לב) שאו ידיכם קודש – ש״פ בלק, ט״ז תמוז ה׳תשל״ז

בס״ד. ש״פ בלק, ט״ז תמוז ה׳תשל״ז

הנחה בלתי מוגה

שאו ידיכם קודש וברכו את הוי׳1, דזהו המאמר2 שאמרו כ״ק מו״ח אדמו״ר בעל השמחה והגאולה כשחזר למקומו, לפטרבורג (ואז כבר היתה נקראת לענינגראַד), בעת סעודת ההודאה3, ומדייק שם דצריך להבין הלא שם הוי׳ הוא מקור הברכות, כמ״ש בכמה מקומות בתורה שבכתב, ובתורה שבע״פ ובמדרשי רז״ל, וא״כ מהו ענין וברכו את הוי׳ שצריכים לברך את שם הוי׳ (ע״כ מהמאמר שם). גם צריך להבין, מהי השייכות שבין שאו ידיכם קודש לוברכו את הוי׳, דמלשון הכתוב משמע שע״י שאו ידיכם קודש נעשה וברכו את הוי׳. וממשיך בהכתוב יברכך הוי׳ מציון עושה שמים וארץ, וצריך להבין מ״ש4 יברכך הוי׳ גו׳, דהלא לפני זה אומר שהוי׳ זקוק לברכה (שאו ידיכם קודש וברכו את הוי׳, כנ״ל), וא״כ איך אומר לאחרי זה (יברכך הוי׳) שהברכה נמשכת משם הוי׳. גם צריך להבין מהי השייכות שבין הוי׳ לציון, שאומר יברכך הוי׳ מציון. וגם, מהי השייכות דהוי׳ לעושה שמים וארץ, שמסיים דוקא בענין זה (עושה שמים וארץ).

ומבאר בהמאמר שם5 [באופן שונה מהמבואר בלקו״ת שה״ש6 ובכמה מקומות בפירוש הכתוב (דשאו ידיכם קודש וגו׳)] דידיכם ענינם עשי׳ ועבודה שמחוץ להאדם, וענינם הוא ששת ימי בראשית שבעת ימי הבנין, דהיינו ענין המדות, דעיקר העבודה בזמן הזה הוא בבירור המדות. וע״ז נאמר שאו ידיכם קודש, שצריך להגבי׳ את המדות אל בחי׳ קודש, דקדש מלה בגרמי׳7, דהיינו8 להגבי׳ המדות אל המוחין, לבחי׳ קדוש ולמעלה יותר לבחי׳ קודש, עד שהמדות תהיינה כפי המוחין. וענין זה הוא ע״י גדלות המוחין, שעל ידה נעשית גדלות המדות, וכמבואר כל זה במאמרי כ״ק אדמו״ר (מהורש״ב) נ״ע, ובפרט בהמשך תער״ב9. והנה, ע״י העלאת המדות אל המוחין נעשה וברכו את הוי׳, ויברכך הוי׳ מציון גו׳. והענין הוא, דהנה מבואר בלקו״ת חוקת10 שבכל מקום שנמצא שם הוי׳ ב׳ פעמים בפסוק אחד הפירוש הוא דהשם הראשון הוא [הוי׳ דלתתא] בז״א והב׳ הוא [הוי׳ דלעילא] בעתיק [וידוע הדיוק בזה11 שהרי שם (בפסוק המובא בלקו״ת שם) אין זה בפסוק אחד כו׳, ואעפ״כ מביא שם ג״כ ענין זה]. ולפי זה, הנה מ״ש שאו ידיכם קודש וברכו את הוי׳ קאי על הוי׳ דלתתא ויברכך הוי׳ מציון קאי על הוי׳ דלעילא. וזהו מ״ש שאו ידיכם קודש וברכו את הוי׳, דע״י העבודה להיות שאו ידיכם במדריגת קודש הנה עי״ז וברכו את הוי׳ להמשיך תוספת האור והגילוי בהוי׳ דלתתא ואז יברכך הוי׳ דלעילא [שנמשך מהוי׳ דלעילא בהוי׳ דלתתא]. והברכה היא מציון שהיא נקודת ופנימיות הנשמה (בחי׳ יחידה), כמבואר בארוכה בהדרושים12 על הכתוב13 ציון במשפט תפדה ושבי׳ בצדקה, וכיון שההמשכה (מציון) היא ע״י הג׳ קוים הנה נמשך להיות עושה שמים וארץ. דעושה הוא מלשון תיקון14, ועושה שמים וארץ היינו שפועל בשמים ובארץ שיהיו מתוקנים וכו׳.

ולבאר העבודה בהג׳ קוים (שעל ידה נעשה התיקון דשמים וארץ, כנ״ל), מביא בהמאמר שם דאמרו רז״ל בירושלמי ברכות פ״א ה״א שלש תכיפות הן תיכף לסמיכה שחיטה, תיכף לנטילת ידים ברכה, תיכף לגאולה תפילה כו׳, אמר ר׳ יוסי ב״ר בון כל מי שהוא תוכף סמיכה לשחיטה אין פסול נוגע באותו קרבן, כל מי שהוא תוכף לנטילת ידים ברכה אין השטן מקטרג באותה סעודה, וכל מי שהוא תוכף גאולה לתפילה אין השטן מקטרג באותו היום. דג׳ דברים אלו הם כנגד הג׳ קוים דתורה, עבודה, וגמילות חסדים. וביאור הענין הוא, דהנה תיכף לסמיכה שחיטה הוא בקו העבודה, דעבודה היינו עבודת הקרבנות, ותפילות במקום תמידין תקנום15. והענין הוא, דהנה ענין עבודת הקרבנות (והתפילה) הוא כמ״ש16 אדם כי יקריב מכם קרבן להוי׳, וידוע הפירוש בזה17, דמכם היינו שמכם צ״ל קרבן להוי׳, שצ״ל הקרבת הנפש הבהמית לאלקות, וכמו שמפרט אח״כ פרטי המדריגות שבנפש הבהמית מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם, כמבואר בלקו״ת ויקרא בתחילתו18. אמנם כדי שיוכל להיות הקרבת נפש הבהמית לאלקות צ״ל תחילה העבודה דסמיכה, דסמיכה צ״ל בכל כחו19, וענינה הוא מה שהאדם בגימטריא מ״ה20, והיינו נפש האלקית, נותנת עשר כחותי׳ (שכנגד עשר ספירות העליונות) על הבהמה, הנפש הבהמית, ומתגברת עלי׳. ותיכף לסמיכה שחיטה, היינו שמיד לאחר העבודה דסמיכה, ובאופן של זריזות (דזהו ענין התכיפות – זריזות), פועל על נפש הבהמית ענין השחיטה, דאין ושחט אלא ומשך21 [וכמובא בסיום המאמר שם22 דשחיטה הוא מלשון המשכה ורצון], שממשיך בנפש הבהמית עד שנפש הבהמית מצד עצמה תבוא לאהבת הוי׳, בכל לבבך בשני יצריך23, ועד שמדריגת האהבה של נפש הבהמית תהי׳ נעלית יותר מהאהבה דנפש האלקית, ועד שעל ידה תפעול עילוי בהאהבה דהנפש האלקית.

והענין דתיכף לנטילת ידים ברכה (שכנגד הקו דגמילות חסדים) הוא, דנטילה פירושה העלאה והגבהה, וכמ״ש24 וינטלם וינשאם, והעבודה היא להעלות את הידים, דידים עסקניות הן25 ובמילא אפשר שיגעו במקום בלתי טהור וע״י נגיעה זו גם הידים יטמאו את עצמם, ועוד יותר אפשר שירדו במדריגה למטה יותר בהידים ידי עשו26 כו׳. ולזה צ״ל נטילת ידים, דהיינו הגבהת והעלאת הידים, המדות, אל המוחין, שיהי׳ שאו ידיכם קודש, להעלות המדות אל בחי׳ קדש מלה בגרמי׳. ותיכף ומיד ובאופן של זריזות לאחר נטילת ידים צ״ל ברכה, שלאחר שפועל שהמדות תהיינה כפי המוחין צ״ל ענין הברכה, מלשון המשכה27, להמשיך במעשה כו׳.

והענין דתיכף לגאולה תפילה (שבקו התורה) הוא, דענין הגאולה הו״ע לימוד התורה, דכתיב28 חרות על הלוחות ואמרו רז״ל [באבות29 – בהפרק השייך לשבת זו לפי היש נוהגין לומר פרקי אבות בכל שבתות הקיץ30] שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה, וצ״ל ג״כ תיכף לגאולה תפלה – ע״י שלימוד התורה שלו יהי׳ כדבעי [לשמה – דהיינו להמשיך אלקות בתורה – וכמשנ״ת בלקו״ת ס״פ ברכה ובכ״מ] שהוא ע״י הקדמת התפלה, וכמאמר31 אבא בנימין הי׳ מתפלל שתהא תפלתו סמוכה למטתו, ואז תיכף לגאולה (תורה) תפלה [״שהו״ע ההתחברות באלקות ע״י עסק התורה״ – כבמאמר דתרפ״ז – שהמשיך בה לפני זה אלקות].

וזהו שלש תכיפות הן, שבכל א׳ מג׳ הענינים הנ״ל שכנגד הג׳ קוים צ״ל ענין התכיפות שענינה זריזות, כנ״ל, וכידוע בגודל מעלת הזריזות, וכמבואר בתניא באגה״ק (סימן א״ך טוב לישראל32) דזריזותו דאברהם אבינו ע״ה היא העומדת לעד לנו לבנינו עד עולם כו׳, כי ע״י הזריזות מראה שמחתו וחפצו למלאות רצון קונו ולעשות נחת רוח ליוצרו (כדאיתא באגה״ק שם).

והנה אע״פ שהענין דשאו ידיכם קודש וברכו את הוי׳ נמשך ע״י כל הג׳ קוים, מ״מ מאריך בהמאמר שם יותר בביאור הענין דתיכף לנטילת ידים ברכה, שענינה (בג׳ הקוים עצמם) שאו ידיכם קודש וברכו את הוי׳. והענין הוא, דאף שצ״ל העבודה בכל הג׳ קוים כנ״ל, ועל ידה נמשך להיות וברכו את הוי׳, מ״מ עיקר העבודה בזמן הגלות הוא בבירור המדות, ולזה מאריך יותר בהמאמר בביאור הענין דתיכף לנטילת ידים ברכה, שענינה הוא בירור המדות כנ״ל.

ומסיים בהמאמר שם33 באגה״ק שכתב רבינו הזקן בבואו מפטרבורג34 בגודל הזהירות שצ״ל בענין המדות ובירור המדות, ולזאת באתי מן המודיעים כו׳ על ריבוי החסדים אשר הגדיל ה׳ לעשות עמנו כו׳ לבלתי רום לבבם מאחיהם כו׳ ולא להרחיב עליהם פה או לשרוק עליהם ח״ו הס מלהזכיר באזהרה נוראה רק להשפיל רוחם ולבם כו׳ וכולי האי ואולי כו׳, (ויש לומר בדרך אפשר) שע״י בירור המדות, הנה כולי האי ואולי יפעול בהעולם גם כמו שהוא בבחי׳ עושה שמים וארץ, בבחי׳ עשי׳, אף עשיתיו35, שענינו פירוד, שיהי׳ יברכך הוי׳ מציון, וכמו שיהי׳ בגאולה העתידה. דכל הגאולות התחלתן היא מגאולת מצרים, ולאחרי זה בכל דור ודור ישנו ענין הגאולה, וכמו שאומרים בהגדה36 שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקב״ה מצילנו מידם, והם הגאולות שע״י אותות ומופתים של צדיקי הדור ועאכו״כ נשיאי הדור, ולאחרי זה באים אל הגאולה האמיתית והשלימה, שאז יהי׳ יהפכו ימים אלו37 י״ז בתמוז, וט׳ באב וג׳ השבועות לששון ולשמחה38, ע״י משיח צדקנו ובקרוב ממש.

__________

1) תהלים קלד, ב.
2) סה״מ תרפ״ז ע׳ ריז (קונטרסים ח״א קפח, א) ואילך.
3) ראה סה״מ קונטרסים שם קעה, סע״א. סה״ש תרפ״ז ס״ע 172 ובהערה 1 שם.
4) תהלים שם, ג.
5) סה״מ תרפ״ז ע׳ ריז (קונטרסים שם קפח, א). שם ס״ע רכא-ב (קונטרסים שם קצ, ב).
6) כא, ב ואילך. כד, ג. וראה גם סה״מ תרל״ה ח״א ע׳ פה ואילך. תרנ״ד ע׳ קנא ואילך.
7) זח״ג צד, ב.
8) ראה גם אוה״ת לתהלים (יהל אור) עה״פ (ע׳ תקח).
9) ח״ג ע׳ א׳רכג ואילך. שם ע׳ א׳תא.
10) נז, ג. וראה גם ד״ה זה תשמ״ז (לקמן ע׳ שלט ואילך).
11) ראה גם ד״ה זה שבהערה הקודמת.
12) לקו״ת דברים א, סע״ב ואילך. ד״ה ציון במשפט תפדה תשל״ה פ״ב (סה״מ דברים ח״א ס״ע כה-ו).
13) ישעי׳ א, כז.
14) ראה לקו״ש חכ״ה ע׳ 343 הערה 30. וש״נ.
15) ברכות כו, ב.
16) ויקרא א, ב.
17) סה״מ תרח״ץ ע׳ רלב. ה׳שי״ת ס״ע 112 ואילך.
18) ב, ב ואילך.
19) חגיגה טז, ב.
20) פרדס שער (כג) ערכי הכינויים ערך אדם. ע״ח שער (י) התיקון פ״ג. ועוד.
21) חולין ל, ב.
22) סה״מ תרפ״ז ע׳ רכא (קונטרסים שם קצ, ב).
23) ואתחנן ו, ה. ברכות נד, א (במשנה). ספרי ופרש״י עה״פ.
24) ישעי׳ סג, ט.
25) שבת יד, א.
26) ל׳ הכתוב – תולדות כז, כב.
27) תו״א מקץ לז, ג. ובכ״מ.
28) תשא לב, טז.
29) פ״ו מ״ב.
30) סידור אדה״ז לפני פרקי אבות. וראה שיחת ש״פ נשא תשמ״ז (התוועדויות ח״ג ע׳ 460-61).
31) ברכות ה, ב.
32) ל׳ הכתוב – תהלים עג, א.
33) סה״מ תרפ״ז ס״ע רכא (קונטרסים שם, סע״ב).
34) סימן ב.
35) ישעי׳ מג, ז.
36) פיסקא ״והיא שעמדה״.
37) ע״פ ירמי׳ לא, יב.
38) זכרי׳ ח, יט. וראה רמב״ם סוף הל׳ תעניות.

[סה"מ י"ב-י"ג תמוז ע' רכ ואילך]

כעין שיחה. נדפס בסה״מ תשל״ז ע׳ 290 ואילך.

סגירת תפריט