כז) להבין ענין הילולא דרשב״י – ל״ג בעומר ה׳תשל״ה

בס״ד. ל״ג בעומר ה׳תשל״ה

הנחה בלתי מוגה

להבין ענין הילולא דרשב״י1, הנה מבואר באגה״ק סימן ז״ך וביאורו וסימן כ״ח [ובסידור בדרושי ל״ג בעומר2] דביום ההסתלקות עולה כל פעולתו אשר עבד בה בעילוי אחר עילוי ואז היא גם עליית נשמתו לשרשה ומקורה הכי עליון, וענין זה (העילוי דעבודתו ושרש נשמתו) נמשך בגילוי למטה. ומזה מובן אשר ענין הילולא דרשב״י קשור עם מעלתו של רשב״י, ומכיון שגילוי הענין הוא למטה, הרי זה קשור עם עבודתו של רשב״י למטה, ובזה גופא לא רק עם לימוד התורה שלו, כי אם גם עם עבודתו במעשה בפועל.

והענין הוא, דהנה כללות חיי האדם נחלקים לתלמוד ומעשה בלשון רז״ל3. דהנה כתיב4 אדם לעמל יולד, שמזה מובן אשר עבודת האדם צ״ל באופן של עמל, שזה קשור עם ענין המעשה, ועד למעשה מלשון מעשין על הצדקה5, לשון כפי׳ והכרח6, אלא שבענין העמל גופא ישנם ג׳ אופנים, ובלשון הגמרא7 עמל מלאכה, עמל שיחה ועמל תורה. דעמל מלאכה קאי על מלאכת הבירורים, ועמל שיחה קאי על עבודת התפילה [דאין שיחה אלא תפילה שנאמר8 ויצא יצחק לשוח בשדה9], ונוסף לזה ישנו עמל תורה [וכמבואר בארוכה בכמה מקומות10 וגם במאמר כ״ק מו״ח אדמו״ר נשיא דורנו11]. והנה שלשת אופנים אלו שבעמל צריכים להיות אצל כאו״א. דיחד עם עמל תורה צ״ל גם עמל מלאכה, וכמאמר12 כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה, ועד״ז צ״ל עמל שיחה, ענין התפילה, וכדאיתא בכמה מקומות אפילו בנוגע לרשב״י שהיתה תורתו אומנתו13 שהי׳ מתפלל משנה לשנה14, ובפרט ע״פ המבואר בד״ה הבנים יוצאים בקשרים כו׳15 דמי שתורתו אומנתו צריך לענין התפילה במיוחד, כי מכיון שזהו בענין עמוק יותר נוגע שם ענין התפילה ביותר. וכן מובן גם מהמבואר במ״א16 בענין תפילת עני ותפילת עשיר, דתפילת עשיר הו״ע תפלה למשה17, שענינו של משה הרי הוא ענין התורה וכמ״ש18 זכרו תורת משה עבדי לפי שמסר נפשו עלי׳ לפיכך נקראת על שמו19, ואעפ״כ צ״ל אצלו ענין התפילה, שמזה מובן אשר גם בדרגא הכי נעלית שבתורתו אומנתו צ״ל עמל שיחה, ענין התפילה. [שהרי בתורתו אומנתו ישנם כמה וכמה דרגות, וכמובן מהמבואר בתו״א20 החילוק בין רב יהודה לרשב״י, דגם רב יהודה היתה תורתו אומנתו כמו רשב״י, אלא שישנו חילוק ביניהם באופן הביטול שלהם, וכפי ערך ביטול נפשו כו׳ ככה היתה ההמשכה בתורתם ועבודתם כו׳ באופן דתורתו אומנתו. ולכן הנה אף שגם על רב יהודה איתא21 אין זה ילוד אשה, שהי׳ בבחי׳ ביטול, ולכן היתה תורתו אומנתו והי׳ בבחי׳ מלך22, אעפ״כ אין זה מגיע להענין דתורתו אומנתו כפי שהי׳ אצל רשב״י. שלכן ישנו גם חילוק ביניהם בענין התפילה, דרב יהודה הוה מצלי מתלתין יומין לתלתין יומין23, משא״כ רשב״י הי׳ מתפלל פעם בשנה]. ועד״ז הוא בנוגע לעמל מלאכה, דלימוד התורה צ״ל ללמוד על מנת ללמד לשמור ולעשות24. אך החילוק בזה הוא, כמו שמבאר כ״ק אדמו״ר הזקן באגה״ק25, בהחילוק הכללי בין מארי תורה (תלמידי חכמים) ומארי עובדין טבין, דאצל שניהם צריכים להיות ב׳ הענינים. הן אצל יששכר (מארי תורה) צ״ל גם הענין דזבולון (עובדין טבין), והן אצל זבולון (מארי עובדין טבין) צ״ל הענין דיששכר (תורה), והחילוק ביניהם הוא במה הוא עיקר עבודתו. ומכל זה מובן גם בנוגע לרשב״י שתורתו אומנתו כנ״ל, הי׳ אצלו גם הענין דעמל מלאכה, אלא שעיקר ענינו הוא ענין התורה (וכדלקמן). ובזה יובן מה דאיתא26 שתיכף לאחרי יציאת רשב״י מן המערה התעסק בעניני תיקון העולם, ועד לתיקון ענינים הקשורים עם ג׳ קליפות הטמאות שלמטה מסדר ההשתלשלות, וכמסופר26 שטיהר מקום שהי׳ בגדר ספק וכו׳. ומזה מובן גם בנוגע ליום ההילולא שלו, יום שמחתו דרשב״י, דאף שאמר אז27 בחד קטירא אתקטרנא כו׳ ועוד לפני זה אמר28 אנא סימנא בעלמא, ועד דאיתא בזהר29 עה״פ30 יראה כל זכורך את פני האדון ה׳ – מאן פני האדון ה׳ דא רשב״י, שזו היתה כל מציאותו, אעפ״כ יש לזה שייכות גם לענינים של פועל, וכמסופר בגמרא31 ובמדרשים32 שכאשר היו צריכים לשלוח שליח לאומות העולם, לרומי שהיתה שולטת בעולם, הנה רשב״י הי׳ בין השלוחים והראה ניסים וכו׳ כמסופר שם.

והנה לאחר שפתח ר׳ שמעון, שעשה את הפתיחה בענין זה דתורתו אומנתו וכו׳ [שדוקא לשון זה (פתח ר׳ שמעון) מובא33 כהוכחה על הענין דפתח מלשון פתיחת הצינור, אף שהלשון פתח ישנו בכמה מקומות, ואעפ״כ מביאים הענין דפתח ר׳ שמעון בתור עיקר, נוסף להדוגמא מפתח אליהו], הנה יכול להיות שמץ מנהו אצל הדורות שלאחרי זה, עאכו״כ בדרא דעקבתא דמשיחא, שעליו איתא בזהר34 ומכאן והלאה (מדורו של רשב״י) לא יהא דרא כדרא דא עד דרא דייתי מלכא משיחא, שזהו דרא דעקבתא דמשיחא. והיינו, שאפשר להיות ב׳ הענינים (תלמוד ומעשה) שמאחדים את כל שלשת הענינים דעמל מלאכה ועמל שיחה ועמל תורה, וכולם הם באופן כפי שהם מצד עמל תורה, כי זהו עיקר אומנתו של רשב״י, תורתו אומנתו. ואע״פ שישנה הלכה פסוקה35 שדוגמת רשב״י וחבריו בענין תורתן אומנתן קשה למצוא בזמננו, הרי נתבאר כמה פעמים36 אשר כל אחד מבנ״י יש בכחו להיות בדרגת תורתו אומנתו כאשר ממלא הוראת חז״ל (שהיא גם נתינת כח) עשה תורתך קבע37, ובלשון הידוע דכ״ק מו״ח אדמו״ר נשיא דורנו38, שהזמן שבו לומד תורה הוא מפיץ על כל היום (שפּרייט ער דאָס פאַנאַנדער אויף דעם גאַנצן טאָג), עד שכל היום הוא חדור (דורכגענומען) בענין זה, דאע״פ שעוסק בענינים אחרים של קדושה או אפילו של רשות, הרי זה חדור עם תורתך קבע. ועאכו״כ שבשעה זו שעוסק בתורה [הפרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית39, או שעה אחרת שקובע לתורה ע״פ שולחן ערוך], הרי הוא באופן של קביעות, שתורתו אומנתו. ויש לקשר זה עם המבואר בתו״א20 שבתורתו אומנתו ישנם כמה דרגות, וכמו שמביא שם הדוגמא מרשב״י שהי׳ בזמן התנאים, ורב יהודה שהי׳ בזמן האמוראים, ועיקר עסקו הי׳ במילי דנזיקין40, לתקן את כל הענינים הבלתי רצויים עד סוף כל הדורות. שמזה מובן שאפשר להיות כמה אופנים בתורתו אומנתו. ובפרט בנוגע לדרא דעקבתא דמשיחא, שעליו אומרים ששייך במיוחד לענין המסירות נפש, וכתורה הידועה41 עה״פ42 והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה, שבעיקר הי׳ עניו בפני דרא דעקבתא דמשיחא שאצלם ישנו ענין המסירות נפש ביותר ובמיוחד לקיים בפועל הענין דאל יבוש מפני המלעיגים43. דהחידוש בזה הוא, דלא רק שע״י המלעיגים אינו חסר אצלו ח״ו בהנהגתו במעשה בפועל, אלא שאין לו אפילו את רגש הבושה מפני המלעיגים. כי זה שצריך להתנהג בפועל בהנהגה מתאימה הרי זה דבר פשוט, וגם בנוגע לדיבורו שבא בגלוי אל הזולת הרי זה דבר פשוט שאין למלעיג שליטה עליו כלל, והחידוש הוא שאפילו בינו לבין עצמו בהרגש לבבו הרי הוא פועל על עצמו מלכתחילה שלא יהי׳ לו כלל רגש הבושה מפני המלעיגים.

והנה כדי להבין מעלת רשב״י (בענין תורתו אומנתו), יובן זה ע״י השוואתו עם תנא אחר (שענינו הוא ענין אחר) שגם הוא גדול ביותר, ואז תובן מעלתו (דרשב״י) שהוא גדול יותר גם ממי שגם הוא גדול ביותר. ובזה יובן מה שמבואר בכמה דרושים44 החילוק בעבודה שבין רשב״י לחוני המעגל. דהנה חוני המעגל הי׳ (כפי משמעות כמה מדרשי רז״ל45) בזמן בית המקדש הראשון, שאז היתה ה׳ ראשונה דשם הוי׳ בגילוי, כמבואר בארוכה בדרושי תקיעת שופר46, ויתירה מזו שהי׳ גדול בדורו, ועד שכאשר היו צריכים לבקשת גשמים באו אליו ודוקא הוא פעל ירידת הגשמים וכו׳47. אמנם בכדי לפעול ירידת הגשמים הי׳ צריך להנהגה מיוחדת שעג עוגה וכו׳ ואמר שאינו זז משם כו׳ [ועד שעל שם זה נקרא חוני המעגל, מפני שעג עוגה48] שזהו ענין של תפילה והשתדלות כו׳, ודוקא עי״ז פעל ירידת הגשמים. וגם אופן ירידת הגשמים הי׳ בתחילה באופן דרוב טובה, ועד שהי׳ צריך לעוד תפילה ובקשה מיוחדת שתהי׳ טובה שישראל יכולים לקבל47. משא״כ רשב״י, הנה אף שהי׳ אחרי בית שני, בזמן החורבן, כמובן גם מהסיפור שמפני שהיתה אז יד רומי תקיפה הי׳ צריך להיות במערה י״ב שנה, ואח״כ עוד שנה, ואעפ״כ הי׳ למעלה מחוני המעגל, שלכן כד49 הוה צריכה עלמא למטרא אמר רשב״י תורה עה״פ50 הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד ועי״ז אתי מיטרא. ומהסיפור בזהר שם מובן, שהמטר הי׳ מיד באופן כזה שהתחתונים (השדות הזקוקים למטר) היו יכולים לקבל (מבלי שיצטרך לומר אפילו עוד ענין בתורה), שזהו מפני מעלת הענין דתורתו אומנתו.

אמנם ענין זה דורש ביאור במיוחד, דהרי ידוע51 החילוק שבין ברכה לתפילה, דענין התפילה הוא ע״י השתדלות מלמטה, ובלשון הקבלה העלאת מיין נוקבין, משא״כ ענין הברכה הוא בלשון ציווי, מכיון שהמברך הוא למעלה מהמקום שממנו צריך להמשיך הברכה. וידוע הביאור בזה51, כי ענין הברכה הוא רק המשכה מהשרש ומקור [ברכה לשון הברכה והמשכה למטה52, כמו המבריך את הגפן53], משא״כ ענין התפילה הוא כמו שאומרים יהי רצון, שפועלים רצון חדש, ובאופן שיפעול שינוי למטה בגשמיות העולם כמבואר באגה״ק54, שענין זה הוא דוקא ע״י התפילה. והענין הוא, דהנה אפילו ע״י קיום התורה ומצוותי׳ (היינו, ע״י לימוד התורה וקיום המצוות ע״ד הרגיל), אין פועלים שינוי בגשמיות העולם. שהרי כאשר לומד בתורה שענין זה הוא כך וכך, אינו משתנה עי״ז גשמיות דבר זה שלומד אודותו. ועד״ז כאשר מניח תפילין, הרי ע״י הנחת התפילין שלו אינו משתנה גשמיות הקלף וכו׳ [דהשינוי שישנו בהקלף וכו׳ אינו ע״י הנחת התפילין שלו, כי אם ע״י עיבוד העורות וכו׳ וכתיבת הפרשיות והנחתם במקומם ע״פ ההלכה, משא״כ הנחת התפילין אינה משנית את גשמיות הדבר], משא״כ בענין התפילה, שענינה הוא לפעול שינוי בגשמיות העולם, דע״י התפילה פועל שיהי׳ מברך השנים ורופא חולים, והמשכת כל הענינים, מילוי בקשות עמך ישראל למטה כפשוטו, כמו שאומרים בברכת שמע קולנו שהוא ענין הכללי [שלכן אפשר לשאול כל צרכיו כו׳ בברכה זו55]. וביאור הענין (מדוע דוקא ע״י התפילה אפשר לפעול שינוי בגשמיות העולם) הוא, כי בכדי לפעול שינוי בגשמיות העולם צריכים להעלאת מ״ן, היינו להשתדלות וכו׳ של המקום שבו צריך להיות השינוי, שלכן צ״ל ענין התפילה ובקשה ותענית וכו׳, וגם אז צריך למדוד במיוחד את ההמשכה שתהי׳ לפי אופן תפילת המטה, שהרי יכול להיות שיומשך ריבוי אורות ורוב טובה, וצריכים להשתדלות מיוחדת שיהי׳ באופן שעמך ישראל יהיו יכולים לקבל. משא״כ ענין הברכה, מכיון שאינו פועל דבר חדש, ורק ממשיך מן השרש ומקור, הנה אין נוגע כל כך פעולת המטה, ועד שאפשר להיות באופן של ציווי. ולפי ביאור זה, צריך ביאור במיוחד, איך אפשר להיות ע״י תורתו אומנתו המשכת הגשמים וכו׳, והרי ענין התורה הוא כמ״ש56 הלוא כה דברי כאש גו׳, ובפרט לימוד התורה של מי שתורתו אומנתו, דמבואר בתו״א19 שאופן לימודם הוא כמ״ש57 ואשים דברי בפיך גו׳, שדבר ה׳ הוא המדבר בפיו58, וכמאמר59 מאן מלכי רבנן60, שממשיכים דבר ה׳ למטה כפי שהוא למעלה, שאין בזה לכאורה כלל הענין דמיין נוקבין, ואיך אפשר להמשיך ע״י אמירת תורה ירידת המטר ובאופן שמלכתחילה יורד באופן מתאים לפי השדות הזקוקים למטר.

ויובן זה ע״פ מאמר רשב״י61 אפשר אדם חורש כו׳ וזורע כו׳ וקוצר כו׳ תורה מה תהא עלי׳ אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע״י אחרים שנאמר62 ועמדו זרים ורעו צאנכם גו׳, דענין עושין רצונו של מקום הוא בפרשה ראשונה דקריאת שמע (כמבואר בברכות שם61 (לפני זה)) שאז ישנו גם הענין דבכל מאדך, נוסף לבכל לבבך ובכל נפשך63. ובאופן זה היתה הנהגת רשב״י וחבריו שהיו בבחי׳ עושין רצונו של מקום, בכל מאדך, ולכן פעל זה שהעלאת המ״ן תהי׳ אצלם באופן דמלאכתן נעשית ע״י אחרים, ועמדו זרים ורעו צאנכם. וע״ד הפסק דין64 שתלמיד חכם בני עירו מצווין לעשות לו מלאכתו, שזהו פסק דין בנגלה דתורה כפשוטו, עד״ז הוא בענין המלאכה כפי שהיא באופן נעלה יותר, ובכללות היינו עבודת הבירורים שנקראת עמל מלאכה (כנ״ל), שמלאכה זו נעשית ע״י אחרים.

וביאור הענין הוא, דהנה ידוע65 שישנם ב׳ אופנים בעבודת הבירורים, בירור בדרך מלחמה ובירור בדרך מנוחה. דבירור בדרך מלחמה הוא בהעבודה דנהמא אפום חרבא ליכול66, שהיא מלחמה ועבודה קשה ביותר, ובירור בדרך מנוחה הוא ע״ד שהי׳ בימי שלמה, ששלמה הי׳ במקומו וכמ״ש67 וישב שלמה על כסא ה׳, והניצוצות נמשכו אליו מעצמם מכל מקום שהיו, ואפילו ממלכות שבא וכיו״ב. וכמשל אבוקה גדולה שהניצוצות נמשכים אלי׳ מעצמם מפני תוקף האבוקה, הנה עד״ז הי׳ בימי שלמה, שמפני שהי׳ באופן של מאור גדול ביותר, הרי זה המשיך את הניצוצות ממקום רחוק ביותר, כי מפני תוקף המאור מגיע אורו וכח פעולתו למקום רחוק ביותר להמשיך משם הניצוצות וכו׳. ומזה יובן גם בנוגע לרשב״י שהיתה תורתו אומנתו, ולאחרי שפתח רשב״י הנה אפשר להיות זה אצל כאו״א, ובפרט באחרית הימים שעל זמן זה אמרו68 כמה בני נשא לתתא יתפרנסון מהאי חיבורא דילך כד אתגלי לתתא בדרא תתאה בסוף יומיא כו׳, דיתפרנסון היינו שהוא בהבנה והשגה69 [ולכן אמרו70 בהאי חיבורא דילך דאיהו ספר הזהר כו׳ בגין דעתידין ישראל למיטעם מאילנא דחיי דאיהו האי ספר הזהר יפקון בי׳ מן גלותא ברחמים], הנה ע״י שכאו״א קובע עתים לתורה באופן דתורתו אומנתו, שאז הוא (נוסף לבחי׳ בכל לבבך ובכל נפשך, גם) בבחי׳ בכל מאדך, עושין רצונו של מקום, פועל הענין דועמדו זרים ורעו צאנכם, שבני העיר עושים מלאכתו כו׳, ובכל הפרטים ופרטי פרטים כו׳. וכל המלאכה היא (מלאכתו) ענינו (שלו), כי הוא הממשיך זה ע״י תוקף האבוקה ותוקף המאור שלו שמאיר אצלו בגלוי, שעי״ז נמשכים אליו (דאָס ציט צו) הניצוצות ממקום רחוק ביותר.

ומכל הנ״ל יובן ענין הילולא דרשב״י, שכמבואר בכמה מקומות71 הנה רשב״י רצה שיהיו שמחים בשמחתו ביום זה, ובפרט לאחרי שכבר נתפרסם ענין זה בגלוי, וכידוע72 השקלא וטריא שהיתה כאשר נדפס ספר הזהר בפעם הראשונה ועד״ז בנוגע לספרי הקבלה וחסידות שלאחרי זה, אך אח״כ בא הזמן דיפוצו מעיינותיך חוצה73, ובאופן של הפצה, הנה פעולת ההילולא דרשב״י היא, שעי״ז שכאו״א מבנ״י קובע זמן ביום שאז תורתו אומנתו, הנה אז פועל שתהי׳ מלאכתו נעשית ע״י אחרים, וכל צרכיו יומשכו מלכתחילה בגלוי למטה לפי אופן הכלים שיש לו אז, ולמטה מעשרה טפחים, וכמו בפרשה שני׳ ואספת דגנך ותירושך ויצהרך74 כפשוטו, אלא שכאן נמשך זה ביתר שאת וביתר עוז כיון שזהו ע״י פעולת הפרשה ראשונה, עושין רצונו של מקום, בהפרשה שני׳. וכמובן מהמבואר בהדרושים על מארז״ל75 למה קדמה פרשת שמע לוהי׳ אם שמוע76 [שמדרושים אלו מובן לא רק החילוק שבין ב׳ הפרשיות, כי אם גם] שהעבודה דפרשה ראשונה פועלת בהעבודה דפרשה שני׳. וכמבואר בסגנון אחר בקונטרס עץ החיים77, דאפילו אלו השייכים רק ליחודא תתאה ויראה תתאה, שזהו כללות העבודה מצד פרשה שני׳, צריך להמשיך בעבודה זו גם העבודה דיחודא עילאה ויראה עילאה, עכ״פ בזמן מן הזמנים, שזה פועל גם על עבודתו בזמן אחר, כאשר היא רק בבחי׳ יחודא תתאה, שבסגנון המדובר לעיל היינו, שפרשה ראשונה צריכה לפעול בפרשה שני׳.

והנה תכלית העבודה היא, שע״י שלימוד התורה שלו יהי׳ באופן שמחבר את התורה עם קוב״ה, שזהו ענין עבודת התפילה דתפילה לעשיר, הנה עי״ז יומשך אח״כ מהתורה למטה בארץ, וכמ״ש78 ונתתי גשמיכם בעתם, וכתורת הבעש״ט79 שכל הצרכים הגשמיים80 באים בעתם. ועד שאע״פ שנמצא בחושך כפול ומכופל, ונמצא במקום שתורת אמת קוראת לו חוצה, נפעל שם הענין דפועל ישועות בקרב הארץ81, שזהו מפני שנמשך מאלקים מלכי מקדם גו׳81. והענין הוא, דהנה בפירוש תיבת מקדם שבפסוק זה (ואלקים מלכי מקדם גו׳) [הנה נוסף על המבואר במ״א במדרש82 דקאי על יום השלישי למעשה בראשית שבו נברא גן עדן (והוא קודם לאדם הראשון כו׳)] יש לומר דקאי עמ״ש בפסוק לפני זה83 זכור עדתך קנית קדם גו׳, דאיתא ע״ז במדרש84 שישנם שבעה דברים שקדמו לעולם, וביניהם תורה וישראל, ובין ב׳ דברים אלו גופא (תורה וישראל) אומרים אשר מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר אפילו לתורה, שנאמר צו את בנ״י דבר אל בנ״י. והיינו דהראי׳ ע״ז גופא שישראל הם למעלה מהתורה מתגלית היא ע״י התורה. וכן הוא בעבודה שע״י לימוד התורה באופן דתורתו אומנתו מתגלית בישראל מעלתם הכי עליונה, ואפילו זה שמחשבתן של ישראל קדמה אפילו לתורה, עדתך קנית קדם. ועי״ז פועלים שיהי׳ ואלקים מלכי מקדם פועל ישועות בקרב הארץ.

ובזה יובן גם מה שמבואר בסיום המשך עת״ר85, שמשה רבינו הוא בחי׳ חכמה, וזה קשור גם עם המבואר בתניא86 ובארוכה בספרי קבלה87 שענינו הו״ע הדעת, וכמבואר במ״א בארוכה88 דהיינו הך, הנה נוסף לזה שמצד דרגתו המשיך בחי׳ חיצוניות החכמה, נגלה דתורה, המשיך גם בחי׳ פנימיות החכמה, פנימיות התורה, ועד לבחי׳ פנימיות אבא פנימיות עתיק89, ולמעלה יותר, מבחי׳ פנימיות עתיק כפי שהוא במקומו, שזהו למעלה מבחי׳ פנימיות אבא פנימיות עתיק כמבואר בארוכה בהמשך תרס״ו90. דכל ענינים אלו נמשכים ע״י משה, שלכן נקרא רעיא מהימנא, כמבואר בארוכה בתניא86 שאצל כאו״א מישראל יש בחי׳ משה שבו, ועד שלכן אומרים91 בנוגע למעשה בפועל שישנם כמה ענינים שהם מילתא זוטרתי אצל כאו״א מישראל מכיון שהם מילתא זוטרתי לגבי משה רבינו, כי בחי׳ משה רבינו שבכאו״א היא בגלוי. ועד״ז הוא בנוגע לרשב״י שהוא דוגמת משה רבינו כמבואר בכמה מקומות92, שגם אצלו ישנו הענין דבחד קטירא אתקטרנא כו׳, שזהו למעלה מבחי׳ פנימיות אבא פנימיות עתיק, כי אם הוא בחי׳ פנימיות עתיק כפי שהוא במקומו ובמקורו (שלכן אומרים עליו בחד קטירא אתקטרנא), ומזה נמשך אח״כ למטה באופן של פועל ישועות בקרב הארץ, ובפרט ביום ההילולא שלו (יום שמחתו) ל״ג בעומר, ועד שכמבואר בסיפור כ״ק מו״ח אדמו״ר נשיא דורנו93, הנה בזמן זה ראו אצל כ״ק אדמו״ר האמצעי מופתים גלויים בנוגע לזרעא חייא וקיימא כפשוטו ממש.

והנה ע״פ המבואר בכתבי האריז״ל94 עה״פ95 והימים האלה נזכרים ונעשים, אשר מידי שנה בשנה נזכרים ונעשים ביום זה כל הענינים שהיו בפעם הא׳, ואדרבה, משנה לשנה ניתוסף בזה, שהרי ישנו הציווי (שהוא גם נתינת כח) להעלות בקודש, שלכן הנה בכל ראש השנה יורד אור עליון חדש יותר שלא הי׳ מאיר עדיין מימי עולם אור עליון כזה כמבואר באגה״ק96, ומזה מובן בנוגע לכל ימות השנה, שכולם נכללים בראש השנה97, שבכל שנה יורד בהם אור עליון חדש שלא הי׳ מאיר מימי עולם כו׳, הנה מזה מובן גם בנוגע לל״ג בעומר, ובפרט בנוגע לענין התורה שהו״ע כללי, ובפרט ע״פ המבואר בכמה דרושים98 שחג השבועות הוא זמן מתן תורה דתורה הנגלית, ול״ג בעומר הוא זמן מתן תורה דפנימיות התורה, שזה הי׳ ענינו של רשב״י (שיום ההילולא שלו בל״ג בעומר) להמשיך פנימיות התורה למטה [ובפרט אחרי שידועה האגה״ק של הבעש״ט99 שמענה מלכא משיחא על השאלה אימתי קאתי מר הוא לכשיפוצו מעיינותיך חוצה], שמכל זה מובן אשר בכל שנה ושנה הימים האלו (ל״ג בעומר) נזכרים ונעשים ובאופן נעלה יותר בכל שנה כו׳. והיינו שיום זה הוא יום סגולה בנוגע להוספה והידור בקביעות עתים לתורה בכלל, ובפרט בפנימיות התורה, תורתו של רשב״י, ובאופן דיתפרנסון כו׳ שזהו ע״י לימוד בהבנה והשגה (כנ״ל), שזהו ענין תורת חב״ד. ולימוד זה יהי׳ לימוד המביא לידי מעשה, היינו לכללות הענין דקיום המצוות כו׳, ועד לקיום מצות הצדקה, צדקה בגשמיות וצדקה ברוחניות, טוב לשמים וטוב לבריות100 גם יחד, שכמבואר בארוכה במ״א101 הנה זהו ענינו של יום השלישי שהוכפל בו כי טוב102 [שהקביעות דל״ג בעומר בשנה זו היא ביום השלישי], שכל רגע ורגע שבו הוא באופן שהוכפל בו כי טוב, היינו שמאחדים ועושים דבר א׳ מב׳ הענינים דטוב לשמים וטוב לבריות. ועד שמאחדים כל ג׳ הענינים הנ״ל (תורה וב׳ אופני צדקה) כתורת כ״ק אדמו״ר הזקן הידועה103 שג׳ האהבות אהבת ה׳ ואהבת התורה ואהבת ישראל הם כולא חד. ואז פועלים דכמו שאהבת ה׳ היא בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך, עושים רצונו של מקום, הנה כן היא גם מצות אהבת ישראל, ואהבת לרעך כמוך104.

וע״י שישראל מקיימים את הציווי ואהבת לרעך כמוך בנוגע לבנ״י, ועאכו״כ בנוגע לרעך ורע אביך אל תעזוב105 זה הקב״ה [כמבואר במדרש רבה106 ומובא בפירש״י על הש״ס107], הנה זה פועל אשר גם הקב״ה מקיים הענין דואהבת לרעך כמוך בנוגע לבנ״י, וכמ״ש108 מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל109, והיינו שבנ״י הם כמוך (כמו הקב״ה). דכמו שאצל הקב״ה אין שייך ח״ו שתהי׳ עליו שליטה לאיזה ענין שהוא, ואין שייך בו ח״ו שום מדידה והגבלה, ואין שייך בו ח״ו שום ענין של דאגה וכיו״ב, הנה כן הוא גם אצל כאו״א מישראל ואצל כללות בנ״י בימי הגלות האחרונים. ובפרט לאחרי ההתעוררות המיוחדת בשמחת רשב״י, שרשב״י אמר110 אשר ביום שמחתו אסור לומר תפילת נחם אפילו מי שאומרה כל השנה ואפילו בשבתות וימים טובים, הנה מזה נמשך בתחילה ברוחניות היפך ענין החורבן והגלות, ותכלית הכוונה היא שנמשך אח״כ במעשה בפועל ולמטה מעשרה טפחים באופן דוראו כל בשר יחדיו111, שהבשר הגשמי יראה זאת. והיינו שנראה בקרוב ממש עוד בימים האחרונים של הגלות שיהי׳ ונתתי גשמיכם בעתם, שתהי׳ ברכה מרובה בענינים הגשמיים כתורת הבעש״ט הנ״ל, ועאכו״כ שיהי׳ ונתתי שלום בארץ גו׳ וחרב לא תעבור בארצכם112 אפילו חרב של שלום113, ושכבתם ואין מחריד, היינו שמתבטלת כל מציאות של מחריד, כי ונפלו אויביכם לפניכם114. ואז יהי׳ והייתי לכם לאלקים ואתם תהיו לי לעם115, ע״ד מ״ש הרמב״ם בארוכה בהלכות תשובה116 ובסוף הלכות מלכים117 שזה שנתאוו החכמים והנביאים לימות המשיח הוא כי אז תהי׳ מנוחה מכל הדאגות, כי לא יהיו אז שום ענינים המבלבלים, וכולם יתעסקו בידיעת ה׳ וכמ״ש118 כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם, הנה עד״ז עתה כשתהי׳ מנוחה כו׳ הנה כל ישראל יוסיפו מתוך שמחה וטוב לבב בידיעת ה׳. ועד שואולך אתכם קוממיות119, בקומה זקופה120 בימי הגלות האחרונים.

ועד שיקויים הענין דואולך אתכם קוממיות כפשוטו, דאין מקרא יוצא מידי פשוטו121, ואדרבה עיקר הכוונה שבפסוק זה הוא כפשוטו, ע״ד המבואר בכמה מקומות122 בנוגע למצות הנחת תפילין שאם יכוון כל הכוונות ולא יניח תפילין כפשוטם, אינו מקיים את המצוה שעלי׳ מצַוה הפסוק, מצות תפילין כפשוטה, דעד״ז הוא גם בנוגע להפסוק ואולך אתכם קוממיות, שהרי מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל [ובמילא גם בנוגע להקב״ה אין מקרא יוצא מידי פשוטו] שיהי׳ ואולך אתכם קוממיות בקומה זקופה בגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו. ואז משיח ילמד תורה את כל העם כולו123, וכמ״ש124 ישקני מנשיקות פיהו, ומכיון שמשיח יש בו ב׳ דרגות, דרגת רב ודרגת מלך [כמבואר במצות מינוי מלך125], הנה מצד דרגת מלך שבו ילמד את ישראל גם את הענינים הנסתרים שיהיו אז באופן של רז [שהרי גם לעתיד לבוא יהיו ענינים שתהי׳ בהם ידיעה ויהיו ענינים שתהי׳ בהם אמונה כמבואר בכמה מקומות126]. ומעין זה יהי׳ עתה דטועמי׳ חיים זכו127 בערב שבת לפנות ערב, בימים האחרונים של הגלות, ומתכוננים (און גרייטן זיך) אל הגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו, ועד ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים128 ובקרוב ממש.

__________

1) לכללות מאמר זה – ראה ד״ה זה במאמרי אדה״ז תקס״ד (ע׳ קא ואילך. ועם הגהות – אוה״ת ענינים ע׳ רכב ואילך. וראה ד״ה זה תש״ל (לעיל ע׳ קלז ואילך)). מאמרי אדהאמ״צ ויקרא ח״ב ע׳ תרסו ואילך. ד״ה זה תרנ״ד (סה״מ תרנ״ד ע׳ רסא ואילך). עטר״ת (סה״מ עטר״ת ע׳ תיג ואילך). ועוד.
2) דש, ב-ג. שז, ב.
3) קידושין מ, ב.
4) איוב ה, ז.
5) ב״י לטור יו״ד סרמ״ח.
6) ראה לקו״ת בחוקותי מח, א. מאמרי אדהאמ״צ ויקרא ח״ב ע׳ תשסא. סה״מ תרל״ו ח״ב ע׳ רפט. תרע״ח ע׳ קכא. תרצ״ט ע׳ 191. לקו״ש חי״ב ע׳ 238. ובכ״מ.
7) סנהדרין צט, ב.
8) חיי שרה כד, סג.
9) ע״ז ז, ב.
10) ראה אוה״ת וישב (כרך ה) תתקיא, א ואילך. חיי שרה קכט, א ואילך. סה״מ עת״ר ע׳ קצה ואילך. לקו״ש חט״ו ע׳ 96 ואילך.
11) ד״ה אר״א כל אדם לעמל נברא תרפ״ט (סה״מ תרפ״ט ע׳ 223. שם ע׳ 226).
12) אבות פ״ב מ״ב.
13) שבת יא, א.
14) רבינו יונה לרי״ף ברכות ח, א (ד״ה אלא ביני עמודי – ד, א בדפי הרי״ף).
15) או״ת להה״מ קיג, ד ואילך (בהוצאת קה״ת, תש״מ ואילך – סימן תפח).
16) ראה זח״א קסח, ב. אוה״ת דרושים לר״ה ע׳ א׳שצא ואילך. סה״מ תרכ״ז ע׳ שצח ואילך. תר״ס ע׳ מט ואילך. ד״ה ארשב״נ תר״ץ (סה״מ קונטרסים ח״א קיח, ב ואילך). ד״ה תקעו (א) תשח״י (סה״מ ראש השנה ע׳ נו ואילך). ד״ה תפלה
למשה תשכ״ט פ״ג (סה״מ נ״ך-מאחז״ל ע׳ מד) ואילך. ד״ה וידבר גו׳ זאת חוקת התורה תשכ״ט פ״ד (סה״מ במדבר ח״ב ע׳ סג) ואילך. ועוד.
17) תהלים צ, א.
18) מלאכי ג, כב.
19) תנחומא שופטים ה.
20) מקץ לח, ד.
21) נדה יג, א. וראה שבת קיב, ב ובפרש״י שם.
22) ראה תו״א שם.
23) ר״ה לה, א.
24) אבות פ״ד מ״ה.
25) סימן ה (קט, א ואילך).
26) שבת לג, סע״ב ואילך. ירושלמי שביעית פ״ט ה״א. ב״ר פע״ט, ו.
27) זח״ג רפח, א.
28) זח״א רכה, א. נתבאר במאמרי אדה״ז תקס״ד ע׳ קו. ועם הגהות – אוה״ת ויחי שנט, א ואילך. סה״מ תרנ״ה ע׳ נה.
29) ח״ב לח, א. נתבאר במקומות שצויינו בהערה הקודמת.
30) תשא לד, כג.
31) מעילה יז, א ואילך.
32) מדרש איכה זוטא פ״א, מג.
33) ד״ה כי כאשר השמים באוה״ת נ״ך (כרך ג) ע׳ א׳רנג. תרע״ח (סה״מ תרע״ח ע׳ רפג). תרפ״א (סה״מ תרפ״א ע׳ רצט). תרפ״ה (סה״מ תרפ״ה ע׳ רמה).
34) ח״ג נח, א.
35) הל׳ ת״ת לאדה״ז פ״ד ה״ד.
36) ראה לקו״ש חי״ב ע׳ 229 ואילך. ובכ״מ.
37) אבות פ״א מט״ו.
38) ראה גם שיחת ש״פ במדבר תשל״ג (שיחות קודש תשל״ג ח״ב ע׳ 159). וראה ד״ה הנה מה טוב גו׳ תשכ״ט (לעיל ע׳ קלה).
39) מנחות צט, ב. הל׳ ת״ת לאדה״ז פ״ג ה״ד.
40) ברכות כ, א.
41) ראה תו״א שמות נב, ב. תו״ח שמות סד, ב. סה״מ עטר״ת ע׳ תסד. תרפ״ה ע׳ קיב. תרפ״ט ס״ע 215-6 (קונטרסים ח״א נג, ב). תרצ״ז ס״ע 298-9 (תש״י ע׳ 237). תרח״ץ ע׳ קע. תש״ב ע׳ 13.
42) בהעלותך יב, ג.
43) טור ושו״ע אדה״ז או״ח (מהדו״ת) ריש סימן א.
44) ראה סה״מ תרנ״ד ע׳ כז. תער״ב-תרע״ו ע׳ רעו. שם ס״ע ש-שא. המשך תער״ב ח״א ע׳ תקעט. ח״ב ע׳ תשסז. סה״מ עטר״ת ע׳ קלא. שם ע׳ תסט.
45) ראה ירושלמי תענית פ״ג ה״ט. סדר הדורות בערכו.
46) לקו״ת ר״ה נז, ג. ועוד.
47) תענית יט, א (במשנה). כג, א.
48) פרש״י ד״ה דעגיל – מנחות צד, ב.
49) זח״ג נט, ב.
50) תהלים קלג, א.
51) סה״מ תרנ״ד, המשך תער״ב ח״ב וסה״מ עטר״ת שם. וראה בארוכה לקו״ת פ׳ ראה יט, א. ד״ה אמר ריב״ל תרכ״ט (סה״מ תרכ״ט בתחלתו). לקו״ש ח״י ס״ע 37 ואילך. וש״נ. סה״מ במדבר ח״א ע׳ קכז ואילך, ובהנסמן שם הערות 2; 16.
52) תו״א מקץ לז, ג.
53) כלאים פ״ז מ״א.
54) קו״א ד״ה להבין מ״ש בפע״ח (קנה, א).
55) שו״ע אדה״ז או״ח סקי״ט ס״א.
56) ירמי׳ כג, כט.
57) ישעי׳ נא, טז.
58) ראה מגיד מישרים ר״פ ויקרא. וראה תו״א יתרו סז, ב. ובכ״מ.
59) ראה גיטין סב, א.
60) ראה תו״א שבהערה 19.
61) ברכות לה, ב.
62) ישעי׳ סא, ה.
63) ואתחנן ו, ה. ראה חדא״ג מהרש״א לברכות שם. או״ת להה״מ נג, סע״ג-ד (בהוצאת קה״ת תש״מ ואילך – סימן קסו). לקו״ת שלח מב, ג. לעיל ע׳ קלג. וש״נ.
64) שבת קיד, א. יומא עב, ב.
65) ראה לקו״ת במדבר ג, ד ואילך. ובארוכה סה״מ תרנ״ט ע׳ קסב ואילך. המשך תער״ב ח״ב ע׳ תשסט-ע. סה״מ תש״ד ע׳ 106 ואילך. סה״מ יו״ד-י״ט כסלו ס״ע רל ואילך.
66) זח״ג קפח, ב.
67) דברי הימים-א כט, כג.
68) תקו״ז ת״ו בסופו.
69) ראה מק״מ בהקדמה לזהר. כסא מלך לתקו״ז שם.
70) זח״ג קכד, ב (ברע״מ). הובא ונת׳ באגה״ק סימן כו.
71) פע״ח שער (כב) ספה״ע פ״ז. וראה דרושים שבהערה 1.
72) ראה גם הקדמת הרח״ו לשער ההקדמות (הקדמה הא׳) – נדפסה בריש ספר עץ חיים דפוס ווארשא, ובסוף קונטרס עץ החיים.
73) ראה אגה״ק הידועה דהבעש״ט – נדפסה בכש״ט (הוצאת קה״ת) בתחלתו.
74) עקב יא, יד.
75) ברכות יג, א.
76) ראה סידור (עם דא״ח) עד, ב. ובכ״מ.
77) פ״ז ואילך. וראה גם סד״ה ויאמר לו יהונתן דש״פ במדבר שנה זו (סה״מ ראש חודש ע׳ קלז).
78) בחוקותי כו, ד.
79) ראה כש״ט (הוצאת קה״ת) סו״ס רז (כז, א). סימן רנו (לה, א). או״ת להה״מ בחוקותי מד, א (בהוצאת קה״ת, תש״מ ואילך – סו״ס קכג). ״היום יום״ כח תשרי.
80) ראה רמב״ן עה״פ בחוקותי שם.
81) תהלים עד, יב. – ולהעיר שע״פ המנהג לומר בכל יום הקאַפּיטל תהלים המתאים לשנות חייו (אגרות-קודש אדמו״ר מהוריי״צ ח״א ע׳ לא. ח״י ע׳ נג. וראה גם מאמרי אדה״ז הקצרים ע׳ שמא) – התחילו בי״א ניסן שנה זו (תשל״ה) אמירת מזמור זה. המו״ל.
82) ב״ר פט״ו, ג. – נתבאר בד״ה והגדת לבנך די״א ניסן שנה זו (סה״מ פסח ח״א ע׳ קמא).
83) תהלים שם, ב.
84) ראה ב״ר פ״א, ד. ראה גם ד״ה כימי צאתך דאחש״פ שנה זו (סה״מ פסח ח״ב ס״ע רכא-ב).
85) סה״מ עת״ר ע׳ רמט ואילך.
86) פרק מב.
87) ראה לקו״ש ח״ו ע׳ 244 ואילך. וש״נ.
88) ראה שם ע׳ 246 ואילך.
89) ראה פע״ח שער (ז) הק״ש פט״ו. לקו״ת נצבים מט, ד. הערת כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א בקונטרס לימוד החסידות פ״ג (ע׳ 6. אגרות-קודש אדמו״ר מהוריי״צ ח״ג ע׳ שלה-ו. ובשינויים קלים – סה״מ ה׳ש״ת ע׳ 49-50). וש״נ.
90) ע׳ צה ואילך. ע׳ קא ואילך. וראה גם סה״מ תער״ב-תרע״ו ע׳ כה-כו. תרצ״ו ע׳ 9 (קונטרסים ח״ג ע׳ קסג).
91) ברכות לג, ב.
92) ראה זח״א יד, ב בהגהה. לקו״ש חי״ז ע׳ 509 הערה ד״ה מען קען זיך כלל ניט גלייכן צו . . רשב״י. וש״נ. סה״מ שמות ח״א ע׳ קי. וש״נ.
93) ״היום יום״ יח אייר (ל״ג בעומר).
94) רמ״ז בספר תיקון שובבים, הובא ונת׳ בספר לב דוד (להחיד״א) פכ״ט.
95) אסתר ט, כח.
96) סימן יד.
97) לקו״ת תבוא מא, ג. עט״ר שער ר״ה בתחלתו.
98) המשך תרס״ו ע׳ ריט. וראה סה״מ תש״ד ס״ע 211. ד״ה להבין ענין הילולא דרשב״י וד״ה גל עיני תשל״ז (לקמן ע׳ קע ואילך. ע׳ קפו ואילך). ועוד.
99) שבהערה 73.
100) ל׳ חז״ל – קידושין מ, א.
101) אוה״ת בראשית לד, סע״א. משפטים ע׳ א׳קסא. אגרות-קודש אדמו״ר מהורש״ב ח״א ע׳ קלו (סה״מ תר״ן ע׳ תקיז. תש״ט ע׳ 19 (הב׳)). סה״מ תרנ״א ע׳ קצג ואילך.
102) ראה פרש״י בראשית א, ז.
103) סה״ש קיץ ה׳ש״ת ע׳ 2-3. סה״מ תש״י ריש ע׳ 105. לקו״ש ח״ב ע׳ 499. וראה ספר הערכים – חב״ד (כרך א) ערך אהבת ישראל ס״ו (ע׳ תרכז ואילך). וש״נ.
104) קדושים יט, יח. ראה סה״ש תש״ה ע׳ 94.
105) משלי כז, י.
106) שמו״ר פכ״ז, א.
107) ד״ה דעלך סני – שבת לא, א.
108) תהלים קמז, יט.
109) ראה שמו״ר פ״ל, ט. וראה המשך תרס״ו ע׳ תיט.
110) פע״ח שבהערה 71.
111) ישעי׳ מ, ה.
112) בחוקותי שם, ו.
113) תענית כב, ב. נתבאר בסה״מ תרנ״ט ותש״ד שבהערה 65.
114) בחוקותי שם, ח.
115) שם, יב.
116) פ״ט ה״ב.
117) פי״ב ה״ד.
118) ירמי׳ לא, לג.
119) בחוקותי שם, יג.
120) תו״כ ופרש״י עה״פ.
121) שבת סג, א.
122) ראה תניא פל״ח.
123) רמב״ם הל׳ תשובה פ״ט ה״ב. לקו״ת צו יז, א-ב. שער האמונה (לאדהאמ״צ) פנ״ו (פט, א) ואילך. סהמ״צ שבהערה 125. סה״מ תרח״ץ ס״ע ר ואילך. וש״נ.
124) שה״ש א, ב ובפרש״י.
125) סהמ״צ להצ״צ קי, ב.
126) לקו״ת ואתחנן ז, ב ואילך. ד״ה כימי צאתך תשל״ז (סה״מ פסח ח״ב ע׳ רלה). ועוד.
127) ראה לקו״ש חט״ו ע׳ 282. וש״נ.
128) תמיד בסופה.

[סה"מ ימי הספירה ע' קנח ואילך]

נדפס בסה״מ תשל״ה ע׳ 379 ואילך.

סגירת תפריט