בס״ד. ש״פ ראה, כ״ז מנחם-אב, מבה״ח אלול ה׳תשל״ג
הנחה בלתי מוגה
אני לדודי ודודי לי הרועה בשושנים1, ומבאר ע״ז בלקו״ת בדרושים שנדפסו בפ׳ ראה2, שאני לדודי ודודי לי ר״ת אלול3, והסופי תיבות שלהם הם הד׳ יודי״ן דקאי על הארבעים יום האחרונים שעלה משה למרום4, דע״ז נאמר5 כימים הראשונים מה ימים הראשונים ברצון כו׳6. דמזה מובן שזהו מעלה גדולה ונפלאה, וכיון שימים האחרונים היו בדוגמת ימים הראשונים, הרי מובן שגם ביום הראשון דהארבעים יום הוא כן, כי כל הארבעים יום הם מציאות אחת שהיו ברצון, דמזה רואים גודל מעלת כל ימי חודש אלול, וכן מובן מזה שאז מתגלים י״ג מדות הרחמים. ולפי זה צריך להבין7, דלמה ימי חודש אלול הם ימי החול [ויש להוסיף, שאפילו ימי השבת שבחודש זה, אינם מצד העילוי דחודש אלול, כי אם מכיון שבאים לאחר ששת ימי החול, ומי שטרח בערב שבת יאכל בשבת8]. ומבאר זה9 בהמשל דמלך, שמקבלים פניו בשדה, ואז רשאין [ויכולים10, ומזה מובן שהם עושים כן בפועל] כל מי שרוצה לצאת להקביל פניו, והוא מקבל את כולם בסבר פנים יפות, ומראה פנים שוחקות לכולם, ובלכתו העירה כו׳ ואח״כ בבואו בהיכל מלכותו כו׳.
והנה מאחר וזהו משל שבתורה, הרי כל הפרטים שבמשל צריכים להיות מדוייקים, ולפי זה צריך להבין מה שאומר כאן המשל ממלך בשדה דוקא, ולכאורה כמו שבקצה הא׳ הרי הוא אומר ובלכתו העירה כו׳ ואח״כ בבואו בהיכל מלכותו כו׳, דהיינו שאינו מסתפק עם הפרט דעיר, אלא מוסיף ענין נעלה יותר דהיכל מלכותו, כמו״כ בקצה הב׳ הוה לי׳ לומר המשל ממלך במדבר שהוא למטה יותר מענין השדה, שהרי המדבר הוא מקום שלא ישב אדם שם11, שאין לו שום שייכות להאדם, משא״כ בשדה הרי בו צומח הלחם, דלחם לבב אנוש יסעד12. ובפרט שבמאמר זה גופא הרי הוא מבאר13 את ענין המדבר. וגם שם נמצא המלך, שהרי לפני שבאו בני ישראל אל ארץ נושבת14, היו ארבעים שנה במדבר, והמדבר הי׳ מדבר גדול ונורא15, ועכ״ז הרי ארון ברית ה׳ נוסע לפניהם16. ובפרט לפי ביאור הבעש״ט17 שכל אחד מישראל עובר במשך ימי חייו את המ״ב מסעות שבמדבר, עד שבאים לירדן יריחו18. ובמדבר גופא ישנם שני ענינים, דענין ויסעו19 הו״ע המדבר מצד עצמו, וענין ויחנו היינו שעושה מהמדבר גופא מקום מושב, והי׳ בזה ענין הדגלים כו׳, דמכל זה מובן שגם בהמדבר נמצא המלך, ומה טעם מדייק לומר המשל ממלך בשדה דוקא. גם צריך להבין מ״ש לאחרי זה הרועה בשושנים, דענין הרועה היינו שהוא רועה צאן, ולכאורה כיון שאלול הו״ע נעלה ביותר. שהרי ימים הראשונים היו בדוגמת קודם חטא עץ הדעת, דכשבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא, ובמתן תורה פסקה זוהמתן20, הרי שבמ׳ ימים הראשונים היו בדוגמת קודם חטא עץ הדעת, וכן היו במ׳ ימים האחרונים עליהם נאמר כימים הראשונים גו׳, דמכל זה מובן גודל מעלת חודש אלול, וא״כ הוה לי׳ לומר לשון של שייכות האב לבנו שהיא שייכות נעלית יותר מאשר רועה לצאנו, וכמבואר במדרש21 ומובא בהדרושים22 דישראל אומרים להקב״ה הוא לי לאב ואני לו לבן, שהוא ענין נעלה יותר, ולאחרי זה אומר הוא לי לרועה ואני לו לצאן, וכיון שישראל הם בנים למקום, וכדכתיב בפרשתנו23 בנים אתם לה׳ אלקיכם, הוה לי׳ לומר גם כאן לשון אב, ומדוע אומר לשון הרועה (בשושנים), שהוא שייך על צאן דוקא.
אך הענין הוא, דהעבודה דחודש אלול הוא מלמטה למעלה, שזהו ענין אני לדודי ודודי לי, ולא כמו חודש ניסן שאומרים דודי לי ואני לו24, והעבודה היא שצריך לתקן כל הענינים שבמשך השנה. וזהו ובקשתם משם25, כי לשון זה הוא שיכול ממש להראות עליו באצבעו אשר יאמר עליו כי הוא זה26, אבל לשון שם היינו שאין זה מקומו של האדם, כי מציאותו של ישראל הוא זה שקשור עם הקב״ה, וכמבואר ברמב״ם27 שאפילו מי שיצרו הרע אנסו לעשות עבירה כו׳ הנה גם הוא רוצה לעשות כל המצוות כו׳, וגם בשעת החטא היתה באמנה אתו28, הרי שכל מציאותו של ישראל היא להיות קשור עם הקב״ה, ולכן אומר ובקשתם משם, שאין זה מקומו של האדם. אלא שישנם שם ענינים שאיבד שם, או אפילו אם פגם במחשבה דיבור ומעשה, שזהו מצד יצרו הרע שאנסו, לכן הרי הוא צריך לילך לשם לחפש ענינים אלו על מנת לתקנם, וע״י שמתקנם נעשים הענינים שלו. וזהו ענין המדבר שאין זה מקומו של האדם, אשר לא ישב אדם שם, ואפילו צרכי האדם גם אין נמצאים שם, דבשדה הרי ישנם עכ״פ צרכי האדם, דאע״פ שמקומו של האדם הוא בעיר דוקא ולא בשדה, הרי בשדה צומח הלחם שעליו יחי׳ האדם, ולא על הלחם לבדו יחי׳ האדם אלא על כל מוצא פי הוי׳ יחי׳ האדם29, דהיינו30 על הניצוצות קדושה שמלובש בהלחם, וזהו מלך לשדה נעבד31, שגם המלך צריך להשדה, משא״כ המדבר אין זה מקומו של האדם, ואפילו לא מקום צרכי האדם. ולכן עבודתם של ישראל הוא דוקא ביער (ולא בהמדבר). ואדרבה עיקר העבודה הוא בשדה דוקא, כדי לעשות לו ית׳ דירה בתחתונים32, דהיינו אפילו בעניני רשות שזהו ענין השדה [דלולי חטא עץ הדעת לא הי׳ כל ענין המדבר, ואעפ״כ הי׳ גם אז ענין הקליפה ששומר לפרי33, והי׳ הדבר מאכל לפני שאכל ולאחר שאכל], הרי דזהו עבודתו של האדם בשדה דוקא. וזהו העבודה דחודש אלול, שאין זה בהמדבר, אדרבה הוא מוציא כל הדברים שהיו בהמדבר, ומקבל פני המלך בהשדה.
וזהו הרועה בשושנים, שהו״ע רועה צאן שלמעלה יותר מהשייכות דאב לבנו. דהנה השייכות דאב לבנו הוא ע״י ענין האהבה, וזהו גם מה שהאותיות אב נמצאים גם בתיבת אהבה, ואף שאהבה הוא אותיות אבה שהו״ע הרצון34, הרי זהו רצון איך שעומד בציור של מדת האהבה, וכן רואים גם בפועל שהשייכות מהאב לבנו הוא ע״י האהבה, אלא שזהו אהבה עצמית. משא״כ רועה הוא אותיות רעוה, שהו״ע הרצון, אלא שזהו איך שענין הרצון הוא בלשון תרגום35, והטעם דדוקא מצד זה שהוא באופן של תרגום, דאת דכא ושפל רוח36, הנה דוקא מצד זה יאמר קדוש37, שעי״ז מגיע לעצמות ומהות, דלגבי ביטול הבן להאב הרי רואים שאפשר להיות כמה אופנים, משא״כ מצד ביטול הפשוט דצאן הרי הוא מגיע למעלה יותר. וזהו הסדר שבמדרש, דבתחילה אומר הוא לי לאב כו׳, ולאחרי זה הרי הוא מוסיף ענין נעלה יותר, דהיינו איך שעצמות הוא לעצמו למעלה מלהיות לו שייכות באופן של אב, הנה מגיעים אליו ע״י הרועה בשושנים. והנה בשדה יש גם ענין של עשב, אמנם כאן אומר הרועה בשושנים, דשושנה יש בה י״ג עלין, שזהו כנגד י״ג מכילין דרחמי38, דישנם בזה ג׳ אופנים, שהרי גם במשך כל השנה אומרים ויעבור ה׳ על פניו גו׳39 שהו״ע י״ג מדות הרחמים, אבל זהו איך שהם בבחי׳ חיצוניות המלכות, אבל י״ג מדות המאירים בחודש אלול היינו י״ג מדות שבפנימיות המלכות דאצילות. אמנם כל זה הוא עדיין בחי׳ המלכות שנקרא שדה40, משא״כ י״ג מדות הנמשכים ומתגלים ביום הכיפורים, היינו שהמלכות עולה עד הכתר41. וזהו שמבואר40 דבכל השנה המשכת י״ג מדות הם הרחמים על חיי הגוף, אבל י״ג מדות המאירים באלול הם הרחמים על חיי הנשמה, כי התגלות י״ג מדות הרחמים שבכל השנה היא מבחי׳ חיצוניות המלכות שנקראת גופא, אבל באלול שאז התגלות י״ג מדות לחיי הנשמה, היינו מבחי׳ י״ג מדות שבפנימיות המלכות דאצילות. וזהו ענין הרועה בשושנים, דשושנה אין זה ענין האכילה, דעיקר ענין האכילה הוא בשביל הגוף, משא״כ השושנה הו״ע הרפואה, שהוא נעלה יותר מענין האכילה42, דהיינו שפועל על הנשמה, אלא שעי״ז הרי הוא פועל גם על הגוף, וזהו השייכות דהרועה בשושנים לחודש אלול, כי בחודש אלול צריך להיות עבודת התשובה43 שהו״ע הרפואה44, וכמאמר45 גדולה תשובה שמביאה רפואה לעולם, וכנ״ל שזה פועל על הנשמה, אבל כיון שבישראל הגוף קשור עם הנשמה, וגם הגוף הוא גוף קדוש46, ולכן הרי זה פועל רפואה גם בהגוף.
וזהו אני לדודי ודודי לי הרועה בשושנים, דהיינו שהעבודה דחודש אלול הוא דוקא בשדה שהו״ע רועה צאן ולא בעיר, אבל עכ״ז אין זה בחי׳ מדבר, כי אף שהמלך בא גם להמדבר למלחמה, הרי שם אינו בא (אצל אלו שלוחמים אתו) בתור מלך, משא״כ כשהמלך בא להשדה שבמדינה שלו, הרי שם הוא בא בתור מלך. ולאחרי זה הרי הוא מוסיף בשושנים, דיש בזה ב׳ ענינים, י״ג מדות שהתורה נדרשת בהם שהו״ע התורה47, וי״ג מדות הרחמים שהו״ע התפילה. שכל זה הוא בחודש אלול, ומזה באים לתפלת נעילה שאז הוא ומלכא בלחודוהי48, ומזה נמשך בשמחה בשמיני עצרת ושמחת תורה, ומזה נמשך על כל השנה49.
__________
1) שה״ש ו, ג.
2) לב, א ואילך.
3) אבודרהם סדר תפלת ר״ה ופירושה פ״א. פע״ח שער (כד) ר״ה פ״א. שער הפסוקים להאריז״ל עה״פ. מקומות שבהערה הבאה. ועוד – נסמן בסה״מ דרושי חתונה ע׳ ריח הערה 67.
4) ראשית חכמה שער התשובה פ״ד (קטו, א). ב״ח לטואו״ח הל׳ ר״ה סתקפ״א ד״ה והעבירו. ד״ה זה באוה״ת פרשתנו (ראה) ע׳ תשפא. שה״ש כרך ב ע׳ תקמו ואילך. תרכ״ט (סה״מ תרכ״ט (קה״ת, תשנ״ב) ע׳ שכה). עת״ר (סה״מ עת״ר ע׳ רלב).
5) עקב י, י.
6) סדר עולם רבה פ״ו. יל״ש אחרי רמז תקעט, פרש״י תשא לג, יא. עקב ט, יח. שם י, י.
7) לקו״ת שם.
8) ע״ז ג, א.
9) לקו״ת שם, ב.
10) הוספת (ביאור) כ״ק אדמו״ר מהוריי״צ בסד״ה לך אמר לבי ה׳ש״ת (סה״מ ה׳ש״ת ע׳ 167. ה׳שי״ת ע׳ 285).
11) ירמי׳ ב, ו. לקו״ת שם (סעיף ב).
12) תהלים קד, טו.
13) לקו״ת שם, ג.
14) בשלח טז, לה.
15) דברים א, יט.
16) בהעלותך י, לג.
17) כש״ט (הוצאת קה״ת) הוספות סכ״ג (עה, ב). וש״נ.
18) מסעי לג, מח. שם לו, יג.
19) שם, ג ואילך.
20) שבת קמו, א.
21) שהש״ר פ״ב, טז.
22) ד״ה זה באוה״ת פרשתנו ע׳ תשפד. וראה גם ד״ה דודי לי ואני לו תרכ״ז (סה״מ תרכ״ז ע׳ קצו ואילך). תשכ״ז (סה״מ פסח ח״א בתחלתו). ד״ה כימי צאתך תשי״ז (סה״מ פסח ח״ב ע׳ סח ואילך). ד״ה כי ישאלך וד״ה ברוך הגומל תש״מ (סה״מ פסח ח״א ע׳ רי. סה״מ י״ב-י״ג תמוז ע׳ רנד).
23) יד, א.
24) שה״ש ב, טז. ראה אוה״ת פרשתנו שם ע׳ תשצא.
25) ואתחנן ד, כט.
26) משפטים כח, ח.
27) הל׳ גירושין פ״ב ה״כ.
28) ראה תניא ספכ״ד.
29) עקב ח, ג.
30) ראה ל״ת להאריז״ל עקב ח, ג. פע״ח שער (כז) יוהכ״פ פ״א. ספר הליקוטים להאריז״ל בתחלתו. כש״ט (הוצאת קה״ת) סימן קצד (כה, א ואילך). תו״א בשלח סה, ד ואילך. לקו״ת צו יג, סע״ב ואילך. סה״מ בראשית ח״ב ע׳ סה. וש״נ. וראה גם ד״ה ואכלת ושבעת וברכת דש״פ עקב (סה״מ דברים ח״א ס״ע קצב-ג).
31) קהלת ה, ח.
32) תנחומא נשא טז. בחוקותי ג. במדב״ר פי״ג, ו. תניא רפל״ו.
33) ראה תו״א בשלח סא, א. לקו״ת שה״ש ט, ד. ספר הליקוטים – דא״ח צ״צ ערך קליפות ס״א.
34) ראה שרש ישע שרש אבה – הובא בס׳ החקירה להצ״צ מערכת אהב (צב, רע״א). תו״א מקץ לב, ג. לקו״ת נשא כו, ב. מאמרי אדהאמ״צ דברים ח״א ע׳ קלג. וש״נ.
35) ראה לקו״ת שה״ש יג, ד. מאמרי אדה״ז תקס״ד ע׳ קלה. תקס״ה ח״א ע׳ יג. אוה״ת נ״ך (כרך ב) ע׳ תתקד. ובכ״מ.
36) ישעי׳ נז, טו.
37) שם מ, כה.
38) הקדמת הזהר בתחלתה.
39) תשא לד, ו.
40) ראה אוה״ת פ׳ ראה ע׳ תתז.
41) חסר קצת. המו״ל.
42) אוה״ת פרשתנו ע׳ תתי. (כרך ו) ע׳ ב׳שנא. וראה גם ד״ה זה דש״פ ראה תשל״ה (לקמן ע׳ קעח).
43) לקו״ת פרשתנו לג, ג. אוה״ת שבהערה הקודמת.
44) אוה״ת שם.
45) יומא פו, א.
46) זח״ג ע, ריש ע״ב.
47) ראה לקו״ת שם, ד.
48) ראה זהר ח״א סד, א-ב. רח, ב. ח״ג לב, א. הובא ונת׳ ברד״ה ביום השמע״צ תרפ״ז (סה״מ תרפ״ז ע׳ לו ואילך). וראה ראה לקו״ש ח״ד ע׳ 1154. ד״ה לא היו יו״ט לישראל כט״ו באב תשד״מ (לעיל ע׳ סט). וש״נ.
49) חסר הסיום. המו״ל.
[סה"מ אב-אלול ע' קסז ואילך]
כעין שיחה. נדפס בסה״מ תשל״ג ע׳ 465 ואילך.