בס״ד. יום ה׳, כ״ה אלול ה׳תשל״ד
הנחה בלתי מוגה
אתם נצבים היום כולכם לפני הוי׳ אלקיכם1, ולאחרי זה מפרט הכתוב ראשיכם שבטיכם גו׳ מחוטב עציך עד שואב מימיך, וידוע הדיוקים שבזה מרבותינו נשיאינו, דמאחר שכבר כללם בתחילה בתיבת כולכם, מה צריך לפרטם לאחרי זה ראשיכם שבטיכם גו׳ מחוטב עציך עד שואב מימיך, ובפרט שאומר אתם נצבים גו׳ לפני הוי׳ אלקיכם, והרי שם לכאורה לא ניכר שוע לפני דל2, השוה ומשוה קטן וגדול3, וא״כ איך שייך לומר אתם נצבים גו׳ לפני הוי׳ אלקיכם, וביחד עם זה מחלקם לפרטים, ראשיכם שבטיכם גו׳ מחוטב עציך עד שואב מימיך. ומבאר ע״ז כ״ק אדמו״ר הזקן בלקו״ת בתחילת הפרשה דפרשה זו קורין לעולם לפני ראש השנה4, ומרומז במילת היום דקאי על ראש השנה5, וזהו שתיקנו שיהיו קורין פרשה זו וסדרה זו לפני ראש השנה [דבזה מבארים6 מה שמבואר בקהלת רבה7 גבי פרשה זו דראוי׳ להיות תחילת הספר כו׳, ומבאר הטעם למה נאמרה כאן דוקא, כיון שהסדרה נכתבה בענין שתהי׳ הקריאה בתורה בסמיכות לפני ראש השנה], כי כאן מבאר ענין שבראש השנה, ולכן אומר שענין זה דנצבים כולכם (בבת אחת, וגם יש בזה גם הענין דחילוקי דרגות) ראשיכם גו׳ עד שואב מימיך, הנה זהו היום, דקאי על ראש השנה. וכידוע ההפלאה שבזה, שאפילו במתן תורה שעלי׳ נאמר8 וירד הוי׳ על הר סיני, הוא וכל פמליא דילי׳9, ועוף לא פרח ושור לא געה, כמבואר במדרש10 [דמה שהי׳ למטה הענין דעוף לא כו׳ הוא כי גם למעלה בעצמות ומהות הי׳ הענין דוירד], הרי אעפ״כ ביחד עם זה הי׳ משה מחיצה בפני עצמו אהרן מחיצה בפני עצמו וכו׳ עד בנ״י מחיצה בפני עצמם11, משא״כ בראש השנה הוא באופן נעלה יותר [דאע״פ שבאמירת פסוקי שופרות מזכירים הענין דמתן תורה12 – ויהי ביום השלישי וגו׳13, ובפרט לפי משל הידוע בזה14 שע״י תקיעת שופר מזכירין להמלך איך שהי׳ בשעה שחזר על כל אומה ולשון ולא קבלוה ער שבא לישראל וקבלוה15, הנה אעפ״כ ביחד עם ענין הזכרון דמתן תורה, יש מעלה נוספת בראש השנה שהיא מעלה שלא בערך], שמשה ואהרן נכללים יחד עם חוטב עציך ושואב מימיך – בתיבת כולכם.
ובזה מדייק רבינו הזקן (וכן הוא גם הענין בפשטות), דאע״פ שנצבים הוא היום, דקאי על ראש השנה, מ״מ קורין פרשה זו דוקא לפני ראש השנה, אף שלכאורה לפי ביאור זה היתה צריכה להיות הקריאה דפרשה זו בהיום שהוא ראש השנה. ומזה מובן שקריאת פרשה זו הרי זה הכנה לראש השנה, ומאחר שהכנה כל ענינה הוא שהיא צריכה להיות לפני הענין שאליו מכינים, לכן הנה הקריאה בתורה היא דוקא לפני ראש השנה. אמנם בקריאה זו צ״ל מעין המעמד ומצב אליו מכינים, ולכן קוראים אז ענין זה דראש השנה איך שהוא בתורה, דבזה ישנם ב׳ הנקודות שהם כולכם, וביחד עם זה מפרט חילוקי הדרגות שביניהם ראשיכם שבטיכם גו׳ מחוטב עציך עד שואב מימיך. דהנה ידוע הכלל (דתורה בכלל, ובפרט לפי ביאור תורת החסידות) דלכל ענין צ״ל הכנה מלמטה שהו״ע האתערותא דלתתא, ועכ״פ (באם אין בזה אתערותא לגמרי) צ״ל הכנה מעין הענין שצריך לפעול, כדי להכין המקום כו׳ בדוגמת הענין דלא שריא אלא באתר שלים16 [דאין הכוונה בזה שהאתר שלים הוא אתערותא, והיינו דלאחר שעלה ברצונו שיהי׳ באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא, הנה אז הוא בהכרח שע״י האתר שלים יבוא הענין דשריא (באתר שלים) שהו״ע האתערותא דלעילא, אלא הכוונה בזה הוא רק שמכינים מקום מוכן וכלי מוכן וכלי מוכשר שיוכל לקבל הגילוי, שאינו יכול להתגלות אלא באתר שלים], הרי עכ״פ ענין ההתעוררות מלמטה צריך להיות תמיד, דזהו כל ענין הבריאה, הוא כדי שלא יהי׳ נהמא דכסופא17.
והנה ענין זה בגלוי ע״י פעולה מלמטה נתחדש ביום הששי למעשה בראשית, דאז נתבטל הענין דאדם אין לעבוד את האדמה18 (דזה הי׳ עד יום הששי), שהרי ביום הששי הי׳ נעשה אדם בצלמנו כדמותינו19, שבזה הי׳ פעולת המטה, שאדם הראשון פעל בכל הבריאה אמירת באו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני הוי׳ עושינו20, שעי״ז גרם שלא יהי׳ נהמא דכסופא, שזה הי׳ בראש השנה. אמנם אעפ״כ אנו רואים שיש מעלה בכ״ה באלול דוקא, דבכ״ה באלול נברא העולם21, הרי שאז היתה התחלה לכל ענין הבריאה מאין ליש, ומבואר באגה״ק22 שזהו בכחו של המאור עצמו, בכחו של עצמות ומהות שלא קדמה לו סיבה ח״ו [משא״כ כל הבריאה שלאחרי זה נכללו בבראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ23, את השמים לרבות צבאי׳ ואת הארץ לרבות צבאי׳24, שהם כל הנבראים שבאו לאחרי זה]. הרי שבכ״ה באלול הי׳ החידוש שהוא רק בחיק הבורא, ובחיק הבורא עצמו הרי זה בדרגא שלא קדמה לו עילה וסיבה ח״ו, שכל זה הי׳ דוקא ביום הראשון שהוא כ״ה באלול. דלכן אנו רואים שגם ענין האור שאדם הי׳ צופה בו מסוף העולם ועד סופו25, שאור זה הי׳ נפלא לא רק בכמות כי אם בעיקר באיכות כמבואר בכ״מ בארוכה26. הנה גם זה הי׳ ביום הראשון דוקא [ואף שגם זה הי׳ לאחר ההתחלה דבראשית ברא, וכמבואר ברמב״ן23 דהלשון בראשית ברא מורה על בריאה יש מאין, ורק לאחרי זה הי׳ המאמר שבא בגילוי ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור27, מ״מ הרי זה הי׳ ביום הראשון דוקא], ואף שישנם דיעות שהאור הראשון האיר כמה ימים, שלדיעה א׳ האיר עד יום הרביעי וכו׳, כמבואר במדרשי חז״ל28, עכ״פ החידוש דאור שאדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו, דהיינו בריאתו, הנה האור הזה נברא ביום הראשון. הרי דלא זו בלבד שמעלה זו דבריאה מאין ליש הי׳ ביום כ״ה באלול, אלא אפילו איך שהוא לאחרי הבריאה מאין ליש, הרי בהיש גופא ישנם כמה בריאות וכמה מאמרות ופרטי פרטים כמבואר בשער היחוד והאמונה29 הענין דחילופי חילופין ותמורות דתמורות, הנה בזה גופא יש מעלה ביום הראשון, דאז דוקא הי׳ מאמר הראשון דיהי אור, ויהי אור. ויתירה מזו הנה אפילו המעלה שבבריאה גופא, לאחר שכבר יש סדר ההשתלשלות, ובסדר ההשתלשלות עצמו כבר ישנו הענין דהשתלשלות מדרגא לדרגא, דאין הכוונה בזה כדי להקטין ולצמצם הענין ח״ו, כי אם כדי לפעול שגם התחתון יוכל לקבלו, ועד שנעשה (כמו שהוא באכילת האדם) דם ובשר כבשרו30, דלכן צריך להיות האור לפי הכחות ולפי הכלים שלו, הנה גם זה נברא באור שנברא ביום הראשון, וכידוע תורת הבעש״ט בזה31. וזהו שבכל שאר המאמרים נאמר ויהי כן, משא״כ בבריאת האור נאמר ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור, דהפירוש בזה מביא באור תורה להרב המגיד32 מהזהר33. ומבאר, דבשעה שהי׳ מאמר השי״ת מכח מדת אלקים, יהי אור, נמשך מזה ויהי אור, באופן דגבורה וצמצום, אמנם תכליתה ותוכנה ותוך תוכנה וענינה הוא, כדי שלבסוף יוכל להתקבל באופן של אור. הנה כל אלו הדרגות [דיש מעלה נפלאה בכל אחת מהן] נבראו ביום הראשון דוקא. וזהו שגם כאשר אומרים בראש השנה זה היום תחלת מעשיך34, ונעשה אדם בצלמנו כדמותינו, אומרים ע״ז שהוא זכרון ליום ראשון, דאחד הביאורים בזה הוא, דקאי על יום ראשון דששת ימי בראשית שדוקא בו ישנם כל אלו הענינים.
וביאור הענין יובן מביאור פרטי הכתובים, שנאמרו בבריאת האדם [שהוא בריאה הכללית דכל הבריאה כולה, דלכן נאמר בו נעשה לשון רבים35, דכל הכחות נשתתפו בבריאתו, כדי שלאחרי זה יוכל להיות אצל האדם ומלאו את הארץ וכבשוה36, לכבוש את כל הענינים, כמרומז בסוגיא הידועה בסנהדרין37], נעשה אדם בצלמנו כדמותינו, דהענין כפשוטו בפשטות הדברים הוא, דכדמותינו אין זה אלא דמות (אָפּבילד), ובצלמנו הו״ע שמראה על עצם הדבר. דבכללות זהו החילוק בין זה לכה, דכשאומרים זה היינו [כמובא ברש״י בכ״מ38 וגם בפירושו על התורה39] כמורה באצבע ואומר זה א-לי (אַז דאָס איז דאָס), אמנם כשאומרים כה אין זה אלא כדוגמת הדבר, ועד שישנו הענין בדרגא נמוכה יותר – בכ׳ הדמיון. וכמבואר בלקו״ת40 בנוגע להחילוק בין כל הנביאים למשה, דכל הנביאים נתנבאו בכה נוסף עליהם משה שנתנבא בזה כו׳41 שהו״ע בצלמנו כדמותינו. וזהו גם החילוק בין כ״ה באלול לראש השנה, וכמבואר בלקו״ת42 דבכ״ה באלול נברא העולם בבחי׳ כה, כדמותינו, ואח״כ ע״י עבודת בנ״י (ובפרט כשנמשך בגלוי ע״י משה רבינו שאמר בגלוי למטה זה הדבר), פועלים ואמרתם כה לחי43, שנפעל ביום הששי שהוא יום בריאת האדם שעל ידו נפעל הענין דזה. דהחילוק בזה הוא כמובן בפשטות דעולם הוא מלשון העלם והסתר44, ואע״פ שמבין בעצמו בהתבוננות שכלית דאין דבר עושה את עצמו45, וא״כ בודאי יש מי שברא את העולם, הרי עדיין כל זה נשאר רק בשכלו, שהו״ע כדמותינו, שאינו יכול להיות מורה באצבע, כי זהו ענין השכל שיש בו מדידות והגבלות, ושייך אצלו ענין הקושיא שיכול להחליש הענין, ויתירה מזו דענין הקושיא שכלית הרי לא זו בלבד שהוא מקשה ע״ז ועצם הענין נשאר אצלו (וכמו שהענין הוא בתורה46), אלא שזהו אצלו באופן של תיובתא, שנפרך אצלו כל הענין47. דכל זה הוא מאחר שענין השכל הרי הוא במדידה והגבלה, דזהו כללות ענין העולם, דבשעה שיש לו התבוננות אמיתית הרי הוא מוכרח לבוא לידי החלטה דיש בעל הבית לבירה זו48, אבל מ״מ אין זה הענין דמורה באצבע, שהוא התאמתות כזו שאין שייך להחליש אצלו הענין, שהרי הוא עצמו רואה והוא עצמו מורה באצבע. עד שבא האדם ביום הששי למעשה בראשית, ופעל גם בכל העולם כולו יחד עם כל הנבראים וכל מציאות הבריאה שהי׳ אז (והי׳ עד אז באופן דכדמותינו) הענין דבואו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני הוי׳ עושינו.
והנה עי״ז פועל האדם ומגלה את התכלית של כל הבריאה באופן כזה דוקא, דהיינו שלא יהי׳ בזה נהמא דכסופא, כי אם ע״י עבודת האדם שענינו לעבוד את האדמה, המרמז לספירת המלכות49, שכולל כל סדר ההשתלשלות, ואומר ע״ז לעבוד גו׳ כי עבודה היא צורך גבוה50, שזה פועל שלילת הענין דנהמא דכסופא, כדי שיוכל האדם לפעול בהבריאה. ומטעם זה נאמר בהאדם בצלמנו כדמותינו – ב׳ הענינים (ואינו מספיק צלמנו בלבד, כי אז לא יהי׳ לו קשר וחיבור עם הבריאה), כי ע״י שיש בו גם הענין דכדמותינו, הנה זוהי השייכות והקשר והשליטה שיכול לפעול עי״ז בהבריאה. ופעולתו בהבריאה הרי זה לא רק באופן של שליטה ולמעלה מזה כו׳ אלא גם באופן נעלה יותר, דכשם שאומרים גבי בני ישראל ומלכותו ברצון קבלו עליהם51, כן פועל גם בהבריאה. וכמו שיהי׳ לעתיד לבוא דאדם הולך ללקוט כו׳ היא צווחת ואומרת שבת היום כו׳, היינו שהבריאה עצמה פועלת על האדם שיתנהג באופן דשבת (ווי אַ שבת׳דיקער איד), כפי שצריך להיות הנהגת העולם ביום השבת, כמבואר במדרשי רז״ל52. וזהו אחד הביאורים במה שנאמר נעשה אדם בצלמנו כדמותינו, (דמה שנאמר כדמותינו הוא) כי כוונת בריאת האדם, שהוא הי׳ אחור למעשה בראשית53, הוא כדי שיגבי׳ את כל המעשה בראשית במעמד ומצב שאין למעלה הימנו, וביחד עם זה צ״ל אצלו החיבור מב׳ הענינים, מצלמנו עד דמותינו, היינו שב׳ הענינים יהיו אצלו בהתאחדות ובבריאה אחת. כי עי״ז יכול להיות הממוצע, ועל ידו נעשה אחדות בהבריאה (בחי׳ כדמותינו) עם עצמותו ומהותו ית׳ (בחי׳ צלמנו), ובאופן שיהי׳ הוי׳ אחד ושמו אחד54, ולמעלה מזה בחי׳ אין עוד מלבדו55, ועד להאופן שמבואר בתניא56 דכל העולמות העליונים אינן פועלים שום שינוי באחדותו ית׳ בהבראם מאין ליש, כי כמו שהי׳ הוא לבדו הוא יחיד ומיוחד קודם הבראם כן הוא לבדו הוא יחיד ומיוחד אחר שבראם, שזהו אמיתית הענין איך שהוא, והאדם ע״י עבודתו צריך לגלותו עד שיהי׳ כן בגלוי בהבריאה למטה. והנה חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם, וכמבואר במשנה37 דלפיכך נברא האדם יחידי, דכמו שהאדם נברא יחידי כמו״כ הוא בכל אחד מישראל, ומטעם זה יש גם בכל אחד מישראל בעבודתו ב׳ הענינים דצלמנו ודמותינו, כי ענינו הוא שיעלה עצמו לדרגא הכי עליונה אלי׳ יכול להגיע, ויפעול כן גם על חלקו בעולם, יחד עם כל העולם כולו, ואפילו כמו שהוא עולם תחתון שאין תחתון למטה הימנו, לעשות מזה דירה לו ית׳57, וכמבואר58 בענין הדירה שהדבר נמצא בתוך הדירה בכל מציאותו בלי כל העלמות והסתרים, דכל זה פועלים בני ישראל ובתחתונים דוקא.
וזהו המעלה שבכ״ה באלול שבו נברא כל סדר ההשתלשלות וכל העולם כולו מאין ליש, דבזה (בהבריאה יש מאין) נמצא המאור בגלוי, בענין שאין תחתון למטה הימנו, כי הבריאה היא דוקא עי״ז שלא קדמה לו עילה וסיבה ח״ו. אמנם בריאה זו היתה באופן דכדמותינו דוקא (דהיינו בערך וביחס להבנה והשגה), שנברא באופן שכח הפועל יהי׳ בהעלם מהנפעל, דהטעם בזה הוא כנ״ל, כי זה שליחותו של האדם שנברא ביום ו׳ למעשה בראשית (ע״י המאמר דצלמנו וגם כדמותינו) לעשות לו (לעצמותו ומהותו) דירה (שיהי׳ באופן של דירה), ואיך פועל זה בהעולם, ע״י שפועל זה בעולם קטן זה האדם59 בעבודתו בעצמו, היינו בין בכחות המקיפים ובין בכחות הפנימיים (היינו מקיף הקרוב – אמנם גם מקיף הרחוק יש לו איזה שייכות לכחות הפנימיים), ואפילו בעצם הנפש שלמעלה גם מכחות מקיפים צ״ל עבודת האדם, דאע״פ שלכאורה אינו יודע באיזו דרך מוליכין אותו60, כי אינו יודע מצב עצם נפשו61, מ״מ גם בזה יש נתינת כח מלמעלה כו׳, וזהו הדיוק במ״ש אתם נצבים היום כולכם, לשון ניצב מלך62, דאע״פ שמצד עצמו אינו יודע באיזו דרך מוליכין אותו, מ״מ הקב״ה מלמעלה מעמידו במעמד ומצב באופן שעצם הנפש הוא בגילוי אצלו. ומ״מ (אע״פ שעבודתו הוא בענין צלמנו, שעיקר ענינו הוא עצם הנפש, שהוא בדוגמת העצם שלמעלה, וכידוע מאמר רבינו נשיאינו כ״ק מו״ח אדמו״ר עה״פ אתם נצבים היום כולכם63 דהעצם של איש פשוט למטה ממשיך בחי׳ עצמות דלמעלה, ומ״מ) העבודה בזה היא, להמשיך את בחי׳ בצלמנו בכחות מקיפים, וע״י הכחות מקיפים לכחות פנימיים, ועד לרגל שבנפש, וכהמשל שבלקו״ת בתחילת הדרוש דאתם נצבים, הדוגמא מרגל וראש. וכמו שהוא בכ״א מישראל בתור יחיד, כמו״כ הוא גם בכללות בנ״י שהם קומה שלימה ומתחלקים לראשיכם שבטיכם גו׳ מחוטב עציך עד שואב מימיך, דתכלית הכוונה בזה הוא שיהי׳ אתם גו׳ כולכם, כל הדרגות ביחד, ראשיכם שבטיכם גו׳ עד שואב מימיך, וכמו שהי׳ באדם הראשון כן הוא גם בכ״א (בתור יחיד) בעבודתו, שיהי׳ ב׳ הענינים ביחד ונעשו לאחדים, בפסוק אחד ובהמשך (הפסוקים) אחד ובענין אחד.
והנה מידי שנה בשנה חוזרים הדברים לקדמותם, ולכן כמו שהוא בענין יום ששי למעשה בראשית שבו הי׳ בריאת האדם, כמו״כ מידי שנה בשנה בכ״ה באלול נברא העולם, וביום הששי שלאחרי זה (דהיינו בראש השנה) נברא האדם, וחוזרים הדברים לקדמותם, שנמשך כל הענין מחדש. וכמבואר באגה״ק64 גבי מה דכתיב65 מראשית השנה ועד אחרית שנה, דבכל שנה ושנה יורד ומאיר כו׳ אור חדש ומחודש שלא הי׳ מאיר עדיין מעולם לארץ כו׳, ועד״ז הוא מידי שנה בשנה בנוגע לבריאת האדם ובנוגע לפעולת האדם בעולם, דהעולם נברא מידי שנה בשנה בכ״ה באלול, וכמבואר בחסידות66, וכן מובא67 שהי׳ מנהג אצל איזה אנשים שהיו לומדים בכל יום מתחיל מכ״ה באלול עד ראש השנה חלק הסדרה השייכת ליום זה. דבכ״ה באלול למדו פרשת בריאת יום ראשון, וביום השני פרשת בריאת יום השני כו׳, עד ראש השנה שבו למדו פרשת בריאת יום הששי. דמזה הוכחה דבכ״ה באלול מידי שנה בשנה חוזרים הדברים לקדמותם כפי שהי׳ בעת בריאת העולם. דענינו הוא כנ״ל, דאע״פ דביום הששי גילה אדם הראשון ענין העיקרי שבכל הבריאה (היינו שאין זה ענין של נהמא דכסופא אלא עבודה צורך גבוה), הרי מה שגילה היינו ענינו של בריאת יום הראשון כנ״ל. ולכן אמר לכל הבריאה (שכבר היתה לפני זה) בואו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני הוי׳ עושינו, ואפילו אור שנברא ביום ראשון שענינו הוא כדי שיהי׳ האדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו. וכן הוא מידי שנה בשנה, דהדיוק בזה הוא, דעבודה זו דחיבור כו׳ שיהי׳ בבחי׳ כולכם לפני הוי׳ אלקיכם [דבזה ישנו גם הרמז דהיינו הפנימיות דהוי׳ אלקיכם, ושם הם נצבים באופן דכולכם, וכנ״ל שהעצם דיהודי למטה תופס העצם שלמעלה (אַז דער עצם פון אַ אידן למטה נעמט דעם עצם שלמעלה)68], הנה בכל זאת הוא פועל בעצמו לפני ראש השנה.
ועל ידי זה שפועל כפי יכלתו ושרש נשמתו בימים שלפני ראש השנה, וגם יש נתינת כח ע״ז מלמעלה, וכנ״ל דנצבים הוא מלשון ניצב מלך, וכמבואר דזהו ענינו של כל חודש אלול שבו מאירים י״ג מדות הרחמים, כמבואר בקבלה69 ומובא בלקו״ת70, שהי״ג מדות הרחמים הם למעלה מסדר ההשתלשלות, דלכן אינם חוזרות ריקם71, דדבר ברור הוא שפועלים, ופעולתם היא באופן שאינם מתחשבים עם הנעשה בסדר ההשתלשלות כיון שהם למעלה מזה שלא בערך, שזהו הנתינת כח מלמעלה שמתחיל מראש חודש אלול. ובמיוחד לפי הביאור בנוגע לח״י אלול72 דח״י אלול היינו יום שנותן חיות בכל עניני אלול, שזהו דרגא נעלית יותר, ולמעלה מזה הוא בימי הסליחות, דהרי בכל חודש אלול הוא הזמן דמראה פנים שוחקות לכולם73, אמנם בימי הסליחות הרי זה כמאמר הבעש״ט74 שאז מוחל הקב״ה את עודף החוב (אַז דעמולט שענקט דער אויבערשטער דעם רעשט חוב), דהיינו למעלה מהנהגה דסדר השתלשלות כולו. ועאכו״כ בסמיכות לראש השנה, ועאכו״כ בשבת שלפני ראש השנה דמיני׳ מתברכין כולהו יומין75, דאזי מגיע לתכלית השלימות מצד עבודתו, שפועל האיחוד מב׳ הענינים דצלמנו וכדמותינו כפי שבאים בהמשך אחד ובענין אחד בתורה, וכנ״ל שאומר כולכם ומפרט ראשיכם גו׳ עד חוטב עציך ושואב מימיך. הנה לאחר עבודתו בעצמו לפני ראש השנה, נמשך בגלוי למטה עם כל התוקף ועם כל האופן כמו שזהו (מיט דעם גאַנצן שטורעם מיט׳ן גאַנצן אופן ווי דאָס איז) מצד למעלה בראש השנה הענין דתמליכוני עליכם76. דישראל מתחילים עבודתם כבר לפני זה, מתחיל מראש חודש אלול, דגם אז המלך נמצא בשדה73 [וכידוע הדיוק בזה דגם אז הוא באופן של מלך, ולכן רוצים להקביל פניו מאחר שהוא מלך], אלא שאין זה עדיין הדרגא והבקשה שבראש השנה תמליכוני עליכם, ומלוך על העולם כולו בכבודך77. ואז מקבל הקב״ה בקשתם, ופועלים עי״ז הענין דתמליכוני עליכם בפועל. וכמו״כ פועלים אז הענין דאתם נצבים כולכם, וביחד עם זה הפרטים דראשיכם שבטיכם גו׳ מחוטב עציך עד שואב מימיך, דמאחר שכבר ישנה לפני ראש השנה העבודה מלמטה בשלימות, אתר שלים בענין אתם נצבים כולכם גו׳ [שזהו בכ״א מישראל, שהרי תורת אמת מעידה על כאו״א אתם נצבים כולכם], שקוראים זה בתורה בשבת שלפני ראש השנה, הנה עי״ז פועלים שתהי׳ גם ההמשכה מלמעלה בדרגא הכי נעלית, שהרי מה שקוראים זה בתורה הוא מלשון קורא וממשיך כמבואר בתניא78. ולפי תקנת רבותינו נשיאינו79 מתחיל הקריאה (לימוד) בתורה מיד ביום ראשון דשבוע זה (שקוראים בשבת שלו פ׳ נצבים), דביום זה לומדים לפי השיעורים הידועים פסוק זה דאתם נצבים היום כולכם, דכל הסדרה נקראת על שמה, דזהו ענין טרח בערב שבת80 דעי״ז באים ליום השבת שלפני ראש השנה, שהוא שבת פ׳ נצבים, דהיינו שבא עי״ז להאופן דשבת שלפני ראש השנה שהוא למעלה מכל סדר ההשתלשלות [דבכלל שבת הוא באופן זה גם בכל שבתות השנה, ועאכו״כ בשבת כללי שלפני ראש השנה], ומזה נמשך שבראש השנה מכתירים בנ״י את הקב״ה בשמחה עצומה, וכמבואר בהמשך (ראש השנה) תש״ג81 שההכתרה באה בשמחה גדולה וביראת הרוממות, כמבואר בארוכה שם, והקב״ה מקבל בקשתם והכתרתם, ומתגלה באופן דכבוד מלכותך עלינו82, ולאחרי זה גם מלוך על העולם כולו בכבודך, דגם כאן מדייק לומר מלוך, דהיינו בדוגמת הענין דמלכותו ברצון קיבלו עליהם. ואז פועלים שגם ההתחלה דיום הראשון [עם כל העילוים והדרגות שהם רק ביום ראשון, כ״ה באלול, שבו נברא העולם, וכמדובר לעיל], הנה גם זה נותן כח בעבודת ראש השנה, דזהו ענין זכרון ליום ראשון.
ומזה נמשך לאחרי זה מידי יום ביומו, הוספה בעבודת ה׳ ע״י האדם למטה, שכל הענינים יהיו באופן דנצבים, דניצב הוא מלשון עמידה בתוקף, ששום דבר אינו מזיזו ממקומו (אַז קיין זאַך רירט אים ניט פון אָרט), בדוגמת מלך, דנצבים הוא מלשון ניצב מלך, כמבואר בחסידות בכ״מ83, וזה מחדיר אצלו (און דאָס נעמט באַ אים דורך) ומאחד אצלו הענין דכולכם, ועד לדרגא הכי נעלית בהענין דכולכם, שהוא עצם הנפש עם כחות הפנימיים, ועד לכח הכי תחתון שבו שהו״ע שואב מימיך, וכל זה הוא אצלו באופן דלפני הוי׳ אלקיכם, דבאור פני מלך חיים84. וממשיכים כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה, חיים רוחניים וחיים גשמיים, באופן דבני חיי ומזוני (ובכולם) רויחי, למטה מעשרה טפחים, מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה, וגם הענין דבאור פני מלך חיים בשלימותו בקרוב ממש, בגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו, שאז יהי׳ כדכתיב85 לא יהי׳ לך עוד השמש לאור יומם גו׳ והי׳ לך הוי׳ לאור עולם, דהוי׳ יהי׳ לאורם של ישראל, בדוגמת המבואר בענין אתם נצבים היום כולכם דמה היום הזה מאיר כן הוא גם בבנ״י86, דכאו״א מבנ״י מאיר, ועאכו״כ כמו שמאירים כללות בנ״י שמתגלה בהם (לא הענין דשמש לאור יומם, ועד לדרגא הכי נעלית שבשמש, כי אם) הוי׳ שמשך87. דכל זה נמשך למטה בתחתונים בעולם הזה התחתון שאין תחתון למטה הימנו, דדוקא שם נעשה דירה לו ית׳, ודוקא שם משלימים (מלשון שלימות88) את הימים דהשנה שעוברת, ומכינים לשנה החדשה, שיהי׳ בזה החידוש דאור חדש כו׳ שאין למעלה הימנו, כמבואר באגה״ק89. וע״י שיודעים את זה בימים האחרונים דשנה העוברת, הרי נעשה כבר מואר (ווערט דאָך שוין ליכטיקער) מיד בימים אלו שהם הכנה קרובה לראש השנה, ונעשה מואר (און ס׳ווערט ליכטיק) בעבודתו ברוחניות ובעבודתו בגשמיות, שעובדים את הוי׳ בשלימות ומתוך אור וחיות, וממשיכים כאמור שנה מאירה ושנה טובה ומתוקה, למטה מעשרה טפחים בפשטות כל הענינים.
__________
1) ר״פ נצבים (כט, ט). וראה גם ד״ה זה תשל״ט (לקמן ע׳ רג ואילך). וש״נ.
2) איוב לד, יט.
3) ל׳ הפיוט ״האוחז ביד״.
4) תוד״ה קללות – מגילה לא, סע״ב. רמב״ם הל׳ תפלה פי״ג ה״ב. טושו״ע או״ח סתכ״ח ס״ד. לקו״ת ר״פ נצבים (מד, א). ועוד.
5) לקו״ת ר״פ נצבים. פענח רזא ס״פ נצבים. מגלה עמוקות עה״ת נצבים ד״ה עשירי (ס, ד). וראה זח״ב לב, ב וברמ״ז שם. זח״ג רלא, א.
6) אוה״ת ר״פ נצבים.
7) פ״א, יב.
8) יתרו יט, כ.
9) ראה שמו״ר פכ״ט, ח. ועוד.
10) שמו״ר שם, ט.
11) מכילתא ופרש״י יתרו שם, כד.
12) ראה אבודרהם בטעמי התקיעות (הענין הראשון והשלישי).
13) יתרו שם, טז.
14) המשך וככה תרל״ז (קה״ת, תשע״ג) פ״ע (ע׳ פג-ד).
15) ע״ז ב, ב.
16) זח״ג צ, ב. וראה לקו״ת שה״ש כד, א ואילך. ובכ״מ.
17) ראה ירושלמי ערלה פ״א ה״ג. לקו״ת צו ז, ריש ע״ד. ובכ״מ.
18) בראשית ב, ה.
19) שם א, כו.
20) תהלים צה, ו. וראה פדר״א פי״א. זהר ח״א רכא, ב. ח״ג קז, ב. ועוד.
21) ראה פדר״א רפ״ח ובהגהות הרד״ל שם. ויק״ר רפכ״ט. פסיקתא דר״כ פסיקתא כג בחודש השביעי. יל״ש פינחס רמז תשפב. תוד״ה לתקופות – ר״ה ח, א. ר״ן (ד״ה בראש) וחדא״ג מהרש״א (ד״ה תנא) ר״ה טז, א. בחיי בראשית א, ג (ד״ה ויש).
22) סימן כ (קל, ריש ע״ב).
23) בראשית א, א.
24) פרש״י בראשית שם, יד.
25) חגיגה יב, א. ועוד.
26) ראה ספר הערכים – חב״ד (כרך ג) ערך אור שנברא כו׳ (ע׳ תקיב ואילך). וש״נ.
27) בראשית שם, ג.
28) ראה לקו״ש ח״י ע׳ 7 הערה 8. וש״נ.
29) בתחלתו ובסופו.
30) ל׳ התניא פ״ה (ט, ב).
31) כש״ט (הוצאת קה״ת) סרמ״ז (לב, ב).
32) ב, א-ב (בהוצאת קה״ת, תש״מ ואילך – סוס״ב). שם, סע״ב-ג (ס״ד). עט, ד (סו״ס קפג). וראה גם לקו״א להה״מ סנ״ט (יב, א-ב). סקט״ו (כו, סע״ב-ג).
33) ח״א קסז, א.
34) בתפלת מוסף דר״ה (ברכת זכרונות) – מר״ה כז, א.
35) ראה ספר הערכים – חב״ד (כרך א) ערך אדם ס״א (ע׳ קכו). וש״נ.
36) בראשית א, כח.
37) לז, א (במשנה).
38) ראה תענית בסופה ובפרש״י שם.
39) בשלח טו, ב.
40) מטות פב, סע״א ואילך.
41) ספרי ופרש״י ר״פ מטות.
42) נצבים מז, ב. וראה גם סה״מ ראש השנה ע׳ שג ואילך. וש״נ.
43) שמואל-א כה, ו.
44) ראה לקו״ת שלח לז, ד. ובכ״מ.
45) ראה חובת הלבבות שער היחוד רפ״ה. הובא ונת׳ בספר החקירה להצ״צ קה, א.
46) ראה לקו״ש ח״א ע׳ 116. ח״כ ע׳ 374. חט״ו ע׳ 232 ואילך. וש״נ.
47) ראה פי׳ רשב״ם ב״ב נב, ריש ע״ב. ועוד.
48) ראה ב״ר רפל״ט.
49) ראה לקו״ת במדבר ה, ב. מאמרי אדה״ז תקס״ה ח״א ע׳ שצט. ובכ״מ.
50) ראה עבוה״ק חלק העבודה בתחלתו. הובא בשל״ה שער הגדול (כט, ב ואילך). לקו״ש חי״ב ע׳ 239 הערה 10.
51) ראה בהנסמן בלקו״ש חט״ו ע׳ 237 הערה 60.
52) מדרש תהלים מזמור עג בסופו. ועוד.
53) ב״ר רפ״ח. ויק״ר רפי״ד.
54) זכרי׳ יד, ט.
55) ואתחנן ד, לה.
56) פרק כ (כו, רע״א).
57) ראה תנחומא נשא טז. בחוקותי ג. במדב״ר פי״ג, ו. תניא רפל״ו.
58) אוה״ת בלק ע׳ תתקצז. סה״מ תרל״ה ח״ב ע׳ שנג. וש״נ. המשך תרס״ו ס״ע ג. סה״מ תרע״ח ע׳ קצג.
59) תנחומא פקודי ג. זח״ג לג, ב. תקו״ז תס״ט (ק, ב. קא, א). וראה אבות דר״נ ספל״א.
60) ברכות כח, ב.
61) ראה לקו״ת ויקרא (הוספות) נ, סע״ד. מסעי צ, ב. ובכ״מ.
62) ל׳ הכתוב – מלכים-א כב, מח. וראה אוה״ת נצבים ס״ע א׳רא ואילך. ועוד.
63) סה״מ תש״ז ע׳ 256 ואילך. וראה כש״ט (הוצאת קה״ת) הוספות סקנ״ד (קז, ב) ואילך. וש״נ.
64) סימן יד.
65) עקב יא, יב.
66) ראה גם לקו״ש חט״ז ע׳ 488 הערה 54. שיחת מוצאי כ״ה אלול תשמ״ח (התוועדויות ח״ד ע׳ 351-2). וראה גם שיחת ש״פ נצו״י תשי״ג (לקו״ש ח״ד ע׳ 1353-4. שיחות קודש תשי״ג (ברוקלין, תש״ס) ע׳ 370-371).
67) ראה סידור יעב״ץ דיני חודש אלול אות כב. לקו״ש חט״ז שם. ועוד.
68) ראה סה״מ תרכ״ז ע׳ תיג. לקו״ש ח״ד ע׳ 1145.
69) ראה מ״ח מס׳ אלול פ״א מ״ג. פע״ח שער (כד) ר״ה בתחלתו.
70) פ׳ ראה לב, סע״א. לג, סע״א.
71) ר״ה יז, ב. פרש״י תשא לג, יט.
72) ראה לקו״ש חי״ט ע׳ 250 ואילך. וש״נ.
73) לקו״ת שם לב, ב.
74) כש״ט (הוצאת קה״ת) הוספות סק״ה (צו, ב). וש״נ.
75) ראה זח״ב סג, ב. פח, א.
76) ר״ה טז, סע״א. וש״נ.
77) נוסח תפילת העמידה דר״ה ויוהכ״פ.
78) ספל״ז.
79) ראה ״היום יום״ יט טבת. ובכ״מ.
80) ע״ז ג, סע״א.
81) סה״מ תש״ג ס״ע 6.
82) ע״פ נוסח תפילת מוסף דיו״ט וימים נוראים.
83) אוה״ת שבהערה 62. אוה״ת ויצא (כרך ה) תתלט, א ואילך.
84) משלי טז, טו. וראה לקו״ת שם. בלק עב, ב. מסעי צג, ב.
85) ישעי׳ ס, יט.
86) ראה תנחומא ר״פ נצבים.
87) ע״פ ל׳ הכתוב – ישעי׳ ס, כ.
88) ראה לקו״ת פ׳ ראה ל, רע״ג. וש״נ.
[סה"מ דברים ח"ב ע' קסה ואילך]
נדפס בסה״מ תשל״ד ע׳ 215 ואילך.