בס״ד. ליל ג׳ פ׳ לך לך, ז׳ מרחשון, ה׳תשמ״ו
הנחה בלתי מוגה
לך לך מארצך גו׳1, וידוע המבואר בזה בדרושי רבותינו נשיאינו (בארוכה באור התורה לאדמו״ר הצ״צ2 ובתורת חיים לאדמו״ר האמצעי3, ונרמז גם בתורה אור לרבינו הזקן4), דענין ההליכה שבפסוק זה (לך לך) יש בו ב׳ פירושים, פירוש א׳ (כדאיתא בזהר5) שההליכה היא מלמעלה למטה, ופירוש ב׳ (הנרמז ג״כ בזהר6) דההליכה היא מלמטה למעלה. דהנה ענין הליכה סתם, אף שתוכנו הוא הליכה מדרגא לדרגא (היפך העמידה), ועד להליכה באופן דאין ערוך (שהדרגא שהולך אלי׳ היא באין ערוך לגבי הדרגא שבא ממנה7), מ״מ בזה גופא אפשר להיות ב׳ אופנים כלליים, הליכה מלמעלה למטה ומלמטה למעלה, שהם שני הפכים. ומכיון שנאמר לך לך סתם, ענין ההליכה סתם (בלא לפרש), צריך לומר שזה כולל ב׳ אופני ההליכה, מלמטה למעלה ומלמעלה למטה. ויש לומר שזהו מקור פירוש רבותינו נשיאינו שתיבת לך (לך) יש בה ב׳ פירושים, מכיון שנאמר הליכה סתם.
וביאור הענין בפרטיות, הנה בהמשך הפרשה לאחרי זה נתבארו גם כן ב׳ אופני ההליכה, הליכה מלמעלה למטה (ירידה) והליכה מלמטה למעלה (עלי׳). אבל ב׳ האופנים שם הם בכתובים נפרדים, ומזה מובן, שגם בתוכן הם ענינים נפרדים. דתחילה מספר הכתוב איך שוירד אברם מצרימה לגור שם גו׳8, היינו ענין הירידה בתכלית, מארץ ישראל שהיא גבוהה מכל הארצות9 בגשמיות וברוחניות (ואדרבה, בעיקר ברוחניות, ומזה נשתלשל גם בגשמיות, כמאמר10 שנשתלשלו מהם), אל ארץ מצרים הנקראת קרב הארץ11 וערות הארץ12, תחתון ביותר. דזהו ענין ההליכה מלמעלה למטה באופן דאין ערוך. ואח״כ (בפסוקים נפרדים) מספר הכתוב על דבר ההליכה והעלי׳ מלמטה למעלה, כמ״ש לאחרי זה13 ויעל אברם ממצרים גו׳, היינו שאח״כ היתה העלי׳ מערות הארץ אל ארץ הקודש הגבוהה מכל הארצות. וגם מספר הכתוב איך שהעלי׳ שהיתה אחרי הירידה היתה לדרגא נעלית יותר מזו שממנה היתה הירידה (שהרי ירידה היא לצורך עלי׳), וכמ״ש14 ואברם כבד מאוד במקנה בכסף ובזהב, שזהו עילוי גדול באברהם אבינו, שלא הי׳ בו לפני זה (לפני הירידה), כמובן מפשוטו של מקרא, ובפרט מפירושי הכתובים במדרשי רז״ל. אמנם בפסוקים אלו ב׳ אופני ההליכה נאמרו בפסוקים נפרדים, שמזה מובן שהם גם ענינים נפרדים (כנ״ל). והחידוש שבפסוק לך לך גו׳ (הפסוק הראשון של הפרשה, שהוא התחלת וראש כל הפרשה) הכולל ב׳ אופני ההליכה, הליכה מלמעלה למטה (ירידה) והליכה מלמטה למעלה (עלי׳), הוא שהליכה אחת יש בה ב׳ אופנים שהם הפכיים מן הקצה אל הקצה, שזהו ענין נוסף וחידוש נוסף בענין ב׳ אופני הליכה אלה.
וביאור ענין ההליכה מלמעלה למטה שבפסוק זה (לך לך גו׳), הנה ידוע15 שאברם הוא אב רם, שהוא נעלם מכל רעיון, היינו שדרגת נשמת אברהם היא נעלית ביותר. וכמובן גם ממה דאיתא בספר הבהיר16 שאמרה מדת החסד לפני הקב״ה מימי היות אברם בארץ לא הוצרכתי לעשות מלאכתי שהרי אברם עומד ומשמש במקומי. דמזה מובן גודל מעלת נשמת אברם, וגודל מעלת שרשו ומקורו, שהוא בחי׳ נעלם מכל רעיון (כמבואר בקבלה ובחסידות17 פירוש תיבות אלו וענין זה), וממקום זה ודרגא זו הי׳ צ״ל ירידת נשמת אברם עד לארץ הלזו התחתונה. וזהו גם מ״ש לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך. דהנה ידוע18 הדיוק בסדר המקרא מארצך וממולדתך ומבית אביך, דלכאורה הסדר ע״פ פשוטו הי׳ צ״ל להיפך, דבתחילה יוצא האדם מבית אביו, ואח״כ ממולדתו, ורק אח״כ מארצו. ומבואר בזה19, דארצך קאי על בחי׳ הרצון, ומולדתך קאי על המדות הנולדים מן המוחין (כנודע20 שהמוחין הם בחי׳ אב ואם המולידים את המדות), ומבית אביך קאי על דרגא שלמטה יותר כמבואר במ״א21. ואל הארץ הוא עוד למטה מזה, שקאי על בחי׳ המלכות. דהליכה זו היא מלמעלה למטה, שיורד מבחי׳ הרצון, שהוא תכלית העילוי שבו, כמו שהוא באדם התחתון (הנקרא אדם ע״ש אדמה לעליון22), שבחי׳ הרצון שבו הוא נעלה מכל הכחות ונעלם מכל הכחות23, ויורד לבחי׳ ההבנה והשגה שלמטה מרצון, שמבין ומשיג מה רוצה ואיך למלאות את הרצון וכו׳, ואח״כ יורד למטה יותר לבחי׳ המדות שלמטה מהבנה והשגה, עד למעשה בפועל, הארץ אשר אראך. ועד״ז הי׳ באברהם אבינו, שנשמתו ירדה מבחינה שהוא נעלם מכל רעיון, שבשרשה ומקורה היתה כלולה ברצון העליון (כי בבחינה זו עומד בגילוי הרצון של הנשמה), לבחי׳ מולדתך ובית אביך, בחי׳ המדות כו׳, עד שהגיע אל הארץ, בחי׳ המלכות שהיא תחתון שאין למטה ממנו בספירות24. וכמו שהוא בנשמת אברהם אבינו שהי׳ היהודי הראשון, עד״ז הוא בנשמת כל אחד ואחד, שיורדת מאיגרא רמה לבירא עמיקתא25. וזהו אל הארץ אשר אראך, שדוקא ע״י הירידה מראים את המעלות והעילוי של הנשמה, אראה ואגלה אותך בעצמך24.
וביאור הפירוש הב׳ בפסוק, הנה ע״פ פשטות הכתובים הליכת אברהם היתה מלמטה למעלה, מחרן לארץ ישראל, דחרן הוא תחתון שאין למטה ממנו, כפרש״י (סוף פ׳ נח) דחרן בנו״ן הפוכה מורה על חרון אף של מקום בעולם, וממקום זה הלך אברם מלמטה למעלה עד שהגיע אל הארץ אשר אראך, ארץ הקודש. ועד״ז הוא ג״כ ברוחניות, שעבודתו של אברהם היתה באופן כזה שמבחי׳ חרון כו׳ עלה לדרגות הכי עליונות. והענין בעבודת האדם, דתחילה צ״ל לך לך מארצך, דארצך הוא רצון בלתי רצוי, כי תחילת העבודה צ״ל באופן של כפי׳, שזהו ג״כ דיוק לשון התניא26 שהגילויים דלעתיד תלויים במעשינו ועבודתינו, דתחילה צ״ל מעשינו מלשון מעשין על הצדקה27. דענין הכפי׳ בעבודה צ״ל משום שיש מעמד ומצב דיצרו הוא שתקפו28, חרון אף של עולם, ועד שאומר שאינו רוצה לקיים רצון קונו, וצריך לכפות אותו עד שיאמר רוצה אני28. דמשמעות הענין הוא, שמצד מצבו יש לו רצון הפכי, דזהו ענין ארצך, רצון בלתי רצוי. ומזה צ״ל היציאה, לך לך מארצך. ולאחרי שיוצא ממעמד ומצב זה, צריך לעלות יותר, ולצאת גם מרגילותו, היינו מענין זה שכבר נעשה הרגל שלו וטבע שלו29 (ולכן אין זה אונס היצר אלא טבע שלו), שזהו ענין מולדתך. ואח״כ צריך לעלות יותר, ולצאת גם מבית אביך, מוחין ומדות, ועד שמגיע אל הארץ אשר אראך, הארץ האמיתית, רצונו האמיתי, וכדאיתא במדרש30 למה נקרא שמה ארץ שרצתה לעשות רצון קונה. ועוד זאת, כידוע הפירוש הב׳ בזה31, רצתה לשון ריצה ומרוצה, היינו שרץ בזריזות לעשות רצון קונו. דב׳ ענינים אלו, רצון בתכלית השלימות לקיים ציווי ה׳, והקיום מתוך זריזות ושמחה, מצינו שניהם באברהם אבינו. דענין הזריזות ומרוצה מפורש באברהם אבינו, וישכם אברהם בבוקר ויחבוש את חמורו32, שזהו ענין פריצת הגדרים וקלקול השורה33, שהרי חבישת החמור על ידו בעצמו היא פריצת גדר הנהגת המלך34. ועד״ז ענין הרצון לקיים ציווי ה׳ בשלימות הי׳ באברהם, כמבואר בארוכה ברמב״ם הלכות תשובה פרק עשירי35, שעבודת כל אחד ואחד מישראל צ״ל מאהבה, והיא מעלת אברהם אבינו שקראו הקב״ה אוהבו לפי שלא עבד אלא מאהבה כו׳36, וכמ״ש37 אברהם אוהבי. ומאברהם נמשך ענין זה לכל אחד ואחד מישראל, דאף שתחילת עבודתו היא שלא לשמה38, בשביל השכר שבמצוות, עד לשכר הכי נעלה, בשביל חיי עולם הבא39, הנה אח״כ עולה בעבודתו ומגיע למעלת אברהם, עבודה מאהבה, באהבתה תשגה תמיד40. וזהו ענין ההליכה אל הארץ אשר אראך בכל אחד מישראל, שעולה לדרגא זו ומעלה זו דעבודה לשמה בתכלית השלימות.
והנה נת״ל דמזה שב׳ הפירושים בלך לך [ההליכה מלמטה למעלה וההליכה מלמעלה למטה] הם באותו הפסוק, מובן שלא רק שאין סתירה ביניהם ח״ו, מחמת היותם ב׳ תנועות הפכיות, אלא מזה ששניהם כתובים בפסוק אחד, לפי פירוש תורה שבע״פ, תורה בפירושה ניתנה41, מובן42 שהם שייכים וקשורים זה לזה, וענין זה הוא חלק מתורת חיים, הוראה בחיים. ויש לומר הביאור בזה, דמצד דיבור ה׳ בתורה הנה גם שני הפכים נעשים לדבר אחד. וע״ד מה שאמרו רז״ל43 דאנכי ולא יהי׳ לך בדיבור אחד נאמרו. הנה44 הדיבור אנכי (שבעשרת הדברות) כולל כל מצוות עשה משום שאנכי הוא מצוה חיובית, והדיבור לא יהי׳ לך כולל כל מצוות ל״ת משום שתוכנו הוא מצוה שלילית, דאנכי ולא יהי׳ לך הם ב׳ דברות נפרדים. דזהו מה שאמרו רז״ל45 תרי״ג מצוות נאמרו לו למשה כו׳ מאי קרא46 תורה צוה לנו משה תורה בגימטריא תרי״א הוי, אנכי ולא יהי׳ לך מפי הגבורה שמענום, הרי שהדברות דאנכי ולא יהי׳ לך נחשבות לב׳ דברות נפרדות (כי מספר תרי״ג הוא בדיוק, כדמשמע בגמרא שם לפני זה שמובא טעם על מספר רמ״ח מצוות עשה ומספר שס״ה מצוות ל״ת, וגם חל ע״ז הענין דלא תוסיפו ולא תגרעו47 כמ״ש הרמב״ם בכמה מקומות48). וכמ״ש הרמב״ם49 שהמצוה הראשונה ממצוות עשה היא מצות ידיעת אלקות, אנכי ה׳ אלקיך, והמצוה הראשונה ממצוות ל״ת היא לא יהי׳ לך גו׳50. ואעפ״כ אמרו רז״ל שאנכי ולא יהי׳ לך נאמרו בדיבור אחד, כי מצד דיבור ה׳ בתורה נעשים הם לדבר אחד. ועד״ז יובן גם בענין ב׳ הענינים דהליכה, ההליכה מלמעלה למטה והליכה מלמטה למעלה [שהם גם בדוגמת החילוק דמצוות ל״ת ומצוות עשה, דמצוות ל״ת, סור מרע51 כפי׳ ושלילה, מעשינו, הוא בדוגמת ההליכה מלמטה למעלה, ומצוות עשה, עשה טוב51, עבודתנו, הוא בדוגמת ההליכה מלמעלה למטה52], שמצד דיבור ה׳ בתורה הנה גם השני הפכים נעשים לדבר אחד. ועד״ז הוא גם בעבודת כאו״א, דמכיון שישראל הם גוי אחד בארץ53, כפירוש רבינו הזקן54 שממשיכים אחדות ה׳ גם בארציות וחומריות, היינו דלא זו בלבד שאינם מושפעים מהחומריות, אלא להיפך שממשיכים אחדות ה׳ בהחומריות והגשמיות, בארץ הלזו התחתונה שאין תחתון למטה ממנה. ולכן גם עבודת ישראל היא באופן שמחברים ב׳ העבודות דהליכה מלמטה למעלה והליכה מלמעלה למטה.
ויש לקשר זה גם עם ז׳ מרחשון, שהוא היום שבין זמן סיום העלי׳ לרגל להזמן דאחרי סיום העלי׳ לרגל55. דענין העלי׳ לרגל הוא גילוי אלקות, כמ״ש56 יראה כל זכורך ואמרו רז״ל57 כשם שבא לראות כך בא ליראות וכשם שבא ליראות כך בא לראות, שראייתו ורצונו של האדם הוא הוא רצונו של הקב״ה, דכשם שהוא אצל הקב״ה כך הוא אצלו (ועד״ז להיפך). וענין הזמן שאחרי זה הוא להיפך, עד שע״פ תורה זמן זה (שאחרי ז׳ מרחשון) אינו נקרא יותר זמן הרגל (וסיום הרגל), והוא זמן העבודה בעולם. וכמו שהוא בזמן, כן הוא גם במקום, שברגל נמצאים ישראל בירושלים, ואחרי הרגל יוצאים מירושלים. דההפרש בין ירושלים (ובית המקדש) וכל העולם כולו הוא, דירושלים ובית המקדש הם חפצא דקדושה, שבערכם העולם כולו הוא חול. וענין זה הוא לא רק בקדש הקדשים ובבית המקדש כולו, אלא גם בירושלים כולה. וכנודע דאחד הטעמים על זה שירושלים לא נתחלקה לשבטים58 הוא משום שירושלים היא מכון ומקום עבור בית המקדש, ובית המקדש הוא בית ציבורי שבו מקריבים קרבנות ציבור, ואדרבה, עיקר עבודת המקדש הוא בקרבנות תמיד שהם קרבנות ציבור. ומכיון שירושלים היא מכון לבית המקדש, לפיכך גם היא לא נתחלקה לשבטים. ועד״ז הוא בפנימיות יותר, דכמו שבית המקדש פועל ענין הציבור ואחדות דישראל, עד״ז נפעל ענין זה גם בירושלים, שהיא כעיר שחוברה לה יחדיו59, שמחברת את כל ישראל, להיותה כלי ומכון למקדש אדנ-י כוננו ידיך60, מכון לשבתך עולמים61. ונמצא שירושלים ובית המקדש ענינם אחד הוא, ולכן כל העולם הוא כחול לגבי ירושלים. ולפי כל זה מובן, אשר יום ז׳ מרחשון, בין זמן העלי׳ לרגל והזמן שלאחרי הרגל, ובין המקום דירושלים וכל העולם, ענינו הוא לחבר ב׳ ההפכים דזמן הרגל והזמן שלאחרי הרגל, וירושלים וכל העולם כולו.
ויהי רצון, שענינים אלו יתקיימו בפועל ממש במעשה בפועל, במעשינו ועבודתינו, להמשיך אחדות ה׳ בארץ הלזו הגשמית. ומכיון שכל אחד ואחד מישראל נשמתו נמשכת מג׳ האבות, שהראשון שבהם הוא אברהם אבינו, אחד הי׳ אברהם62, ועד״ז שרה אמנו, דהרי כל אחד ואחד מישראל נקרא בן אברהם יצחק ויעקב ובת שרה רבקה רחל ולאה, שאברהם ושרה הם ראשונים, ומודגש במיוחד בגלוי לגבי הגרים שאברהם נקרא אב לגרים63 ושרה היא אם לכל הגיורות (כמבואר במדרשי רז״ל וחז״ל ובקבלה וחסידות)64, הנה יקויים בכל אחד ואחת ענין לך לך גו׳ אל הארץ אשר אראך (כמו שהי׳ באברהם), שכל אחד ואחד מישראל, בתוך כלל ישראל, ילך בשעתא חדא וברגעא חדא אל הארץ אשר אראך, ומתוך שמחה וטוב לבב.
__________
1) ריש פרשתנו (לך לך יב, א).
2) פרשתנו (כרך ו) תתרעט, ב.
3) פרשתנו פט, ב.
4) ריש פרשתנו. וראה ד״ה לך לך תשל״ח (לעיל ע׳ קעד ואילך).
5) ח״ג עז, א (בסתרי תורה).
6) ח״א עח, א.
7) ראה ד״ה צאינה וראינה תר״ס (סה״מ תר״ס ע׳ קו ואילך). ועוד.
8) פרשתנו יב, י.
9) זבחים נד, ב. ובכ״מ.
10) תניא רפ״ג.
11) וארא ח, יח.
12) מקץ מב, ט.
13) פרשתנו יג, א.
14) שם, ב.
15) תו״א שם. תו״ח שם פ, א. אוה״ת שם תתערב, א ואילך. ד״ה לך לך שבהערה 4.
16) סימן קצא. הובא בפרדס שער (כב) הכנויים פ״ד. וראה גם זח״א (בהשמטות) רסד, ריש ע״ב.
17) ראה הנסמן במאמרי אדהאמ״צ במדבר ח״א (במילואים) ע׳ שי.
18) ראה רד״ה זה תש״ב (סה״מ תש״ב ע׳ 50). תשמ״ה (לעיל ע׳ קצא). ובכ״מ.
19) ראה סד״ה לך תש״ב (סה״מ תש״ב ס״ע 54 ואילך). לקו״ש ח״כ ע׳ 59. וש״נ. חכ״ה ע׳ 52. וש״נ.
20) תניא ספ״ג.
21) ראה ד״ה זה תשמ״ה (לעיל ע׳ קצב).
22) עש״מ (להרמ״ע מפאנו) מאמר אכ״ח ח״ב סל״ג. של״ה ג, א. כ, ב. רסח, ב. שא, ב. ועוד.
23) ראה לקו״ת נשא כד, א. ובכ״מ.
24) ראה מקומות שבהערה 2-4.
25) ע״פ ל׳ חז״ל – חגיגה ה, ב.
26) רפל״ז.
27) ב״י לטור יו״ד סרמ״ח. וראה סה״מ תרל״ו ח״ב ע׳ רפט. תרצ״ט ע׳ 191. לקו״ש חי״ב ע׳ 238. ובכ״מ.
28) ראה רמב״ם ספ״ב מהל׳ גירושין.
29) ראה שבילי אמונה נ״ד ש״ב. שו״ת רמ״ע מפאנו סל״ו. תניא ספי״ד.
30) ב״ר פ״ח, ז.
31) מפרשי המדרש שם. תו״א בראשית א, סע״ג. ובכ״מ.
32) וירא כב, ג.
33) פרש״י וירא שם. ועוד.
34) ראה תנחומא לך, יג. רמב״ם הל׳ מלכים פ״ב.
35) ה״א ואילך.
36) שם ה״ב.
37) ישעי׳ מא, ח.
38) רמב״ם שם ה״ה.
39) רמב״ם שם ה״א.
40) ראה רמב״ם שם ה״ג ואילך. ראב״ד שם ה״ו.
41) ראה הקדמת הרמב״ם לספר היד בתחילתה.
42) ראה לקו״ש ח״ג ע׳ 782. ח״כ ע׳ 299.
43) ראה פרש״י מכות כד, רע״א ד״ה מפי הגבורה.
44) תניא רפ״כ.
45) מכות שם כג, סע״ב ואילך.
46) ברכה לג, ד.
47) ואתחנן ד, ב.
48) בהקדמתו לספר היד (לפני מנין המצוות על סדר ההלכות). ובכ״מ.
49) סהמ״צ מ״ע א. הל׳ יסוה״ת פ״א ה״ו.
50) סהמ״צ מל״ת א.
51) תהלים לד, טו. לז, כז.
52) ראה גם סה״מ תש״ט ע׳ 156 ואילך. ובכ״מ.
53) שמואל-ב ז, כג. דברי הימים-א יז, כא.
54) אגה״ק ס״ט (קיד, א).
55) ראה הנסמן בלקו״ש ח״כ ע׳ 54. חכ״ה ע׳ 38. ובכ״מ.
56) תשא לד, כג.
57) חגיגה ב, א ובתוס׳ שם.
58) יומא יב, א. ב״ק פב, ב.
59) תהלים קכב, ג. וראה ירושלמי חגיגה פ״ג ה״ו.
60) בשלח טו, יז.
61) מלכים-א ח, יג. דברי הימים-ב ו, ב.
62) יחזקאל לג, כד.
63) ראה רמב״ם הל׳ ביכורים פ״ד ה״ג. רע״ב למשנה ביכורים פ״א מ״ד. מקומות שבהערה הבאה.
64) ראה בכ״ז: אוה״ת ד״ה רבי בנאה (חיי שרה קכ, א ואילך. תמב, ב ואילך). תו״ח חיי שרה קכה, ד ואילך. ובכ״מ.
[סה"מ בראשית ח"א ע' קצה ואילך]
כעין שיחה. נדפס בסה״מ תשמ״ו ע׳ ל ואילך. התוועדויות תשמ״ו ח״א ע׳ 499 ואילך.