בס״ד.
פתח דבר
לקראת יום כ״ף מנחם-אב, יום הסתלקות-הילולא של כבוד קדושת הרה״ג והרה״ח וכו׳ מוהר״ר לוי יצחק ז״ל נ״ע שניאורסאהן, אביו של – יבלח״ט – כ״ק אדמו״ר שליט״א,
הננו מוציאים לאור את המאמר ד״ה ויענך וירעיבך ויאכילך גו׳, שאמר כ״ק אדמו״ר שליט״א בהתוועדות דש״ק פ׳ עקב, כ״ף מנחם-אב ה׳תשכ״ג.
מערכת ״אוצר החסידים״
ועש״ק עקב י״ט מנ״א, שנת ה׳תש״נ (הי׳ תהא שנת ניסים),
מאתיים שנה להולדת כ״ק אדמו״ר הצמח צדק,
ארבעים שנה לנשיאות כ״ק אדמו״ר שליט״א,
ברוקלין, נ.י.
בס״ד. ש״פ עקב, כ״ף מנחם-אב ה׳תשכ״ג
ויענך וירעיבך ויאכילך את המן גו׳1, ומדייק אדמו״ר (מהורש״ב) נ״ע במאמרו ד״ה זה2, דבכ״מ בתורה מדבר במעלת המן, וכאן אומר ויענך וירעיבך גו׳ שהוא לכאורה היפך המעלה. גם צריך להבין דאיתא בגמרא3 משה תיקן לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם מן, יהושע תיקן להם ברכת הארץ כיון שנכנסו לארץ. וכתב הרשב״א4 דפירוש משה תיקן כו׳ יהושע תיקן כו׳5 הוא שתיקנו להם מטבע הברכות, דהברכות עצמם הם מן התורה [כדאיתא בגמרא3, ואכלת ושבעת וברכת6 זו ברכת הזן כו׳ על הארץ זו ברכת הארץ]. ואיתא בלקו״ת7, דהטעם על שגם בברכת הארץ מזכירין ועל אכילת מזון ובחתימת הברכה חותמין על הארץ ועל המזון (אע״פ שבירכו כבר ברכת הזן), הוא, כי הנוסח והמטבע דברכת הזן הוא על המן, לחם מן השמים, ומזון שבברכת הארץ הוא לחם מן הארץ8. וצריך ביאור, דברכת הזן הוא על אכילה המשבעת (ואכלת ושבעת), דאכילה המשבעת היא (בעיקר) בלחם מן הארץ, ואעפ״כ, הברכה על המזון דלחם מן הארץ היא בברכת הארץ (שלא נאמר בה ואכלת ושבעת9), והנוסח דברכת הזן (דכתיב בה ואכלת ושבעת) הוא על המן דכתיב בי׳ ויענך וירעיבך10.
גם צריך להבין מה שהעינוי דיום הכיפורים למדין11 מעינוי הנאמר גבי מן, נאמר כאן עינוי (ועניתם את נפשותיכם12) ונאמר להלן עינוי (ויענך וירעיבך) מה להלן עינוי רעבון אף כאן עינוי רעבון. וצריך ביאור, שעינוי רעבון דמן הוא שאכילת המן לא השביעה אותם ככל הדרוש [כי אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו11 (והמן הי׳ דבר13 יום ביומו14) ואינו דומה מי שרואה ואוכל למי שאינו רואה ואוכל11 (ובהמן היו טועמים כל המינים ולא ראו אלא מן14)], ומזה שמדמין עינוי רעבון דמן לעינוי רעבון דיוהכ״פ, משמע, שעינוי רעבון דמן הוא (לא שאכילת המן לא השביעה כאכילה ע״ד הרגיל, אלא) כמו שלא אכל15. ולהעיר, שעפ״ז צריך להבין עוד יותר שהנוסח דברכת הזן הוא על המן. גם צריך להבין16, דעכשיו (לאחרי שנפסק המן), כל הברכות דברכת המזון הם לכאורה על לחם מן הארץ, ואעפ״כ הנוסח דברכת הזן הוא הנוסח שתיקן משה על המן.
ב) ויובן זה בהקדים דאיתא במדרש17 שהמן הי׳ מאכל רעבון. דפירוש וירעיבך גו׳ את המן הוא ש״וירעיבך״ קאי על ״את המן״, שהמן הרעיב אותך. והענין הוא, דמן רומז לאגדה [כמ״ש18 והוא כזרע גד לבן ואיתא במכילתא כאגדה שמושכת לבו של אדם], שהוא19 פנימיות התורה. וכמבואר בכ״מ20 דלחם מן הארץ הוא גליא דתורה, ולחם מן השמים (מן) הוא פנימיות התורה. וכיון שבפנימיות התורה הוא רק ידיעת המציאות ולא השגת המהות21, לכן, הלימוד דפנימיות התורה קשור ברעבון (ע״ד הרעב לשמוע את דבר ה׳22) להשיג המהות23.
ובעומק יותר יש לומר דמ״ש במדרש שהמן הוא מאכל רעבון, הכוונה בזה היא (לא רק שהמן פועל אינו שולל רעבון באדם האוכלו, אלא גם) שהמן עצמו הוא מאכל רעבון. ויובן זה בהקדים שביאור הנ״ל דלחם מן הארץ הוא גליא דתורה ולחם מן השמים הוא פנימיות התורה, הוא בכללות, אבל בפרטיות, שני ענינים אלה (לחם מן הארץ ולחם מן השמים) הם גם בפנימיות התורה. והענין הוא, דאיתא בתניא24 שבלימוד פנימיות התורה שני ענינים. שהיא מצוה רמה25 ונשאה ושמביאה ללב שלם. ויש לומר, שהלימוד דפנימיות התורה לפי שמביאה ללב שלם, כיון ששייך לענין הבירורים (בירור המדות), הוא דומה ללחם מן הארץ, ועיקר הענין דלחם מן השמים הוא בהלימוד והידיעה דפנימיות התורה מצד עצמו26. ויש לומר, שהחילוק דשני אופני הלימוד הוא גם בדרגת השכל. דהלימוד והידיעה דפנימיות התורה בכדי לבוא ללב שלם הוא במוחין השייכים למדות, והלימוד והידיעה דפנימיות התורה מצד עצמה הוא במוחין שלמעלה ממדות. ועפ״ז יש לבאר שהמן הוא מאכל רעבון, כי ענין שביעה (בענין השכל) הוא שהוא תופס את השכל, ולכן, הידיעה וההשגה דמוחין השייכים למדות (לחם מן הארץ שבפנימיות התורה) שהיא נתפסת בשכל האדם בהשגה ותפיסא ממש (שלכן פועלת ההשגה גם בהמדות שלו) היא מאכל המשביע, והידיעה וההשגה דמוחין שלמעלה ממדות (לחם מן השמים, מן) שהיא באופן דהפלאה ואינה נתפסת (כ״כ) בשכל האדם, היא מאכל רעבון.
ג) ויש לומר, שהחילוק דשני הפירושים במאכל רעבון, שפועל שאינו שולל רעבון בהאדם ושהמאכל עצמו הוא רעבון שלמעלה מתפיסא (אף שגם הידיעה שפועלת רעבון בהאדם הוא לפי שהיא למעלה מההשגה שלו), הוא, שידיעה זו היא בדרגת השכל שבערך המדות, אלא שהיא למעלה מהם, ולכן פועלת בהאדם (שעיקרו מדות) רעבון וצמאון להשיג את הענין. והידיעה שהיא עצמה בחינת רעבון, היא בדרגת השכל שלמעלה ממדות (כנ״ל סעיף ב), שלכן, היא בחינת רעבון בעצם לגבי המדות. וכשמתגלית דרגא זו בהמדות, הם בביטול. וע״ד החילוק בין חכמה ובינה, שע״י ההשגה דבינה, כאשר ההתבוננות וההשגה היא בההפלאה דאוא״ס שלמעלה מעולמות, הוא בא לידי אהבה רבה (בתשוקה וצמאון), יש מי שאוהב, וע״י הראי׳ דחכמה הוא בא ליראה, ביטול27. אלא שאעפ״כ גם דרגא זו דמן נק׳ בשם מאכל רעבון, כי הזיכוך שע״י אכילת המן הוא שהאדם האוכל את המן הוא בטל בתכלית, ועי״ז הוא נעשה (כמו) כלי לקבל חיות מאור שאינו בערכו. וע״ד הענין דלהחיותם ברעב28 דיוהכ״פ29, שהרעב דיוהכ״פ הוא בחינת תענוג עצמי הבלתי מורגש שלמעלה מאכילה ושתי׳ [וכידוע30 שהטעם דיוהכ״פ אסור באכילה ושתי׳ הוא לפי שביוהכ״פ הוא גילוי תענוג עצמי הבלתי מורגש], וענין להחיותם ברעב הוא שביוהכ״פ מקבלים חיות מתענוג זה31.
ד) ויש לקשר זה עם מאמר הזהר32 ע״פ33 ראו כי ה׳ נתן לכם השבת, ר׳ חזקי׳ פתח שיר המעלות ממעמקים גו׳34 דמעמקים (לשון רבים) הם עומקא דכולא ועומקא דבירא, וכתב אאמו״ר בעל ההילולא על הגליון של ספר הזהר שלו35 (שמשך כמה שנים הי׳ בשבי׳, ובזמן האחרון נפדו (ספר הזהר שלו עם עוד ספרים שלו) מהשבי׳ והגיעו לכאן), שהשייכות דפירוש זה בממעמקים לראו גו׳ השבת היא, כי עומקא דכולא ועומקא דבירא הם חכמה ובינה, שמהם נמשך השפע לכל ששה המדות דז״א (מבועין נפקין ונגדין לברכא כולא36). וענין זה שייך לראו כי ה׳ נתן לכם השבת, כי שבת הוא יומא שביעאה שהוא בינה37 (עומקא דבירא), שבה מלובש חכמה (עומקא דכולא), ומיני׳ מתברכין שיתא יומין38, ו״ק דז״א. וממשיך בעל ההילולא, דזהו מ״ש39 וקראת לשבת ענג, ענג הוא ר״ת עדן נהר גן40, עדן ונהר הם חכמה ובינה (עומקא דכולא ועומקא דבירא), ומהם נמשך השפע והברכה לגן, מלכות. וזהו שהמלכות נקראת שבת41, כי שבת הוא אותיות ש׳ בת42, ש׳ בגימטריא מעמקים הוא עדן ונהר, ובת היא מלכות (גן) שבה נמשך השפע והברכה מעדן ונהר, מעמקים. וצריך להבין, דבתחילת הענין מדבר בהמשכת השפע מחו״ב (מעמקים) לששה המדות דז״א, ולאח״ז מבאר שזהו וקראת לשבת ענג, ההמשכה מעדן ונהר לגן, מלכות. ויש לומר הביאור בזה (בעבודת האדם), שמעמקים לשון רבים הם שני ענינים הנ״ל שבמאכל רעבון, עומקא דבירא (בינה) הוא הידיעה שפועלת רעבון, ועומקא דכולא (חכמה) הוא הידיעה שהיא רעבון בעצם לגבי האדם, ושני הענינים דז״א ומלכות הם שתי דרגות בשכל האדם, כמו שהוא מופשט (קצת) ממציאותו (ז״א) וכמו שהוא בההגבלות שלו (מלכות). וההמשכה דמעמקים בשכל האדם (ע״י הביטול שלו) היא בשתי הדרגות שבו, גם בההגבלות שלו, שהענינים דפנימיות התורה שמצד עצמם הם למעלה מהשכל נמשכים בשכל, בהשגה ממש43.
ויש להוסיף, שעיקר הגילוי דמעמקים הוא במלכות. דו׳ המדות דז״א הם (רק) מתברכים מיומא שביעאה, והמלכות (נוסף על שבה נמשך השפע מחו״ב, גם) היא עצמה נקראת שבת. ויתירה מזו, שבשבת (שקאי בעיקר על בינה) יש גם אותיות בת, היינו שעיקר ענין הש׳ (מעמקים) הוא כשהוא נמשך בבת, מלכות. וי״ל הביאור בזה בעבודת האדם, שהוא ע״ד הידוע44 שע״י הפצת המעיינות חוצה מתגלה ענינם דהמעיינות.
ה) והנה משני ענינים הנ״ל שבמן דפנימיות התורה – רעבון שלמעלה מהשגה ואעפ״כ הוא מאכל רעבון – נשתלשלו שני ענינים אלה בהמן כפשוטו. והענין הוא, דהטעם על זה שהמן הי׳ דבר יום ביומו [שלכן כתיב בי׳ ויענך וירעיבך, כי אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו], הוא, כי גדר העולם הוא (מקום ו)זמן45, ומן הוא למעלה מהעולם, למעלה מגדר זמן, ולכן, גם לאחרי שנמשך בעולם, הי׳ צריך להתחדש בכל יום46. וזהו אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו, דלחם מן הארץ וכן כל ההשפעות שנמשכו בעולם, כיון שאין ניכר בהם שהם מתחדשים בכל יום47, נדמה לאדם שהם בסלו, והמן שהי׳ ניכר בו בגילוי שמתחדש בכל יום מלמעלה, אינו בסלו של האדם. ועד״ז48 הוא בנוגע שטעמו בו כל הטעמים (טעם השני על הרעבון דמן), דבדבר מוגבל א״א שיהיו בו כל הטעמים (ובפרט שבהטעמים ישנם גם טעמים הפכיים), וזה שהמן היו בו כל הטעמים הוא לפי שגם כשנמשך למטה הי׳ לחם מן השמים, ענין אלוקי שלמעלה מההגבלות דעולם. וזהו ״אינו רואה ואוכל״, שעין האדם המוגבל לא הי׳ יכול לתפוס הבל״ג דהמן, ולכן לא ראה אפילו מאכל פשוט, ע״ד מקום אור גדול
מנשוא – שהראי׳ מתבלבלת.
והנה זה שהמן הוא מאכל רעבון הוא כשהאדם הוא מציאות, משא״כ כשהוא בביטול לאלקות, עיקר ההנאה והתענוג שלו הוא מהשפעה שנרגש בה שאינה בסלו דהאדם ונמשכת מהקב״ה. וע״י הביטול שלו הוא כלי לקבל השפע הבלתי מוגבל, רואה ואוכל.
ו) ועפ״ז יש לבאר שהנוסח דברכת הזן (דכתיב בה ואכלת ושבעת וברכת) הוא על המן, כי אמיתית ענין השובע (והעשירות49) הוא במן, כשמרגיש שהשפע שנותנים לו אינו בסלו (דהאדם) אלא הוא נשפע תמיד מלמעלה (כהמן שהי׳ ניכר בו בגילוי שמתחדש בכל יום). וביכלתו של כאו״א מישראל לבוא להרגש זה. ובפרט ע״פ הידוע50 שפרנסה בזמן הזה (בזמן הגלות) הוא באופן דהשפעת המן. וע״י הרגש זה הוא כלי לקבל השפע הבלתי מוגבל דמן. וכמאמר רז״ל51 כלי ריקן מחזיק כלי מלא אינו מחזיק. דכאשר הוא מציאות, ובפרט כשחושב שהשפע שנותנים לו הוא בסלו (כלי מלא) אינו מחזיק אפילו השפע המצומצם דלחם מן הארץ, וע״י שהוא כלי ריקן, הוא מחזיק גם השובע והעשירות דמן, ונמשכים לו כל ההשפעות דבני חיי ומזוני באופן של רויחי.
__________
1) פרשתנו ח, ג.
2) דשנת תרע״ה (בהמשך תער״ב ח״ב ע׳ א׳צג).
3) ברכות מח, ב.
4) הובא בב״י או״ח סקפ״ז (הובא בלקו״ת פרשתנו יד, סע״א ואילך).
5) וכ״ה בברכת בונה ירושלים שתקנו דוד ושלמה (ברכות שם), שהיא מן התורה, אלא שדוד ושלמה תיקנו המטבע (ב״י שם בשם הרשב״א).
6) פרשתנו ח, יו״ד.
7) פרשתנו יד, ריש ע״ב.
8) בפשטות, הברכה היא רק על הארץ ״דמפקא מזון״ (ברכות מט, א). אבל בלקו״ת שם: בסידור עם דא״ח (קט, א), דהזכרת מזון בברכת הארץ הוא ברכה על הלחם שמן הארץ. וחידוש גדול יותר בהמשך תרס״ו ע׳ שלד ״וברכת הארץ תיקן יהושע כו׳ והברכה היא על הלחם שמן הארץ״, דמלשון זה משמע שלא רק הזכרת המזון אלא הברכה היא על הלחם כו׳.
9) וזה שהחיוב (מה״ת) דכל הברכות דברהמ״ז הוא דוקא כשאכל כדי שביעה, הוא לפי שכולם הם המשך אחד, ובברכת הזן כתיב ואכלת ושבעת.
10) ביומא עד, ב ״מכאן (רעבון שנאמר כאן) רמז לסומין שאוכלין ואין שבעין״. ופשוט שסומא חייב בברהמ״ז. והדיוק שבפנים הוא שהנוסח דברכת הזן הוא דוקא על המן.
11) יומא שם.
12) אחרי טז, לא.
13) לשון הכתוב – בשלח טז, ד.
14) פרש״י ליומא שם.
15) ואף שהשיעור באכילת יוהכ״פ הוא ככותבת – הרי ענין העינוי ביוהכ״פ שולל גם אכילה בפחות מככותבת, ראה שו״ת הצ״צ או״ח סל״ו.
16) כמו שמדייק בלקו״ת שם (יד, ב).
17) קה״ר ה, יו״ד.
18) בשלח יז, לא.
19) ראה אגה״ק סימן כג (קלז, א).
20) ראה לקו״ש חכ״ו ע׳ 112. וש״נ.
21) ראה בארוכה לקו״ת ויקרא ה, א.
22) עמוס ח, יא. וראה אוה״ת שבהערה הבאה.
23) אוה״ת פרשתנו (כרך ה) ד״ה ויענך וירעיבך ע׳ ב׳כג. וראה עד״ז ד״ה זה תרע״ה בסופו (המשך תער״ב ח״ב ס״ע א׳צט).
24) בקו״א קנו, ב. וראה סה״מ מלוקט ח״ב ע׳ קצד [סה״מ דרושי חתונה ע׳ פג].
25) כצ״ל – ראה לוח התיקון לתניא שם.
26) ראה המשך תער״ב ח״ב ע׳ א׳קלט ״ההשגה שמבחי׳ לחם מן הארץ זהו בהאלקות שבבחי׳ התלבשות בעולמות, והוא העבודה דנה״א לברר ולזכך את הנה״ב . . לחם מן השמים הוא . . הדעת וההשגה באוא״ס שלמעלה מהעולמות . . והוא העבודה דנה״א מצד עצמה״.
27) ראה סה״מ ה׳תש״ח ע׳ 36. ובכ״מ.
28) לשון הכתוב – תהלים לג, יט.
29) ראה לקו״ת שה״ש יד, סע״ב ״להחיותם ברעב שזהו ענין יוהכ״פ״.
30) המשך תרס״ו ס״ע קה ואילך. ע׳ תקמב.
31) ראה המשך תער״ב שבהערה 23 ״דאכילת המן מאכל של רעבון הוא כענין להחיותם ברעב, והיינו בחי׳ העונג העצמי הבלתי מורגש, שזהו אמיתית ענין המן״.
32) ח״ב סג, סע״א ואילך.
33) בשלח טז, כט.
34) תהלים קל, א.
35) נדפסו ב״לקוטי לוי יצחק – הערות לספר הזהר״ (כרך ב) ס״ע עג ואילך.
36) לשון הזהר שם (סג, ב).
37) ראה בארוכה אוה״ת בשלח ע׳ תרטו ואילך. המשך תער״ב ח״ב ס״ע א׳פו ואילך.
38) זהר שם.
39) ישעי׳ נח, יג.
40) תקו״ז תיקון נה (פח, ב).
41) כמ״ש בזהר שם ״וכן נמי כנסת ישראל אקרי שבת״ – לקלוי״צ שם.
42) זהר ח״א כג, סע״ב. ח״ג רפא, ב (ברע״מ).
43) להעיר, שבאוה״ת בשלח ע׳ תרלח מבאר פירוש שבת אותיות ש׳ בת ״שהמל׳ שנק׳ בת עולה בבינה שנק׳ שי״ן״, ובלקלוי״צ מפרש שמהש׳ נמשך לבת.
44) קונטרס ענינה של תורת החסידות סי״ח ואילך.
45) שעהיוה״א פ״ז (פב, א).
46) ראה אוה״ת בשלח ע׳ תרא. תרמה. וראה לקו״ש ח״ד ע׳ 1099.
47) ראה אוה״ת שם ע׳ תרמה.
48) בהבא לקמן ראה גם לקו״ש שם.
49) ראה יומא עה, א ״שירדו להם לישראל אבנים טובות ומרגליות עם המן״.
50) סה״מ תש״ט ע׳ 21. וראה לקו״ש חט״ז ע׳ 178 הערה 38.
51) ברכות מ, א. סוכה מו, א. וראה סה״מ ה׳ש״ת ע׳ 153. תש״ג ע׳ 191. ובכ״מ.
[סה"מ דברים ח"א ע' קמז ואילך]
כעין שיחה. הוגה ע״י כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א, ונדפס בקונטרס כ״ף מנחם-אב תש״נ, ואח״כ בסה״מ מלוקט ח״ד ע׳ שנה ואילך. הפתח דבר נדפס לקמן בהוספות.