בס״ד. י״ב תמוז ה׳תשכ״ח
הנחה בלתי מוגה
כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו1. והענין כפשוטו הוא, דכאשר רוצים לומר על בנ״י ענין שאינו ברכה, המענה על זה הוא שלא יתכן מציאות כזו מכיון שמראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו, וכפירש״י שזה קאי על האבות ואמהות, שכאשר מביטים (מ׳גיט אַ קוק) על בנ״י, רואים שהם מיוסדים בצורים וגבעות, דצורים הוא בדוגמת הרים, ואין הרים אלא אבות2, וגם ומגבעות אשורנו שזה קאי על האמהות3. ועל זה נאמר שלא רק כשמביט בשרשם ומקורם רואה מהו שרשם ומקורם, אלא כאשר מביט על בנ״י רואה בהם את שרשם ומקורם, במילא הרי לא שייך ששם יהי׳ ענין דהיפך הברכה ח״ו.
והנה הענין כפשוטו הרי זה מכיון שכן הוא ג״כ בעבודה. וכן הוא ג״כ בעבודת האדם, דישנו כמו שעבודת האדם היא מצד עצמו, שאז הרי יכול להיות בזה עליות וירידות, אבל כאשר מזכיר לעצמו על שרשו ומקורו, הן בנוגע לנשמתו שזהו ראש ועצם הנשמה שלו, מזלו, ועאכו״כ על האבות ואמהות, שהם הרי הורישו לבניהם אחריהם את הענין דאהבה מסותרת שהיא כוללת ג״כ יראה4, והוא מזכיר לעצמו על זה ומעורר את זה ע״י זכרונו, וזה יוצא בגלוי שאז הרי האהבה היא שרש ומקור לכל רמ״ח מצוות עשה, שהוא מקיים את המצוות, ואדרבה עם חיות, באופן שיש לזה קיום עם החיות כדיוק הלשון5 בתניא פרק ד׳6, וע״י היראה הרי יש אצלו שמירת שס״ה לא תעשה, שאז זהו תמים תהי׳ עם הוי׳ אלקיך7, שישנו הבחוקותי תלכו ומצוותי תשמרו8, שאז הרי בודאי ונתתי גשמיכם בעתם9 וכל הברכות המנויות בפרשה.
דהנה כתיב10 בראשית, בשביל ישראל שנקראו ראשית11, דמענין זה כמו שזהו בהנוגע לכל ישראל ולכל אחד בעבודתו, יוצא מזה ג״כ דרשת חז״ל שדרשו זאת בנוגע למציאות העולם, שזהו הרי מה שאומר בשמות רבה פ׳ בא12 עה״פ מראש צורים אראנו, שזהו משל למלך שרצה לבנות מדינה וגזר שימצאו מקום למדינה, וכאשר באו להניח יסוד, באו המים והציפן, וכך גם במקום שני, עד שמצא צור גדול, אמר במקום הזה אני קובע, כאן ייסד את המדינה, וכן הוא גם בסיום המדרש, שהקב״ה רצה לכונן את עולמו13 ולא היו הרשעים מניחים, עד שבאו האבות וזכו, ועליהם כונן את עולמו, שנאמר14 להוי׳ מצוקי ארץ, שהקב״ה תיקן שם את עולמו. דזהו כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו, שהוא כונן את העולם על הצורים שזהו האבות, שזה קאי על כללות העולם כולו. דבזה ישנו ג״כ הדיוק בכל הלשונות, מהו הדיוק דוקא בלשון צור, בנוגע לפשט הראשון, הרי להאבות ואמהות ישנם כמה כינויים וכמה ענינים בהם, וכאן בוחר (קלייבט ער אויס) דוקא בהלשון צור, ואפילו לא בלשון הרים, שכאשר מדובר אודות הגאולה מביא שם במדרש לפנ״ז15 שמדלג על ההרים ומקפץ על הגבעות16, ששם נקראים האבות בשם הרים, ודוקא כאן מדייק וקוראם בשם צורים. וכמו״כ ישנם ג״כ כמה דיוקים במשל המדרש17, שאינו אומר רצה הקב״ה לברוא את עולמו, דלכאורה הי׳ זה יותר מתאים להלשון שאומר שהוא רצה לייסד מדינה והמים מציפים, אלא אומר לכונן את עולמו. גם מהו ענין לא היו הרשעים מניחים, הרי היתה בריאת העולם וקיומו עוד קודם שבאו האבות. וגם אח״כ מה שאומר שבאו האבות וזכו, לא כמו שאומר בהנמשל בהקדמה עד שבאו אבות, אלא כאן מוסיף התיבה זכו.
והנה כפי שזהו בבנ״י ובעבודתם ובמציאות העולם כאן למטה, הרי זהו מכיון שנשתלשלו מהן18, מכיון שכך הוא למעלה. דבנ״י כמו שהם למעלה הרי המקור לקריאת בנ״י בשם ישראל הרי הוא הישראל דלמעלה, שבספירות זהו ספירות ז״א19, שבשם הוי׳ זהו אות ו׳20, שלכן הרי גם ישראל כאן למטה מתחלק לשישים ריבוא נשמות כלליות21, שזהו תכלית השלימות דמנין בני ישראל, שלכן הדין הוא גם אשר הרואה אוכלסא מברך ברוך חכם הרזים22, והמספר לזה הוא שישים ריבוא23, שמזה הוכחה שזהו תכלית השלימות, שעלי׳ אפשר לומר הענין דחכם הרזים ולא פחות (אבל גם יותר לא צריך להיות, כי זהו תכלית השלימות24). והטעם בזה הוא מכיון שישראל כאן למטה נמשכים מו׳ מדות דז״א שלמעלה, שזהו האות ו׳ כמו שהוא כלול ה׳ פעמים יו״ד מיו״ד, שאז נהי׳ מזה שישים ריבוא, כמבואר בארוכה בספרי קבלה ובספרי חסידות ובכמה מקומות24. ועל ז״א למעלה נאמר ג״כ שזהו הענין דששה מדות, שזה הי׳ בששת ימים (ש)עשה הוי׳ את השמים ואת הארץ25, וכדאיתא בזהר26 שלא כתוב בששת, אלא ששת ימים, שזהו הששה מדות, ובהם ג״כ שייך בדוגמא כמו במשל שלא היו הרשעים מניחים, שבכללות זהו הענין שבמדות הי׳ שבירת הכלים, עד שבאו האבות וזכו ואז הי׳ הענין דמכונן את עולמו, וזהו מפני שזה קשור עם האבות, אבל זה צריך לפעול בהששה מדות. והעבודה דתיקון, שהוא לתקן במה שנשבר ע״י הבירור והזיכוך והעלי׳ כו׳, הנה זהו עי״ז שאומרים אשר שבחו של ז״א (כדאיתא הלשון ״שבחו״ של ז״א בביאורי הזהר ובאור התורה להצ״צ על הכתוב27) הוא מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו.
ויובן28 זה כמו שהוא בכחות האדם, שבכחות האדם הרי ישנו הענין דמדות שבלב, ואח״כ ישנו הצורים, השרש ומקור (שבחו) של המדות, שהם נמשכים מאמות ומקור למדות, שזהו הענין דשכל, חכמה ובינה, שהם נקראים אמות למדות18. דזהו מה שאומר בכללות מראש צורים שזה קאי על חכמה, שזהו הענין דהאבות, שחכמה נקרא אב, ומגבעות אשורנו שזה קאי על אמהות, בדוגמת בינה שהיא נקראת בשם אמא, אם29 הבנים שמחה30. דעי״ז שנעשים שני הענינים במראש צורים, שתחילה רואים איך שהוא בשרשו ומקורו, ואח״כ ממשיכים משרשו ומקורו עד שזה נעשה ניכר בו, שיש בו את הראש צורים והמגבעות, הנה אז ישנו השבחו של ז״א, שלא שייך הענין דהיפך הברכה ח״ו, או בלשון הקבלה וחסידות31, הענין דיניקה לחיצונים. וכנ״ל כמו שזהו במשל, נאמר שענין המדות אין זה שכאן נמצא כאן הי׳32 בלב, אלא זה נמשך כנ״ל ע״י החכמה ובינה, ומיחודם נעשה הולדת המדות.
והנה28 הסדר בזה הוא, שתחילה ישנה נקודת ההשכלה, ואח״כ מעבד אותה (אַרבעט ער איר פאַנאַנדער) ע״י השהי׳ וההתבוננות, עד שנעשה בנין ארוך ורחב מהנקודה. ובדוגמא כמו שזהו בהולדת הולד כפשוטו, דישנה טיפת האב שאין זה כי אם נקודה, אלא שבה כבר נכלל כל מציאות הולד ברמ״ח אבריו ושס״ה גידיו, אלא שאז הם בהעלם וברוחניות, ואח״כ ע״י שהייתה תשעה חדשים בבטן האם (כדאיתא בתניא33), נעשה אח״כ המציאות דולד שגמרו רמ״ח אבריו ושס״ה גידיו, ואפילו שערו וצפרניו. שבזה הוא החילוק כמו שהוא בצורים, בהאבות, שזהו בדוגמת כמו שהאברים נמצאים בהטיפה, או כמו שהשכל נמצא בנקודת ההשכלה, שאין זה כי אם נקודה כללית. דהן אמת אשר לאחרי שיתבונן בזה ויהי׳ ההתבוננות כמו שצריך להיות, הוא יבוא לכל הפרטים כמו שזהו בהנקודה, אבל כמו שהם נמצאים בהנקודה הם בהעלם לגמרי, ואין זה כי אם נקודה אחת, ואח״כ זה משתלשל ע״י העיכוב בהנקודה וההתבוננות בה וההבנה והשגה בה, שמזה נעשה אורך ורוחב דבנין השכל בכל פרטיו, שאז הרי גם בשלימות ההבנה והשגה ישנם הפרטים שמזה יוצא תחילה הטי׳, או לחסד או להפכו, בין אם זהו בענין הנוגע למעשה, דהיינו חסד וגבורה בהנוגע למעשה אם להשפיע טוב לחבירו או להיפך, או כמו שזהו בענינים אפילו דשכל לבד, אם יהי׳ מזה ענין דהשפעה וריבוי לתלמידו או להיפך, דזהו בהשפעה רוחנית, או אפילו כמו שהשכל הוא לעצמו הרי יש לפעמים הנטי׳ בשכל שהוא מרחיב אותו, וזה מקיף (נעמט אַרום) כמה ענינים וכמה פרטים, שזהו ענין ההשפעה לכמה סוגיות ולכמה ענינים, או להיפך שהשכל מחייבו, שאין זה כי אם ענין של חידוש ואין למדין מחידוש34 וכיו״ב, שזהו הענין דגבורה וצמצום.
והנה מהטי׳ זו שאין זה כי אם נטי׳ בכללות [בדוגמת מה דאיתא35 שבית שמאי ענינם להחמיר שזה הי׳ נטיית שכלם עוד קודם שדנו בענין מסויים ובענין פרטי, ועד״ז בבית הלל הי׳ הנטי׳ להקל ולהתיר, ואח״כ כשמגיעים לדון בענין מסויים, הנה אז משכל זה נוטה כלפי חסד או כלפי גבורה, שזהו שתי הנטיות שישנם בשכל, הנה מנטי׳ זו] יוצא בענין, עד שזה נעשה באופן דפסק דין. שקודם יש בזה הוראה בהרחבת הטעמים וההסברות, ששם כבר ישנו ג״כ הענין בגלוי, הענין דחסד או הפכו, עד שהוא מוציא (קריגט אַרויס) את הסך הכל דהשקלא וטריא שלו, ומוציא (נעמט אַרויס) את הפסק דין לבד, שזהו להיפך, היינו שהשכל אינו נמצא אז בהעלם [לגמרי] אלא בהעלם שנמצא במציאות, והפסק דין נמצא בגלוי בדיבור, או בגילוי שלו, במחשבה. ואף שבאמת זהו הכל מדות, אמנם זהו מדות כמו שהם נמצאים במוחין, והראי׳ שאז אינו נמצא בהתפעלות, והוא יכול לפסוק את הדין לחיים או להיפך החיים ובשעת מעשה לא תהי׳ בזה התפעלות36, אפילו כאשר הוא אדם השלם, ועד״ז בנוגע להשפיע ענין רוחני ולהמשיך שכל, או לא להשפיע, כי מוחין אין ענינם התפעלות והתרגשות, במילא השכל פוסק באופן כך או באופן כך ויש לו את הפסק דין. אבל כאשר מגיע אח״כ מדה בלב, הנה ענין הלב הוא הענין דהתרגשות והתפעלות, שאז אם הוא כמו שצריך להיות בלבו, הוא מוכרח להיות בהתרגשות, אם חסד ואהבה שזהו ענין של התרחבות, או הפכו שזהו ענין של כיווץ, וזה מזיז אותו (ס׳רירט אים אָן) שהוא יתפעל מזה כמו שהפסק דין הוא.
ובכללות זהו שלושה אופנים במדות. כמו שהם בחכמה, שאז זהו העלם שאינו נמצא במציאות (כדאיתא לפעמים על זה הלשון), או כנ״ל בדוגמא כמו שאברים וגידין נמצאים בהטיפה, או כמו שפרטי השכל נמצאים בנקודת ההשכלה. אח״כ ישנו כמו שכל הפרטים נמצאים בהרחב הביאור והשקלא וטריא שבשכל, עד אפילו שכבר ישנו הפסק דין ג״כ, אבל זהו עדיין מציאות של שכל, ואינו זקוק אז לזולת, וגם אצל עצמו אין זה ענין שפועל אצלו התפעלות המדות. אח״כ ישנו כמו שיוצא הפסק דין בגלוי, או שהשכל נשפע לזולתו, שאז זהו כמו שמדות נמצאים במקומם בלב, כמו שז״א נמצא במקומו. ובזה ישנו ג״כ חילוק, דכאשר ישנו ענין הזולת, הנה אז שייך שיהי׳ בזה יניקה, כי הוא זקוק (מוז אָנקומען) לזולת, ובמילא יש לזולת אחיזה, ובמילא יכול הזולת להורידו מדרך הישר ג״כ. משא״כ כאשר ישנו המראש צורים ומגבעות, הנה אז זה שומר (באַוואָרנט) שיהי׳ ענין הברכה ולא ח״ו הפכו.
וזהו ג״כ כללות הענין מה שנאמר37 ימותו ולא בחכמה, שבשכל בכלל לא הי׳ הענין דמיתה, אלא רק בהששת ימים עשה הוי׳, שאח״כ הי׳ בזה השבירה, ואפילו ארעא לא הי׳ כי אם אתבטלת38, אמנם בהנוגע למוחין, שם לא הי׳ ענין השבירה, כמבואר בספרי קבלה בארוכה39.
וכן הוא ג״כ בהנוגע לעבודת האדם, דאיתא בגמרא40 הכלל אשר אין אדם עובר עבירה אא״כ נכנס בו רוח שטות. דכאשר יש אצלו ענין המוחין בשלימות, אז לא יכול להיות המציאות דעובר עבירה, שזה יתכן רק כאשר ישנו הרוח שטות, שאז יכול הרוח שטות גם לפעול שיהי׳ השכל דנפש הבהמית, ואעפ״כ הוא יעבור עבירה, אבל ההתחלה מוכרח להיות מהענין שנכנס בו רוח שטות, שחסר הענין דראש צורים וחסר הענין דגבעות. ועל זה מדייק כאן לא כמו שנאמר בכמה מקומות הלשון דהרים, ואפילו לא צורים סתם ע״ד כמש״נ אח״כ ומגבעות, אלא אומר (לא צורים סתם, אלא) מראש צורים, שמזה הרי מובן שיש בצורים גופא איפה שנמצאים בנ״י ועד״ז ז״א למעלה, וזה נמצא במראש צורים. וכמבואר בהמאמרים41 שבשכל גופא ישנם כמה דרגות, ישנו כמו שלשכל יש שייכות למדות, וכמו ששכל הוא בפני עצמו, אח״כ כמו שבשכל ישנו השכל הגלוי ושכל הסתום ולמעלה מעלה יותר. וזהו מה שאומר שישנו מראש צורים באופן הכי נעלה כמו שהוא בשכל, או בלשון הקבלה פנימיות החכמה, פנימיות אבא שזהו פנימיות עתיק42, על זה נאמר שמשם נמשך הענין דמדות ז״א, שהרי ז״א בעתיקא אחיד ותליא43, ועד״ז גם אצל בנ״י הרי עלו במחשבה44, היינו לא רק שבנ״י שרשם במחשבה, אלא במחשבה גופא יש הענין דעלו בתכלית העלי׳ ששייך במחשבה, עד הענין דמחשבה ויובלא בלשון הזהר45, דמחשבה קאי על חכמה46, הנה זהו בתכלית העלי׳ במחשבה, חכמה עילאה, עד כנ״ל פנימיות אבא שזהו פנימיות עתיק.
וזה מתאים גם עם פירוש השני בראש צורים, שזה קאי על ספירת הכתר47, שכתר הוא עתיק ואריך, ועד כנ״ל דמכיון שזהו מראש צורים, הנה זהו הענין הכי נעלה בכתר, הענין דעתיק48, שזהו כנ״ל שפנימיות אבא הוא פנימיות עתיק, כמבואר בארוכה בהמאמרים42. ועל זה אומר מראש צורים, שע״ד הנ״ל בנוגע לחכמה, הנה עד״ז הוא בענין הכתר, דישנו49 הכתר דנוקבא וכתר דז״א, ואח״כ כתר דחב״ד, ועל זה נאמר שזהו הכיתרא עילאה דאצילות, שזהו בהמראש צורים, ומשם הוא מגבעות אשורנו.
והנה כמו שזהו למעלה בישראל דלעילא, הנה כך זה משתלשל בישראל דלתתא כנ״ל. דישנו כמו שהוא בעבודת האדם, שעיקר ענינו הוא (כמבואר במ״א בארוכה50) שששת ימים עשה הוי׳ את השמים ואת הארץ, שיהפוך את הבריאה (זאָל ער איבערמאַכן די בריאה) שיהי׳ דירה לו ית׳51, שמהששת ימים יהיו ששת ימים שהם הכנה לשבת, ויכולו השמים והארץ וכל צבאם52, שאז הם יוצאים בכיליון ותענוג53, וימשיך שם אח״כ התענוג אליו ית׳, שעי״ז הם נעשים דירה לו ית׳ גם בששת ימות החול. דבזה היא העבודה כמו שהיא מצד האהבה ויראה הגלויים שבלב, שאז הרי לא יחפוץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו54, שהמדות נמצאים בגלוי בלב שאז הוא יכול ליפול מאהבה קדושה לאהבת הרשות ועד לאהבה הפכית, ועד״ז בנוגע ליראה55. אמנם כאשר נשמרים (ס׳איז דאָ באַוואָרנט) שלא יהי׳ רוח שטות אלא שכל דקדושה, הנה זה מבטיח (באַוואָרנט) שלא יוכל להיות נפילה בעבודתו בששת ימי המעשה. ובזה גופא יש ג״כ כמו שזהו מצד הבנה והשגה, דהן אמת שאצלו ישנו ענין המדות לא כמו שנמצאים בהתגלות לבו, אלא בתוך הלב, והשכל מקיף עליהם בדוגמא כמו שמדות נמצאים למעלה יותר בשכל גופא, כמו שהם נמצאים בבינה, שזהו הענין דומגבעות אשורנו, אמנם למעלה מזה הוא כמו שהם בהמראש צורים, וכנ״ל שזהו הענין דחכמה, דבכללות ענין החכמה הוא כדאיתא בתניא56 שכאשר נתעורר כח החכמה שבנפש, הנה אז אפילו קל שבקלים יכול למסור נפשו על קידוש השם ית׳ בלי שום התבוננות, לא הענין דבינה, אלא זהו הענין דחכמה. אלא שזהו כמו שחכמה נמצא למעלה מכל שכל, כדאיתא בתניא לפנ״ז56, ובכללות ענין העבודה הוא כאשר העבודה אצלו היא למעלה מהבנה והשגה, העבודה דבכל מאדך57, שזהו באמת מאד שלך58, אבל ישנו אז הענין דמאד, למעלה ממדידה והגבלה, דבכללות זהו ענין העבודה מצד מסירות הנפש, שזהו מסירות הרצון59, שזהו בדוגמא למעלה (כנ״ל) הענין דספירת הכתר.
ועל זה אומרים ע״ד כמו שזהו בעולם קטן זה האדם60, כן הוא בעולם גדול, שבעולם הגדול הי׳ מה שרצה הקב״ה לכונן את עולמו לאחרי שהיתה הבריאה, שאז ישנו הענין דבונה ע״מ לסתור וסותר ע״מ לבנות61, העולמות דתהו ואח״כ עולם התיקון62, הנה כן הוא ג״כ הענין דבריאת העולם. אמנם בריאת העולם הוא באופן דעולם מלשון העלם והסתר63 הבורא מהנברא, הנה זהו בפשיטות שאין זה תכלית הכוונה, הכוונה היא הרי שיגלו אלקות בעולם64, עד שיעשו מהעולם דירה לו ית׳, שעל זה נאמר שרצה הקב״ה לכונן את עולמו, הרצון העליון הוא שלאחרי שכבר ישנו העולם, שיהי׳ לכונן את עולמו, שזה ילך (אַוועקגיין) אל הכוונה, שזוהי כוונת הבריאה, לעשות לו ית׳ דירה בתחתונים. ולא היו הרשעים מניחים, דמכיון שמה שנמצא בגלוי הוא הששת ימים, הענין כמו שהבריאה היא מצד הששה מדות כמו שהם בהתגלות לבו, הנה אז לא היו הרשעים מניחים, עד שבאו האבות וזכו, דכאשר לא רק שהאבות באו אלא גם זכו, והיתה עבודתם ועבודת התחתון, שזהו נעשה שותף להקב״ה במעשה בראשית65, שזהו כל האומר ויכולו בערב שבת65 פועל הויכולו השמים והארץ וכל צבאם66, הנה אז אומר במשל שזהו הצור גדול שעליו כונן את עולמו, שנאמר14 להוי׳ מצוקי ארץ וישת עליהם תבל.
וזהו גם דיוק הלשון צור, כמבואר בלקו״ת67 ובכ״מ68 שהצור הוא הענין דכאשר מכים בצור הנה אז הניצוצי אש יוצאים ממנה, הרי אין הפירוש שיש שם מציאות אש, אלא בהעלם, וע״י ההכאה בצור יוצא הניצוץ מההעלם אל הגילוי, אלא זהו בהעלם שאינו במציאות כלל, שלכן כאשר מניחים צור בתוך מים אין זה עושה שינוי, אלא אח״כ ע״י ההכאה יוכל לצאת הניצוץ אש, כי זהו מציאות האש בהעלם שאינו במציאות כלל. ובספירות אין זה אפילו כמו שמדות הם בחכמה, ששם הם נמצאים עכ״פ בהעלם רוחני, אלא זהו כמו שהספירות הם בכתר, שלכן הנה (כדאיתא בספרי קבלה69) צור הוא הענין דספירות שהם כתר כל אחד במקומו.
והנה בדוגמת מה שצריך לשלול (באַוואָרענען) שבאומות מנו בלעם, דלא קם נביא בישראל כמשה70 אבל באומות קם ומנו זהו בלעם71, דהי׳ צריך לשלול ענין שהוא למעלה בלעו״ז מחכמה שזה הי׳ ענינו דמשה72, אע״פ ששם כנגד משה הי׳ באומות מנו בלעם, וכאן הי׳ צריך להמשיך ממקום שלמעלה מהבאומות מנו, ממקום שלמעלה ממשה שענינו חכמה. דלכן נאמר כאן המראש צורים, כנ״ל שבחכמה גופא ישנו הענין דפנימיות אבא שזהו פנימיות עתיק, או כהפירוש השני דהיינו הך, שזה קאי על ספירת הכתר, ובזה גופא מראש צורים, כתר עילאה עד עתיק שבכתר. ומכיון שמקבלים שם מראש צורים, הנה שם ברך לקחתי גו׳ ולא אשיבנה73, שמשם נמשכים ברכות, כי זהו לאחרי שבאו אבות וזכו, דלכן במתן תורה אפשר להתחיל באל״ף, משא״כ בבריאת העולם אי אפשר להתחיל באל״ף מכיון שיכול לצאת מזה ענין שהוא היפך הברכה, כמבואר במ״א בארוכה74.
וזהו גם בכללות מה שנאמר שמראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו, דתחילה הוא כמו שזהו למעלה, כמו שזה קאי על הישראל דלעילא, דישנו כמו שהוא תחילה כלול בחכמה ובינה, שזהו המראש צורים ומגבעות אשורנו, ששם זה נמצא באופן דהתכללות, דעי״ז יש אח״כ האפשריות (וזה יוצא ע״י עבודה) דכמו שז״א נמצא במקומו יומשך בו המראש צורים ומגבעות, אלא ששם הם נמצאים באופן דהתלבשות, כמו שמבאר שני ענינים אלו בביאורי הזהר דפרשה זו75. ואח״כ זה נמשך כאן למטה בנוגע לבריאת העולם בכללו, שע״י עבודת האדם, שאין עבודתו מצד אהבה ויראה כמו שזהו בהתגלות לבו, אלא שנמשך בזה ענין המוחין, עד שנמשך ענין הרצון, עד שנמשך בזה העבודה דבכל מאדך, מצד מראש צורים כמו שזהו כתר, ואת זה יכול להמשיך מכיון שז״א בעתיקא אחיד ותליא, הנה אדרבא, זהו אמיתת המציאות שלו, מז״א, ולכן יכול להמשיך זאת אח״כ בהמדות כאן למטה. וכמו שזה נמשך אח״כ בעבודה בפועל, דמצד ההקדמה דענין קבלת עול ומסירות נפש, כדאיתא בתניא76 שעי״ז נעשה קיום התורה ומצוותי׳, הנה מוכרח להיות ההקדמה לזה, הענין דמסירות נפש, וזה נמשך אח״כ בעבודה בפועל, בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך, עד ובכל ממונך77, שנעשה עבודה מתוך הרחבה בכל כחות נפשו, החל ג״כ מכח הרצון, כמו רצון התענוג, עד מסירות נפשו.
ובפרט כמו שמבואר במזמור פ״ט בתהילים78 (שזהו המזמור של בעל השמחה והגאולה79) משכיל לאיתן האזרחי, דכתיב כאן הלשון משכיל שאין זה רק למעלה משכל אלא מקור השכל, שזה קאי על חכמה סתימאה, פנימיות החכמה, או על ספירת הכתר80. והענין דמשכיל הוא לאיתן, ש[אותיות] איתן משמש לעתיד לבוא, שאז יהי׳ האזרחי, שזה יהי׳ בגלוי ויזריח בכאו״א בגלוי81. וכידוע מאמר רבינו הזקן בזה, וכנדפס בקונטרס לימוד החסידות מבעל הגאולה בארוכה82, ונתבאר בכמה ממאמריו83, שאיתן ענינו ככל שלושת הפירושים שבזה, גם מלשון חזק וגם מלשון ישן וגם מלשון קשה, שאינו סובל שינויים, וכדאיתא ברד״ק84 בפירוש תיבת צור שזהו מלשון איתן מושבך85. וכן הוא ג״כ כאשר העבודה היא מצד איתן שבנפש שזהו הקוצו של יו״ד, כמבואר בהדרושים איך הוא שם הוי׳ שבנפש (כדאיתא בלקו״ת פ׳ ראה81 ובכמה מקומות80), ששם הוא הענין דיו״ד וקוצו של יו״ד שזהו האיתן שבנפש, וע״י משכיל זה נמשך ממקור השכל בתוך השכל, וכמו שאומר שזה מאיר בכל הכחות והחושים כסיום המאמר דרבינו הזקן, שזה נמשך אח״כ מתוך הרחבה בכל כחות נפשו, עד במחשבה דיבור ומעשה, שנעשה עבודה בשלימות, שאז זה ממשיך את הברכת הוי׳ בכל המצטרך לו, והוא יכול להתחיל אז עבודתו מתוך הרחבה, ומתברך בבני חיי ומזוני רויחי, עד באופן דלמעלה מהטבע, בניסים גלויים למעלה מן הטבע, למטה מעשרה טפחים, כמו שהי׳ בימי גאולה אלו אצל נשיא בישראל, והרי גופא בתר רישא אזיל86, להמשיך בכל ההולכים באורחותיו עד לכל אשר בשם ישראל יכונה87 (כידוע הדיוק בזה וכמבואר בכ״מ88), שזה יביא ג״כ מגאולה זו לגאולה הכללית של כל בני ישראל, בקרוב ממש ע״י משיח צדקנו.
__________
1) בלק כג, ט.
2) שמו״ר פט״ו, ז. וראה מקומות שבהערה הבאה.
3) במדב״ר פ״כ, יט. ר״ה יא, א. ויק״ר ספל״ו.
4) תניא פי״ח.
5) קונטרס העבודה פ״ב (ע׳ 15).
6) ח, א.
7) פ׳ שופטים יח, יג.
8) ר״פ בחוקותי (כו, ג).
9) בחוקותי שם, ד.
10) בראשית א, א.
11) תנחומא (באָבער) ר״פ בראשית פיסקא ג׳ וה׳. לק״ט שם. רש״י ורמב״ן שם. וראה ב״ר שם. ויק״ר פל״ו, ד.
12) פט״ו, ז. ראה גם ד״ה כי מראש צורים תש״כ (לעיל ע׳ קנו). וש״נ.
13) ראה לעיל שם הערה 3.
14) שמואל-א ב, ח.
15) שמו״ר שבהערה 2.
16) שה״ש ב, ח.
17) ראה גם רד״ה זה תער״ג (המשך תער״ב ח״א ס״ע רצ).
18) ראה תניא רפ״ג.
19) אוה״ת (ס״ע תתקד) וביאוה״ז (ע׳ תתקצג) שבהערה 27.
20) אגה״ת פ״ד (צד, ב). ובכ״מ.
21) תניא בהקדמה (ג, ב). פל״ז (מח, א). סה״מ תרע״ח ע׳ שיב. ובכ״מ.
22) ברכות נח, א. רמב״ם הל׳ ברכות פ״י הי״א. טושו״ע או״ח סרכ״ד ס״ה.
23) פרש״י ברכות שם. רמב״ם וטושו״ע שם.
24) ראה סה״מ תרע״ח שם. וראה ד״ה וידבר גו׳ שאו את ראש תשי״ד (לעיל ח״א בתחלתו), ובמקומות שנסמנו שם הערה 1.
25) יתרו כ, יא. תשא לא, יז.
26) ח״א רמז, רע״א. ח״ב פט, סע״ב. ח״ג צד, ריש ע״ב. רצח, ב.
27) ד״ה כי מראש צורים באוה״ת בלק ע׳ תתקד ואילך, ובביאוה״ז להצ״צ ח״ב ע׳ תתקצג ואילך (ובאוה״ת שם (ריש ע׳ תתקה): ״שבח מעלת הז״א״. ובביאוה״ז שם (ע׳ תתקצג): ״שבח מעלות הז״א״).
28) בהבא לקמן – ראה אוה״ת וביאוה״ז שם.
29) ל׳ הכתוב – תהלים קיג, ט.
30) ראה זהר ח״א ריט, א. ח״ב פד, א. פה, ב. פרדס שער (כג) ערכי הכינויים מערכת אם הבנים. תניא פ״ג. לקו״ת שמע״צ פח, ד. ובארוכה – ראה המובא ב״קובץ י״א ניסן – שנת הקי״ג״ (קה״ת, תשע״ד) ע׳ 193 ואילך.
31) אוה״ת שם ע׳ תתקז. ביאוה״ז שם ע׳ תתקצה.
32) ראה אנצקלופדי׳ תלמודית בערכה (כרך כו ע׳ שטז ואילך). וש״נ.
33) פ״ב (ו, ב).
34) ראה ב״ק עב, ב. חולין צח, ב. ירושלמי תרומות פ״ז ה״א. כתובות פ״ג ה״א. סוטה פ״ג ה״א.
35) ראה זח״ג רמה, א. אגה״ק סי״ג. וראה גם הקדמת התניא (ד, רע״א). ועוד.
36) ראה סה״מ אעת״ר ע׳ צא. תרע״ח ע׳ פז. ועוד.
37) איוב ד, כא.
38) ראה זח״ב קעו, ב (בספד״צ). המשך תער״ב ח״א ס״ע תרד-ה. ח״ב ס״ע תתפח.
39) ראה ע״ח שער (ט) שבה״כ פ״ב ואילך. מבוא שערים ש״ב ח״א פ״א. תו״א (הוספות) תצוה קי, ד ואילך. מג״א קיח, ג. ובכ״מ.
40) סוטה ג, א. וראה תניא פכ״ד (ל, א). תו״א תצוה פב, סע״ד. המשך וככה תרל״ז (קה״ת, תשע״ג) פל״ט (ע׳ מ) ואילך. ובארוכה – קונטרס ומעין מ״א פ״א ואילך.
41) ראה המשך תער״ב ח״א פ״ב (ע׳ ג ואילך). ובכ״מ.
42) ראה לקו״ת נצבים מט, ד. הערת כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א בקונטרס לימוד החסידות פ״ג (ע׳ 6. אגרות-קודש אדמו״ר מהוריי״צ ח״ג ע׳ שלה-ו. ובשינויים קלים – סה״מ ה׳ש״ת ע׳ 49-50). וש״נ.
43) זח״ג רצב, א.
44) ב״ר פ״א, ד. וראה קונטרס לימוד החסידות שם (ע׳ 5. אגרות-קודש שם ע׳ שלה).
45) ח״א קכג, א.
46) מאו״א אות מ׳ סנ״ט. ועוד – נסמן בקונטרס לימוד החסידות (אגרות-קודש) שם.
47) אוה״ת שם ע׳ תתקיג-ד.
48) ראה גם אוה״ת נ״ך ע׳ כג.
49) ראה (נוסף לאוה״ת שבהערה 47) סה״מ ויקרא ע׳ רלא. וש״נ.
50) סידור (עם דא״ח) קמה, ד ואילך. וראה גם סה״מ ויקרא ע׳ רנו.
51) ראה תנחומא נשא טז. בחוקותי ג. במדב״ר פי״ג, ו. תניא רפל״ו.
52) בראשית ב, א.
53) ראה אוה״ת בראשית מב, סע״ב ואילך. (כרך ג) תקה, ב ואילך. תקח, א ואילך.
54) משלי יח, ב.
55) ראה לקו״ת מסעי צ, א. סה״מ עת״ר ע׳ קעג-ד. לעיל ח״א ע׳ רג-ד.
56) פי״ח (כד, א).
57) ואתחנן ו, ה.
58) ראה תו״א מקץ לט, ריש ע״ד. סהמ״צ להצ״צ קכג, ב. קס, ב. סה״ש תנש״א ח״א ע׳ 183 הערה 62.
59) ראה תו״א שם לו, ב. לקו״ת שלח מח, סע״ד. ובכ״מ.
60) תנחומא פקודי ג. זח״ג לג, ב. תקו״ז תס״ט (ק, ב. קא, א). וראה אבות דר״נ ספל״א.
61) ע״פ ל׳ חז״ל – שבת לא, ב. וראה ב״ר פ״ט, ב. קה״ר פ״ג, יא. ועוד.
62) ראה מאמרי אדה״ז תקס״ג ח״ב ע׳ תשכח. ועוד – נסמן לעיל ע׳ קנט הערה 35.
63) לקו״ת במדבר ה, ג. שלח לז, ד. שבת שובה סד, ב. ביאוה״ז להצ״צ ח״א ע׳ שנה (בשם מרז״ל). סה״מ ה׳ש״ת ע׳ 160 ואילך. ועוד.
64) ראה גם סד״ה זה תער״ג (המשך תער״ב ח״א ע׳ ש).
65) ראה שבת קיט, ריש ע״ב.
66) ראה אוה״ת בראשית (כרך ג) תקו, ב.
67) אחרי כו, ג (הובא באוה״ת בלק ע׳ תתקו).
68) המשך תרס״ו ע׳ פ ואילך. סה״מ תרפ״ט ע׳ 63. וש״נ.
69) ראה אוה״ת בלק שם (ס״ע תתקיג). וש״נ.
70) ברכה לד, י.
71) ספרי ויל״ש עה״פ. במדב״ר פי״ד, כ. זח״ב כא, ב. ובכ״מ.
72) לקו״ת עקב יז, ב. סידור (עם דא״ח) קיג, א. אוה״ת שמות ע׳ קלג. ובכ״מ.
73) בלק שם, כ.
74) זח״א רה, ב. לקו״ת פ׳ ראה יט, ב. לקו״ש חי״ט ע׳ 383-4 שוה״ג להערה 28. וש״נ.
75) לאדהאמ״צ – קג, סע״א ואילך. ולהצ״צ – שבהערה 27.
76) ספכ״ה. וראה גם רפמ״א.
77) ברכות נד, א (במשנה). ספרי ופרש״י ואתחנן ו, ה.
78) פסוק א.
79) בי״ב תמוז שנה זו (תשכ״ח) החלה שנת הפ״ט להולדת כ״ק אדמו״ר מהוריי״צ, וידוע המנהג לומר בכל יום הקאַפּיטל תהלים המתאים לשנות חייו (אגרות-קודש שלו ח״א ע׳ לא. ח״י ע׳ נג. וראה גם מאמרי אדה״ז הקצרים ע׳ שמא). וענין זה שייך גם לאחר ההסתלקות – ראה רשימת כ״ק אדמו״ר מהוריי״צ בהוספות לסה״מ פר״ת ע׳ שנז. לקו״ש ח״ה ע׳ 103 ואילך. ח״כ ע׳ 400 ואילך. המו״ל.
80) בכ״ז – ראה מקומות שבהערות 82-3.
81) לקו״ת פ׳ ראה יח, א-ב.
82) ע׳ 5-6 (אגרות-קודש אדמו״ר מהוריי״צ ח״ג ע׳ שלה-ו).
83) סה״מ תרפ״א ע׳ של-שלא (תשי״א ע׳ 327). תרפ״ב ע׳ סח. תרפ״ה ע׳ נט ואילך (תש״ח ע׳ 61 ואילך). ועוד – נסמן ב״קובץ י״א ניסן – שנת הפ״ט״ (קה״ת, תש״נ) ע׳ 37 הערה 1.
84) מכלול ערך צור (הובא באוה״ת בלק שם ע׳ תתקיג).
85) בלק כד, כא.
86) עירובין מא, א. וראה סוטה מה, ב.
87) אגרות-קודש אדמו״ר מהוריי״צ ח״ב ע׳ פ. סה״מ תרפ״ח ע׳ קמו. תש״ח ע׳ 263.
88) ראה לקו״ש ח״ח ס״ע 329 ואילך.
[סה"מ במדבר ח"ב ע' ריא ואילך]
מאמר ראשון מהמשך. י״ל (קופּיר) תמליל מסרט הקלטה (באידית), ונדפס כאן לראשונה בלה״ק ובתוספת מ״מ וכו׳.