים דאורייתא, כי אם גם על גליא דתורה, דמזה גופא שמחלק בין חיוהי לגרמוהי, דגרמוהי הוא מצוות וחיוהי הוא תורה, מובן מזה שכל המדריגות שבתורה הם בכלל חיוהי, דאם לא כן הי׳ צריך לחלק בתורה גופא ולומר אשר פנימיות התורה הוא כמו חיוהי וגליא דתורה הוא בכלל גרמוהי, ומאחר שאינו מחלק בתורה גופא, רק מחלק בין תורה למצוות, מובן מזה שכל המדריגות שבתורה הם בכלל חיוהי, גם בחי׳ גליא דתורה כמו שמלובש בעוה״ז. וכמו שמבאר בתניא פרק ד׳ וה׳ בענין לימוד התורה, דכאשר האדם מבין ומשיג איזה ענין בתורה הרי שכלו מוקף מהתורה ומקיף את התורה, ואומר שם²⁷ הלשון דכולא חד, הרי שגם על התורה כמו שהיא בהשגת האדם אומר הלשון דאורייתא וקוב״ה כולא חד. דמזה מובן שב׳ הלשונות דהתקשרות וכולא חד הם באותה המדריגה גופא, היינו דבכל המדריגות שבתורה ישנם ב׳ ענינים אלו, הענין דהתקשרות והענין דכולא חד, ואינם סותרים זה לזה.

והענין הוא דהנה כתיב²⁸ קווצותיו תלתלים שחורות כעורב, ואיתא בכמה מקומות²⁹ דזה קאי על התורה, דעל כל קוץ וקוץ דורשים תילי תילים של הלכות, היינו שהתורה נקראת בשם שערות. ובזהר³⁰ איתא דזה קאי על טעמי תורה, היינו שלא רק גליא דתורה הוא בחי׳ שערות בלבד, אלא גם פנימיות התורה נקראת ג״כ בשם שערות בלבד. וכן מובן ג״כ ממ״ש³¹ דלת ראשך כארגמן, דההפרש בין ב׳ פסוקים אלו הוא שהוא בב׳ בחינות בתורה. דהנה כמו שבפשטות הכתובים הוא דמ״ש קווצותיו תלתלים גו׳ קאי על החתן ומ״ש דלת ראשך כארגמן קאי על הכלה, כמו״כ הוא בהענינים ברוחניות, דמ״ש קווצותיו תלתלים קאי על בחי׳ ז״א ומ״ש דלת ראשך כארגמן קאי על בחי׳ מלכות, דבתורה הנה מ״ש דלת ראשך כארגמן קאי על בחי׳ גליא דתורה, אילנא דטוב ורע³², דכשם שהמלכות הרי רגלי׳ יורדות מות³³, שמתלבשת בבי״ע, כמו״כ הוא גם בבחי׳ אילנא דטו״ר שהתורה מתלבשת בדברים גשמיים כו׳, ומ״ש קווצותיו תלתלים קאי על פנימיות התורה, אילנא דחיי³², שאינה מתלבשת בדברים גשמיים, וכמו לימוד ההלכות בג״ע, שלימוד התורה בג״ע הוא באלקות וברוחניות הבריאה. וגם בבחינה זו דאילנא דחיי אומר ג״כ הלשון דשערות, שהוא רק בחי׳ שערות בלבד.

והנה ענין השערות באדם למטה הוא שהשערות יונקים חיותם מהמוח שבגולגולת, ואף שיש בהם חיות מהמוח, מ״מ הרי החיות נמשך ע״י הפסק עצם הגולגולת, ולכן הרי בהשערות אפשר לעשות מה שרוצים ואפשר לחתכם ואינו מרגיש שום כאב כלל, דבכל האברים הרי כשחותכים אותם מרגישים כאב, והוא לפי שבהאברים החיות הוא בגלוי, דלפי שהחיות נמשך בדרך ישר בלי הפסק, לזאת החיות בהם הוא בגלוי, משא״כ השערות אינם כמו שאר האברים, כמרז״ל³⁴ את הטפל לבשרו, ואינו מרגיש כאב לפי שהחיות הוא בהעלם. הרי שענין השערות הוא שיש בהם חיות, אבל החיות הוא בהעלם³⁵. והנה כמו״כ הוא גם בתורה שנקראת בשם שערות, דבתורה יש חיות ותענוג, אמנם החיות והתענוג הוא בהעלם, דזהו ענין השערות. וכמו שאנו רואים בגליא דתורה שנתלבשה למטה, הנה התורה היא באה בהבנה והשגה, אמנם ההבנה וההשגה שבתורה הוא אחרי ידיעת כמה יסודות וכללים שאינם בהשגה, דאחרי ידיעת יסודות אלו, אז דוקא שייך ההבנה וההשגה שבתורה. וכמו כשלומד הלכות ד׳ רשויות לשבת³⁶, הנה אף שמשיג בזה סברות ושכלים עמוקים, הנה כל השגתו הוא רק אחרי שיודע את עניני הד׳ רשויות, רשות היחיד רשות הרבים כרמלית ומקום פטור, דידיעה זו אינה מצד ההשגה, הנה אחרי זה דוקא שייך שישכיל בזה שכלים עמוקים. וכמו״כ הוא בכל ההלכות, שכל השגתו הוא אחרי ידיעת כללים יסודות ומושכלות ראשונות שאינם מצד ההשגה. דכללים אלו הם למעלה מהשכל, והוא החיות והתענוג שבתורה, שהוא יסוד כל ההשגה, אמנם כללים אלו הרי אינם באים בהשגה, לפי שהוא בהעלם. הרי שהוא כדוגמת ענין השערות, שיש בזה תענוג וחיות אלא שהוא בהעלם. והנה כמו״כ הוא גם בפנימיות התורה, והוא לימוד ההלכות בג״ע, שיש בזה ג״כ ב׳ ענינים, דבג״ע הרי יושבין ונהנין מזיו השכינה³⁷, שהוא זיו תורתם ועבודתם³⁸, הרי יש בזה ג״כ ב׳ ענינים אלו, מה שבא בהבנה והשגה, והתענוג שלמעלה מהשגה, והוא יסוד ההשגה ובא בהעלם.

וכמו״כ הוא גם למעלה יותר בשרש המשכת התורה, שנקרא ג״כ בשם שערות, שיש בזה תענוג והוא בהעלם. דהנה כתיב³⁹ ושער רישי׳ כעמר נקא, שהוא שערות הראש, ויש ג״כ הענין די״ג תקוני דיקנא, שהוא שערות הזקן, שההפרש בין שערות הראש לשערות הזקן הוא בדוגמת הפרש שערות הראש ושערות הזקן באדם למטה, דשערות הראש הרי הם מיד כשנולד, דנולד עם שערותיו, ושערות הזקן הוא כשנתגדל דוקא, דשערות הראש הו״ע של קטנות ושערות הזקן מורה על מוחין דגדלות, שהרי נת״ל שהשערות יונקים חיותם מהמוח, הנה שערות הראש יונקים חיותם מבחי׳ מוח דקטנות ושערות הזקן יונקים חיותם מבחי׳ מוחין דגדלות, אמנם החיות בהם הוא בהעלם⁴⁰. ועד״ז יובן ג״כ בשרש המשכת התורה, שנמשך מבחי׳ עתיק ואריך, כללות הכתר, שהוא בחי׳ תענוג, הנה התענוג שבתורה כמו שנמשך מבחי׳ הכתר הוא ג״כ בבחי׳ שערות, ויש בזה ב׳ בחינות, קטנות וגדלות, אך בכללות הו״ע השערות, שהחיות והתענוג הוא בהעלם.

וזהו⁴¹ דכתיב⁴² ואהי׳ אצלו אמון גו׳, וחשיב שם כל המדריגות שבתורה, דואהי׳ אצלו אמון קאי על התורה כמו שהיא בבחי׳ אצלו, אמון מוצנע אמון מכוסה⁴³, שהוא מופלא ומכוסה, למעלה לגמרי מגדר הזמן והשינויים, בבחינה היותר נעלה דזמן, הנה התורה כמו שהיא בבחי׳ אצלו היא למעלה מהזמן היותר נעלה. אח״כ כתיב⁴² ואהי׳ שעשועים יום יום שהוא איזה שייכות לזמן, דאלפיים שנה קדמה תורה לעולם⁴⁴, אך מ״מ הוא למעלה עדיין מבחי׳ זמן. אח״כ כתיב⁴² משחקת לפניו בכל עת שהוא הכ״ח עתים⁴⁵, משחקת בתבל ארצו⁴⁶ כמו שנמשכת כבר בסדר ההשתלשלות, ושעשועי את בני אדם⁴⁶ הוא התורה כמו שניתנה למטה לאדם, ולמטה יותר לבני אדם. הנה בכל הה׳ בחינות שבתורה יש בזה תענוג, וכמו שאומר שעשועים או שחוק, דגם בבחי׳ את בני אדם אומר ג״כ שעשועי, ולאידך גיסא הרי גם בבחינה היותר נעלית שבתורה יש בה ג״כ איזה מציאות, דגם בבחי׳ ואהי׳ אצלו אמון הרי אמרו⁴³ אל תקרי אמון אלא אומן התורה אומרת אני הייתי כלי אומנתו של הקב״ה, שיש כבר איזה שייכות להתהוות. וזהו ענין השערות, שהשערות עצמם הרי הם מציאות נפרד לפי שבגילוי אין בהם שום חיות, דלכן הם מציאות נפרד, ולאידך גיסא הרי יש בהם חיות בהעלם, דכמו״כ בהתורה הנה גם בבחי׳ את בני אדם יש בה שעשועים. דזהו מה שהתורה ניתנה למטה, שהכוונה בזה הוא שבני אדם ע״י עבודתם יגלו את השעשועים שבתורה.

ועפ״ז יובן ב׳ הלשונות שבתורה, הלשון דהתקשרות והלשון דאורייתא וקוב״ה כולא חד, שב׳ לשונות אלו קאי על כל הבחינות שבתורה מריש כל דרגין עד סוף כל דרגין, ואינם סותרים זה לזה. דמצד המציאות שבתורה הרי שייך בזה הלשון דהתקשרות, ומ״מ מצד התענוג והחיות שבה הרי אורייתא וקוב״ה כולא חד.

ובזה יובן ג״כ הטעם שמי שתורתו אומנתו פטור מתפילה⁴⁷. דמקשים בזה⁴⁸ מאחר דמי שתורתו אומנתו פטור מהתפילה, הרי צריך לומר דבתורה יש גם הענין הנפעל ע״י התפילה, דלכן מי שתורתו אומנתו פטור מתפילה, וא״כ אינו מובן⁴⁹, דלפי זה הנה גם מי שאין תורתו אומנתו הנה בשעה שלומד יפטר מהתפילה, מאחר שההמשכה שצריך להמשיך בתפילה ימשיך ע״י התורה. ואף דאיתא הטעם על זה דמי שאין תורתו אומנתו חייב בתפילה, מאחר שמפסיק ומבטל בלאו הכי⁵⁰, אמנם עדיין אין זה מובן, שהרי זה שמפסיק ומבטל בלאו הכי יהי׳ אח״כ, ובשעה זו הרי הוא לומד, וא״כ למה יפסיק עכשיו לתפילה מאחר שימשיך זה גם ע״י התורה⁵¹.

אך הענין הוא ע״פ המבואר בד״ה ראשית עריסותיכם⁵² בענין תורה ותפילה, שצריך להיות ב׳ העבודות, לפי שבכל אחד מהם יש מעלה. דתורה הוא המשכה מלמעלה למטה, ותפילה הוא העלאה מלמטה למעלה. דזהו מה שהתורה נקראת חיי עולם והתפילה חיי שעה⁵³, דחיי עולם הוא שהתורה ממשכת חיות בעולם, וחיי שעה הוא שעבודת התפילה ענינה הוא שעה, הפנה (אַ קער)⁵⁴, שהוא פונה (אַז ער גיט זיך אַ קער) מלמטה למעלה, ומעלה את כל עניניו למעלה. ויש מעלה בב׳ הענינים, המעלה בתורה הוא שהוא המשכה מלמעלמ״ט, והמעלה בתפילה הוא לפי שע״י ההעלאה מלמטלמ״ע שהוא התחדשות, עי״ז הוא ממשיך אור חדש. ובזה יובן הטעם דמי שתורתו אומנתו פטור מתפילה, דמי שתורתו אומנתו, שהתורה אצלו הוא בתמידות בלי שום הפסק ושינוי, הרי מבואר בכמה מקומות⁵⁵ דענין שהוא בלי שינויים הוא לפי שזה שייך ונמשך מבחי׳ אני הוי׳ לא שניתי⁵⁶, והיינו דמי שתורתו אומנתו הרי הוא ממשיך בלימוד תורתו בחי׳ האור חדש שנמשך ע״י התפילה, והוא בחי׳ אני הוי׳ לא שניתי, ובחינה זו הוא בחי׳ התענוג שבתורה שנת״ל, שהוא תענוג פשוט שאינו מורכב בשום דבר. דבכולם הרי התענוג שבתורה הוא בהעלם, ובמי שתורתו אומנתו אצלו הוא בגילוי. דהנה במ״ת ניתן גם בחי׳ התענוג שבתורה, שהרי לעתיד לבוא יהי׳ הכל בגילוי, וידוע שלא יהי׳ עוד פעם מתן תורה⁵⁷, לפי שבמ״ת כבר ניתן הכל (האָט מען שוין אַלץ געגעבן), אלא שהוא בהעלם, אמנם מבואר בספר מגלה עמוקות⁵⁸ שמשה רבינו המשיך בשעת מ״ת את בחי׳ התענוג ליחידי סגולה עכ״פ שיהי׳ אצלם בגילוי, והוא מי שתורתו אומנתו, ולכן פטור מהתפילה. ולעתיד יהי׳ זה בגלוי אצל כל ישראל, דזהו מה שאמרו⁵⁹ אין בו לא אכילה ולא שתי׳, שהוא תענוג הפשוט שאינו מורכב בשום דבר. אמנם מי שאין תורתו אומנתו הרי צריך להיות אצלו ב׳ העבודות דתורה ותפילה, שהוא רצוא ושוב, דכמו שהוא נמשך בגשמיות הו״ע קמח ותורה כנ״ל, דיגיעת שניהם דוקא משכחת עון.

ובזה יובן הענין דמצות חלה, דמצותה הוא אחרי הטחינה ולישה, דענין הטחינה הוא שעושה עצמו לפירורים דקים, דבעבודה הוא לב נשבר ונדכה⁶⁰, ואחרי שעשה עצמו לפירורים צריך להיות לישה ע״י מים, דמים יורדים מגבוה לנמוך⁶¹, והו״ע התורה, שצריך להיות ב׳ העבודות דתפילה ותורה, והוא לימוד התורה שקודם התפילה, ואח״כ הוא מפריש חלה ונותנה לכהן, שיש בזה ג״כ ב׳ בחינות אלו דרצוא ושוב, שהנתינה לכהן הו״ע דרצוא שמלמטלמ״ע, אמנם הכהן אוכל את החלה שהו״ע המשכה כידוע⁶². וזהו ג״כ מה שהכתוב קוראה בשם תרומה, דבתרומה יש ב׳ פירושים, תרומה מלשון הגבהה דענינה הוא העלאה מלמטלמ״ע ותרומה מלשון הפרשה שהוא המשכה מלמעלמ״ט. דהנה כתיב⁶³ ארוממך אלקי המלך, ויש בזה ב׳ פירושים⁶⁴, ארוממך להעלות את בחי׳ אלקי המלך, ופירוש ב׳ בארוממך הוא המשכת הרוממות בבחי׳ אלקי המלך, דאלקי המלך הוא ספירת המלכות, ובתורה הוא בחי׳ אילנא דטוב ורע, וצריך להיות בזה ב׳ העבודות דהעלאה והמשכה, והוא המשכת בחי׳ הרוממות בתורה, ואח״כ ואברכה שמך לעולם ועד⁶², שיתגלה ג״כ בעולם, וכמו שיהי׳ לעתיד לבוא שיהי׳ ונגלה כבוד הוי׳ וראו כל בשר⁶⁵, שגם בשר הגשמי יראה כי פי הוי׳ דבר.

__________

1) פרשתנו (שלח) טו, כ. – מאמר זה הוא המשך למאמרי חג השבועות שנה זו (סה״מ שבועות ע׳ פה ואילך). וראה המשך תער״ב ח״א ע׳ שעא ואילך. להתחלת וסיום המאמר ראה ד״ה ראשית עריסותיכם בסה״מ תרכ״ז ע׳ שט ואילך. ד״ה הנ״ל בסה״מ תרכ״ט (קה״ת, תשנ״ב) ס״ע רמב ואילך (וש״נ). ובתוס׳ הגהות בד״ה והי׳ באכלכם בסה״מ תר״ן ע׳ שסח ואילך. ד״ה ראשית עריסותיכם תשכ״ח (לקמן ע׳ רסא ואילך).
2) פאה פ״ב מ״ה. רמב״ם הל׳ בכורים פ״ח ה״א-ב.
3) ראה מעילה טו, סע״ב. רמב״ם שם פ״ה הי״ד.
4) ראה ירושלמי שבת פ״ב ה״ו. ב״ר ריש פי״ד.
5) ראה גם אוה״ת פרשתנו ס״ע תקלה-ו.
6) ראה שבת נה, ב. וראה רמב״ן ורבינו בחיי בראשית ב, יז.
7) אבות פ״ג מי״ז.
8) שם פ״ב מ״ב.
9) ראה גם אוה״ת ואתחנן ריש ע׳ שצו. סה״מ תרל״ו ח״ב ע׳ רסו. ועוד.
10) תהלים קיט, קעב.
11) ראה לקו״ת סוכות פא, ב. שה״ש מד, ב. וראה סוכה לח, ב.
12) ויצא כח, יב. וראה זהר ח״א רסו, ב. ח״ג רמג, א. שו, ב.
13) ברכות לה, ב.
14) עקב יא, יג.
15) שם, יד.
16) ואתחנן ו, ה.
17) ראה גם תו״א ויחי מה, ב. ועוד.
18) דחג השבועות שנה זו (דלעיל הערה 1).
19) ח״ג עג, א. וראה הערה בסה״מ ה׳ש״ת ע׳ 61.
20) ראה סה״מ שבועות ע׳ צו. ע׳ קג.
21) ראה זח״ב צ, ב. וראה ג״כ זהר ח״א כד, א. ח״ב ס, סע״א. תניא בהקדמה (ג, ב). שם פ״ד (ח, ב). ריש פכ״ג. קיצורים והערות לתניא ע׳ קד-ה. וש״נ.
22) סה״מ שם ע׳ קג.
23) תקו״ז בהקדמה (ג, ב).
24) ראה תניא פ״ד שם.
25) בכ״ז – ראה המשך תער״ב ח״א ע׳ שסח ואילך.
26) בכל הבא לקמן – ראה המשך תער״ב שבהערה 1.
27) נסמן בהערה 21.
28) שה״ש ה, יא.
29) ראה עירובין כא, ב. שהש״ר עה״פ. זהר ח״ב קטז, א. ח״ג קלו, א. קמ, א.
30) אד״ר – הובא בהמשך תער״ב שם (ס״ע שעא). וראה לקו״ת אמור לב, א ובהמ״מ לשם.
31) שה״ש ז, ו.
32) זח״ג קכד, ב (ברע״מ). וראה אגה״ק סכ״ו (קמד, א). קונטרס עץ החיים פי״א ואילך. ובכ״מ.
33) משלי ה, ה. וראה לקו״ת פינחס עה, ד. אוה״ת עה״פ (נ״ך ע׳ תקסד ואילך).
34) עירובין ד, ב.
35) בכ״ז – ראה לקו״ת בהעלותך ל, ג. קרח נג, א. ובכ״מ.
36) שבת ו, א. טושו״ע או״ח סשמ״ה.
37) ברכות יז, א.
38) ראה תניא פל״ט (נב, א-ב). לקו״ת במדבר ב, ריש ע״ב. סהמ״צ להצ״צ קסז, ב. ועוד.
39) דניאל ז, ט.
40) בכ״ז – ראה ד״ה ביום ההוא יגלח במאמרי אדה״ז נביאים ע׳ מז ואילך (ובתוס׳ הגהות וכו׳ – אוה״ת נ״ך כרך ב ע׳ תשסז ואילך) – נזכר בהמשך תער״ב שם (ע׳ שעב).
41) בהבא לקמן – ראה המשך תער״ב שם ע׳ שעד ואילך.
42) משלי ח, ל.
43) ב״ר בתחלתו.
44) ראה מדרש תהלים צ, ד. ב״ר פ״ח, ב. תנחומא וישב ד.
45) קהלת ג, ב-ח.
46) משלי שם, לא.
47) שבת יא, א.
48) סה״מ תרכ״ז שם (ס״ע שט-י). תרכ״ט שם (ע׳ רמד). תר״ן שם (ע׳ שע).
49) סה״מ תרכ״ז שם (ע׳ שיג). תרכ״ט שם (ס״ע רמח). תר״ן שם (ע׳ שעד).
50) תניא פכ״ג (כט, א).
51) ראה גם (באופן אחר) הערת כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א ב״שיעורים בספר התניא״ ח״א ע׳ 263.
52) נסמן לעיל הערה 1.
53) שבת י, א.
54) ראה לקו״ת ר״ה סא, א. סג, ד. סה״מ תרל״ו ח״ב ע׳ שמז. סה״מ קונטרסים ח״ג ע׳ קד. תרצ״ז ע׳ 266 (קונטרסים ח״ב שצו, ב). ועוד.
55) ראה זח״ב קעו, א.
56) מלאכי ג, ו.
57) סה״מ תרנ״ו ע׳ שנו. המשך תרס״ו ע׳ כג. תקמו. תער״ב שם ע׳ שסו. סה״מ עטר״ת ע׳ רצא. תרפ״ה ע׳ קצט. תש״ט ע׳ 57. ועוד.
58) ראה מאמרי אדה״ז תקס״ג ח״ב ריש ע׳ תרסז, וע׳ תרסט.
59) ברכות יז, א.
60) תהלים נא, יט.
61) ראה תענית ז, א.
62) ראה סהמ״צ להצ״צ צב, סע״א.
63) תהלים קמה, א.
64) ראה תו״א מקץ מ, ג ואילך.
65) ישעי׳ מ, ה.

[סה"מ במדבר ח"א ע' רטז ואילך]

מאמר רביעי מהמשך. נדפס בסה״מ תשט״ז ע׳ 514 ואילך.