בס״ד. ש״פ שלח, כ״ח סיון, מבה״ח תמוז ה׳תשט״ו
הנחה בלתי מוגה
להבין ענין טענת המרגלים שטענו כי חזק הוא1, והשיבו להם כי יכול נוכל לה2, עלה נעלה וירשנו אותה2, דמתשובה זו מובן אשר טענתם שטענו כי חזק הוא היא טענה אמיתית, שהרי לא הכחישו וסתרו את טענתם כי אם שאמרו דאף אשר כי חזק הוא מ״מ יכול נוכל לה, עלה נעלה וירשנו אותה, שזהו ג׳ ענינים, דנוכל, עלה נעלה, וירשנו אותה. אבל טענתם היא אמיתית, כמו שמבאר בהפסוקים שהיו בני ענקים3, וכמו שארז״ל גודל הפלאת גבורתם4. וכן מובן ג״כ ממה שאמרו עה״פ עלה נעלה, אפילו יאמר עשו סולמות ועלו לרקיע נשמע לו4, דמשמע מזה שע״פ סדר אי אפשר, אלא שמ״מ נצליח, אבל ע״פ סדר א״א לפי שחזק הוא, ועוד יותר אשר חזק, דאין בעה״ב יכול להוציא את כליו כביכול4. וכללות הענין בזה הוא, לפי שארץ ז׳ האומות הו״ע ז׳ ספירות דתהו5 שהם בתוקף גדול כמשי״ת, ולזאת הנה טענתם אשר חזק הוא היא טענה אמיתית מצד התוקף דתהו, אלא שאעפ״כ הנה יכול נוכל לה, עלה נעלה וירשנו אותה.
ויובן זה ממה שהוא מעין זה גם בתיקון שיש מעין התוקף דתהו, ועד״מ בנפש האדם הרי יש חילוק בין המוחין והמדות, דבמוחין יש שינויים ובמדות אין שינויים. דבמוחין הרי כשמשיג איזה השגה, מ״מ אפשר שיבין גם באופן אחר, דאף אשר עכשיו הוא משיג אשר כן הוא כפי השגתו, מ״מ הרי יש מקום שיהי׳ גם באופן אחר, ובפרט כאשר יבוא בר שכל גדול ממנו ויקשה עליו ויבאר לו באופן אחר, הרי אז יתקבל אצלו גם סברא הפכית ממה שהשיג קודם, הרי שהמוחין הם משתנים. וטעם הדבר הוא, לפי שבהשגה יש פרטים, דענין ההשגה הוא ע״י שמציב (וואָס ער שטעלט אַוועק) קצוות והגבלות בהדבר, הנה ע״י הקצוות וההגבלות הוא מבין ומשיג את הדבר, דמצד הקצוות וההגבלות הרי ישנם פרטים בההשגה, דהגם אשר במושכלות ראשונות הנה אין זה בא ע״י קצוות, הנה באמת מושכלות ראשונות אין זה אמיתית ענין ההשגה, שהרי אין זה בא ע״י שקלא וטריא כי אם זה בא אצלו בפשיטות, שכן מונח אצלו בפשיטות, ואין זה ענין ההשגה, ואמיתית ההשגה הוא כאשר שוקל בזה ומכריח שכן הוא, דלכן הנה גם החכמה אין זה ענין ההשגה, שהחכמה הוא התחלת השכל, ולמעלה יותר עד קדמות השכל6, אבל אינה ענין ההשגה, כי אם בבינה דוקא שההבנה באה מצד השקו״ט ע״י הקצוות, הנה זהו עיקר ענין ההשגה, דבענין היסודות הנה ספירת הבינה הוא ביסוד האש7, דענין האש הוא שהוא מפרט ומפרר כל דבר לחלקים, הרי שבהשגה הוא ענין הפרטים דייקא. ולהיות שבהשגה ישנם פרטים, לזאת שייך בזה שינויים, דגם כאשר משיג באופן כזה, הרי אפשר להיות שיהי׳ אח״כ פרט ההפכי. דכל זה הוא במוחין שיש בהם שינויים.
אמנם במדות לא יש שינויים, שהמדות הם בתקפם ואינם משתנים לעולם. והכוונה הוא על המדות טבעיים, שמדות הטבעיים אינם משתנים. וזה שמצינו שע״י עבודה נעשה שינוי בהמדות, הנה השינוי הוא רק בציור המדה ולא במהות המדה עצמה. וגם באברהם אבינו שע״י הניסיון דעקידה נשתנו מדותיו, שנעשה בו מדת היראה כמ״ש8 כי ירא אלקים אתה9, הנה זהו רק בדרך הוראת שעה בלבד, וגם בשעה זו גופא, הנה היראה הי׳ שירא ליפרד ממלך מלכי המלכים הקב״ה מצד אהבתו את הוי׳, בחי׳ אברהם אוהבי10, וא״כ הרי אין זה שנשתנה בו ממדת האהבה למדת היראה, כי אם אשר מדת האהבה נתוספה אצלו שזה (מדת האהבה) גילה (אַז דאָס האָט אַרויסגעבראַכט) גם את היראה, אבל אין זה שינוי מאהבה ליראה. וגם אחרי מ״ת, שהעבודה הוא בהתלבשות נפש האלקית בנפש הבהמית, והעבודה הוא לשנות מדותיו הטבעיים11, שזהו תכלית העבודה וכי זה כל האדם12, הנה מה שמשנה מדותיו הטבעיים הוא רק שבתחילה היו בציור הלא טוב, וע״י עבודתו הוא משנה אותם שיהיו בציור הטוב, אבל מ״מ הנה המדות עצמם אינם משתנים, שאותם המדות כמו שהיו תחילה, בקו החסד או בקו הגבורה, הנה אותם המדות עצמם, עכשיו הם בציור הטוב. ויתירה מזו, הנה גם בהעבודה דתשובה, שהוא עבודה דאתהפכא להפוך את המדות מן הקצה אל הקצה, הנה גם בעבודה זו הנה השינוי הוא רק בציור המדה, אבל לא בעצם מהות המדה. וכמו שהוא במדת הגבורה, הנה העבודה דתשובה פועל לא רק אשר תמורת זה שבתחילה הי׳ הכעס שלו בהיפך מהתנועה דואהבת לרעך כמוך13 ועכשיו הוא בכעס על עוברי רצונו ית׳, דשינוי זה נעשה גם על ידי עבודה סתם, אמנם העבודה דתשובה פועל ביותר אשר איננו במדת הכעס כלל, כי גם הכעס על עוברי רצונו אין זה תכלית העבודה, שהרי התכלית הוא יתמו חטאים ולא חוטאים14, ולזאת בהעבודה דתשובה הוא מהפך את המדה לגמרי, שאינו בכעס כלל, והתנועה דכעס הוא מהפך למדת המרירות ומרה שחורה בציור הטוב, כמו בענין ההתמדה ושאר הענינים הבאים מצד המרה שחורה15. אמנם מזה עצמו מובן אשר עצם מהות המדה לא נשתנה, שהרי גם עכשיו הוא בקו הגבורה. וכמו״כ הוא גם בקו החסד, דתמורת זה אשר בתחילה הי׳ ההתפשטות שלו בענינים הלא טובים, קליפת פלשתים16, הנה ע״י העבודה דתשובה, הוא משנה את המדה שיהי׳ במרה לבנה כו׳, אבל מ״מ הוא נשאר בקו החסד דוקא, לפי שעצם המדות א״א לשנות. דזהו ההפרש בין מוחין ומדות, דבמוחין יש שינויים, והמדות הם בתוקף שאין בהם שינויים.
והנה טעם הדבר מה שבמדות לא יש שינויים, הוא לפי שהמדות הם מושרשים בהשרשה פשוטה בעצם הנפש ממש, ולזאת אין בהם שינויים, לפי שבעצם הנפש אין שייך שינויים כלל. ויובן זה ע״ד החילוק בין רצון ושכל, שנתבאר במאמר הקודם17 שהרצון אינו מציאות בפני עצמו מהנפש, ואף אשר אינו עצם הנפש ורק המשכת הנפש בלבד, מ״מ הרי אינו מציאות בפ״ע, שהרי כל מציאותו הוא רק המשכת ומרוצת הנפש, דמשום זה הנה ברצון לא יש התחלקות פרטים. היינו דגם כאשר נעשה מציאות ויש בו פרטים, רצונות פרטיים, מ״מ הנה תוקף הרצון הוא בכולם בשוה, שבהרצון לעשי׳ יש בו אותו התוקף מה שבהרצון להשכיל, אף שהשכל הוא תכלית העילוי, וטעם הדבר הוא לפי שהרצון הוא המשכת הנפש ולכן הוא בכולם בשוה. משא״כ בשכל שנעשה מציאות דבר בפ״ע מהנפש, דלכן אנו רואים שבשכל הנה לאחר שפסק כח השכל להשכיל נשאר השכלה, והוא לפי שהשכל הוא מציאות דבר, משא״כ ברצון הנה לאחר שפסק הנפש מלרצות לא נשאר מאומה, לפי שכל מהותו הוא המשכת הנפש בלבד18, וכמו שנתבאר זה במאמר הקודם. הנה כמו שהוא ברצון שאינו מציאות דבר כי אם הוא המשכת הנפש, כמו״כ הוא ג״כ במדות שאינם איזה ענין פרטי, כי אם שהם מושרשים בעצם הנפש, שהרי ענין המדות הוא מה שהם בעצם הנפש ממש, אם הנפש הוא בקו החסד או בקו הגבורה, וא״כ הרי אינם ענינים פרטיים בהנפש, כי אם שהמדות הם כמו הרצון, שהוא המשכת הנפש. דהגם שאינם דומים להרצון בזה שהם נעשים בבחי׳ מציאות, ויש בהם פרטים, חסד וגבורה ושאר הפרטים שבהמדות, מ״מ הם מושרשים בעצם הנפש ממש, שהרי המדות הוא מה שהוא הנפש, אם בקו החסד אם בקו הגבורה19. ובאמת הנה השרשת המדות בהנפש הוא ביותר מכמו הרצון, שהרי הרצון הוא המשכת הנפש בלבד, היינו שאינו נמצא בעצם הנפש ממש והוא רק המשכתו בלבד, דבמילא הרי אפשר שיתערב בו (אַז אין אים זאָל זיין אַריינגעמישט) ענין השכל שיהי׳ טעם להרצון, משא״כ המדות הם מושרשים בעצם הנפש ממש, היינו שהם מושרשים בהשרשה פשוטה בעצם הנפש ממש. ומה שאומרים הלשון השרשה, אין הכוונה שהם איזה מציאות לבד הנפש ורק שהם מושרשים בו, אין הכוונה כן, כי אם שהמדות הם מושרשים בעצם הנפש ממש, היינו שהם נמצאים בכל מהות עצם הנפש, וכנ״ל מה שהנפש הוא בקו החסד והגבורה, אלא דלהיות שהשרשת המדות הוא מעין ציור, ולא זהו מהות הנפש, שהנפש הוא פשוט, לזאת אומרים על זה הלשון השרשה, אבל באמת הם נמצאות ומקיפות (זיי נעמען אַרום) כל עצם מהות הנפש ממש. ולזאת לא שייך בהם שינויים, לפי שבעצם הנפש לא שייך שינויים כלל. וזהו ההפרש בין שכל ומדות, שהשכל הוא מציאות דבר שנמצא בהנפש, ולכן יש בו שינויים, והמדות מקיפות (נעמען אַרום) כל עצם הנפש ממש, ואינם מציאות דבר, לזאת לא שייך בהם שינויים. וכמו״כ יובן למעלה, דאו״א במזלא אתכלילו וז״א בעתיקא אחיד ותליא20, הנה לבד זאת שאו״א הוא במזלא וז״א הוא בעתיקא, לבד זאת, הנה שרש המוחין בהמזל הוא בדרך אתכלילו, שהוא בדרך יניקה או בדרך התלבשות, אמנם ז״א בעתיקא אחיד ותליא, שהוא בין אחיד ובין תליא.
אמנם צריך להבין, דלפי זה שהמדות הם למעלה מהמוחין והם נמצאים בעצם הנפש ממש, איך אפשר שהמוחין יפעלו על המדות, והוא מה שלידת והנהגת המדות הם מהמוחין. דמאחר אשר השכל הוא מציאות שנמצא בהנפש והמדות הם מהות הנפש עצמו, דלכן הנה המדות ישנם בכל אדם, גם בשוטה וחסר דעת, וכמו״כ הנה המדות ישנם בהאדם משעה שנולד21, שהשכל תלוי במשך הזמן ויש בו כמה תנאים ואינו מתגלה בכולם עד אשר ישנו שוטה וחסר דיעה ר״ל, והוא לפי שהשכל הוא מציאות דבר, משא״כ המדות נמצאות בכולם, לפי שהם מהות הנפש והנפש ישנו בכולם משעה שנולד, ולפי זה איך אפשר אשר לידת המדות יהי׳ מהמוחין. דהגם אשר פעולת המוחין בהמדות הוא רק בהתגלותם בלבד, ולא עצם המדות, דעצם המדות אינם באים מהמוחין ויש להם מקור מיוחד בנפש, וכנ״ל דז״א בעתיקא אחיד ותליא, והשכל פועל בהם רק ההתגלות בלבד, והיינו אשר בהאדם מוטבע חשק והמשכה לדבר הטוב וריחוקו (אַז ער אַנטלויפט) מדבר הלא טוב, אך כאשר אינו יודע איפה (וואו איז) נמצא הדבר הטוב, או שאינו יודע אם נמצא דבר הטוב, אזי המדות הם בהעלם, והשכל מראה מקום להמדות אי׳ נמצא דבר הטוב, דעי״ז נתגלה בו ההמשכה לדבר הטוב, וכמו״כ הוא גם במדת הגבורה שהשכל מראה מקום להמדות אי׳ הוא דבר הלא טוב. אבל מ״מ אין זה מובן, דמאחר שמדות הם בעצם מהותם למעלה מהמוחין, א״כ יפלא למה המדות נשמעות להוראת השכל. דהגם אשר השכל הוא רק מראה מקום בלבד, מ״מ הרי המדות שומעות עכ״פ להוראת השכל, ומאחר שהם למעלה מהמוחין, למה הם נשמעות להוראת השכל.
וביותר אינו מובן, מה שמצינו שהשכל פועל הגדלה בהמדות. דהנה בהגדלת המדות יש ב׳ ענינים, הגדלתם מצד עצמן והגדלתם מצד המוחין. דהגדלת המדות מצד עצמן הוא במשך הזמן, דאף אשר המדות ישנם בהאדם משעה שנולד כנ״ל, מ״מ הנה במשך הזמן הם מתגדלים, וכמו בכל דבר חי שהוא מתגדל במשך הזמן, כמו״כ הוא גם בהמדות אשר במשך הזמן הם מתגדלים. דזהו גידול המדות מצד עצמם. אמנם יש הגדלה בהמדות שהוא מצד המוחין. והחילוק בין הגדלת המדות שמצ״ע להגדלתם שמצד המוחין, שהגדלתם מצ״ע הכל הוא באותו המהות, אבל לא ממהות למהות, וההגדלה שמצד המוחין הוא ממהות למהות, וכמו בהענין דעיבור יניקה ומוחין22, הנה כאשר המדות הם בעיבור אז הוא רק בחי׳ נה״י (או נה״י שבנה״י) בלבד, והוא בחי׳ הודאה דהודאה, היינו שיש הסכם בנפשו אשר צריך להודות, וכמו מודים אנחנו לך שההודאה גופא הוא מצד ההודאה בלבד, ואח״כ בבחי׳ יניקה ובפרט בבחי׳ מוחין נעשה הגדלה בהמדות, שהמדות מתגדלים עד שנעשים כמהות המוחין, דגדלות המדות הוא כמו גדלות המוחין. וא״כ מובן שהגדלת המדות מצד המוחין הוא הגדלה ממהות למהות, דהגדלת המדות שמצד עצמם הוא באותו המציאות, וההגדלה הוא שנתרבה המציאות (והישות) של המדות, וההגדלה שמצד המוחין הוא שהמדות נעשים כפי מהות המוחין, והיינו שההגדלה שמצד המדות עצמם הוא רק בהכלי וההגדלה שמצד המוחין הוא בהאור, וע״י האור מתבטל הכלי, דזהו ההגדלה שמצד המוחין, שהמדות בטלים ממציאותם ונעשים כמו המוחין. וע״ד מה שר׳ שמעון גחין ונשיק לעפרא23, שאין זה דומה להענין דזלגו עיניו דמעות24, דענין הדמעות הוא מצד שבהמוחין אינו יכול לסבול25, דדמעות הוא מצד מותרי מוחין, וזהו שזלגו עיניו דמעות לפי שהמוחין שלו לא יכלו לסבול את האור, אך אין זה שהאור נרגש גם בהמדות שבלב, משא״כ בהא דגחין ונשיק לעפרא אין זה מצד המוחין כי אם מצד המדות שבלב, ומ״מ לא היו המדות בהרגש, לפי שמצד ריבוי האור ששמע סודות התורה מרעיא מהימנא, הנה מצד ריבוי האור היו המדות בביטול, דזהו ענין הגדלת המדות שנעשה ע״י המוחין. וצריך להבין, מאחר שהמדות הם למעלה מהמוחין בעצם מהותם, וא״כ איך נעשה בהם ההגדלה ע״י המוחין. דבאמת הנה גם זה שהשכל מראה מקום להמדות אינו מובן, וכנ״ל שמאחר שהמדות הם למעלה מהמוחין, לא היו צריכים להישמע להוראת השכל, ובמילא יפלא גם ענין הגילוי והנהגת המדות שמצד המוחין, ובפרט ענין הגדלת המדות, שבזה הנה השכל הוא המדריך של המדות. הנה בזה יפלא ביותר, דמאחר שהמדות הם למעלה מהמוחין, איך השכל הוא המדריך של המדות.
אך הענין הוא, דזה אמת שהמדות הם למעלה מהמוחין, ולכן הנה באמת אינו שייך פעולת השכל בהמדות, ומה שמצינו פעולת השכל בהמדות, בענין לידתם והגדלתם, אין זה בהמדות כמו שהם בתקפם, היינו בהמדות כמו שהם מצד טבעם, דאז לא שייך שיהיו נפעלים מהשכל כנ״ל, ופעולת השכל בהמדות הוא לאחר שהמדות נחלשו, דכאשר המדות הם בחלישות אזי שייך בהם פעולת השכל בענין הגילוי וההגדלה. ובאמת, הנה לבד הנ״ל מוכרח לומר כן גם מטעם אחר. שהרי השכל הוא אור פנימי, ומאחר שהוא אור פנימי הרי בהכרח שפעולתו הוא בדרך התלבשות דוקא, וכאשר המדות הם בתוקף הרי לא שייך כלל שיתלבש בהם השכל, מאחר שהמדות הם הפכים מהשכל וא״כ אינו יכול להתלבש בהם, ובהכרח לומר דהתלבשות השכל בהמדות הוא כאשר הם בחלישות דוקא, דאז אפשר שיתלבש בהם השכל, ומאחר שהמדות הם בחלישות, הנה שייך ג״כ שהשכל יפעול על המדות. והיינו דכאשר המדות הם בתקפם, הנה לבד זאת שאין בכח השכל לפעול על המדות (היינו שאינו בעה״ב עליהם (אַז ער איז ניט קיין בעה״ב אויף זיי)), הנה עוד זאת אשר השכל לא נמצא כלל בהם, לפי שגילוי השכל הוא באופן פנימי דוקא, ורק כאשר המדות הם בחלישות, אז אפשר שיתלבש בהם השכל, וגם לפעול עליהם.
אמנם עדיין צריך להבין, דאף אשר פעולת השכל בהמדות הוא כאשר הם בחלישות, מ״מ אינו מובן זה גופא, מאין באה החלישות בהמדות. דא״א לומר אשר חלישות המדות בא מצד המוחין, שהרי כאשר המדות הם בתקפם לא שייך שהשכל יתלבש בהם ויפעול בהם כנ״ל, וא״כ אינו מובן זה גופא, מאין באה החלישות בהמדות. אך הענין הוא, דהחלישות בהמדות אינו בא מהבינה כי אם מהחכמה. שהחכמה הוא ביטול כמ״ש בהג״ה26 כאשר שמעתי ממורי שחכמה הוא ביטול ומתלבש בה אוא״ס, וזהו שהחכמה היא כ״ח מ״ה27, הנה הביטול דחכמה פועל הביטול גם בהמדות. ואין זה דומה לפעולת הבינה בהמדות, דפעולת הבינה בהמדות הוא בדרך התלבשות כנ״ל, אמנם פעולת החכמה אינה בדרך התלבשות, כי אם שהביטול דחכמה נמצא גם בהמדות, שיש בהם הביטול, וזהו החלישות בהמדות. וכמו שהענין הוא לאמיתתו, הנה החלישות בהמדות שמצד החכמה אינה מצד החכמה עצמה, כי אם מצד אוא״ס המלובש בחכמה, דגם החכמה, אף שהיא ביטול, מ״מ היא ג״כ בגדר ספירה, והביטול שבא בהמדות הוא מצד אוא״ס המלובש בחכמה. דבנפש האדם למטה הוא מצד עצם הנפש המלובש בחכמה, דפעולת עצם הנפש אינו בדרך התלבשות כלל, כי אם שעצם הנפש פועל ביטול בהמדות, דזהו החלישות שנעשה בהם. ויובן זה ע״ד החילוק בין רצון ותענוג28, דאף אשר שניהם הם באים מצד עצם הנפש, היינו שאינם מציאות כלל והם כחות מקיפים, מ״מ הם חלוקים בעניניהם, שהתענוג הוא עצם הנפש ובפנימיות, והרצון הוא מרוצת והמשכת הנפש. ולזאת הנה התענוג שליט על הרצון, דלכל אשר יחפוץ יטנו29. ולכן הרי התענוג והרצון חלוקים גם באופן פעולתם, שפעולת התענוג הוא בדרך קירוב והמשכה, ופעולת הרצון הוא בדרך ציווי וריחוק. וכמו שהוא בתענוג ורצון שהתענוג הוא הפנימי ולזאת הוא שליט על הרצון, כמו״כ הוא גם בפנימיות החכמה והמדות, שהתענוג בהתגלותו הוא פנימיות החכמה והרצון בהתגלותו הוא המדות, הנה פנימיות החכמה פועל ביטול בהמדות, לפי שפנימיות החכמה הוא התענוג שהוא עצם הנפש, ולכן הוא פועל ביטול בהמדות, שהוא החלישות שבהמדות, ואחרי זה שהם בחלישות אזי הוא פעולת השכל בהם, בענין לידתם והגדלתם.
ועד״ז יובן למעלה, שהמדות הם בתוקף ואין שייך בהם שינויים. דבמוחין שייך שינויים, כמ״ש30 כי לא אדם הוא להנחם, הרי דבמוחין שהוא בחי׳ אדם שייך שינוי ורק בהמדות שהו״ע המרכבה שמגבי׳ בחי׳ אדם לבחי׳ לא אדם31, הנה בהמדות לא שייך שינוי, דטעם הדבר הוא לפי שז״א בעתיקא אחיד ותליא, דמשום זה הוא התוקף בהמדות. וכל זה הוא גם במדות דתיקון, ובפרט במדות דתהו שהם בתוקף יותר. דכללות הי״ס דתהו הם בתוקף, ובפרט המדות דתהו שהם בתוקף. דהנה נת״ל הטעם מה שהמדות הם בתוקף, לפי שהם מושרשים בהשרשה פשוטה בעצם הנפש. הנה להיות שהתוקף הוא מצד מקורם, א״כ מובן שבתהו הוא בתוקף יותר. שהרי בתהו ההתגלות הוא כפי אופן מקורם, דזהו ההפרש בין תהו לתיקון, כידוע שבתיקון הוא רק הארה בלבד ובתהו ההתגלות הוא כפי אופן המקור, והגם שגם בתהו הנה ההתגלות דתהו הוא רק החיצוניות דעקודים32, מ״מ הנה החיצוניות דעקודים הוא כמו שהוא, ולא כמו בתיקון שהוא רק הארה בלבד, ומאחר שכן, מובן שבתהו התוקף הוא ביותר, וא״א שיהי׳ בהם פעולה שמצד המוחין, כי אם ע״י פנימיות אבא שהוא פנימיות עתיק33 שפועל בהם הביטול והחלישות, שאז דוקא שייך שיהי׳ בהם פעולת המוחין.
ועפ״ז יובן ענין טענת המרגלים שאמרו כי חזק הוא ממנו ואין בעה״ב יכול להוציא את כליו, שטענתם הי׳ טענה אמיתית, שמצד התוקף דתהו לא שייך בהם כלל פעולת המוחין. אמנם ע״י אשר ויהס כלב את העם אל משה2, דמשה הוא הביטול דחכמה, בחי׳ ונחנו מה34, הנה ע״י הביטול דחכמה נעשה חלישות בהמדות, שאז שייך שיהי׳ בהם פעולת המוחין. וזהו ג׳ הענינים דיכול נוכל, עלה נעלה, וירשנו אותה, דיכול נוכל הוא הביטול כללי היינו חלישות המדות שמצד פנימיות החכמה, ואחרי זה אפשר להיות עלה נעלה וירשנו אותה, דעלה נעלה הוא המשכת אורות35, אבל זה למעלה מהתלבשות עדיין, ואח״כ אומר וירשנו אותה שהוא בבחי׳ התלבשות, מה שהתיקון יורש אורות דתהו36, אורות דתהו בכלים דתיקון, שהוא תכלית הכוונה שנשלם הרצון שנתאוה הקב״ה להיות לו ית׳ דירה בתחתונים37.
__________
1) פרשתנו (שלח) יג, לא. – לכללות מאמר זה ראה ד״ה בהעלותך וד״ה ויהס כלב עדר״ת (המשך תער״ב ח״א ע׳ תקז ואילך. ע׳ תקיד ואילך). וראה ד״ה ויהס כלב תשכ״ו (לקמן ע׳ רנו ואילך).
2) פרשתנו שם, ל.
3) שם, כח.
4) ראה סוטה לה, א.
5) ראה תו״ח בראשית ח, א. מאמרי אדהאמ״צ ויקרא ח״ב ע׳ תשמז (וש״נ). נ״ך ע׳ רמב וע׳ תלג (וש״נ). הנחות – תקע״ז ע׳ קמה. סד״ה ויהס כלב אעת״ר (סה״מ אעת״ר ס״ע קכג).
6) ראה ביאוה״ז (לאדהאמ״צ) פינחס קיג, ג-ד.
7) ראה גם לקו״ת פ׳ ראה כו, ב. תו״ח לך לך צא, ג. אוה״ת פרשתנו (כרך ו) ע׳ א׳תשצו. ועוד.
8) וירא כב, יב.
9) ראה גם סה״מ קונטרסים ח״ב שכא, ב. לקו״ש ח״ב ע׳ 378.
10) ישעי׳ מא, ח. וראה ב״ר פמ״א, ח.
11) ראה לקו״ד ח״א נו, א ואילך. קונטרס ענינה של תורת החסידות בתחילתו.
12) ל׳ הכתוב – קהלת יב, יג.
13) קדושים יט, יח.
14) תהלים קד, לה. ברכות י, א.
15) ראה גם תו״א תולדות יט, ג.
16) ראה תו״א בשלח סא, סע״ג-ד. תו״ח תולדות ב [קמג], ד. ועוד.
17) ד״ה וירד הוי׳ דיום ב׳ דחה״ש (סה״מ שבועות ע׳ פא). וראה גם המשך תער״ב שם ע׳ פז ואילך.
18) ראה גם סה״מ תרס״ה ע׳ רמט.
19) ראה הקדמת התניא (ד, רע״א). אגה״ק סי״ג.
20) זח״ג רצב, א.
21) ראה גם תו״א (הוספות) שמות קח, סע״א. מאמרי אדה״ז על מארז״ל ריש ע׳ שעג. ועוד.
22) ראה מאמרי אדה״ז ענינים ע׳ רסט ואילך. ע׳ רעח ואילך. ובכ״מ.
23) זח״ג קסח, א.
24) ראה זח״א צח, ב (במדרש הנעלם). ט״ז לשו״ע או״ח סרפ״ח סק״ב (בשם זהר חדש). וראה גם ז״ח בראשית ז, א.
25) ראה מאמרי אדה״ז הקצרים ע׳ תמח-ט. ועוד.
26) תניא פל״ה.
27) זח״ג כח, א. תניא פי״ח (כד, א). ובכ״מ.
28) ראה גם המשך תער״ב שם פר״ב (ע׳ תט-י).
29) ע״פ ל׳ הכתוב – משלי כא, א.
30) שמואל-א טו, כט.
31) ראה תו״א יתרו עג, א.
32) ראה המשך תער״ב שם פרל״ו (ע׳ תעט).
33) ראה לקו״ת נצבים מט, ד. סה״מ ה׳ש״ת ע׳ 49 בהערה. וש״נ.
34) בשלח טז, ז-ח.
35) חסר קצת. המו״ל.
36) ראה ל״ת להאריז״ל פינחס ומאו״א אות יו״ד סכ״ה (הובאו באוה״ת בראשית יז, רע״א). מאמרי אדה״ז תקס״ו ע׳ שסז. אוה״ת ברכה ע׳ א׳תתנה. סה״מ תרנ״ד ע׳ ל ואילך. תש״ב ע׳ 46 ואילך. ועוד.
37) ראה תנחומא נשא טז. בחוקותי ג. במדב״ר פי״ג, ו. תניא רפל״ו.
[סה"מ במדבר ח"א ע' רח ואילך]
נדפס בסה״מ תשט״ו ע׳ 309 ואילך.