בס״ד. מוצאי ש״פ קרח, ג׳ תמוז ה׳תשל״ח
הנחה בלתי מוגה
יהי הוי׳ אלקינו עמנו כאשר הי׳ עם אבותינו אל יעזבנו ואל יטשנו1, והנה תפילה זו אמרה בעל הגאולה בקשר לג׳ תמוז, שאז אמר תפילה זו עם הביאור, כמבואר בארוכה בהקונטרסים2. ומובן גם בפשטות שייכות תפילה זו להמעמד ומצב שהי׳ אז, דהנה הכוונה בתפילה זו אינה לעצם הענין דיהי הוי׳ אלקינו עמנו גו׳ אל יעזבנו גו׳, שהרי ע״ז אין צריך לבקשה כלל, כי דבר פשוט הוא, וכמ״ש3 כי לא יטוש ה׳ עמו ונחלתו לא יעזוב, אלא הכוונה בבקשה זו היא, שבאיזה מעמד ומצב שיהי׳, יהי׳ ענין זה (דיהי הוי׳ אלקינו עמנו גו׳ אל יעזבנו גו׳) בגלוי למטה מעשרה טפחים, ועד״ז הי׳ המעמד ומצב אז (כאשר אמר תפילה זו), שהי׳ נצרך שיהי׳ ענין זה (דיהי הוי׳ אלקינו עמנו גו׳) בגלוי ובטוב הנראה והנגלה, הן בנוגע לבעל הגאולה עצמו והן בנוגע לבעל הגאולה כפי שהוא יחיד שהרבים צריכין לו4, שלכן אמר תפילה זו בלשון רבים (עמנו, אל יעזבנו ואל יטשנו). ויתר על כן, ע״פ מה שאמר בהביאור מובן שכוונתו היתה לכל בנ״י שהיו באותו מעמד ומצב, ולכל בנ״י שהיו באותה המדינה, ועד לכל ישראל שבכל העולם כולו, ועד לכל ישראל עד סוף כל הדורות (כמובן גם ממכתביו ושיחותיו של בעל הגאולה שלאחרי זה5). וזוהי השייכות דתפילה זו (דיהי הוי׳ אלקינו עמנו גו׳) לג׳ תמוז.
והנה במ״ש יהי הוי׳ אלקינו עמנו גו׳ אל יעזבנו ואל יטשנו מדייק בזה בעל הגאולה (במאמרו ד״ה זה6), דצריך להבין דלאחר שאומר יהי הוי׳ אלקינו עמנו גו׳, הרי ע״י העבודה דתפילה ממשיכים זאת, א״כ מהו אומרו אל יעזבנו ואל יטשנו, דמשמע מזה דהגם שפועלים בקשה זו דיהי הוי׳ אלקינו עמנו וגו׳ מ״מ יכול להיות עזיבה ונטישה, ולזאת היא הבקשה דאל יעזבנו ואל יטשנו. וביותר צריך להבין, דהנה נת״ל שהבקשה יהי הוי׳ אלקינו עמנו גו׳ פירושה שיהי׳ זה בגלוי ממש. כי בעצם הענין מאי קא משמע לן שיהי הוי׳ אלקינו עמנו, הרי מבואר במ״א7 בארוכה שבשעת מתן תורה כשאמר הקב״ה אנכי הוי׳ אלקיך8, הנה דיבורו של הקב״ה חשיב מעשה9, ואז נהי׳ שם הוי׳ [והיינו, כפי שהוי׳ כולל בעצמו ההשפעה מבחי׳ אנכי, וגם בחי׳ אנכי כפי שנמשכת ע״י שם הוי׳] אלקיך, היינו, כחך וחיותך של כאו״א מישראל. וענין זה הוא נעלה עוד יותר מיהי הוי׳ אלקינו עמנו גו׳, כי כאן הוא אומר רק עמנו, משא״כ במתן תורה נאמר אנכי הוי׳ אלקיך, דהוי׳ נהי׳ כחך וחיותך. אלא בהכרח לומר שהכוונה היא לענין הגילוי כנ״ל. וע״ד מה שבכללות הענין דמתן תורה הרי היתה נתינת התורה בתכלית השלימות (כמבואר בתניא10, ומובן גם בפשטות), ואעפ״כ ישנו אח״כ מה שהתלמיד ותיק מחדש בתורה (אף שגם זה ניתן למשה בסיני11), ועד״ז הוא במעשה המצוות, דאף שניתנו בתכלית השלימות במתן תורה, מ״מ, מכיון שקיום המצוות הוא בעולם הזה התחתון, הרי הם מוגדרים בהגדר דזמן ומקום, ובפרט המצוות שצריך לקיימן בהיותם בארץ נושבת12 שאז יצאו מהמעמד ומצב שלפני זה [שהיו דור דעה13, וניתנה להם התורה, מפני שהיו אוכלי המן, וכמאמר14 לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן] ובאו לארץ נושבת, הרי בזה הם מוגדרים בגדר עיקרי דזמן ומקום. ובפרט בזמן הגלות, דמפני חטאינו גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו15, דגם אז ישנה עיקר העבודה השייכת לזמן הגלות. ומובן שאין זה סותר למה שבמתן תורה כבר ניתן הכל בתכלית השלימות, דכל הנותן בעין יפה נותן16, כי כל אחד מישראל צריך להוציא הענינים אל הגילוי ע״י עבודתו, עד שיהי׳ גלוי לכל העמים למטה מעשרה טפחים, ועד שיהי׳ אתהפכא חשוכא לנהורא ומרירו למיתקא17, היינו, דבמקום שלפני זה הי׳ חשוכא ומרירו גופא יהפכו לנהורא ומיתקא. ועד״ז יובן בעניננו, דהבקשה יהי הוי׳ אלקינו עמנו גו׳ פירושה דזה שניתן בשעת מתן תורה שיהי׳ אנכי הוי׳ אלקיך, כחך וחיותך, דהכוונה בזה היא לכחות הגשמיים, עד לכחות הגוף (כמובן משולחן ערוך אורח חיים בתחילתו18), הנה זה יהי׳ בגלוי ובמעשה בפועל למטה מעשרה טפחים. [כי כוונת התורה היא שיבוא במעשה בפועל, ועד שגדול תלמוד שמביא לידי מעשה19, ואדרבה, המעשה הוא העיקר20].
והנה בכדי שעבודה זו תהי׳ בנקל יותר, הנה ע״ז היא הבקשה דיהי הוי׳ אלקינו עמנו כאשר הי׳ עם אבותינו גו׳, דהכוונה באבותינו היא (כפירוש מפרשי התנ״ך עה״פ21) לאנשי דור המדבר שהיתה השכינה שורה עמהם בתמידות, כמובן בפשטות הענינים, ועד״ז היא הבקשה שיהי׳ כן אצל כאו״א מישראל בכל מקום ובכל זמן, שעי״ז תהי׳ העבודה הנ״ל בנקל יותר. ועפ״ז צריך להבין ביותר שאלה הנ״ל, דלאחר שאומר יהי הוי׳ אלקינו עמנו, מהו אומרו אל יעזבנו ואל יטשנו, דכיון שיהי הוי׳ אלקינו עמנו פירושו הוא שיהי׳ בגלוי ממש, וע״י עבודת האדם ממשיכים זאת, א״כ מה צריך עוד להבקשה דאל יעזבנו. והרי דברים קל וחומר, ומה בנוגע למנה ומאתיים שהם בערך זה לזה (ורק שמאתיים הם פעמיים מנה) אומרים דבכלל מאתיים מנה22, הרי כל שכן וקל וחומר בעניננו דיהי הוי׳ אלקינו עמנו הו״ע שאינו בערך כלל לגבי הענין דאל יעזבנו גו׳. שהרי הוי׳ אלקינו הם שמות הקדושים שבהם מלובש עצמות א״ס, וכידועה תורת הבעש״ט והרב המגיד ואדמו״ר הזקן (כנדפס ע״י בעל הגאולה23) במ״ש24 בכל קראנו אליו ואמרו רז״ל25 אליו ולא למדותיו, דהתפילה היא לעצמות א״ס המלובש בהשמות. וא״כ אינו מובן למה צריך עוד להבקשה דאל יעזבנו ואל יטשנו. עוד צריך להבין אומרו אל יעזבנו ואל יטשנו, דלכאורה הוא בסדר הפוך מלשון הכתוב (המובא לעיל) כי לא יטוש ה׳ עמו (ואח״כ) ונחלתו לא יעזוב. וביותר אינו מובן ע״פ מה שתרגם יונתן עה״פ (אל יעזבנו גו׳) לא ישבקיננא ולא ירחקיננא, היינו דאל יעזבנו פירושו כפשוטו שלא יעזבנו, ואל יטשנו פירושו שלא ירחיקנו. כי ענין העזיבה יכול להיות גם כשנמצא בסמיכות מקום (גשמי, או כבעניננו, סמיכות מקום רוחני), וע״ז מוסיף ואל יטשנו, שלא יהי׳ ענין הריחוק. דעפ״ז דורש סדר הכתוב יתר ביאור, דלאחר אומרו אל יעזבנו, שלא יהי׳ ענין העזיבה כל עיקר, הרי זה ודאי כולל שלא יהי׳ ריחוק, ומהו אומרו אח״כ גם ואל יטשנו.
והענין הוא, דתוכן הבקשה דיהי הוי׳ אלקינו עמנו קאי על העבודה בפועל, דע״ז היא הבקשה יהי הוי׳ אלקינו עמנו בעבודתנו, היינו שזה קאי על הענינים המכינים את האדם לעבודתו בעולם הזה, וע״ז מוסיף שבשעה שעוסק בעבודת הבירורים בעולם הנה אל יעזבנו ואל יטשנו. דמכיון שכל הדרכים בחזקת סכנה26, הרי יכול להיות שיטעה וכו׳, הרי ע״ז הם ב׳ הבקשות דאל יעזבנו ואל יטשנו. דהבקשה אל יעזבנו קאי שלא יטעה בעניני עבודתו ללכת בדרכי ההפלאה מאתו (שעדיין אינו שייך לזה), והבקשה ואל יטשנו היא להיפך, שלא יפול רוחו עליו ויבוא לידי יאוש באומרו מי אני ומה אני ואיך אוכל לפעול בזה. וכמבואר במאמר בעל הגאולה הנ״ל27.
והנה מבואר בכמה מקומות דכאשר ישנה בקשה על השפעה מלמעלה, הנה נוסף לענין הבקשה והתפילה צריך לעשות כלי למטה, שזהו ענין אתערותא דלתתא, ומזה מובן גם בנוגע לבקשה זו דיהי הוי׳ אלקינו עמנו כאשר הי׳ עם אבותינו אל יעזבנו ואל יטשנו, שצריך לעשות כלי למטה בשביל המשכה זו. והענין הוא, דבכדי שתהי׳ העבודה בפועל צריך שיהי׳ לפני זה ענין ההתבוננות. וזהו ענין יהי הוי׳ אלקינו עמנו כאשר הי׳ עם אבותינו דקאי על חכמה ובינה (כמבואר במאמר הנ״ל27), ששם הו״ע ההתבוננות, ומשם נמשך אח״כ במדות, שעיקר העבודה בזמן הזה הוא בענין בירור המדות, דהמוחין הם בבחי׳ הנסתרות להוי׳ אלקינו28 ויתגלו לעתיד לבוא כשתהי׳ גם ארץ קיני קניזי וקדמוני, כמבואר בד״ה אל תצר את מואב לאדמו״ר האמצעי29 פרטי הביאורים בזה, ומזה נמשך אח״כ בהעבודה במעשה בפועל, דשם הוא הענין דאל יעזבנו ואל יטשנו. וע״י שעובד עבודתו באופן הנ״ל, הנה זה נעשה הכלי שיומשך גם מלמעלה דיהי הוי׳ אלקינו עמנו כאשר הי׳ עם אבותינו אל יעזבנו ואל יטשנו.
ולהבין כל זה, יש להקדים תחילה מ״ש30 הוי׳ מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי, וכתיב31 כי חלק הוי׳ עמו, היינו בלשון התניא32 דנפש השנית בישראל היא חלק אלוקה ממעל ממש. [וענין זה הוא שלא בערך למעלה יותר מיהי הוי׳ אלקינו עמנו, דיהי גו׳ עמנו מורה על ב׳ ענינים נפרדים שמתקרבים זה לזה, משא״כ מ״ש הוי׳ מנת חלקי וגו׳ קאי על נפש השנית בישראל שהיא חלק אלוקה ממעל ממש, כנ״ל]. וע״פ מה שנת״ל שכל ההמשכות שלמעלה צריך לעשות כלי לזה, מובן שגם בענין זה צריך לעשיית כלי. והענין הוא, דהנה איתא במדרש33 עה״פ34 חלקי הוי׳ אמרה נפשי, למה הדבר דומה למלך שנכנס למדינה והיו עמו דוכסין ואיפרכין ואיסטרטליטין והיו גדולי המדינה יושבים באמצע המדינה, חד אמר אנא נסיב דוכסין לגבי וחד אמר אנא נסיב איפרכין לגבי וחד אמר אנא נסיב איסטרטליטין לגבי, הי׳ פיקח אחד לשם אמר אנא נסיב מלכא דכולא מתחלפין ומלכא אינו מתחלף. ומבואר בזה במאמר אדמו״ר מהר״ש את הוי׳ האמרת גו׳35, וכן לפני זה באור התורה36 ובכמה מקומות37, דלכאורה אינו מובן מה צריך לזה פיקחות כל כך, שהרי אפילו מי שאינו פיקח יודע ג״כ שטוב לעבוד למלך מלדוכס, לפי שהמלך הוא גדול הרבה מהדוכסין ואיפרכין שהם ג״כ עבדים לו, וא״כ כאשר לוקחים את המלך הרי ישנם בזה במילא כל הענינים שלמטה מזה, ומה צריך לענין הפיקחות. ומבאר בזה38, דאף שהדוכסין מתמנין ע״י המלך, מ״מ הרי לגבם אין צריך להיות בטל לפניהם. ועד״ז יובן ג״כ מ״ש חלקי הוי׳ אמרה נפשי, שישראל בחרו בהקב״ה, דאף שבלעו״ז אין צריך לענין הביטול [ובפרט ששם הכל הוא חינם מן המצוות39, שזה כולל שאפשר להישאר במציאותו ובישותו], מ״מ הפיקח שבהם אמר אנא נסיב מלכא, חלקי הוי׳ אמרה נפשי. והנה מ״ש חלקי הוי׳ אמרה נפשי ישנו בדקות יותר גם בעבודת הצדיקים [ועמך כולם צדיקים40], היינו, שלא ירצו בכל ההארות וההמשכות שגם בערך המלך נקראים הם דוכסין וכו׳ (שזה מורה על מעלתם), כי אם אנא נסיב מלכא, שלוקח את המלך עצמו. והטעם לזה מבאר במדרש שם שכולא מתחלפין ומלכא אינו מתחלף. והענין הוא, דכל ההארות וההמשכות, גם הארות והמשכות הכי עליונות, הרי גם בהם שייך ענין החילוף, וכהלשון שמביא בלקו״ת מהספרים שלפני זה41 דכל הוה נפסד, דמכיון שהוא נברא הרי מוכרח שיבוא להפסידות (היפך הבריאה) כיון שפעם לא הי׳ במציאות. [אלא שבכח הבורא אפשר שיהי׳ נצחי, וכן הוא בכאו״א מישראל שהם מעשה ידי להתפאר40, שזהו ע״י הקב״ה שהוא למעלה מהזמן, שלכן גם כשנמשך בזמן הוא באופן נצחי, כמ״ש42 ואתה הוא ושנותיך לא יתמו]. וכיון שמלכא אינו מתחלף, לכן אפילו בעניני קדושה אין סומכין ואין מסתפקים בעניני המשכות וכו׳, כי אם בוחרים דוקא בהמלך עצמו. וכידועה תורת הבעש״ט43 עה״פ44 תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה׳ ישפוך שיחו, דתפילת העני היות שהיא בביטול, לכן לפני ה׳ דוקא ישפוך שיחו, אנא נסיב מלכא. ועבודה זו דחלקי הוי׳ אמרה נפשי היא הכלי שיומשך עי״ז מלמעלה הוי׳ מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי.
וזהו ג״כ מ״ש בפרשת השבוע45 אני חלקך ונחלתך, שזהו מה שהקב״ה אמר לשבט לוי, אבל זה שייך לכאו״א מישראל, וכידוע פסק דין הרמב״ם46 דלא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להיבדל לעמוד לפני ה׳ לשרתו ולעבדו כו׳ הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהי׳ ה׳ חלקו ונחלתו לעולם כו׳ כמו שזכה לכהנים וללויים, הרי דוד ע״ה אומר הוי׳ מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי. ויתר על כן (לא רק כמשמעות פשטות לשון הרמב״ם, כי אם), דלא רק מי שנדבה רוחו אותו וכו׳ כמו שבט לוי, כי אם כאו״א מישראל כאשר מקיים איזו מצוה הרי זה ענין של מסירות נפש כמבואר בתניא47, שאז הוא פונה מכל עניני עולם הזה ולומד ענין בתורה ומקיים מצותו של הקב״ה, שמצוה היא לשון צוותא וחיבור48 שזהו ענין לעמוד לפני ה׳ וכו׳ כמבואר בתניא49 שיחוד זה למעלה הוא נצחי לעולם ועד. וגם למטה, הרי ע״י שמקשר עצמו עם עצמות ומהות (מצוה מלשון צוותא וחיבור), שזהו ענין לעמוד לפני ה׳, הנה עי״ז מתגלה אצלו הענין דחלק הוי׳ עמו, חלק אלוקה ממעל ממש, ונמשך במחשבה דיבור ומעשה שלו בתורה ומצוותי׳, ונהי׳ באופן נצחי, ובמילא נעשה אני חלקך ונחלתך מצד מעמד ומצב זה, ואח״כ נמשך בגלוי עכ״פ באופן של המשכה לאחרי שלמד ענין אחד בתורה או קיים מצוה אחת. ועי״ז ישנו חילוק גם בגשמיות העולם, שאז מלאכתו נעשית ע״י אחרים כמ״ש50 ועמדו זרים ורעו צאנכם51. ואין זה ענין נסי, כי אם ענין של הנהגה בעולם הזה, כמ״ש בתורה שבכתב50 שכן יהי׳ לעתיד, שזה בא ע״י מעשינו ועבודתינו במשך זמן הגלות52. [וע״ד הנ״ל בענין אנא נסיב מלכא, דכאשר בוחר בהמלך, שמצד המלך הרי יברכך הוי׳53, הנה אז אף שאין סומכין על הנס54 ובמילא חושב הוא שצריך להמזלות כדי שע״י חרישתו וזריעתו יהי׳ ואספת דגנך וגו׳55, הנה מכיון שהוא פיקח ואמר אנא נסיב מלכא, ולמעלה יותר עושין רצונו של מקום, הרי מלאכתו נעשית ע״י אחרים]. וזה בא, כאמור, ע״י כל מצוה שמקיים, שזהו ענין של מסירות נפש כנ״ל, וע״י כל פעם שלומד עוד הפעם תורה או מקיים עוד הפעם מצוה, הרי עבודתו שלאחרי זה היא בקלות יותר מכיון שנתעלה.
וזהו תוכן הבקשה דיהי הוי׳ אלקינו עמנו גו׳. דנוסף לזה שישנו העיקר, דחלק הוי׳ עמו, חלק אלוקה ממעל ממש, והוא מחי׳ את כאו״א מישראל בפשטות (כמובן מאריכות הביאור באגה״ת56 ובכמה מקומות), הנה נוסף לזה הבקשה היא שזה יהי׳ בגלוי, שיומשך בהוי׳ אלקינו כאשר הי׳ עם אבותינו שהם חכמה ובינה שבאדם, ועמנו, היינו כללות ענין האדם שהוא המדות שלו והלב שהוא מקור המדות, הרי לבא פליג לכל שייפין57, וכיון שהמעשה הוא העיקר, צריך שיומשך אח״כ בעלמא דפרודא שבאדם שזהו ענין הלבושים שלו, שלכן נקראים לבושים כי אינם חלק מגוף האדם, שכל חלק של הגוף מקבל חיות מהנפש שבתוכו שקיומה הוא ע״י הנפש האלקית, משא״כ הלבושים מקבלים חיות מצד עצמם. וזהו ענין אל יעזבנו ואל יטשנו, דקאי על הלבושים. היינו דנוסף לזה שהוא בשלימות בפנימיות הענינים, ועד שבכל מעמד ומצב שהוא הרי נשמתו היא כאשר היתה באמנה אתו ית׳58, וזה נמשך גם בשלימות בהמוחין חכמה ובינה שלו, וגם בז׳ המדות שבהן הוא עיקר עבודת האדם (כמו שהעולם נברא ע״י שבעת ימי הבנין, ועד״ז בתורה (שגדול לימוד שמביא לידי מעשה) הרי חצבה עמודי׳ שבעה59), הנה נוסף לזה צריך שיומשך זה גם בהלבושים, ובזה צ״ל אל יעזבנו ואל יטשנו, בשני הענינים שנת״ל, שלא יטעה בעניני עבודתו ללכת בדרכי ההפלאה מאתו, וכן להיפך שלא יפול רוחו עליו.
והנה ענין זה מתאים עם פירוש התרגום שהובא לעיל. והענין הוא, דאל יעזבנו קאי על ענין העזיבה כפשוטה, היינו שעוזב אותו אבל אינו בריחוק ח״ו, שאז יכול לטעות בעניני עבודתו וללכת בדרכי ההפלאה מאתו, בענינים שאינן בערכו לעת עתה. היינו, דמכיון שרואה שהקב״ה הוא עמו ועזב אותו וסומך עליו, הרי יכול לבוא לעניני הפלאה וכו׳ שאינם בערכו. ועד״ז בקצה השני, ואל יטשנו, שלא יהי׳ באופן של ריחוק. היינו דמזה שטועה בקו החסד ועושה ענין בלתי רצוי (כנ״ל), הנה מזה נמשך (ע״י צמצום) גם בקצה השני (קו הגבורה), שיכול ליפול ביאוש ולטעון מה אני ומי אני, ועד שנדמה לו ע״פ החשבון צדק שבנפשו שאינו יכול למלא שליחותו של הקב״ה, וע״ז היא הבקשה ואל יטשנו.
ובזה יובן סדר הכתוב, דבתחילה הבקשה היא שיהי׳ הוי׳ אלקינו עמנו כאשר הי׳ עם אבותינו שזהו ענין המוחין, ואח״כ נמשך בעמנו, ענין המדות, ואח״כ נמשך בעבודת הבירורים בתחילת הבירורים ודקות הבירורים, שע״ז היא הבקשה דאל יעזבנו, ואח״כ נמשך עד לאל יטשנו, שזה קאי על בירורי הפכים קטנים שבעקבתא דעקבתא דמשיחא, שהוא בדוגמת העקב שברגל ששם החיות הוא מצומצם ביותר60 עד קצה הכי תחתון שאין תחתון למטה ממנו, וגם שם הוא במצב של אל יטשנו, אף שע״פ התורה צריך להתעסק עם דבר רחוק ביותר שאין תחתון למטה ממנו.
וזהו ענין התפילה שהתפלל בעל הגאולה בג׳ תמוז והסבירה בזמן ובמקום ההוא, וזה נוגע (כמבואר במכתבו בנוגע להגאולה5, דלא אותי בלבד גאל הקב״ה, אלא) לכל אחד ואחד מישראל עד אשר בשם ישראל יכונה, מכיון שישנם מרביצי תורה והרבצת התורה. וע״ז היא הבקשה דאל יעזבנו ואל יטשנו, דכיון שהמדובר הוא בנוגע לעבודה בפועל, דעיקר החידוש בהעבודה הוא כמודגש בתניא61 שהיא בעולם הזה התחתון שאין תחתון למטה ממנו, היינו שעיקר המעלה שהוא בענינים שבמעשה רבה לגבי ענינים שבמעשה זוטא, עאכו״כ שישנה מעלה במצוות שבמעשה ודיבור לגבי מצוות שבמחשבה והבנה והשגה, ועיקר המעלה הוא בהעבודה בענינים חומריים לעשות מהם גשמיים ומגשמיים רוחניים. וע״ז היא הבקשה שבשעה שעוסק בענינים חומריים שלא יפעל זה עליו ריחוק מעניני אור וצורה ורוחניות. דנוסף לזה שאינו טועה בקו ההפלאה כאשר הקב״ה עוזבו למראית עין ומביט עליו ובוחן כליות ולב אם עובדו כראוי62, שאז ניכר אצלו כחו מה שיכול לפעול, עד שהבו גודל לאלקינו63, דמוסיף כח בגבורה של מעלה64, הנה נוסף לזה, מכיון שעיקר העבודה הוא בהתחתון שאין תחתון למטה ממנו, הנה שם צריך לשמור (באַוואָרענען) את הקצה השני, שבהיותו במקום רחוק לא יהי׳ באופן רחוק מרוחניות, שלא יהי׳ רחוק מעניני אלקות.
וכן תהי׳ העבודה באופן כזה אצל כל ישראל, מתכלית העילוי שבהם עד לאשר בשם ישראל רק יכונה, שתקויים בהם ברכת צדיק נשיא דורנו שיהי הוי׳ אלקינו עמנו כאשר הי׳ עם אבותינו אל יעזבנו ואל יטשנו, ועד שנמשך למטה בגלוי. ובזה ישנו עוד פירוש שהוא לשון עתיד והבטחה, וע״ד המבואר בתו״א65 עה״פ66 ואהבת את הוי׳ אלקיך שישנם בזה ב׳ פירושים, א׳ לשון ציווי (דו זאָלסט ליב האָבן), ב׳ לשון עתיד והבטחה (דו וועסט ליב האָבן), הנה עד״ז הוא בפסוק זה (יהי הוי׳ אלקינו עמנו גו׳) שישנו גם הפירוש שהוא לשון עתיד והבטחה. וההבטחה תקויים בלשון הרמב״ם67 מיד הן נגאלין, ע״י יפוצו מעיינותיך חוצה68, שזה הי׳ עיקר חידושו של כ״ק מו״ח אדמו״ר בעל הגאולה, שגם בהחוצה יגיעו כל עניני יהדות, תורה ומצוותי׳, עד גם ענינים של מעיינות, ועד שהמעיינות עצמן יהיו שם. וקאתי מר דא מלכא משיחא68, שאז יראו בעיני בשר שה׳ אלקינו עמנו ולא יעזבנו ולא יטשנו, למטה מעשרה טפחים, בעגלא דידן.
__________
1) מלכים-א ח, נז.
2) קונטרס יד בתחלתו (סה״מ קונטרסים ח״א קעה, ב). לקו״ד ליקוט לז בסופו (לקו״ד ח״ד תרצא, ב). נדפס אח״כ גם בסה״ש תרפ״ז ע׳ 169. סה״מ תרפ״ז ס״ע קצה-ו.
3) תהלים צד, יד.
4) ראה מו״ק כא, א.
5) ראה סה״מ תרפ״ח ע׳ קמו ואילך. תש״ח ע׳ 263 ואילך. אגרות-קודש אדמו״ר מהוריי״צ ח״ב ע׳ פ ואילך.
6) סה״מ תש״י ע׳ 51 ואילך.
7) ראה לקו״ת ר״פ ראה. אוה״ת יתרו ע׳ תתצט ואילך.
8) יתרו כ, ב. ואתחנן ה, ו.
9) ראה ב״ר פמ״ד, כב.
10) פל״ו (מו, א).
11) ראה מגילה יט, ב. ירושלמי פאה פ״ב ה״ד. שמו״ר פמ״ז, א. הנסמן בלקו״ש חי״ט ע׳ 252.
12) ל׳ הכתוב – בשלח טז, לה.
13) זח״ב סב, ב. לקו״ת שלח לז, ב. וראה גם במדב״ר פי״ט, ג. תנחומא חוקת ו. פסיקתא רבתי פ׳ פרה פיסקא ט.
14) מכילתא ר״פ בשלח. שם טז, ד. ילקוט שמעוני שם רמז רכז. רנח. ועוד.
15) נוסח תפלת מוסף דיו״ט.
16) ראה ב״ב נג, א.
17) ראה זח״א ד, א. תניא פכ״ז.
18) ס״ה.
19) קידושין מ, ב.
20) אבות פ״א מי״ז.
21) מצו״ד עה״פ.
22) ב״ק עד, א.
23) סה״מ תש״ט ע׳ 100. ״היום יום״ יא תשרי. וראה כש״ט (הוצאת קה״ת) הוספות סימן כו (עו, ב ואילך), ובהערות שם.
24) ואתחנן ד, ז.
25) ספרי – הובא בפרדס שער (לב) הכוונה רפ״ב. וראה בחיי דברים ד, ז. וראה סידור (עם דא״ח) שער הק״ש פה, ב ואילך. וראה גם לקו״ת ויקרא (הוספות) נא, ג ואילך. אמרי בינה פתח השער פט״ז ואילך. שרש מצות התפלה פ״ז (סהמ״צ להצ״צ קיז, א) ואילך. ועוד.
26) ירושלמי ברכות פ״ד ה״ד. קה״ר פ״ג, ב (ב).
27) בסופו (סה״מ תש״י ע׳ 57).
28) ל׳ הכתוב – נצבים כט, כח. וראה לקו״ת אחרי כח, ד. כט, ב. ועוד.
29) מאמרי אדהאמ״צ דברים ח״א ע׳ ט ואילך.
30) תהלים טז, ה.
31) האזינו לב, ט.
32) רפ״ב.
33) איכ״ר פ״ג, כד. וראה גם דב״ר פ״ב, לד.
34) איכה ג, כד.
35) תר״ל (סה״מ תר״ל ס״ע רצ ואילך).
36) תבוא ע׳ תתרעב. שם ס״ע תתרפג.
37) ד״ה ביום עשתי עשר יום תשל״א (סה״מ פסח ח״א ס״ע מד ואילך).
38) סה״מ תר״ל ע׳ רצג ואילך. וראה גם אוה״ת שם. סה״מ פסח שם ע׳ מז ואילך.
39) ספרי ופרש״י בהעלותך יא, ה. וראה אוה״ת שם ריש ע׳ תתרעד. שם ריש ע׳ תתרפה. סה״מ תר״ל שם. סה״מ פסח שם (ע׳ מז).
40) ישעי׳ ס, כא.
41) ראה מו״נ ח״ב פי״ד. ובכ״מ.
42) תהלים קב, כח.
43) כש״ט (הוצאת קה״ת) סימן צז (יג, ג). וראה גם שם סימן ס (ח, ריש ע״ד).
44) תהלים שם, א.
45) יח, כ.
46) סוף הל׳ שמיטה ויובל.
47) פמ״א (נח, סע״א).
48) לקו״ת בחוקותי מה, ג. שלח לז, ד. ובכ״מ.
49) פכ״ה (לב, א).
50) ישעי׳ סא, ה.
51) ברכות לה, ב.
52) ראה תניא רפל״ז.
53) נשא ו, כד.
54) ראה פסחים סד, ב.
55) עקב יא, יד.
56) פ״ד ואילך.
57) זח״ג קסא, ב. רכא, ב (ברע״מ). אגה״ק סל״א. תו״א בראשית ז, ד. לקו״ת שה״ש כט, ב ואילך. לא, א ואילך.
58) תניא ספכ״ד.
59) משלי ט, א. וראה שבת קטז, רע״א. מס׳ סופרים רפ״ו. ספרי בהעלותך י, לה. ב״ר פס״ד, ח. ויק״ר פי״א, ג. פרש״י עה״פ. וראה בארוכה שיחת ש״פ בהעלותך תנש״א (סה״ש תנש״א ח״ב ע׳ 598 ואילך).
60) ראה אדר״נ ספל״א.
61) רפל״ו.
62) תניא פמ״א (נו, סע״א).
63) האזינו שם, ג.
64) ראה איכ״ר פ״א, לג. ספרי ברכה לג, ה.
65) תשא פו, ג. ובכ״מ.
66) ואתחנן ו, ה.
67) הל׳ תשובה פ״ז ה״ה.
68) ראה אגה״ק דהבעש״ט – נדפסה בכש״ט (הוצאת קה״ת) בתחלתו. ובכ״מ.
[סה"מ י"ב-י"ג תמוז ע' רכד ואילך]
י״ל בסה״מ תשל״ח (קופּיר) ע׳ 380 ואילך.