בס״ד. אור לל״ג בעומר ה׳תשל״ז
הנחה בלתי מוגה
להבין1 ענין הילולא דרשב״י, הנה ידוע מה שמדייקים בזה בדרושי רבותינו נשיאינו2, של״ג בעומר (יום הסתלקות רשב״י) נקרא בשם הילולא דוקא3, דהנה מה של״ג בעומר הוא יום שמחתו של רשב״י4 מובן ע״פ מ״ש באידרא זוטא5 פתח ר׳ שמעון ואמר כו׳ כל יומין דאתקטרנא בהאי עלמא בחד קטירא אתקטרנא בי׳ בקוב״ה כו׳ בי׳ להיטא, ומכיון שזו היתה תשוקתו כל ימי חייו, מובן דכאשר בא זה לידי פועל ביום הל״ג בעומר הנה הי׳ אז יום שמחתו, אבל עדיין צריך להבין מה שנקרא בשם הילולא דוקא, דלשון הילולא מורה על שמחה גדולה ביותר, שישנה בעת החתונה דוקא, שמזה מובן גם בנוגע לל״ג בעומר שנקרא בשם הילולא, שזהו להיות שענינו הוא דוגמת ענין החתונה, ומשום זה, השמחה שבו היא שמחה גדולה ביותר.
אך הענין הוא [כמבואר בדרושי רבותינו נשיאינו, בהמשך תרס״ו6, ובדרוש ל״ג בעומר תש״ד7, ובכמה דרושים8], דל״ג בעומר הוא דוגמת הענין דמתן תורה, ומשום זה, כמו שמתן תורה ענינו חתונה כמו״כ ל״ג בעומר ענינו חתונה. דהנה אמרו רז״ל9 ביום חתונתו זה מתן תורה, דזה קאי על לוחות האחרונות10, היינו שנתינת לוחות האחרונות נקראת בשם חתונה, וכן הוא גם בענין לוחות הראשונות. וכידוע בענין שיר השירים, שהקב״ה נקרא חתן וישראל נקראים כלה11, שזהו ענין מתן תורה בששה בסיון [שעכשיו נמצאים בימי הספירה וההכנה לזה], והיינו שגם לוחות הראשונות ענינם חתונה.
והנה12 שייכות ענין החתונה לענין התורה היא, דהנה ענין הנישואין הוא המשכת גילוי כח הא״ס למטה, וכמבואר בארוכה בהמשך כל הנהנה13 ובכמה מקומות14, דאף שהעולם וכללות סדר ההשתלשלות הוא בהגבלה, מ״מ בעת החתונה נמשך כח הא״ס בגילוי, כי תכלית ענין הנישואין הוא ענין ההולדה, פרו ורבו ומילאו את הארץ וכבשוה15 [וכמבואר ג״כ בפוסקים16 בנוגע לדיני ברכת חתונה], וכח ההולדה הוא התגלות כח הא״ס, כי כח ההולדה הוא לדורות, ודורי דורות, עד סוף כל הדורות, ועוד יותר. וזהו שייכות ענין הנישואין לענין התורה, כי ענין התורה הוא שגם בהיותה למטה הרי היא למעלה ממדידה והגבלה. וכידוע החילוק בין תורה למצוות, דאף שגם המצוות הם רצון המלך – מלכו של עולם, עד למלכות דא״ס, שהוא קשור עם א״ס ממש, מ״מ הרי המצוות נמשכים להיות במדידה והגבלה דוקא, וכמבואר באגה״ק17 ובכמה מקומות, שהמצוות הם במדידה והגבלה [וכמבואר שם כמה דוגמאות בזה], משא״כ על התורה נאמר18 ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים, והיינו, דגם כמו שהתורה נמשכה להיות במדידה והגבלה, מ״מ היא בבחי׳ ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים, למעלה ממדידה והגבלה, דוגמת ענין החתונה כנ״ל, ומשום זה נקרא מתן תורה בשם חתונה.
והנה כל הנ״ל עדיין אינו תכלית השלימות בתורה, כי ענין התורה הוא למעלה מגדר מדידה והגבלה לגמרי עד שאין שייך לומר עלי׳ גם ארוכה מארץ מדה וגו׳. דהנה מזה גופא שאומרים ארוכה מארץ מדה הרי מובן שיש בזה מדה אלא שהיא ארוכה מארץ גו׳, וכן בענין ורחבה מני ים גו׳. אבל ענין התורה הוא למעלה ממדידה והגבלה לגמרי, עד שאינה בערך זה כלל. ובחינה זו שבתורה הו״ע פנימיות התורה, שהיא למעלה ממדידה והגבלה לגמרי, משא״כ נגלה דתורה שהיא עדיין בגדר מדידה והגבלה.
ובזה יובן מה שהיו כמה שלמדו כל התורה כולה19, ומ״מ הרי הם נמצאים בגן עדן שענינו הוא לימוד התורה20. עד שאפילו בנוגע למשה רבינו, דמשה קיבל תורה מסיני21, וקיבל את התורה כנתינתה, דכל הנותן בעין יפה נותן22, מ״מ אומרים עליו דמשם ולהלן ולאחר שעברו המאה ועשרים שנה שלו בעלמא דין הנה הוא עומד בגן עדן23, שענינו הוא לימוד התורה כנ״ל. ועד שגם בימות המשיח שיקומו האבות ומשה רבינו, הנה משיח ילמד תורה את כל העם כולו, גם את האבות ומשה רבינו [כמבואר בדרושי קריעת ים סוף ואחרון של פסח24], ועאכו״כ שילמד תורה עם ריבוי החכמים שעליהם אמרו (ע״פ תורה) שלמדו כל התורה כולה19. והחילוק העיקרי שבזה הוא, דמה שאמרו שישנם כאלו שלמדו כל התורה כולה זהו בנוגע לנגלה דתורה שהיא במדידה והגבלה כנ״ל, משא״כ בנוגע לפנימיות התורה, שאין שייך בה מדידה והגבלה. וזהו ג״כ מה שאמרו רז״ל25 שתורת עולם הזה הבל היא לפני תורתו של משיח, שאז יהי׳ הלימוד בפנימיות התורה, והיינו להיות דפנימיות התורה היא (למעלה ממדידה והגבלה לגמרי עד שהיא) שלא בערך מנגלה דתורה, עד שנגלה דתורה (תורת עולם הזה) היא בבחי׳ הבל לגבה. ולכן גם אופן הלימוד שיהי׳ בימות המשיח יהי׳ בבחי׳ ראי׳ דוקא26, וכידוע החילוק בין ראי׳ לשמיעה, דשמיעה תופסת הדבר בהמדידה והגבלה ובפרטי הדבר, היינו דתחילה תופס פרטי האותיות, ואח״כ מצרף אותם לתיבות, ועי״ז נהי׳ אצלו ענין שלם, משא״כ בראי׳ הרי הסדר בזה הוא להיפך, דתחילה תופס במבט ראשון את כל הענין כולו, ורק לאחרי זה מפרט אותו (ער קלייבט דאָס פאַנאַנדער) לפרטיו, וגם כשמפרט אותו הנה כמה שיפרט הדבר (וויפל מ׳זאָל דאָס נאָר פאַנאַנדערנעמען) לפרטים, מ״מ הרי כללות הענין הוא שלא בערך יותר. וכדוגמת ענין האותיות שבתיבה, דישנו התוכן והאור של כל אות פרטי, ואח״כ ישנו בזה האור העולה על כולנה, שאור זה (העולה על כולנה), הנה אף שישנם כולנה (כל פרטי אותיות התיבה), מ״מ אור זה הוא בבחי׳ (אור) העולה עליהם27. ועד״ז הוא בלימוד התורה באופן של ראי׳, ובדוגמא להמבואר בנוגע להאריז״ל28 [שגם ענינו הי׳ גילוי פנימיות התורה בגלוי למטה] דאופן לימוד התורה שלו הי׳ באופן כזה שראה בב׳ וג׳ שעות, ענינים כאלו דבכדי להביאם בדיבור הי׳ צריך ע״ז ס׳ או פ׳ שנה [כידוע הגירסאות שבזה29], שזהו ענין שהוא שלא בערך כלל, אלא שזהו מצד העילוי שישנו בראי׳ על שמיעה (כמבואר בארוכה בהדרושים30). ועד״ז יובן בלימוד התורה דלעתיד לבוא, שיהי׳ בבחי׳ ראי׳ דוקא.
וע״פ הנ״ל יובן מה שיום הסתלקות רשב״י נקרא בשם הילולא31, דאף שגם כללות הענין דמתן תורה נקרא בשם הילולא (חתונה), מ״מ בזה גופא ישנה הילולא פנימית יותר שזהו ענין ל״ג בעומר, כי אז היתה הנתינה דפנימיות התורה32, או כהלשון דאיתא לפעמים33 דל״ג בעומר הוא מתן תורה דתורת הנסתר. דהנה ענינו של רשב״י הי׳ גילוי פנימיות התורה, וביום ההסתלקות שלו, בל״ג בעומר, הי׳ אז בתכלית השלימות34, כמובן מהמבואר בסידור שער הל״ג בעומר35 ובאגה״ק36 דביום הפטירה וההסתלקות עולה כל פעולתו אשר עבד בה והוא בגילוי, וכמו שהוא בגילוי הרי זה נמשך למטה, וכן הוא ביום הילולא דרשב״י שהי׳ אז דוקא גילוי הארת עיקר שורש שרשו ברום המעלות במדריגה היותר עליונה למעלה מעלה, כהלשון בסידור שם. וזהו של״ג בעומר נקרא בשם הילולא, כי הוא דוגמת הענין דמתן תורה שהוא ענין החתונה, וכן הו״ע דל״ג בעומר (באופן פנימי יותר) שהוא מתן תורה דפנימיות התורה. וזהו ג״כ הקשר בין משה רבינו לרשב״י37, וכמבואר בזהר בכמה מקומות38 דנשמת רשב״י היא ניצוץ [ובדוגמת] מנשמת משה רבינו. ובכללות, הרי ענינם הוא משיח, דגואל ראשון הוא גואל אחרון39, והיינו דמשה שהוא גואל ראשון הוא גואל אחרון – משיח, וכן הוא גם בנוגע לרשב״י, שענינו הוא גילוי פנימיות התורה, תורתו של משיח.
והנה זה של״ג בעומר נקרא הילולא הוא להיותו דוגמת ענין החתונה כנ״ל, שענינה הוא גילוי כח הא״ס למטה דוקא. דהתחלת גילויו שבא לידי פועל (כח הא״ס) הוא בענין הלידה, ועד שכללות ענין ירידת הנשמה למטה נקרא בשם הילולא40. וכהפירוש בדרושי כ״ק אדמו״ר הצ״צ41 במארז״ל42 האי עלמא דאזלינן מיני׳ כבי הילולא דמיא, דהאי עלמא ענינו הוא שעל ידו נעשה דאזלינן מיני׳, היינו, דע״י ירידת הנשמה למטה בעולם הזה התחתון שאין תחתון למטה ממנו, הנה עי״ז נעשה אזלינן מיני׳, שהנשמה נעשית בבחי׳ מהלך, שהרי הנשמה בהיותה למעלה היתה בבחי׳ עמידה בלבד, וכמ״ש43 חי הוי׳ אלקי ישראל אשר עמדתי לפניו, דאף שאין עמידה אלא ביטול44, שהנשמה למעלה עומדת בבחי׳ ביטול, מ״מ אינו בדומה להעילוי שע״י העבודה בעולם הזה, האי עלמא, שעל ידה נעשה דאזלינן מיני׳, שנעשית בבחי׳ מהלך. וע״ז אומרים דעילוי זה (שנעשית בבחי׳ מהלך) כבי הילולא דמיא, דענין ההילולא הוא גילוי כח הא״ס כנ״ל, וכן הוא מה שהנשמה נעשית בבחי׳ מהלך, וכידוע החילוק שבין עמידה להליכה, דאמיתית ענין ההליכה היא עלי׳ שבאין ערוך45, עד שהיא בבחי׳ א״ס בערך כל הדרגות שלפני זה, ועד״ז הוא העילוי שע״י ירידת הנשמה למטה, שנעשה לאשתאבא בגופא דמלכא46, ולכן אומרים ע״ז דכבי הילולא דמיא. ולכן גם הסתלקות רשב״י נקרא בשם הילולא, להיותה ענין גילוי פנימיות התורה (הא״ס דתורה) למטה. וכמבואר בארוכה בהמשך והחרים47 דאף שהיו כמה תנאים לפני רשב״י, וכן כמה תנאים לאחריו, ועד שמדות דרשב״י הם תרומות מידותיו של ר׳ עקיבא48, מ״מ הי׳ ברשב״י ענינו המיוחד ועד שאמר ראיתי בני עלי׳ והם מועטים כו׳ אם חד הוא אנא הוא49, והו״ע התגלות פנימיות התורה, ולחבר פנימיות התורה עם נגלה דתורה, ועד שפנימיות התורה תהי׳ בגלוי ועד שתומשך גם בעניני העולם50. וכמבואר בדרושי ל״ג בעומר על מאמר הזהר דפרשת השבוע שעבר51 דזימנא חדא הוה צריכא עלמא למיטרא ואמר רשב״י תורה עה״פ52 הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד ואתי מיטרא, היינו שאמר תורה על פסוק בתורה, ואין מקרא יוצא מידי פשוטו53, זהו פסוק בנגלה דתורה, ובזה המשיך וגילה פנימיות התורה כמבואר בזהר שם, ועי״ז אתי מיטרא בפשטות, והארץ הולידה והצמיחה גו׳ ולחם לאוכל54, שעי״ז הי׳ לחם לבב אנוש יסעד55, וגם (כתחילת הפסוק) ויין ישמח גו׳ להצהיל פנים משמן גו׳.
וזהו ג״כ מה שמקשרים56 ענין ל״ג בעומר עם מ״ש57 גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך, דענין בקשה זו הוא כדאיתא בזהר בהעלותך58 דבתורה ישנו לבושא דאורייתא, וגופי תורה, ונשמתא, ונשמתא לנשמתא, וע״ז היתה בקשת דוד גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך, שיראה הנפלאות שבתוך הלבוש, והלבוש לא יעלים ויסתיר. ולכן שייך זה במיוחד (גם) לרשב״י, כי ענינו של רשב״י הי׳ לגלות נפלאות מתורתך (פנימיות התורה, נשמתא לנשמתא) כנ״ל, וזה שייך במיוחד ליום הל״ג בעומר (גל גימטריא ל״ג) שאז הי׳ ענינו של רשב״י בתכלית השלימות (כנ״ל). והשייכות דענין ספירת העומר לגילוי פנימיות התורה שבל״ג בעומר מובנת ע״פ מה שנת״ל דספירת העומר היא הכנה למתן תורה, וההכנה הרי נגמרת בדרגא החמישית שבספירה החמישית, הוד שבהוד, דאז מסתיימים עיקר הבירורים59, ולכן כבר מוכנים למתן תורה, עכ״פ למתן תורה דפנימיות התורה.
והנה ע״פ הנ״ל שענין ל״ג בעומר הוא מתן תורה דפנימיות התורה, דוגמת ענין מתן תורה בפשטות (מתן תורה דתורה הנגלית), מובן דכמו שמתן תורה (בפשטות) פעל שינוי עיקרי ועילוי נפלא בכל הענינים שבסדר ההשתלשלות וגם למעלה מזה. דבכללות, הנה בעת מתן תורה הי׳ ביטול הגזירה (שלפני מתן תורה) דעליונים לא ירדו למטה ו(במילא) תחתונים לא יעלו למעלה60, וע״י שבטלה הגזירה הי׳ שינוי עיקרי בהעליונים ובהתחתונים, דהשינוי בעליונים הי׳ שירדו למטה, והשינוי בהתחתונים הי׳ דיעלו למעלה, דזהו כללות ענין השינוי העיקרי שפעל מתן תורה בסדר ההשתלשלות למעלה יותר. ומזה מובן גם בנוגע למתן תורה דפנימיות התורה, שגם אז ישנו שינוי עיקרי בכל סדר ההשתלשלות. והנה כללות סדר ההשתלשלות מורכב (איז אַיינגעשטעלט) בג׳ בחינות עולם שנה נפש61, ובשעת מתן תורה (שפעל על כל סדר ההשתלשלות) הי׳ השינוי עיקרי בג׳ בחינות אלו. דזהו מ״ש62 והר סיני עשן כולו גו׳, ומבואר ע״ז63 דעש״ן הוא ר״ת עולם שנה נפש, ומזה מובן גם בנוגע למתן תורה דפנימיות התורה, דגם אז הוא שינוי עיקרי בכל סדר ההשתלשלות בג׳ הבחינות עש״ן, ולמעלה יותר, גם באלקות, דהרי מתן תורה קשור עם הענין דעליונים ירדו למטה. ואדרבה, פעולת מתן תורה דפנימיות התורה במדריגות האלקות, היא ביתר שאת ויתר עוז מהפעולה דמתן תורה דתורה הנגלית בהמדריגות דאלקות, דהרי נגלה דתורה, בחי׳ גליא דאורייתא קשורה עם בחי׳ גליא דקוב״ה בלבד, משא״כ פנימיות התורה סתים דאורייתא קשורה עם בחי׳ סתים דקוב״ה. והנה מפעולת מתן תורה בנוגע לבחי׳ סתים דאורייתא וסתים דקוב״ה נמשך כמו״כ גם בנשמות ישראל, דתלת קשרין מתקשראן דא בדא קוב״ה אורייתא וישראל64, וזוהי הפעולה בנוגע לבחי׳ סתים דנשמתא. ולפי זה הנה מ״ש גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך, שנתקיים בל״ג בעומר (מתן תורה דפנימיות התורה), צ״ל בג׳ הבחינות עש״ן (סדר ההשתלשלות), ולמעלה יותר גם באלקות, ומזה נמשך גם בנשמות.
והענין הוא, כמבואר בקיצור ברשימות כ״ק אדמו״ר הצ״צ לתהלים עה״פ גל עיני גו׳65 [ושם נסמן להמבואר ע״ז בזהר ומפרשי הזהר ובקבלה ובשאר ספרים עד לכמו שהוא בפשטות התורה], דבבקשה זו דגל עיני ואביטה נפלאות מתורתך נכללת גם הבקשה על גילוי תכלית העילוי דאלקות, בחי׳ פנימיות עתיק. שזהו תכלית העילוי באלקות עד שכל ההמשכות שבעולם עד ביאת משיח צדקנו, גם בתכלית העילוי שבהן, מגיעות עד בחי׳ חיצוניות עתיק בלבד, וגילוי בחי׳ פנימיות עתיק יהי׳ רק בביאת משיח צדקנו כדאיתא בפרי עץ חיים66, ועז״נ67 ישקני מנשיקות פיהו גו׳. והנה פנימיות עתיק נקרא בשם נפלאות68, דהנה כתיב69 כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, ואיתא בזהר70 דנפלאות הוא נ׳ פלאות, ומבואר במפרשי הזהר71 דזה קאי על בחי׳ פנימיות עתיק (וכנ״ל (מהפרי עץ חיים) דבחי׳ הגילוי דלעתיד הוא בחי׳ פנימיות עתיק), והיינו דענין הנפלאות הוא בחי׳ פנימיות עתיק. וזהו ענין גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך כמו שהוא באלקות, שלעתיד לבוא יומשך גילוי אלקות עד לבחי׳ פנימיות עתיק. וגילוי זה נמשך גם למטה לעיני האדם העובד, הלומד תורה ומקיים המצוות (גל עיני) כמו שהוא למטה. ואף שנת״ל שגילוי בחי׳ פנימיות עתיק יהי׳ רק לעתיד לבוא, מ״מ הנה גם בזמן הגלות נמשך מעין זה בעבודה. וכמו שהוא גם בפשטות שדוד, ועד״ז רשב״י, ביקש שיהי׳ גל עיני ואביטה וגו׳, כנ״ל, עד שגם כשא׳ מישראל אומר תהלים ואומר הפסוק דגל עיני וגו׳, הנה תפילתו עולה למעלה, כדאיתא בתניא72 מהזהר73 שבוקעת רקיעין, וממלאים בקשתו. הרי דאע״פ שכידוע74, מה שנמשך עתה מהגילויים דלעתיד הוא רק בדוגמא לאבן טובה והון יקר הנמצאים בתיבה, והתיבה היא סגורה [אלא שמפתח התיבה נמצא בידו], ועד״ז הו״ע המשכות אלו, שבזמן הגלות ענינם להוסיף אורות באצילות, והגילוי שלהם יהי׳ רק לעתיד לבוא בביאת משיח צדקנו, למחר לקבל שכרם75, הנה מ״מ גם בזמן הגלות ישנו הענין דגל עיני ואביטה נפלאות וגו׳, כנ״ל.
והנה כשם שישנו הענין דגל עיני ואביטה נפלאות וגו׳ באלקות, מזה נמשך כן גם בעולמות. והענין הוא, דהנה השתלשלות העולמות היא בד׳ עולמות אבי״ע, ובימי צאתך מארץ מצרים כבר הי׳ ענין קריעת ים סוף, שהוא בקיעת המחיצה והפרסא שבין אצילות לבי״ע76, אמנם גילוי זה (דאצילות בבי״ע) אינו בערך הגילוי דלעתיד. וכמו שנת״ל בהדרוש דאחרון של פסח77 שלעתיד יהי׳ הגילוי דוהחרים ה׳ את לשון ים מצרים והניף ידו על הנהר בעים רוחו גו׳78, שהוא גילוי מבחי׳ עולמות הא״ס ולמעלה יותר, שיתגלה בעולם האצילות, ועד שיומשך גם למטה (כהמשך הכתוב79) והיתה מסילה לשאר עמו, גם בעולם הזה התחתון שאין תחתון למטה ממנו, ואדרבה, הנה עיקר הדירה תהי׳ בתחתונים דוקא, בעולם התחתון שאין תחתון למטה ממנו80, כמבואר בדרושי ההילולא דיו״ד שבט, בד״ה באתי לגני81. וזהו ענין גל עיני ואביטה נפלאות וגו׳ בעולמות.
והנה כמו שישנו ענין גל עיני וגו׳ באלקות (ובעולמות), כמו״כ הוא בתורה, וכנ״ל דתורה מתקשרת עם קוב״ה. וע״י התורה נמשכות כל ההמשכות למטה, וגם ההמשכות בנשמות ישראל, וכנ״ל דישראל מתקשראן באורייתא ואורייתא בקוב״ה, היינו שע״י אורייתא מתקשרים נשמות ישראל עם קוב״ה. והענין הוא, דהנה בחי׳ פנימיות עתיק שבקוב״ה קשורה ושייכת לבחי׳ פנימיות התורה, שענינה הוא מ״ש ישקני מנשיקות פיהו. שע״ז ביקש דוד גל עיני ואביטה וגו׳, שביקש שיגלו לו בחי׳ נשמתא לנשמתא דאורייתא (פנימיות התורה), ובזה גופא (בבחי׳ נשמתא לנשמתא (נפלאות)), הנה לעתיד לבוא יהי׳ גילוי בחינה נעלית יותר, בדוגמת הערך דיחידה לגבי חי׳, וכידוע82 דב׳ הבחינות דחי׳ ויחידה נכללות בבחי׳ נשמתא לנשמתא.
והנה מזה נמשך גם בנשמות ישראל. והענין הוא, דהנה איתא בגמרא83 דאע״ג דאינהו לא חזו מזלייהו חזי, ואע״פ שאין מזל לישראל84, הרי ידוע הפירוש בזה בכמה מקומות85 וגם בהצוואה דחנוך לנער86, דאין מזל לישראל היינו דבחי׳ אין הוא המזל של ישראל, וזה קאי על בחי׳ האין שבנשמה שהוא המזל שבנשמה, ובכללות זהו ענין בחי׳ ח״י שבנשמה. וזהו ענין מזלייהו חזי, הארת ח״י דנשמה בנר״ן. וזהו ענין גל עיני ואביטה נפלאות גו׳ כמו שהוא בנשמות, הארת ח״י דנשמה בנר״ן. והתחברות והתקשרות זו דבחי׳ ח״י בנר״ן שבגוף, עד שתהי׳ התקשרות וחיבור שלם, נעשית ע״י לימוד התורה, ובתורה גופא ע״י פנימיות התורה, בחי׳ ח״י שבתורה.
וביאור הענין, דהנה כתיב87 ואתחנן אל ה׳ וגו׳ [שזו היתה בקשת משה רבינו, גואל ראשון הוא גואל אחרון כנ״ל], ומבואר ע״ז בלקו״ת בהדרושים דואתחנן88 שכל הענינים הנעלים שהיו עד אז היו בערך של התחלה לבד, אתה החילות89, לגבי מה שרצה משה רבינו לגלות ולהמשיך בהענין דואתחנן. ומבואר בזה (בהדרושים שם) שזהו שמשה רצה לפעול שאצל כל ישראל תהי׳ העבודה באופן של ראי׳. דזהו כללות ענין התורה, שהיא בחי׳ ראי׳, דהרי ענין הראי׳ הוא כמו שנת״ל שתופסת את כלל וכללות הדבר, ורק לאחרי זה מפרטים הדבר לפרטים, וכן הוא ענין התורה שבתחילה תופסים ומקבלים הכלל שבה, ומזה מפרטים אח״כ הפרטים. וכמו שהי׳ בשעת מתן תורה, שאז היתה אמירת עשרת הדברות הכוללים את כל התורה כולה90, כידוע מאמר הרס״ג91 הובא גם בתורת הבעש״ט92. ומשום זה ישנם בעשרת הדברות תר״ך אותיות כנגד התרי״ג מצוות דאורייתא וז׳ מצוות דרבנן93. ועשרת הדברות עצמם הנה הם נכללים בדיבור הראשון94, ודיבור הראשון גופא הנה הוא נכלל בתיבת אנכי, כידוע תורת הבעש״ט. ובתיבת אנכי עצמה הנה ראש התיבה היא אות א׳, דא׳ זו קאי על אנא, כדאיתא בגמרא95 דתיבת אנכי היא נוטריקון אנא נפשי כתבית יהבית. וא׳ זו דאנכי (שקאי על אנא) כוללת את תיבת אנכי, וכל דיבור הראשון, וכל עשרת הדברות וכל התורה כולה96, וכמובן גם מהגמרא (שם) דאנא יש בו (וכולל וממנו נמשך) בחי׳ נפשי וכתבית יהבית. וזהו מה שכללות ענין התורה הוא בחי׳ ראי׳, שהיא בבחי׳ מלמעלה למטה, כנ״ל דמהכלל באים להפרטים, ובחינה זו רצה משה לפעול בבקשתו ואתחנן וגו׳, שתהי׳ בעבודת כל אחד מישראל. ומזה מובן, שאע״פ שלא פעל בחי׳ עבודה זו, ולכן ממשיך לאחרי זה97 ועתה ישראל שמע גו׳, שאופן העבודה היא בבחי׳ שמיעה בלבד, דשמיעה ענינה עבודה מלמטה למעלה, דהרי בשמיעה ההתחלה היא מהפרטים ומהם באים אח״כ לכללות ועיקר הדבר, שזהו עבודה מלמטה למעלה, הנה אעפ״כ פעל ענין הראי׳ אצל יחידי סגולה וצדיקים הגדולים, כמבואר בהדרושים98. ומזה מובן שגם אצל כ״א מישראל, הנה בעת רצון אפשר שיהי׳ במדריגת ראי׳, עכ״פ ברגע זו ובשעה זו (אין דעם קער). והנה אחת מעניני ומעלות ענין הראי׳ היא, שעל ידה נעשה אצלו התאמתות בהדבר, עד שאינן מועילין ופועלין אצלו שום קושיות וסתירות, והוא עומד בשלו כיון שהוא בעצמו ראה את הדבר. וכמו שנתבאר כמה פעמים99 הראי׳ ע״ז מהדין דאין עד נעשה דיין100, דאע״פ שכאשר שמע האדם כמה וכמה עדויות, ועדויות נאמנות, הנה אעפ״כ ביכולתו להיות דיין אח״כ, משא״כ כשהוא בעצמו ראה את הדבר הנה נעשית אצלו התאמתות כזו, עד שאין ביכולתו להיות דיין שיהי׳ ושפטו העדה והצילו העדה101, להיות שמה שהוא בעצמו ראה יש לזה כל התקיפות. וזהו א׳ הענינים והמעלות שבראי׳, ענין ההתאמתות.
והנה בפרטיות, מדריגה זו בראי׳ בתורה גופא הו״ע פנימיות התורה. וזהו הענין וההכרח שבעת מתן תורה הי׳ צ״ל רואין את הקולות102 ואמרו רז״ל103 שרואין את הנשמע, שזהו מצד בחי׳ פנימיות התורה, שענינה הוא בחי׳ ראי׳, ולהיות דמתן תורה כלל גם נתינת פנימיות התורה, דהרי לא יהי׳ עוד הפעם מתן תורה104, וכבר ניתנו אז כל עניני התורה גם פנימיות התורה, הנה משום זה הי׳ רואין את הנשמע. דבחינה זו שבתורה הוא בחי׳ נשמתא לנשמתא, הכוללת את הרזין דאורייתא, ולמעלה מזה הרזין דרזין דאורייתא, שהתגלותם לכל העם כולו תהי׳ רק בביאת משיח צדקנו, גואל אחרון כנ״ל. אמנם התחלת הגילוי היתה כבר ע״י משה רבינו, גואל ראשון, ומזה מובן גם בנוגע לרשב״י (שאף שעיקר הגילוי יהי׳ לעתיד לבוא, מ״מ ע״י רשב״י כבר הי׳ גילוי מבחינה זו, פנימיות התורה). וזהו ענין אביטה נפלאות שבתורה.
והנה כשם שישנו הענין דגל עיני וגו׳ בתורה, כמו״כ הוא בעבודה, שמצד מדריגת הראי׳, אין שייך ענין השינויים. ע״ד מה דאיתא בנוגע למשה, דמשה משה לא פסיק טעמא בגווייהו105, דכמו שהי׳ למעלה כן הי׳ למטה, בלי שינויים106, דמשום זה אמרו רז״ל107 פני משה כפני חמה היות דגם בהשמש אין שינויים, כדאיתא בזהר108. ואופן עבודה כזו רצה להמשיך אצל כאו״א מישראל109, דכמו שאני הוי׳ לא שניתי הנה כמו״כ יהי׳ גם אצל ואתם בני יעקב גו׳110, אצל כאו״א מישראל, שעבודתם תהי׳ למעלה משינויים. ובכללות הנה זוהי מעלת וענין העבודה שבבחי׳ יחודא עילאה כמבואר בקונטרס עץ החיים111 ובכמה מקומות, ובכללות יותר, זוהי מעלת התורה לגבי תפילה. וזהו ענין אביטה נפלאות כמו שהוא בעבודה.
והנה כשם שהוא באלקות (אני הוי׳ לא שניתי), הנה מזה נמשך בתורה ובעבודת האדם כנ״ל, ומזה נמשך הענין דאביטה נפלאות גם במדריגות בנשמה, בהדרגות השייכות לעבודה זו (דנפלאות, ראי׳). דהנה אמרו רז״ל112 חמשה שמות נקראו לה נפש רוח נשמה חי׳ יחידה, ונת״ל דבחי׳ הנשמה המתלבשת בגוף היא הנר״ן שבנשמה, ובחי׳ ח״י הם בבחי׳ מקיף עליו, ומשום זה נקראים (ח״י) ראש שבנשמה, ולמעלה יותר, מזל שבנשמה, עד שבחינה זו נקראת אין שבנשמה, האין שהוא המזל לישראל כנ״ל. והנה כמו שהוא בכללות הנשמות, דנשמת משיח היא הנשמה כללית דבחי׳ יחידה113, משא״כ שאר הנשמות הכלליות שעד משיח היו מדריגתם בהבחינות שלמטה מיחידה, הנה מזה מובן בענין אביטה נפלאות גו׳ שבכל נשמה פרטית, שזהו בבחי׳ יחידה שבנפש. דעבודת האדם, בהעבודה דיחידי סגולה, וכמו״כ אצל כאו״א מישראל בזמן המסוגל, בבחי׳ ראי׳ (נפלאות) כנ״ל, היא ע״י שמאיר בהם הארה מבחי׳ היחידה. ובכללות, זהו ביום הקדוש. ומובן מקונטרס העבודה114 שגילוי בחי׳ היחידה אז וכן בענין המסירות נפש, פועל שינוי בכל הכחות, אלא ששינוי זה הוא רק בכח וצריך להביאו אל הפועל115. ועפ״ז מובן הענין דאביטה נפלאות בדרגות הנשמה שבאדם, דכללות המדריגות בנפש השייכות לעבודתו הגלוי׳ הם, כמבואר בתניא116, הכחות דמחשבה דיבור ומעשה, ולמעלה יותר, כחות הגלויים שבנפש שזהו הבחי׳ נר״ן ונשמה לנשמה. אמנם למעלה מזה (הענין דנפלאות) הו״ע נקודת המסירות נפש, הנקודה דיחידה, שפועלת מזמן לזמן. עד שענין הקבלת עול שהיא ראשית העבודה ועיקרה ושרשה117, הנה היא (הקבלת עול) קשורה ונמשכת מבחי׳ יחידה שבנפש, דמשום זה ישנו ענין הקבלת עול (המסירות נפש) גם אצל קל שבקלים, להיות שנמשכת מבחי׳ נשמתא לנשמתא, ובזה גופא מבחי׳ הפנימיות שבה, יחידה118. ובחי׳ (העבודה שמצד) יחידה שבנפש שייכת במיוחד לל״ג בעומר, דהרי אז הי׳ אצל רשב״י הענין דבחד קטירא אתקטרנא בי׳ אחידא בי׳ להיטא וכו׳, שזהו מצד בחי׳ היחידה, דלכן אומרים על עבודה זו שהיא בבחי׳ חד. וזהו ענין אביטה נפלאות גו׳ כמו שהוא במדריגות הנשמה, (גילוי) בחי׳ היחידה שבנשמה, שנמשכת ופועלת בהכחות נר״ן וכו׳ (וזה נעשה ע״י לימוד התורה, ובעיקר ע״י לימוד הח״י דתורה, פנימיות התורה)119.
והנה מזה נמשך הענין דאביטה נפלאות גו׳ גם בעולם. וזהו מה שמבאר כ״ק אדמו״ר הצ״צ בדרושי נשא120, דהבקשה דגל עיני ואביטה נפלאות קאי על הנפלאות שבהבריאה יש מאין, וכמו שמבאר שם, שבריאת יש מאין היא הפליאה הגדולה מכל הפליאות. והנה מבואר באגה״ק121 דדוקא מהותו ועצמותו של המאציל ב״ה שמציאותו מעצמותו ואינו עלול מאיזה עילה וסיבה שקדמה לו ח״ו כו׳ הוא לבדו בכחו ויכלתו לברוא יש מאין ואפס המוחלט ממש כו׳, ומזה מובן דבחינה זו קאי על פנימיות עתיק ועד לעצמות ומהות א״ס ב״ה. והנה אף שהבריאה יש מאין היא מבחי׳ פנימיות עתיק, עד לעצמות ומהות א״ס ב״ה, הנה אעפ״כ היות דעולם הוא מלשון העלם והסתר122, הנה ענין זה נמצא בהעלם, וע״ז היא הבקשה גל עיני ואביטה נפלאות גו׳, בהפלא הכי גדול דבריאת יש מאין, שיהי׳ נראה דיש בעל הבית לבירה זו123, ועד שיהי׳ נראה שבכל רגע ורגע הנה לעולם הוי׳ דברך נצב בשמים124 ובכל הבריאה כולה, כתורת הבעש״ט125. ולא רק שיהי׳ נראה איך שהדבר הוי׳ מחי׳ ומקיים אותו, כי אם שיהי׳ נראה גם איך שהוא מהוה אותו, ובכל רגע ורגע, מאין ואפס המוחלט כמו שהי׳ בפעם הראשונה בששת ימי בראשית, שמזה מובן שבאמיתית הענין הנה בכל רגע הוא גילוי כח הבחינה ומדריגה שאין לה עילה וסיבה שקדמה לו ח״ו, אלא שמצד העלם והסתר העולם צ״ל הבקשה דגל עיני ואביטה נפלאות גו׳, שיראה נפלאות אלו.
והנה איך פועלים שיהי׳ אביטה נפלאות, הנה ע״ז ממשיך מתורתך, שגילוי זה פועלים ע״י לימוד התורה, כמבואר בדרושים הנ״ל126. שע״י שמקשר את עצמו בתורה (שהיא בבחי׳ המשכה מלמעלה למטה), שהתורה ניתנה למטה דוקא, ובה בשעה כמו שהיא למטה הנה נאמר עלי׳127 הלא כה דברי כאש גו׳, עד שהיא למעלה לגמרי מגדר אש, ועד שהיא ע״ד האש שבצור החלמיש, כמבואר בארוכה במקום אחר128, הנה ע״י שהאדם מקשר את עצמו בזה, מתורתך, הנה נעשה ואביטה נפלאות, שרואה הנפלאות שבהבריאה יש מאין, ועד להנפלאות שבהיש דעולם הזה התחתון שאין תחתון למטה ממנו. ובזה יובן ג״כ שבשעה שהי׳ איצטריך עלמא למיטרא, שהעדר המטר הוא סימן על שלא היו עושין רצונו של מקום, והעולם אינו יכול לקבל מטר היות שבשביל ירידת המטר צ״ל תחילה הכנת העולם להמשיך את המטר, וכמארז״ל129 עה״פ130 ואד יעלה מן הארץ גו׳, ועד״ז131 עה״פ132 יערוף כמטר לקחי, כפו בריות ערפן וכו׳, ומשום זה (היות ותלוי בהכנת העולם) אפשר להיות דמטר מיעצר ח״ו133, ומזה שהעולם הי׳ צריך למטר מובן שהי׳ חסרון בהכנת העולם. ואעפ״כ, גם בעולם כזה, הנה ע״י גילוי פנימיות התורה המשיך והוריד את המטר בעולם. ובזה יובן ג״כ החילוק שבין עבודת רשב״י לעבודת חוני המעגל, כמבואר בארוכה בהדרושים134, והענין הוא, דחוני המעגל הוריד והמשיך מטר ע״י תפילה, משא״כ רשב״י המשיך את המטר ע״י תורה. וכשהמשכת המטר היא ע״י תפילה, שענינה היא מלמטה למעלה (כנ״ל), הנה אז תלוי׳ ההמשכה בעבודת המטה ובשינויו ועילויו, ולכן גם לאחרי שפעל חוני המעגל ירידת הגשמים עדיין הי׳ צריך המטר לכמה תיקונים, עד שכמסופר בגמרא135 שהי׳ באופן דרוב טובה ולכן בניך אינן יכולין לעמוד, עד שסוף כל סוף (לאחרי התיקונים) ירד מטר כזה שהעולם הי׳ יכול לקבלו, שכל זה הוא משום שההמשכה היתה מלמטה למעלה ע״י תפילה. משא״כ אצל רשב״י, שע״י התורה, הנה מיד היתה המשכת וירידת הגשמים באופן שהעולם הי׳ יכול לקבל, והולידה והצמיחה. ומשום זה היתה אפשר להיות ההמשכה (ובאופן כזה) גם בעולם ש(לפני אמירת התורה ע״י רשב״י) הי׳ במעמד ומצב דאיצטריך למיטרא ולא הי׳ בו מטר. וטעם הדבר (שע״י התורה היתה ההמשכה באופן כזה) הוא, להיות שתורה ענינה המשכה מלמעלה למטה, כנ״ל בארוכה. וזהו ג״כ דיוק הלשון (גל עיני) ואביטה נפלאות גו׳, שנאמר לשון הבטה דוקא, דהבטה היא מלמעלה למטה, כמבואר בדרושים הנ״ל120, להיות שזהו ענין התורה, מתורתך, המשכה מלמעלה למטה [אע״פ דבפירוש הבטה ישנם ב׳ דעות אם היא מלמעלה למטה או מלמטה למעלה136]. ומזה נמשך גם בעבודת האדם, העבודה כמו שהיא מצד הדעה שלמעלה (בהב׳ דעות שבא-ל דעות ה׳137), שענינה (דהדעה שלמעלה) הוא שלמעלה יש ולמטה אין.
אמנם מכיון שהכתוב מקשר הענין דאביטה נפלאות, שענינה הוא הדעה שלמעלה (מלמעלה למטה), עם מ״ש גל עיני, שענינו כפשוטו הו״ע התחתון (וא״כ הרי זה (עיני) ענין הדעה שלמטה, שמלמטה למעלה), הנה מובן מזה שישנו בזה בחינה ומדריגה שלמעלה מב׳ הדעות, עד שא-ל דעות (ב׳ הדעות) הוא בלשון אחד, שזהו בדוגמא להמבואר באותיות הקבלה והחסידות הבחינה שלמעלה מממלא כל עלמין וסובב כל עלמין גם יחד, ובדוגמא להמבואר (במדריגות שבנשמה) דגם בחי׳ יחידה היא בבחי׳ שם לבד להנשמה, ואינה עצם הנשמה, ובדוגמא להמבואר לעיל שישנו מה שלמעלה גם מבחי׳ פנימיות עתיק, והוא בחי׳ עצמות ומהות. ובתורה זהו בדוגמא לנותן התורה שלמעלה גם מבחי׳ פנימיות התורה, גם מבחי׳ רזין דרזין, אלא שישנו יחוד נפלא (נותן התורה עם התורה), עד שגם אצל אדם הלומד תורה למטה הנה נעשה יחוד נפלא עם נותן התורה138, דאפילו בהתחלת לימוד התורה שלו, הנה מיד בהתחלתו נעשה יחוד נפלא עם אותיות התורה, ועי״ז גם עם שאר הדרגות המנויות בזהר בהעלותך (הנ״ל), בלבושא דאורייתא, וגופא דאורייתא, בנשמתא דאורייתא, בנשמתא לנשמתא, בבחי׳ יחידה שבתורה, עד שנעשה יחוד האדם עם נותן התורה, עם עצמות ומהות בעצמו (מיט עצמות ומהות אַליין). ומצד בחינה זו הנה נעשה היחוד דאביטה נפלאות עם גל עיני.
וזהו139 ג״כ ענין הילולא דרשב״י, שנקרא בשם הילולא דוקא, דענין ההילולא, חתונה, הוא שאז הוא התגלות כח הא״ס למטה, דאמיתית ענין הא״ס הוא רק בעצמות ומהות שאין לו עילה וסיבה שקדמה לו ח״ו (שזהו הבחינה הנ״ל שלמעלה מב׳ הדעות וכו׳), ובחינה ומדריגה זו (שאין לו עילה וסיבה ח״ו) נמשכת למטה עד לעולם הזה התחתון שאין תחתון למטה ממנו (ענין התגלות כח הא״ס שבההולדה, וכמו״כ בתורת רשב״י). ואדרבה עיקר שכינה בתחתונים (דוקא) היתה140, ולעתיד לבוא בביאת משיח צדקנו יהי׳ זה ביתר שאת וביתר עוז מכמו שהי׳ בתחילת הבריאה141. וגילוי זה (שלעתיד לבוא יומשך עצמות ומהות למטה) קשור עם הענין דיפוצו מעיינותיך חוצה142, דתורת הבעש״ט תבוא באופן של יתפרנסון143, היינו באופן של פרנסה, הבנה והשגה144, שזהו ענין תורת חב״ד, תורת רבותינו נשיאינו דחסידות חב״ד, וזה (הלימוד בתורת חסידות חב״ד, המעיינות) יבוא גם לידי מעשה שהוא העיקר145, בהבכן של הענין, שעי״ז נעשה הענין דיפוצו מעיינותיך חוצה דוקא, בחוצה שאין חוצה מחוץ הימנו, שזהו ענין העשי׳, שענינה בעבודה הו״ע העשי׳ מלשון כפי׳146, ע״ד מעשין על הצדקה147, עד לענין העשי׳ כפשוטה, שעי״ז שנמשכים המעיינות בחוצה דוקא, הנה אתי מר (כנ״ל דהמשכת העצמות (שתהי׳ לעתיד לבוא) היא בתחתונים דוקא). והענין דיפוצו מעיינותיך חוצה דבדרא דמלכא משיחא קשור הוא עם דרא דרשב״י, כדאיתא בזהר148 ומכאן ולהלאה (מדורו של רשב״י) לא יהא דרא כדרא דא עד דרא דייתי מלכא משיחא, בסוף הגלות בעקבתא דמשיחא, ואז, עי״ז שהדרא דעקבתא דמשיחא יהי׳ בדוגמת הדרא דרשב״י, הנה זה ישלים העבודה דהפצת המעיינות חוצה.
והנה גם בענין המעיין ב׳ קצוות הנ״ל (שיהיו (בעיקר) לעתיד לבוא, שהנפלאות יבואו בגילוי לעיני התחתון, באלקות (ובתורה, נשמות ועבודה149)). דמצד א׳ הנה טיפה א׳ מהמעיין היא ככל הענין כולו150 ומטהרת ככל התוקף (ווי דער גאַנצער שטורעם) שבמעיין. אמנם ביחד ע״ז טיפה זו היא באופן דיפוצו עד שבאה גם לחוצה. בדוגמת ענין הראי׳, שבמבט ראשון, הנה בנקודה אחת תופסת הראי׳ את הכלל כולו, וגם למעלה ממה שהכלל כולל את הפרטים, בדוגמא לכמו שהוא בתורה שהא׳ דאנכי כוללת בעצמה כל התורה כולה כנ״ל, ובדוגמא לזה נמשך גם בעבודת האדם, וכפירוש החסידות151 על מארז״ל152 יש קונה עולמו בשעה אחת, שבכחו של יהודי (אַז אַ איד האָט בכח) בשעה אחת (מיט איין קער) להיות קונה עולמו, אף שאצל אחר היו צריכים ע״ז ריבוי זמן וריבוי עבודה. וזה נמצא אצל כ״א מישראל בכח, והיות שכח זה ניתן לו בכחו של הקב״ה, הנה ביכולתו להביא זאת מכח אל הפועל, נשמה בגוף בחיים חיותו בעלמא דין, לעשות לו ית׳ דירה בתחתונים, ובאופן שהי׳ אצל רשב״י, מלכתחילה אַריבער153, ללא שום מדידות והגבלות הנעשים בעולם סביבו (ניטָא קיינע מדוה״ג וואָס טוט זיך אין וועלט אַרום אים), שכשאומר תורה, ומגלה בזה פנימיות התורה בגלוי, הנה אתי מיטרא. עד שכידוע הסיפור154 שכשתלמידי רשב״י הצטערו לרגע על כסף וזהב יצא רשב״י לבקעה, דענין הבקעה הו״ע של מטה מטה בהעולם גופא, שזהו פשטות ענין הבקעה, ולכן גם (ברוחניות) בנוגע לענינים של תורה ומצוות ויהדות ענינה הו״ע של מטה מטה, וכלשון הגמרא155 בקעה מצא וגדר בה גדר, ואעפ״כ אמר רשב״י בקעה בקעה התמלאי דינרי זהב, ומיד נתמלאה דינרי זהב, כמבואר הסיפור במדרש154 בארוכה.
וכן תהי׳ לנו, שנלך בכח התורה מלכתחילה אַריבער לבטל ולברר הפכים קטנים156 שנשארו עדיין, ומתוך שמחה וטוב לבב ומתוך הרחבה, וע״י מתורתך יהי׳ אביטה נפלאות בהעולם גופא, איך שהוא למעלה גם מהענין דיש בעל הבית לבירה זו, דהרי כשרואה שיש בעל הבית לבירה זו עדיין אפשר לטעות ולומר דישנה בירה לעצמה ובעל הבית לעצמו, וע״ז אומרים שבאמת הוא למעלה יותר, שכל מציאות העולם הוא כח הפועל בנפעל, ומהו כח הפועל, הנה זהו הבחינה שאין לה עילה וסיבה שקדמה לה ח״ו, שגילוי זה הו״ע ונגלה כבוד הוי׳ וראו כל בשר יחדיו157, וכמבואר הפירוש בזה158 דכבוד הוי׳ קאי על בחי׳ מלכות דא״ס, ובבחינה ומדריגה זו יהי׳ וראו כל בשר גו׳, שיהי׳ נראה באופן של ראי׳. וכן יהי׳ מעין זה, טועמי׳ חיים זכו159 ביום הששי ובאלף הששי, ע״י פנימיות התורה באופן של הפצה בעולם עד להחוצה דעולם. ובדוגמא להענין דמחצתי ואני ארפא160, הנה זה ימהר שיבטלו כל המדידות והגבלות, ועאכו״כ מדידות והגבלות הגלות, ויעלה הפורץ לפנינו161, ביאת משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו ובעגלא דידן.
__________
1) לכמה ענינים שבהמאמר – ראה גם מאמר שלאחריו (ד״ה גל עיני – לקמן ע׳ קפו ואילך).
2) ד״ה זה במאמרי אדה״ז תקס״ד ס״ע קא ואילך. במאמרי אדהאמ״צ ויקרא ח״ב ע׳ תרסו ואילך. באוה״ת ענינים ע׳ ריח ואילך. תרנ״ד (סה״מ תרנ״ד ע׳ רסא ואילך). תש״ל (לעיל ע׳ קלז ואילך). ועוד.
3) ראה זהר ח״ג רצא, סע״א. רצו, ב (אד״ר). ח״א ריח, סע״א.
4) פע״ח שער (כב) ספה״ע פ״ז.
5) זח״ג רפח, א. רצב, א.
6) ע׳ ריט ואילך.
7) סה״מ תש״ד ע׳ 211.
8) ד״ה להבין ענין ל״ג בעומר בתו״ח שמות רחצ, ב. וראה גם דרושים שבהערה 2.
9) תענית כו, ב (במשנה).
10) פרש״י שם. תענית שם ל, ב.
11) ראה פרש״י שה״ש א, א. רמב״ם הל׳ תשובה פ״י ה״ג. וראה לקו״ת ברכה צד, א.
12) ראה מאמרי אדהאמ״צ שם ע׳ תערב ואילך. סה״מ תרנ״ד שם ע׳ רסד ואילך.
13) תרנ״ב (סה״מ תרנ״ב ע׳ קל).
14) ראה (נוסף למקומות שבהערה 12) לקו״ת שה״ש לט, ד ואילך. סה״מ תרנ״ז ע׳ קעה ואילך. תרפ״ו ס״ע רכו ואילך. ובכ״מ.
15) בראשית א, כח.
16) ראה רא״ש כתובות פ״א סי״ב.
17) ס״י (קטו, א).
18) איוב יא, ט.
19) ראה מנחות צט, סע״ב. וראה הל׳ ת״ת לאדה״ז פ״א ה״ד-ה. פ״ב ה״ב ואילך. פ״ג ה״ז. וראה גם ד״ה הנה ישכיל עבדי תשי״ז (סה״מ פסח ח״ב ע׳ נט ואילך). תשל״ב (שם ע׳ ר ואילך). ד״ה והמשכילים יזהירו תש״כ (שם ע׳ קיב ואילך).
20) ראה ליקוטי הש״ס להאריז״ל סוף מסכת ברכות. אגה״ק סו״ס יז.
21) אבות פ״א מ״א.
22) ראה ב״ב נג, א. סה, א. עא, סע״א.
23) ראה גם המשך וככה תרל״ז (קה״ת, תשע״ג) ספפ״ח (ע׳ קו). סה״מ תרח״ץ ע׳ ריד.
24) לקו״ת צו יז, א-ב. שער האמונה (לאדהאמ״צ) פנ״ו (פט, א) ואילך. סה״מ תרח״ץ ס״ע ר ואילך. וש״נ.
25) קה״ר פ״ב, א. פי״א, ח.
26) לקו״ת שם, ב. שער האמונה פ״ס. סה״מ תרח״ץ שם ע׳ רא.
27) ראה שעהיוה״א פי״ב. וראה ספר הערכים – חב״ד (כרך ג) ערך אור העולה על כולנה (ע׳ שעא ואילך). וש״נ.
28) פע״ח שער (טו) קשעהמ״ט פ״א. הובא במקומות שבהערה 24.
29) ראה הערת כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א בסה״מ תש״א ע׳ 133. סה״מ תרפ״ט ע׳ 108. וש״נ. סה״מ תרח״ץ שם (ע׳ רא). וש״נ.
30) שבהערה 24.
31) ראה מאמרי אדה״ז שם ע׳ קד. מאמרי אדהאמ״צ שם ע׳ תרסז ואילך. סה״מ תרנ״ד שם ע׳ רעא ואילך.
32) סה״מ תש״ד שם. סד״ה זה תרע״ח (סה״מ תרע״ח ע׳ רצה).
33) המשך תרס״ו שם.
34) מאמרי אדה״ז וסה״מ תרנ״ד שבהערה 31.
35) דש, רע״ג.
36) סימן ז״ך וביאורו.
37) ראה סידור שם דש, סע״ב.
38) ראה זח״א יד, ב בהגהה. לקו״ש חי״ז ע׳ 509 הערה ד״ה מען קען זיך כלל ניט גלייכן צו . . רשב״י. וש״נ. סה״מ שמות ח״א ע׳ קי. וש״נ.
39) ראה שמו״ר פ״ב, ד. זח״א רנג, א. שעה״פ להאריז״ל פ׳ ויחי. תו״א משפטים עה, ב.
40) בכל הבא לקמן – ראה מאמרי אדהאמ״צ שם ע׳ תרסז ואילך. שם ע׳ תרפב ואילך. סה״מ תרנ״ד שם ע׳ רסא ואילך.
41) אוה״ת ענינים שם ע׳ רכג. וראה גם אוה״ת בראשית כד, ב. ויחי תיט, א.
42) עירובין נד, א.
43) מלכים-א יז, א. וראה לקו״ש חכ״ה ע׳ 147 הערה 53. וש״נ.
44) לקו״ת נשא כ, ג. ועוד.
45) מאמרי אדהאמ״צ שם. סה״מ תרנ״ד שם ע׳ רסג. וראה גם סה״מ תר״ס ע׳ קז ואילך. ד״ה צאינה וראינה דליל א׳ דחה״ש תשכ״ב.
46) זח״א ריז, ב.
47) תרל״א (בהוצאת קה״ת, תשע״ה – ס״ע לה ואילך).
48) גיטין סז, א.
49) סוכה מה, ב. ב״ר פל״ה, ב. ראה המשך חייב אדם לברך תרל״ח פכ״ה (ע׳ מב).
50) ראה אוה״ת ויקרא (הוספות) ע׳ רנז. ביאוה״ז להצ״צ ח״ב ע׳ תתקכד. סה״מ תרכ״ז ע׳ עדר. המשך והחרים תרל״א שם ע׳ לז. המשך תער״ב ח״א ע׳ תקעט. ח״ב ע׳ תשסז. ועוד.
51) אחרי (ח״ג) נט, ריש ע״ב.
52) תהלים קלג, א.
53) שבת סג, א. יבמות כד, א.
54) ישעי׳ נה, י.
55) תהלים קד, טו.
56) המשך חייב אדם לברך תרל״ח פכ״ה (ע׳ מא ואילך). וראה גם ד״ה גל עיני שבהערה 1.
57) תהלים קיט, יח.
58) ח״ג קנב, א. המשך חייב אדם לברך הנ״ל פכ״ג (ע׳ לט). סה״מ תרל״ה ח״ב ע׳ תנז. אוה״ת לתהלים (יהל אור) עה״פ (ס״ע תנט ואילך).
59) סידור (עם דא״ח) שער הל״ג בעומר דש, א.
60) תנחומא וארא טו. שמו״ר פי״ב, ג.
61) ראה פירוש הראב״ד לספר יצירה בהקדמתו קרוב לתחלתו (ב, ג). מאמרי אדהאמ״צ במדבר ח״ב ע׳ שלג ואילך. שם ע׳ שלז ואילך. אוה״ת יתרו ס״ע תתכה ואילך. סה״מ תרכ״ח ע׳ קמד ואילך. תרס״ד (קה״ת, תשנ״ד) ע׳ קל. וש״נ.
62) יתרו יט, יח.
63) ראה דרושים שבהערה 61.
64) ראה זח״ג עג, א.
65) אוה״ת שבהערה 58.
66) שער (ז) הק״ש רפט״ו.
67) שה״ש א, ב ובפרש״י.
68) רמ״ז לזח״ג שם.
69) מיכה ז, טו.
70) ח״א רסא, ב.
71) ראה רמ״ז שם.
72) פ״ב בהגהה (נד, א). קו״א ד״ה להבין איך הקורא בסיפורי מעשיות (קנג, ב).
73) ח״ג קה, א. קכא, ב.
74) ד״ה פזר נתן תרמ״ב (צויין בסה״מ מלוקט ח״א ע׳ ז. ועוד). וראה גם סה״מ תרכ״ז ס״ע תלג ואילך. תרכ״ט (קה״ת, תשנ״ב) ס״ע רכח-ט (וש״נ). תרל״ג ח״א ס״ע רמד (וש״נ). לקו״ש חכ״ח ע׳ 289. וש״נ.
75) עירובין כב, א. פרש״י ס״פ ואתחנן.
76) ראה לקו״ת צו טז, ד ואילך. ובכ״מ.
77) ד״ה כימי צאתך (סה״מ פסח ח״ב ע׳ רלא).
78) ישעי׳ יא, טו.
79) שם, טז.
80) תניא פל״ו.
81) ה׳שי״ת (סה״מ תש״י ע׳ 111 ואילך).
82) ראה סה״מ תרפ״ח ע׳ קכא. תרצ״ו ע׳ 51. אגרות-קודש אדמו״ר מהוריי״צ ח״ג ע׳ שלה.
83) מגילה ג, א. סנהדרין צד, א.
84) שבת קנו, א.
85) ראה לקו״ת האזינו עא, ד. ובכ״מ.
86) ע׳ 48.
87) ואתחנן ג, כג.
88) ואתחנן ב, סע״ד ואילך. שערי תשובה (לאדהאמ״צ) ח״ב חינוך פ״ח (כט, סע״ב) ואילך. אוה״ת ואתחנן ע׳ צח ואילך. סה״מ תרכ״ט (קה״ת, תשנ״ב) ס״ע שה. וש״נ. וראה סד״ה ואתחנן תער״ג ועדר״ת (המשך תער״ב ח״א ס״ע שנד. שם ע׳ תקפ).
89) ואתחנן שם, כד.
90) זח״ב צ, ב. צג, ב. וראה תורה שלמה חט״ז מילואים ע׳ רג ואילך. וש״נ.
91) הובא בפרש״י משפטים כד, יב. וראה תורה שלמה שם ע׳ רה ואילך. וש״נ.
92) הובא בספר בן פורת יוסף (לר׳ יעקב יוסף מפולנאה) כג, ד.
93) כתר תורה (לר״ד ויטאל), הובא בתורת העולה להרמ״א ח״ג פל״ח. של״ה שטז, סע״א.
94) זח״ב פה, ב. פנים יפות יתרו כ, ב.
95) שבת קה, א (לגירסת הע״י).
96) פנים יפות שם.
97) ואתחנן ד, א.
98) אוה״ת ואתחנן ע׳ עח. ועוד.
99) לקו״ש ח״ו ע׳ 121. ובכ״מ.
100) ר״ה כו, א.
101) מסעי לה, כד-ה. ר״ה שם.
102) יתרו כ, טו.
103) ראה מכילתא עה״פ. לקו״ש שם ע׳ 120 הערה 5.
104) סה״מ תרמ״ז ע׳ פז. תרנ״ו ע׳ שנו. המשך תרס״ו ע׳ כג. שם ע׳ תקמו. תער״ב ח״א ע׳ שסו. סה״מ תער״ב-תרע״ו ע׳ קיג. עטר״ת ע׳ רצא. תרפ״ה ע׳ קצט. תש״ט ע׳ 57 (השני). ועוד.
105) זח״ג קלח, א (באד״ר).
106) ראה לקו״ת נצבים מט, ב. ועוד.
107) ב״ב עה, א.
108) ראה זח״ב רטו, א.
109) ראה אוה״ת ואתחנן ע׳ קג. שם ע׳ קח ואילך. ועוד.
110) מלאכי ג, ו.
111) פ״ז ואילך.
112) ב״ר פי״ד, ט. דב״ר פ״ב, לז.
113) ראה רמ״ז לזח״ג רס, ב. ועוד.
114) פ״ה (ע׳ 32).
115) ראה סה״מ פורים ע׳ קנו הערה 49.
116) ראה תניא פי״ד. פל״ט.
117) תניא רפמ״א.
118) ראה תניא פי״ח-ט. קונטרס העבודה פ״ה. ד״ה באתי לגני ה׳שי״ת פ״ג-ד (סה״מ תש״י ע׳ 115 ואילך).
119) ראה אוה״ת נשא (כרך ד) ע׳ א׳תמח. וראה אוה״ת ואתחנן ע׳ קח.
120) אוה״ת נשא ע׳ עדר.
121) ס״כ (קל, סע״א-ב).
122) לקו״ת במדבר ה, ג. שלח לז, ד. שבת שובה סד, ב. ביאוה״ז להצ״צ ח״א ע׳ שנה (בשם מרז״ל). סה״מ ה׳ש״ת ע׳ 160 ואילך. ועוד.
123) ל׳ חז״ל – ב״ר פל״ט, א.
124) תהלים קיט, פט.
125) שעהיוה״א פ״א.
126) אוה״ת נשא שם. מקומות שבהערה 119.
127) ירמי׳ כג, כט.
128) ראה המשך תרס״ו ע׳ פ ואילך. שם ע׳ פו ואילך. ועוד.
129) ירושלמי תענית פ״ב ה״א.
130) בראשית ב, ו.
131) ירושלמי שם.
132) האזינו לב, ב.
133) ראה תענית ג, סע״א.
134) ראה סה״מ תרנ״ד ע׳ כז. תער״ב-תרע״ו ע׳ רעו. שם ס״ע ש-שא. המשך תער״ב ח״א ע׳ תקעט. ח״ב ע׳ תשסז. סה״מ עטר״ת ע׳ קלא. שם ע׳ תסט.
135) תענית כג, א.
136) ראה אוה״ת שם.
137) שמואל-א ב, ג. וראה אוה״ת שם.
138) ראה תניא פ״ה.
139) ראה המצויין לעיל הערה 31.
140) ב״ר פי״ט, ז.
141) ראה סה״מ עת״ר ע׳ רטז ואילך. ד״ה באתי לגני תשי״א פ״ז (סה״מ מלוקט ח״א ע׳ ח). ועוד.
142) ראה אגה״ק הידועה דהבעש״ט – נדפסה בכש״ט (הוצאת קה״ת) בתחלתו.
143) תקו״ז ת״ו בסופו.
144) ראה כסא מלך לתקו״ז שם. וראה לקו״ש ח״ג ע׳ 873. ח״ז ע׳ 206 הערה 3.
145) אבות פ״א מי״ז.
146) סה״מ תרל״ו ח״ב ע׳ רפט. תרע״ח ע׳ קכא. תרצ״ט ע׳ 191. לקו״ש חי״ב ע׳ 238. ובכ״מ.
147) ב״י לטור יו״ד סרמ״ח.
148) ח״ג נח, א.
149) ראה ד״ה גל עיני שבהערה 1.
150) ראה מקואות פ״ט מ״ז. רמב״ם הל׳ מקוואות פ״ט ה״ח. וראה לקו״ש ח״ד ע׳ 1278. סה״ש תשמ״ט ח״א ע׳ 161 הערה 81.
151) סה״מ תרל״ו ח״ב ע׳ שמז.
152) ע״ז יז, ב.
153) ראה אגרות-קודש אדמו״ר מהוריי״צ ח״א ע׳ תריז. לקו״ש ח״א ע׳ 124. חכ״ז ע׳ 166. ועוד.
154) שמו״ר פנ״ב, ג. מדרש תהלים צב, ה.
155) עירובין ו, א.
156) ע״פ ל׳ חז״ל – חולין צא, סע״א. פרש״י וישלח לב, כה.
157) ישעי׳ מ, ה.
158) המשך תער״ב ח״ב ע׳ תתקל.
159) ראה לקו״ש חט״ו ע׳ 282. ח״כ ע׳ 173.
160) האזינו לב, לט. המשך חייב אדם לברך הנ״ל פכ״ה (ע׳ מב).
161) ע״פ מיכה ב, יג. אגדת בראשית ספס״ג.
[סה"מ ימי הספירה ע' קע ואילך]
מאמר ראשון מהמשך. נדפס בסה״מ תשל״ז ע׳ 214 ואילך.