בס״ד. ש״פ שלח, כ״ג סיון, מבה״ח תמוז ה׳תשי״ג

הנחה בלתי מוגה

ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש מקושש עצים ביום השבת¹, ואיתא בזהר² ב׳ פירושים, פירוש א׳ הוא דמקושש הוא לשון היקש, ועצים הוא עץ החיים ועץ הדעת, היינו שהקיש אותם לידע איזה מהם רב. ופירוש הב׳ הוא כפשוטו, דעצים הם עצים אחרינן, ולפי שהקיש עצים ביום השבת ענשו אותו בעונש מות. ולהבין שייכות ב׳ הפירושים, גם להבין מהו הענין שהקיש העצים לידע איזה מהם רב, וגם להבין דיוק הלשון מ״ש מקושש עצים ביום השבת, דלכאורה הי׳ צ״ל ביום השבת תחילה ואח״כ מקושש עצים, שהרי העיקר הוא מה שהי׳ ביום השבת, וממה שנאמר מקושש עצים תחילה ואח״כ ביום השבת, מובן שעיקר ההדגשה הוא מה שהי׳ מקושש עצים.

והנה בכדי להבין זה, יש להקדים תחילה ענין עץ הדעת, דהנה איתא בתרגום ירושלמי³ כל מאן דאכיל מיני׳ מפריש בין טב לביש. דלפי זה אינו מובן מהו ענין גודל חטא עה״ד, אשר עבור חטא זה קנסו אותו בעונש מיתה לו ולזרעו אחריו עד אשר את רוח הטומאה אעביר מן הארץ⁴, דמאחר אשר מאן דאכיל מיני׳ מפריש בין טב לביש, א״כ אין זה חטא כלל, שהרי זהו כל ענין תכלית העבודה להבדיל בין טוב לרע. ומובן מזה דענין עה״ד הנה במדריגתו הוא קדושה, שהרי מאן דאכיל מיני׳ מפריש בין טב לביש, שזהו ענין העבודה. אלא דכאשר אין ממשיכים הלאה (מען גייט ניט ווייטער), הנה אז בריבוי השתלשלות אפשר להיות מזה רע. דעפ״ז יובן מה שבג״ע הי׳ עה״ד, דלכאורה אינו מובן שהרי ג״ע הוא כולו קדושה ואינו סובל מציאות שהוא היפך רצון העליון⁵, דלכן הנה לאחר החטא ויגרשהו⁶, ומובן מזה שג״ע הוא התשלום שכר על קיום התומ״צ בעוה״ז, שהשכר הוא זיו תורתם ועבודתם⁷, דמזה מובן שהוא מציאות שכולו קדושה, וא״כ אינו מובן איך אפשר הי׳ להיות בג״ע גם הנטיעה של עץ הדעת, ומכ״ש מה שאדם הראשון אכל פירותיו. אך הענין הוא כנ״ל, דעה״ד עצמו הוא במדריגת הקדושה, אלא שבריבוי השתלשלות אפשר להיות מזה רע.

והענין הוא, דהנה יש ב׳ אופנים בעבודה, דב׳ אופנים אלו הם בעבודה ובההתבוננות שמביאה לידי עבודה, ובהשתלשלות וספירות שלמעלה. דעיקר העבודה הוא כמ״ש⁸ היום לעשותם, ולא המדרש עיקר אלא המעשה⁹, ונחלק לג׳ ענינים דתורה עבודה וגמ״ח שעליהם העולם עומד¹⁰, הנה העבודה דמעשה אפשר להיות במדידה והגבלה, וכמו בגמ״ח שהוא רחמים רבים, ומ״מ אפשר להיות בזה מדידה והגבלה ע״פ תורה, דשלך קודם אפילו לחברך אפילו לאביך אפילו לרבך¹¹, אך מ״מ אמרו¹² המקיים כך סופן בא לידי כך, דכאשר הוא עוסק בגמ״ח במדידה והגבלה דענייך קודמין¹³ עד אשר שלך קודם, הנה סופו לבוא לידי עניות, דאין עני אלא בדעת¹⁴, ומזה הוא בא גם לידי עניות בגשמיות, דכללות ענין העניות הוא היפך הקדושה. וכמו״כ הוא גם בעבודה שבלב זו תפילה¹⁵, דאמרז״ל¹⁶ אל תעש תפלתך קבע אלא רחמים ותחנונים, דלהיות שיש זמנים קבועים שהוא מחוייב להתפלל, משום זה אפשר להיות שתפילתו תהי׳ כפורע חוב¹⁷, דאז הוא היפך ענין התפילה ותפילתו איננה מתקבלת למעלה, ובמילא צרכיו אינם מתמלאים. וכמו״כ הוא גם בקו התורה, דאף שמצות לימוד התורה הוא ביום ובלילה והוא מצות עשה שאין הזמן גרמא¹⁸, מ״מ אפשר להיות לימוד התורה במדידה והגבלה, שיהי׳ לומד תורה לפרקים¹⁹, שמוצא היתרים ע״פ שו״ע לצאת ידי חובתו בפרק א׳ שחרית ופרק א׳ ערבית²⁰, וגם בפסוק²¹ שמע ישראל בלבד²², וכאשר הוא עושה כן, הרי אמרז״ל²³ עונש על זה. דכל זה הוא המדידה והגבלה בהעבודה דמחשבה דיבור ומעשה. וכמו״כ הוא גם בענין המדות, אהבה ויראה טבעיים, דאפשר שהמדות יהיו במדידה והגבלה, והיינו דהרגש האהבה שלו אינה מצד הרגש טוב הדבר בעצם כי אם ההרגש שלו טוב הדבר²⁴, היינו שהוא מתבונן במציאותו ומה שמשתלם בשבילו (אין זיין מציאות און וואָס עס לוינט זיך פאַר אים), דאז זהו בהגבלת מציאותו. והנה כאשר הרגש האהבה הוא מצד זה שלו טוב הדבר, אפשר להיות שאח״כ תהי׳ האהבה בענינים זרים, אהבה דלעו״ז, דלהיות שגם בקדושה הוא במציאותו ואפילו בישותו שהרי האהבה היא מצד ההרגש מה שלו טוב, מה שהוא רוצה ומה שהוא צריך (וואָס אים איז גוט, וואָס ער וויל און וואָס ער דאַרף), הנה משום זה אפשר להיות שהאהבה תהי׳ אח״כ בענינים דלעו״ז. וכמו״כ הוא גם ביראה, דאף שיראה קרובה יותר (איז נעענטער) לביטול מאהבה²⁵, מ״מ הנה גם ביראה הרי אפשר שהיראה תהי׳ מצד יראת העונש, לא יראת החטא שהוא ירא מצד החטא²⁶, כי אם יראת העונש שזה נוגע למציאותו²⁷, דאז אפשר להיות שאח״כ תהי׳ יראה זרה שהוא רע. והיינו דאף אשר בשעת התפילה הוא מתבונן כדבעי ואליבא דנפשי׳ ויש לו אהבה אמיתית ויראה אמיתית, מ״מ להיות שהוא במציאותו וישותו אפשר להיות שאחרי התפילה יהיו האהוי״ר בענינים דלעו״ז. דזהו המדידה וההגבלה בהעבודה דמדות. וכמו״כ הוא גם במוחין שהוא ההתבוננות המביאה לעבודה, שהרי העבודה דאהוי״ר שכליים היא ע״י ההתבוננות, הנה כאשר ההתבוננות שלו היא במדידה והגבלה, והיינו שהוא מתבונן באלקות המתלבש בעולמות שהוא בהגבלה, ומכל שכן כשהוא תופס את זה בהשגתו (ווען ער נעמט דאָס מיט זיין השגה) שהוא בהגבלה, הנה כאשר ההתבוננות שלו היא רק בהגבלה שמצד השכל, והוא אינו מערב (און ער מישט ניט אַריין) בזה ענינים שלמעלה משכל ומדידה והגבלה, הרי אז אפשר להיות שכל ההתבוננות שלו יוסתר מצד שכל דלעו״ז, דשכל דלעו״ז יביא (וועט בריינגען) ראיות ההיפך מההתבוננות, דמאחר שהוא במדידה והגבלה, הרי אפשר להיות שהשכל דלעו״ז יהי׳ במידה מרובה יותר (אַ גרעסערע מאָס) ויסתור את השכל אלקי, דלכן הנה אופן ההתבוננות צ״ל שיהי׳ נרגש בזה ענין שלמעלה ממדידה והגבלה, כמו שיתבאר.

והנה כמו״כ הוא גם בהעבודה דרעו״ד²⁸, דאף אשר רעו״ד הוא מצד המקיפים, אבל מ״מ הרי במקיפים יש ב׳ מדריגות, מקיף השייך אל הכלים אלא שהוא מקיף עליו, ומקיף שלמעלה מענין הכלים לגמרי, דכמו״כ הוא גם ברעו״ד, דיש אופן רעו״ד שהוא כמשל אהבת שני אוהבים שאהבתם היא אהבה חזקה ביותר למעלה מטעם ודעת ואהבה שאינה תלוי׳ בדבר²⁹, אבל מ״מ היא רק במדריגת הגילוי ואפשר שתתעלם, דכמו״כ יש גם מדריגת רעו״ד שהיא רק במדריגת הגילוי, דאף שהיא למעלה מטו״ד, אבל מ״מ הוא רק במדריגת הגילוי ואפשר שתתעלם, וההתעוררות מהעלם אל הגילוי היא ע״י התבוננות, כמשל שני אוהבים הנ״ל, דכאשר האהבה היא בהעלם הנה התעוררות האהבה היא ע״י שמזכירים להם (וואָס מען דערמאָנט זיי) את אהבתם, דאהבה זו היא בהגבלה שהרי היא תלוי׳ בדבר המעורר, דאף אשר אחרי ההתעוררות הנה האהבה אינה תלוי׳ בדבר, אבל מ״מ הנה זה גופא שתהי׳ בגילוי הוא תלוי בדבר המעורר, להיות דכללות האהבה היא במדריגת הגילוי ששייך בו ענין ההעלם. ויש מדריגת רעו״ד שלמעלה מזה והוא מצד העצם, שהוא כמשל אהבת בן ואב שהיא אהבה עצמית, דבאהבה זו אינו שייך ענין ההעלם להיותה עצמית, דכמו שבעצם אינו שייך ענין הגילוי, כמו״כ לא שייך בו ענין ההעלם, דלכן היא תמיד בגילוי. והנה במדריגת רעו״ד שמצד הגילוי, אפשר להיות שיהי׳ בענינים דלעו״ז, דלהיות שהוא רק ענין הגילוי ולא עצם, הרי במילא הוא במציאות ויש לו מבוקש, דאף שהמבוקש שלו הוא להיכלל בהעצם ולבטל את מציאותו, אבל מ״מ להיותו במציאות הרי אפשר שמצד מציאותו יהי׳ אח״כ בענינים דלעו״ז, משא״כ בהאהבה עצמית שהוא מקיף דיחידה, הנה בזה לא אפשר להיות אחיזה לחיצונים, דבבואה דבבואה לית להו³⁰.

והנה טעם הדבר שבעבודה ישנם ב׳ אופנים הנ״ל, הוא מצד שרשם בהספירות שלמעלה. דהנה בספירת המלכות, כאשר הט׳ ספירות דילה יורדים ומתלבשים בבי״ע, הנה בה הרי בודאי א״א לומר אשר וכבודי לאחר לא אתן³¹, שהרי אדרבא רגלי׳ יורדות מות³², והוא מפני שספירת המלכות עצמה היא שייך [לבי״ע], דלכן היא נקראת עץ הדעת טוב ורע³³, דלכן הנה הט׳ ספירות דילה יורדים ומתלבשים בבי״ע עד אשר רגלי׳ יורדות מות שהוא רע. וכמו״כ הוא גם בז״א, דאף אשר ז״א הוא רובו חסדים³⁴ כמ״ש³⁵ זכר חסדו, מ״מ הרי ידוע שישנם חסדים המגולים וחסדים מכוסים³⁶, דבחסדים מגולים אפשר להיות יניקה לחיצונים, כמ״ש³⁷ לא יחפוץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו, דבתבונה אותיות בן ובת³⁸ שהוא אהוי״ר המכוסים בהמוחין, א״א להיות מזה יניקה לחיצונים, דאף שאין זה מוחין כי אם מדות, דלכן אין זה נקרא בינה כי אם תבונה, מ״מ להיותם כלולים בהשכל, כמ״ש בכתבי האריז״ל³⁹ עה״פ⁴⁰ מים עמוקים בלב איש ואיש תבונה ידלנה דתבונה הוא אהוי״ר הכלולים בהשכל, הנה להיותם כלולים בבינה ונרגש בהם אור הבינה א״א להיות מזה יניקה, משא״כ במדות הגלויים שחסר בהם הבינה אפשר להיות מזה יניקה, דזהו מ״ש כי אם בהתגלות לבו, שבזה הוא תלוי (אַז אויף דעם באַשטייט ער) להיות שיש לו מזה יניקה. וכמו״כ הוא גם במוחין, דבספירת הבינה אפשר להיות שבירה, כידוע דשם ס״ג הוא בבינה והשבירה היתה בשם ס״ג⁴¹, משא״כ בספירת החכמה כתיב⁴² ימותו ולא בחכמה. והנה כמו״כ הוא גם בספירת הכתר, דבחיצוניות הכתר אפשר להיות בו יניקה כמ״ש⁴³ שממית בידים תתפש והיא בהיכלי מלך, כידוע שהיניקה היא מבחי׳ המקיף והיינו מחיצוניות המקיף, משא״כ בפנימיות הכתר אין להם שום אחיזה⁴⁴, כמ״ש⁴⁵ ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי. ואף אשר באצילות הרי לא יגורך רע⁴⁶, דזהו גם בספירת המלכות, ובפרט בז״א שהוא עצם האצילות, ובפרט בספירת הבינה ובספירת החכמה, ומכ״ש אשר בכתר שלמעלה מאצילות הנה לא יגורך רע, מ״מ הנה בחיצוניות הכתר שהוא מקיף ששייך לעולמות, הנה בחיצוניות הכתר יש שייכות להחיצונים, דכמו״כ הוא גם למעלה יותר בהאור שלפני הצמצום שעד שלא נברא העולם הי׳ הוא ושמו בלבד⁴⁷, יש בזה ב׳ מדריגות, התפשטות האור ואור הכלול בהעצם⁴⁸, או אור ששייך לגילוי ואור שאינו שייך לגילוי, דכמו״כ הוא גם בכתר שחיצוניות הכתר הוא המקיף השייך לעולמות, ויש שייכות לחיצונים בספירת הכתר, עד אשר בהשתלשלות הנה שממית בידים תתפש דשממית הוא רע, דזהו בחיצוניות הכתר שלהבדיל אלף הבדלות לאין קץ באדם הוא חיצוניות הרצון, משא״כ בפנימיות הכתר שלמעלה מהעולמות לגמרי, אין להם שום אחיזה, להיות שהוא למעלה לגמרי מההגבלה דעולמות.

והנה כמו״כ הוא בעבודה, אשר אופן העבודה צ״ל למעלה ממדידה והגבלה, דגם כאשר הוא בבחי׳ הגבלה צריך להיות נרגש בזה ענין שלמעלה מהגבלה, דזהו ענין מקולי בית שמאי⁴⁹, דגם כאשר מצד שרש נשמתו הנה עבודתו היא בהאופן דבית שמאי שעבודתם היא בצמצום כו׳ ועבודתם היא בהצנע לכת, מ״מ צריך להיות נרגש בזה ענין שלמעלה מהגבלה, דזהו ענין מקולי בית שמאי, דגם בעבודת בית שמאי צ״ל נרגש ענין עבודת בית הלל, וכמו בהעבודה דמחדומ״ע בגמ״ח עבודה ותורה שצריך להיות למעלה מהגבלה⁵⁰. דבגמ״ח הנה אף שיש בה המדידה והגבלה דשלך קודם כו׳, מ״מ הרי כתב אדמו״ר הזקן בתניא⁵¹ שצדקה צ״ל בבחי׳ בלי גבול לפי שזה נוגע לנפשו, שעי״ז הוא מציל את נפשו כמ״ש⁵² פדה בשלום נפשי, וכמו״כ בעבודת התפילה הוא צריך להתפלל על נפשו, וכיון שזה נוגע לנפשו הרי אין בזה מדידה, דכל אשר לאיש יתן בעד נפשו⁵³, וכמו״כ הוא בתורה, שצריך להתבונן אשר התורה היא רפואה וסם חיים⁵⁴, ובפרט שהתורה מצלת אותו ממקום המיתה כמאמר⁵⁵ בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין, שיצר הרע הוא מקום המיתה, שמצד התבוננות זו הנה לימוד התורה הוא אצלו בלי הגבלות, וכמו״כ הוא גם באהוי״ר טבעיים שהרגש האהבה שלו אינה מצד שלו טוב הדבר כי אם מצד שהדבר טוב בעצם, ואף שהוא בהמדריגה שההרגש שלו הוא רק זה שטוב לו הדבר, אבל מ״מ הוא צריך לידע בפנימיות עכ״פ שהעיקר בזה הוא מה שהדבר טוב בעצם, וכאשר הוא יודע בפנימיות עכ״פ שהדבר טוב בעצם א״א להיות מזה אהבה זרה, דכאשר האהבה שלו היא רק מצד זה שטוב לו הדבר אזי אפשר להיות האהבה בלעו״ז, משא״כ כשהוא יודע בפנימיות עכ״פ שהדבר טוב בעצם, א״א להיות אחיזה בהאהבה שהאהבה תהי׳ בעניני עולם, להיות שדבר כזה שהוא טוב בעצם לא ישנו רק באלקות. וכמו״כ הוא גם במוחין, שבהתבוננות שלו נרגש ענין שלמעלה מהשכל שהוא בחי׳ חכמה, דמצד ספירת החכמה א״א להיות יניקה, להיות דחכמה היא בחי׳ ראי׳ כמ״ש⁵⁶ ולבי ראה הרבה חכמה, ובראי׳ א״א להיות שום סתירה, דזהו ההפרש בין ראי׳ לשמיעה, דאינו דומה שמיעה לראי׳⁵⁷, דכאשר הוא שומע את הדבר ומשיגו בשכלו, הרי אפשר להיות דאף שמשיג את הדבר היטב, מ״מ כאשר יהי׳ לו ראיות היפך הדבר ששמע יוחלש אצלו הדבר ששמע, ואם הראיות יהיו חזקים ביותר יוסתר אצלו הדבר לגמרי, משא״כ בראי׳ כאשר הוא רואה את הדבר הנה אף שיהיו לו קושיות וסתירות על מה שראה, מ״מ אין זה נוגע לו לגמרי, דעל כל הקושיות ופירכות שיקשו לו יהי׳ התירוץ היחיד (וועט זיין דער איינציקער תירוץ) אשר הוא בעצמו ראה את הדבר ובראי׳ מוחשית⁵⁸, דכמו״כ הוא בחכמה, דאיזהו חכם הרואה את הנולד⁵⁹, דאין זה אשר הוא מבין מה שיהי׳ כי אם אשר הוא רואה עכשיו בראי׳ שכלית שכר מצוה והפסד עבירה⁶⁰, דלכן אין שייך בזה שום סתירה. וכמו״כ הוא גם ברעו״ד, דבחי׳ רעו״ד שלו אינה מצד הגילוי כי אם מצד העצמי, דביקות עצם בעצם, דאין בזה שום אחיזה, שהרי אפילו אור דוחה חושך⁶¹, ומכ״ש המאור עצמו.

וע״פ כל הנ״ל יובן הענין דעץ הדעת, דאיתא בתרגום ירושלמי מאן דאכיל מיני׳ מפריש בין טב לביש, דאף אשר הוא במדריגת הקדושה, מ״מ להיותו במדידה והגבלה, דמה שמבדיל בין טוב לרע הוא מצד אכילת הפירות, ולפי אכילתו כן הוא ההפרשה ואינו ממשיך הלאה (און ווייטער גייט ער ניט), הנה אפשר להיות שיסתעף מזה רע, כי אם אופן העבודה צ״ל בבחי׳ עץ החיים שלמעלה ממדידה והגבלה, ואח״כ אפשר להיות העבודה גם בבחי׳ עה״ד, דכן הי׳ רצון העליון שיאכל מעה״ח ואח״כ מעה״ד⁶², דאופן העבודה בעה״ד צ״ל בכדי לברר בירורים, אבל מצד עה״ד בלבד אפשר להיות יניקה ולכן צ״ל בחי׳ עה״ח שלמעלה מהגבלה, דאז אפשר להיות העבודה בבחי׳ עה״ד לברר בירורים. וכמו״כ הוא סדר העבודה בכל יום ויום, שהתחלת העבודה היא ממודה אני והודו להוי׳, שהוא הודאה וביטול שלמעלה מטעם ודעת ולמעלה ממדידה והגבלה, ואח״כ הוא ההתבוננות שבתפילה ובפרט בפסוקי דזמרה וברכות קריאת שמע, שהוא ע״י הקדמת הביטול דוקא.

וזהו מ״ש ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש מקושש עצים ביום השבת, דפירשו בזהר ב׳ פירושים, הפירוש כפשוטו דעצים הוא עצים אחרינן, ופירוש הרח״ו⁶³ שהוא ע׳ שרים, והיינו שהפריד את יש הנברא ממקורו, וכמשנ״ת בלקו״ת דרוש דמקושש עצים⁶⁴, ופירוש הב׳ הוא שהקיש את עה״ח ועה״ד לידע איזה מהם רב, ופירש בזהרי חמה שהחליט אשר עה״ד הוא רב, להיות שבעה״ד יש עבודה גדולה יותר (איז אַ גרעסערע עבודה). וב׳ פירושים אלו הם שייכים זה לזה, דעי״ז שהקיש את עה״ח ועה״ד והפריד את עה״ד מעה״ח, דבעבודה הוא שהעבודה שלו הי׳ במדידה והגבלה, ובענין הספירות הוא שהפריד את ספירת המלכות מבחי׳ ז״א, כמ״ש רבינו בחיי⁶⁵ בפירוש מקושש מקו שש, היינו שהפריד מבחי׳ ז״א, הנה כאשר חסר בחי׳ ו׳ שהוא ההמשכה בבחי׳ מלכות מתפארת וכתר, הנה עי״ז בא ענין הב׳ שהוא כפירוש הב׳ במקושש עצים, שהפריד את יש הנברא ממקורו, עד שהי׳ כפשוטו מקושש עצים ביום השבת. וזהו ג״כ מ״ש ביום השבת, דבשבת הוא עליית המלכות, וזה נרגש גם בנבראים שהם בטלים לאלקות, דבאמת צ״ל כן גם בימי החול, וזהו אומרו ביום השבת, שהרבותא בזה הוא דגם ביום השבת הי׳ מקושש עצים. וזהו ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש מקושש עצים ביום השבת, דיש בזה ב׳ דעות, אם זה הי׳ קודם מ״ת⁶⁶, ובפרט להדעה⁶⁷ שזה הי׳ אחרי מ״ת, אבל לב׳ הדעות הרי המדבר הוא המקום שבו הי׳ מ״ת, ומ״מ מצאו איש מקושש עצים ביום השבת, דשרש הדבר הוא לפי שהקיש את עה״ח ועה״ד ועבודתו היתה במדידה והגבלה, ואופן העבודה צ״ל למעלה מהגבלה, מצד עצם הנשמה שהיא חבוקה ודבוקה בך⁶⁸, וזהו ע״י שטוענת עולך⁶⁸, קבלת עול, דעי״ז מגיעים לבחי׳ יחידה⁶⁸ ליחדך⁶⁹.

__________

1) פרשתנו (שלח) טו, לב.
2) ראה זח״ג קנז, א.
3) בראשית ב, ט.
4) זכרי׳ יג, ב.
5) ראה מאמרי אדהאמ״צ ויקרא ח״ב ע׳ תשג. סה״מ תרס״ב ס״ע רצט. תרע״ח ע׳ רו. ועוד.
6) ע״פ בראשית ג, כד.
7) ראה תניא פל״ט (נב, א-ב). לקו״ת במדבר ב, ריש ע״ב. סהמ״צ להצ״צ קסז, ב. ועוד.
8) ואתחנן ז, יא.
9) אבות פ״א מי״ז.
10) שם רפ״א.
11) ראה ב״מ לג, א (במשנה). רמב״ם הל׳ גזילה ואבדה פי״ב ה״א. שו״ע אדה״ז הל׳ מציאה ופקדון סל״ד.
12) ב״מ שם (בגמרא). שו״ע אדה״ז שם. וראה גם משנה סוף פאה.
13) ראה ב״מ עא, רע״א. רמב״ם הל׳ מתנות עניים פ״ז הי״ג. שו״ע אדה״ז חו״מ ריש הל׳ הלואה.
14) ראה כתובות סח, א. נדרים מא, א. ועוד.
15) תענית ב, א.
16) אבות פ״ב מי״ג.
17) ראה פרש״י ורע״ב לאבות שם. וראה סה״מ תש״א ע׳ 21.
18) ראה מנחות צט, ב. רמב״ם הל׳ ת״ת פ״א ה״ח. שו״ע אדה״ז או״ח סקנ״ה ס״א.
19) סנהדרין צט, ב.
20) מנחות שם. הל׳ ת״ת לאדה״ז פ״ג ה״ד.
21) ואתחנן ו, ד.
22) דעת רשב״י במנחות שם. וראה גם נדרים ח, א.
23) ראה אבות פ״ד מ״ט. רמב״ם שם פ״ג הי״ג. וראה סנהדרין שם, סע״א. תניא פ״א (ה, סע״א-ב).
24) בכ״ז – ראה סה״מ עת״ר ע׳ קעג. וראה גם המשך תער״ב ח״ב ריש ע׳ א׳נז. סה״מ תש״ה ע׳ 199-200. ועוד.
25) ראה ספר הליקוטים – דא״ח צ״צ ערך יראה ס״ג (ע׳ א׳שח ואילך). ספר הערכים – חב״ד (כרך א) ערך אהבת ה׳ ס״ד (ע׳ רעט ואילך). וש״נ.
26) ראה לקו״ש ח״ד ע׳ 1200.
27) ראה בארוכה אוה״ת עקב (כרך ה) ע׳ ב׳כט ואילך.
28) בהבא לקמן – ראה סה״מ עת״ר ע׳ קנג-ד.
29) ראה אבות פ״ה מט״ז.

[סה"מ במדבר ח"א ע' ר ואילך]

נדפס בסה״מ תשי״ג (ברוקלין, תשמ״ח) ע׳ 425 ואילך.