בס״ד.
פתח דבר
בסמיכות לחג הגאולה י״ב-י״ג תמוז הננו מוציאים לאור ע״פ הוראת כ״ק אדמו״ר שליט״א המאמר ד״ה נתת ליראיך נס להתנוסס גו׳ דשנת תשל״ו.
מאמר זה נאמר בהתוועדות דש״פ חו״ב, י״ב תמוז, והמשכו בהתוועדויות דיום א׳ ויום ג׳ פ׳ פינחס, י״ג וט״ו תמוז.
מערכת ״אוצר החסידים״
עש״ק חו״ב יב תמוז, ה׳תשמ״ו.
ברוקלין, נ. י.
בס״ד. ש״פ חו״ב, י״ב תמוז* ה׳תשל״ו
נתת ליראיך נס להתנוסס מפני קשט סלה1, ומביא כ״ק מו״ח אדמו״ר בעל הגאולה והשמחה במאמרו (ד״ה זה2) פי׳ הת״י יהבתא לדחליך נסא לאתנסאה בי׳ (מלשון נסיון) מן בגלל קושטי׳ דאברהם לעלמין. והנה פסוק זה אמרו דוד נעים זמירות ישראל3 בשם כאו״א מישראל4. שמזה מובן, דכל הפרטים שבכתוב זה ישנם ג״כ אצל כאו״א מישראל5. וכמובן ג״כ מפי׳ התרגום דמפני קשט סלה היינו קושטי׳ דאברהם, וידוע6 דבחי׳ האבות ישנה אצל כאו״א, דאין קורין אבות אלא לשלשה7, ראש צורים גו׳8, ובפרט אברהם שהוא ראש לאבות9. ומזה מובן דגם מש״נ נתת ליראיך גו׳ (שהטעם ע״ז הוא מפני קשט סלה) קאי ג״כ על כאו״א מישראל, וכמ״ש10 ועתה ישראל מה ה׳ אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה גו׳, דלגבי בחי׳ משה שבכאו״א יראה היא מילתא11 זוטרתא12. וי״ל שלכן כאו״א מישראל, גם אשר בשם ישראל יכונה13, נקרא ליראיך. וז״ש נתת ליראיך נס להתנוסס מפני קשט סלה, שהקב״ה נותן לכאו״א מישראל נס להתנוסס (מלשון נסיון), כי בכאו״א ישנו הקושטי׳ דאברהם.
ב) וממשיך בהמאמר, וידוע דאברהם אבינו ע״ה פתח הצנור14 דמסירת נפש. וי״ל שבזה מבאר טעם הדבר שעבודת הנסיונות קשורה עם קושטי׳ דאברהם דוקא. דלכאורה הרי עיקר עבודת אברהם לא היתה בענין דליראיך, עבודת היראה, כ״א בהאהבה וכמש״נ15 אברהם אוהבי, ע״ז מבאר שאאע״ה פתח הצנור דמס״נ, שעבודת הנסיונות היא ע״י מס״נ דוקא, דמס״נ היא שלימות ענין היראה והביטול16. וז״ש17 לאחרי נסיון העקידה עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה. והנה זה שעבודת הנסיונות היא ע״י מס״נ דוקא, הכוונה בזה היא לדרגא נעלית שבה. דהנה כללות העבודה בתומ״צ צ״ל מיוסדת על עבודה דמס״נ, וכדאיתא בתניא18 הטעם למה צוה משה רבינו ע״ה לדור שנכנסו לארץ לקרות ק״ש כו׳ משום שקיום התומ״צ תלוי בזה שיזכור ענין המס״נ כו׳, וכן כללות עסק התומ״צ והתפלה אצל הנשמה הוא ענין של מס״נ כו׳ כיון שאינה מהרהרת בצרכי הגוף כו׳19, אבל מ״מ עבודתו בגלוי אינה ענין של מס״נ, כ״א עבודה דתומ״צ, שמקיים המ״ע בכל פרטיהן ונזהר במל״ת בכל פרטיהן, שמזה מובן שאין זה עבודת המס״נ כמו שהיא לעצמה, אלא כמו שהיא קשורה עם עבודה דתומ״צ ומלובשת בה, שהיא עבודה ע״פ טו״ד. וי״ל שבכחות הנפש הו״ע העבודה מצד מקיף הקרוב השייך לפנימי ומתלבש בו, ע״ד כח הרצון שמתלבש בחכמה, ועל ידה בכללות כח השכל ומדות, כחות הפנימיים של האדם, משא״כ עבודת הנסיונות היא ע״י עבודת המס״נ עצמה, ומה שנשתלשל מזה עניני עבודה בעשר כחות נפשו הוא ע״ד טפל ותוצאה מעיקר ענינו, שהו״ע המס״נ. וי״ל שבכחות הנפש היא בחי׳ מקיף הרחוק, בחי׳ יחידה שבנפש20. ועפ״ז יש לקשר ב׳ הפירושים שבפסוק נתת גו׳ נס להתנוסס, א׳ ענין הנסיונות כפי׳ הת״י (כנ״ל), ב׳ ענין הנסים21, ונס להתנוסס הוא (ע״ד לשון חז״ל22) נס בתוך נס, כי עבודת הנסיונות היא מצד בחי׳ נס בתוך נס שבנפש, בחי׳ יחידה.
ג) וזהו ג״כ מה שממשיך בהמאמר דתחלת עבודת אברהם היתה הכרת אלקות מעניני עולם, וכדאיתא במדרש23 משל לאחד שהי׳ עובר ממקום למקום וראה בירה אחת דולקת אמר תאמר שהבירה זו בלא מנהיג, הציץ עליו בעל הבירה כו׳, כך לפי שהי׳ אבינו אברהם אומר תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג, הציץ עליו הקב״ה ואמר לו אני הוא בעל העולם, דיש לפרש דהענין דאני הוא בעל העולם שנתגלה לאברהם הו״ע הניצוץ בורא המתלבש בניצוץ נברא, שהניצוץ נברא שבו מתלבש הניצוץ בורא הו״ע יחידה שבנפש כמבואר בע״ח24. והכרת אלקות זו פרסם ג״כ בכל העולם, וכמ״ש25 ויקרא שם בשם ה׳ א-ל עולם א״ת ויקרא אלא ויקריא26, שהקריא זה בכל העולם דיש בעה״ב לבירה זו, וכמבואר בכ״מ27 הדיוק בלשון א-ל עולם, ולא א-ל העולם, דהיינו לא שאלקות הו״ע בפ״ע ועולם ענין בפ״ע אלא שאלקות מושל ושולט על העולם, כ״א שעולם ואלקות כולא חד, דאין עוד מלבדו28. וזהו הקשר בין הכרת אלקות דאברהם לעבודת הנסיונות שלו, כי עבודת הנסיונות היא ע״י מס״נ שמצד יחידה שבנפש. שזהו ג״כ מה שמס״נ דאברהם לא היתה כמס״נ דר״ע שאמר29 מתי יבוא לידי ואקיימנו, כ״א שכל ענינו הי׳ לפרסם אלקותו ית׳ בעולם30, אלא שאם צריך מס״נ ע״ז הי׳ מוכן לזה. והיינו כי אאע״ה לא הי׳ מציאות לעצמו, ואנכי עפר ואפר31, שזהו״ע המס״נ שמצד בחי׳ יחידה. ודוקא מצד ביטול זה בא לידי תוקף הכי גדול, ועד שאף שאחד הי׳ אברהם32, וכל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד33, מ״מ וירש את הארץ32, שפרסם אלקותו ית׳ בכל העולם, שעי״ז בונים את העולם שיהי׳ דירה לו ית׳ בתחתונים34.
ד) והנה טעם הדבר שעבודת הנסיונות היא ע״י מס״נ דוקא, מבאר בהמאמר35 כי בנסיון הניצוץ אלקי מוסתר ונעלם ביותר. ומבאר בהקדם ההפרש שבין עבודת הבירורים לעבודת הנסיונות (כי אף שגם הנסיונות הם מעבודת הבירורים שבשבילה ירדה הנשמה למטה36, מ״מ יש הפרש ביניהם), דבעבודת הבירורים ההתעסקות היא עם הדבר המתברר, וכמו מאכל גשמי שהניצוץ הוא בהמאכל המתברר והבירור הוא ע״י ההתעסקות בו (וכן הוא גם בכללות צרכי האדם שנקראים בשם אכילה37), משא״כ בנסיון שאופן בירורו הוא לא ע״י ההתעסקות בהדבר כ״א ע״י התעסקות האדם עם עצמו. והענין הוא, דהנה עבודת הבירורים היא בדרך מלחמה, דנהמא אפום חרבא ליכול38. שזהו ע״י הקדמת התפלה וכמ״ש39 בחרבי ובקשתי ות״א בצלותי ובבעותי, וכמבואר בכ״מ40 בענין ברכות ק״ש (שהן ההקדמה לק״ש, ואהבת גו׳, כללות ענין התפלה41) שהיא התבוננות בשרש נה״ב והבירורים כו׳, שעי״ז הוא מבררם כו׳. ולכן היא עבודה בדרך מלחמה והתלבשות בהמתברר שמתבונן בשרשו ועי״ז מברר אותו. ועד״ז הוא בכללות העבודה דתומ״צ, שהיא ע״י מלחמה עם היצה״ר, שצריך לטעון (אויס׳טענה׳ן זיך) וללחום עמו בכל מיני תכסיסי מלחמה כו׳ ובהתבוננות בכמה דרכים איך לנצחו. משא״כ בענין הנסיונות הרי העבודה בהם אינה ע״י שמעלה אותם, כ״א בדרך דחי׳ וביטול. והוא ע״ד ההפרש שבמצוות גופא בין מ״ע ומל״ת. דמ״ע ענינם עשי׳ ופעולה, והיינו שמתעסק עם הדבר שבו מקיים המצוה (מיטן ענין און אין דעם ענין), אבל מל״ת ענינם סור מרע42, שסר מן הרע ודוחה אותו.
ה) והנה, עם היות שאופן העבודה דמל״ת הוא ע״י דחי׳ וביטול, מ״מ, בזה משתווה להעבודה דמ״ע, דשניהם הם בענין של מציאות שחל עליו הגדר דעשי׳ והעדר העשי׳, אלא שבמ״ע הוא מצווה על העשי׳ ובמל״ת על העדר העשי׳. ולכן גם ההתעסקות במל״ת היא לא רק בהאדם עצמו, כי אם גם בהמתברר. דעם היות שעיקר עבודת מל״ת היא בזה שמושל ושולט על יצרו שלא יאכל וכיו״ב, שזהו בדרך דחי׳ וביטול, מ״מ, מכיון שעבודתו היא עם דבר שיש לו מציאות בגשם וחומר, הרי יש לו שייכות, בדרך שלילה עכ״פ, להדבר המתברר. משא״כ עבודת הנסיונות שהיא בענין (בלשון המאמר43) שאינו דבר מצד עצמו רק שהועמד דבר להעלים ולמנוע, ולכן ההתעסקות של האדם היא עם עצמו, לעורר את הכח העצמי שבו שהוא התוקף לעמוד נגד הנסיון, ולא להתפעל ממנו כלל, ועד שאינו נכנס בטענות ומענות ורק עומד בתוקף שאחרת אי אפשר ומבטל הנסיון מכל וכל. וע״י תוקף זה מתבטל הוא באמת כי מתגלה אמיתית הדבר שהוא ענין שאין לו מציאות, וכל מציאותו היא רק כדי שיתגלה אצל האדם עצם נפשו, שהוא הרצון הפנימי שלו שלמע׳ מהתלבשות בכלים. וע״ד הנסיון דאברהם בנסיון העקידה (שעיקר פתיחת הצנור דמס״נ ע״י אברהם הי׳ בהנסיון דעקידה44), שעיקר הנסיון הי׳ בענין הזריזות, וכמבואר באגה״ק45 דזריזותי׳ דאאע״ה היא העומדת לעד לנו כו׳ עד עולם. וכמארז״ל46 דנעשה לפניהם נהר גדול כו׳ ומ״מ לא נתפעל אברהם והלך למלאות שליחותו של הקב״ה, וירד לתוך המים כו׳, ועי״ז נתבטל מציאות הנהר, כי ע״י התוקף שלו נתגלה האמת שכל מציאותו של הנהר היתה רק כדי לנסותו כו׳. וכן לאח״ז (בנסיון העקידה עצמה) דא״ל הקב״ה לא אמרתי לך כו׳ אסקתי׳ אחתי׳47. ועד״ז היתה גם ההנהגה של כ״ק מו״ח אדמו״ר בעל השמחה והגאולה בישבו במאסר (כמסופר ברשימותיו48 ושיחותיו49), שהחליט בתחלתו להיות עז ותקיף בלי חת ולא להתחשב כלל עם המצב כו׳, וכך היתה הנהגתו כל ימי שבתו במאסר, ועי״ז, הנה לא זו בלבד שהנהגה זו נתנה לו התוקף לעמוד נגד כל הקשיים וההעלמות וההסתרים של המאסר (שההעלם והסתר הי׳ לא רק על ענינים גשמיים שלו, כ״א גם על עניניו הרוחניים, וכמודגש שבעת ישיבתו במאסר לא היתה האפשריות להתעסק בהפצת היהדות והמעינות), הנה עוד זאת, שעי״ז נתבטל ההעלם והסתר. דעם היות שלכתחלה הי׳ נראה שהם מציאות חזקה וגדולה (כמסופר ברשימותיו), הנה ע״י התוקף שלו נתבטלו ממציאותם, ועד שנשתחרר באופן גלוי לעין כל. ועי״ז נעשה גם יתרון בבעל השמחה והגאולה עצמו, וע״ד שהי׳ בהענין די״ט כסליו, דע״י המאסר והגאולה נעשה עילוי בנוגע לחסידות כמבואר בכ״מ50, עד״ז גם כאן51 שנעשה עילוי בבעל השמחה והגאולה כנ״ל, שנתרבה העבודה דהפצת התורה ביתר שאת מכמו שהיתה לפנ״ז, ועד שהתחיל עי״ז בפועל ענין ההפצה בכל העולם כולו, ובאופן דמעתה ועד עולם52. וע״ד מה דאיתא בגמרא53 דכאשר ישנם ג׳ דורות עוסקים בתורה שוב אין התורה פוסקת מזרעו כי התורה מחזרת על אכסניא שלה, עד״ז בענינינו, שכבר ישנם (כתוצאה מהגאולה די״ב-י״ג תמוז) ג׳ דורות של לומדי תורה ומקיימי מצוותי׳, ועוד יותר מחבבי13 תורה ומצוותי׳ (שעי״ז קיום המצוות שלהם הוא בהידור54). שכל זה הוא ע״י שעמד בתוקף הכי גדול למעלה מכל חשבונות, שעי״ז ביטל הנסיון באופן הכי נעלה. ומכיון דבתר רישא גופא אזיל55, הרי כן צריך להיות גם בעבודת כאו״א, שנלך בדרך ישרה אשר הורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו56, לעמוד בתוקף שלא להתפעל משום מניעות ועיכובים בעבודת ה׳, כי מאחר שהולך למלאות שליחותו בעלמא דין, הרי אין להנסיון מציאות, ורק מנסה ה׳ אלקיכם אתכם לדעת הישכם אוהבים את ה׳ אלקיכם57, וע״י התוקף ומס״נ מתבטל הנסיון.
ו) ולהבין כ״ז בפרטיות יותר, יש להקדים תחלה כללות ענין ירידת הנשמה למטה שהיא ירידה גדולה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא58. דהנה הנשמה קודם ירידתה למטה טהורה היא59, ויש בזה כמה פירושים60, א׳ דקאי על עולם האצילות, ב׳ טהירו תתאה, ג׳ טהירו עילאה. וירידתה היא למטה ביותר, לא רק לעולמות בי״ע, עלמין דפרודא בכלל, כ״א לעוה״ז התחתון שאין תחתון למטה ממנו61, שרובו ככולו רע רק מעט טוב מעורב בתוכה62, עד שמעשה עוה״ז קשים כו׳ (כמבואר בתניא63 בשם הע״ח64), ועוד זאת, דהעבודה בעוה״ז גופא היא בהמטה מטה ביותר, במקום דלמצרים ירדתם ובאופן דיצה״ר יש ביניכם65, שצריך ללחום עם היצה״ר והיום אומר לו עשה כך ולמחר כו׳ עבוד ע״ז66, שהוא ההיפך של אנכי ולא יהי׳ לך (השרש לרמ״ח מ״ע ושס״ה ל״ת, כמבואר בתניא67), אלא שירידה זו צורך עלי׳68. כי אף שהנשמה לא ירדה לתקן עצמה כו׳ אלא לתקן גופו ונפשו הבהמית וחלקו בעולם (כמבואר בע״ח69 הובא בתניא70), אבל מ״מ, ע״י ירידת הנשמה למטה הרי היא מתעלית לבחי׳ נעלית יותר מכמו שהיתה קודם ירידתה71, שלמע׳ גם מטה״ע. ועוד יותר, לבחי׳ שאין לה ערך ושייכות לענין של השתלשלות ודרגא ומעלה, עד שאין שייך לומר אפילו זה שיש בה מעלה לגבי סדר השתלשלות, כ״א בלשון הידוע72 לאשתאבא בגופא דמלכא, בעצמותו ומהותו ית׳73. ובלשון הזהר במ״א74, בבחי׳ זו דלא משתכחי במלכא אלא ישראל בלחודייהו (שלמע׳ גם מתומ״צ). והעלי׳ היא ע״י העבודה בתומ״צ, דאני נבראתי לשמש את קוני75, וכמ״ש76 ויניחהו גו׳ לעבדה ולשמרה, לעבדה אלו רמ״ח מ״ע ולשמרה אלו שס״ה מל״ת77 (דכל מקום שנאמר השמר כו׳ אינו אלא בל״ת78), וצ״ל לזה הקדמת התורה דגדול לימוד שמביא לידי מעשה79. וגם ניצוח היצה״ר הוא ע״י התורה כמארז״ל80 בראתי יצה״ר ובראתי לו תורה תבלין, ואם פגע בך מנוול זה משכהו לבהמ״ד כו׳. וז״ש81 סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו, דקאי על מ״ע ומל״ת ותורה, כמבואר בלקו״ת פרשתנו (בלק)82.
ז) אמנם צלה״ב טעם הדבר, שדוקא ע״י עבודת הנשמה למטה הרי היא מתעלית לבחי׳ נעלית יותר מכמו שהיתה לפני ירידתה, ועד לעלי׳ כזו שהיא שלא בערך מדריגתה הקודמת. והענין הוא83, כי הניצוצות שבענינים הגשמיים שרשם בעולם התוהו שלמע׳ מעולם התיקון. וכמש״נ84 כי לא על הלחם לבדו יחי׳ האדם כי על כל מוצא פי ה׳ יחי׳ האדם. ומפרש האריז״ל85 דמוצא פי ה׳ שבלחם הוא הניצוץ אלקי שבו. ואף שגם בהאדם ישנו מוצא פי ה׳ המחי׳ אותו, מ״מ צריך להמוצא פי ה׳ שבלחם דוקא, כי כל הגבוה יותר יורד למטה יותר86. וכמשל האבן הנמצאת בראש החומה, הנה כאשר היא נופלת למטה ה״ה נופלת בריחוק יותר מן החומה מהאבן הנופלת מאמצע החומה כו׳87. ולכן, מכיון שהמוצא פי ה׳ שבלחם נפל למטה יותר מהמוצא פי ה׳ שבאדם, שהרי הלחם הוא מצומח, ובפרט שבעת האכילה כבר אינו צומח כ״א דומם (ועוד זאת, שאכילת לחם היא עם מלח88 שהוא דומם), והאדם הוא מדבר, הרי זה גופא הוכחה שהניצוצות הנמצאים בהלחם שרשם הוא למע׳ מהמוצא פי ה׳ שבאדם, גם מאדם העליון, בחי׳ תיקון. ולכן דוקא על ידם יחי׳ האדם, האדם שלמטה, ו(עי״ז) האדם העליון כביכול89. ולהעיר מעוד ענין בזה, המבואר במ״א90 בארוכה ההפרש שבין עולם התיקון לעולם התוהו, דשניהם נתהוו ברצון העליון, אלא שבעולם התיקון הוא באופן דדין הניין לי׳91, ובעולם התוהו הוא באופן דדין לא הניין לי׳91. והיינו, דבעולם התוהו ישנו הרצון העליון, אלא שהוא בהעלם והסתר, ובגילוי הו״ע של היפך הרצון דדין לא הניין לי׳. ולכן משתלשל מזה למטה, שהענינים שנתהוו מעולם התוהו, עם היות שבגילוי הם ענינים של היפך הקדושה דדין לא הניין לי׳, מ״מ, גם בהם ישנם ניצוצות דקדושה, ואדרבה, דוקא בהם ישנו תוקף, של אורות דתוהו. וזהו מה שע״י ירידת הנשמה למטה ה״ה מתעלית לבחי׳ נעלית יותר מכמו שהיתה קודם ירידתה, שזהו מצד הבירורים של הניצוצות דעולם התוהו, שעי״ז יורש האורות דתוהו, שזהו״ע מורשה קהלת יעקב92.
ח) והנה, עפ״י הכלל הנ״ל דכל הגבוה יותר נופל למטה יותר מוכרח לומר, שגם בניצוצות דתוהו גופא, כל שנפל למטה יותר שרשו ממקום גבוה יותר. שמזה מובן שיש מעלה בהבירורים שע״י מל״ת על הבירורים דמ״ע, דעם היות שגם הניצוצות שבדברים גשמיים שבהם הוא קיום מ״ע שרשם מעולם התוהו, מ״מ אין הנפילה בהם כ״כ, שהרי הן עניני היתר שמק״נ. משא״כ במל״ת, שהן בענינים שהם אסורים וקשורים בידי החיצונים93, הרי זה גופא הוכחה ששרש הניצוצות המלובשים בהם הוא למעלה יותר. שלכן ע״י העבודה דמל״ת, גם בתחילת העבודה שאינו מהפך את הזדונות לזכיות ורק דוחה אותם, נמשך אור נעלה יותר מכמו בהעבודה דמ״ע. וכמבואר בלקו״ת94, דמ״ע שייכות לו״ה, בחי׳ והנגלות95, ול״ת לי״ה, בחי׳ הנסתרות לה״א95 (וגם – י״ה הוא שם קדוש בפ״ע96), שהחילוק ביניהם הוא חילוק שבאין ערוך. ובכללות הוא ההפרש בין אור פנימי לאור מקיף, דמ״ע ממשיכות אור פנימי שהוא אור המתלבש בכלים, ומל״ת ממשיכות אור מקיף שלא יכילנו הכלי. והנה מעלה זו במל״ת לגבי מ״ע הוא גם כאשר העבודה בעניני ל״ת היא רק באופן של דחי׳. ועאכו״כ כאשר העבודה בהם היא באופן שמהפך הזדונות לזכיות, שאז ממשיך אור שלמעלה באין ערוך גם מהאור הנמשך ע״י מל״ת באופן של דחי׳. וכמובן מזה שענין זה דזדונות נעשו לו כזכיות הוא רק ע״י עבודת התשובה97, שהרי העבודה הרגילה (תמידים כסדרם) בענינים אסורים היא רק בדרך דחי׳. וההפרש שבין ב׳ עבודות אלו הוא חילוק שבאין ערוך, כמובן מכ״מ, שההפרש ביניהם הוא כערך הגבול לגבי הבל״ג. וכמו שהוא בענין הזמן, דעבודת התשובה היא בשעתא חדא וברגעא חדא98, למעלה ממדידה דזמן, משא״כ עבודה הרגילה היא מדודה בהמשך ושטח של זמן99 (ובדרך ממילא גם במקום100).
ט) והנה אף שהנפילה בהניצוצות שבמל״ת היא בענינים שאסורים וקשורים בידי החיצונים, מ״מ יש להם מציאות, שלכן שייך בהם ענין של עבודה, עכ״פ ע״י שלילה ודחי׳, וכמשנת״ל. ולכן גם האור הנמשך ע״י מל״ת, אף שהוא אור מקיף, בחי׳ י״ה דשם הוי׳, מ״מ הרי גם הי״ה של שם הוי׳ הוא אותיות של שם הוי׳, שאותיות ענינם גילויים101 (אלא שבאותיות גופא יש הפרש בין ו״ה דשם הוי׳ שהוא דוגמת אור פנימי, לי״ה דשם הוי׳ שהוא דוגמת אור מקיף). משא״כ נסיונות, הם בדברים שאין להם מציאות. דהנה הגם שהענינים שבהם הוא קיום מל״ת הם ענינים של קליפה, מ״מ, אין הכרח לומר שזהו כל מציאותם לנגד לקדושה. והא ראי׳ שישנם כמה ענינים שאסורים רק באכילה ומותרים בהנאה102, (דעי״ז אפשר להעלותם לקדושה103), ועד כאלו שמוכרחים בהנאתם104. ועד״ז ישנם כו״כ דרגות וחילוקים בענינים אסורים שאינם מנגדים לרצון ה׳ בכל עניניהם ובכל פרטיהם. ויתירה מזו, שלפעמים גם הדבר איסור עצמו נעשה היתר, וע״ד משארז״ל105 דבעת כיבוש הארץ (ועד״ז במלחמה דוגמתה106) הותרו להם גם קדלי דחזירי107, שזה נעשה דם ובשר כבשרו, ובכח זה הי׳ כיבוש הארץ (שלכן הותר להם, כמבואר בספרי הפשטנים), היינו שמסייע לקדושה. משא״כ בנסיונות, שמציאותם היא שהועמד דבר להעלים ולמנוע עבודת ה׳, ולולא זה אין לו מציאות, אפילו לא באופן של דמיון. ומכיון שהנפילה היא למטה מטה ביותר, בענינים שכל מציאותם היא רק לנגד לרצון ה׳, הרי מובן, ששרשם הוא ממקום נעלה יותר. ולכן ע״י עבודת הנסיונות, שהירידה היא למטה מטה, עי״ז מתעלה האדם בעילוי למעלה מעלה יותר.
י) והנה כל עניני קדושה נמשכים ע״י עבודה דוקא (ולא באופן של נהמא דכסופא108), שמזה מובן, דהעילוי שבעבודת הנסיונות על העבודה דמ״ע ומל״ת הוא לא רק מצד שרש הניצוצות שבהם, כ״א גם מצד ההשתדלות ועבודת האדם בעבודה זו. דכשם שאינה דומה העבודה וההשתדלות בקיום מ״ע להעבודה שבמל״ת, שהרי כדי להזהר שלא לעבור על מל״ת צריך לעשות סייגים וכו׳109, וקדש עצמך במותר לך110, עד״ז אינה דומה ההשתדלות בקיום מל״ת לגבי ההתגברות ותוקף ואומץ שצ״ל בעבודת הנסיונות. וי״ל דזהו משארז״ל111 לגבי נסיון העקידה, שזהו נסיון הראשון שנזכר בפירוש בכתוב, דהאלקים נסה את אברהם112, שהקב״ה אמר לאברהם ניסיתיך בכמה נסיונות ועמדת בכולן עכשיו עמוד לי בנסיון זה שלא יאמרו אין ממש בראשונים. והיינו, כי בט׳ נסיונות הראשונים לא הי׳ בזה עדיין שלימות העבודה וההשתדלות דנסיונות, שלכן לא נזכרו בפירוש בתושב״כ, כי בכתב ובגילוי עדיין אין זה שלימות ענין הנסיון. ועי״ז שעמד בנסיון זה ה״ז משלים ומאמת כל עבודת אברהם (גם עבודתו שלפנ״ז). שזהו מפני קשט סלה ופי׳ בת״י בגלל קושטי׳ דאברהם לעלמין, שהוא האמת שנתגלה ע״י עבודת אברהם. וזהו שמבאר בהמאמר, שבכדי לעמוד בנסיון אינו מספיק העבודה שע״פ טו״ד, ואפילו לא עבודה ע״פ טו״ד המיוסדת על מס״נ, כ״א צ״ל עבודה שכל ענינה הוא מס״נ. והענין הוא, דמכיון שההתעסקות בנסיונות הוא בענין שאין לו מציאות, ומציאותו היא רק שהועמד דבר להעלים ולמנוע כנ״ל, לכן גם אופן הבירור שלו הוא לא ע״י עבודה שנותנת מציאות ותפיסת מקום להמתברר, כ״א בעבודה שמבטלו מכל וכל113. דהנה בעבודה שע״פ טו״ד, אפי׳ טו״ד דקדושה של נפה״א, מכיון שקשורה בשקו״ט והסברה בשכל, הרי זה גופא מורה שישנה מציאות המנגדת שלוחם עמה, ולכן לא תספיק עבודה זו בשביל הנסיונות שעל ידה הוא בירור ענינים שאין להם מציאות. כ״א הוא ע״י מס״נ בתוקף גדול, שאינו נכנס לשום שקו״ט וחשבון, ומבטל הנסיון מכל וכל כאילו שאין שום מציאות שצריך ללחום עמה כו׳. ולכן עבודה זו היא (במקיפי הנפש גופא) מבחי׳ היחידה שבנפש כנ״ל, כי דוקא מצד בחי׳ זו אין מקום לשום מציאות כ״א של קדושה, ושאר הענינים הם דמיון בעלמא, וגם המציאות של הדמיון הוא רק בשביל הקדושה, כדי שע״י יתעלה האדם בעילוי גדול יותר, שלמעלה גם מן העלי׳ שנעשית ע״י העבודה דמ״ע ומל״ת, עד שהוא גם למעלה מן העבודה (בעניני ל״ת) דזדונות נעשו לו כזכיות, שהיא עבודת התשובה, ותשובה מאה״ר בכלל114.
יא) והנה גם בנסיונות גופא ישנם כמה דרגות. דכמו שבענין הנסים יש כמה דרגות זו למע׳ מזו (נס, נס בתוך נס וכו׳), עד״ז הוא בנסיונות שיש בהם כמה דרגות זו למטה מזו, וכמו שמבאר כ״ק אדמו״ר הצ״צ בד״ה אחרי ה״א גו׳ (שנדפס בסוף סהמ״צ שלו115) כמה דרגות בזה. ובכללות הוא, כמו שמביא כ״ק אדמו״ר (מהורש״ב) נ״ע במאמרו ד״ה נתת ליראיך נס להתנוסס116 את מאמר המדרש117 בא וראה מה בין ראשונים לאחרונים, שהראשונים היו מתנסין ע״י הקב״ה שנא׳ והאלקים נסה את אברהם כו׳ אבל אחרונים נתנסו ע״י אוה״ע כו׳. שבהנסיונות שע״י אוה״ע הרי ההעלם וההסתר הוא גדול יותר מנסיונות סתם. שלכן כדי לעמוד נגד נסיונות אלו הוא ע״י דרגא נעלית יותר בביטול ומס״נ גופא. וי״ל שזהו מה שעיקר ענין הנסיונות הוא בדורות האחרונים דוקא118, ובעיקר בדרא דעקבתא דמשיחא, שאז החושך הוא כפול ומכופל, והעבודה היא במס״נ. וכמבואר במאמרי רבותינו נשיאינו119, ובמיוחד במאמרי בעל הגאולה והשמחה120, בפי׳ הכתוב121 והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה, שבעיקר הי׳ זה מפני דרא דעקבתא דמשיחא, שגדלו ההעלמות וההסתרים, ובכ״ז עומדים בתוקף עצום ולומדים תורה ומקיימים מצוות במס״נ, הנה מפני זה (בל׳ המאמר122) איז משה רבינו באיי זיך אַראָפּ גיפאַלין. וע״ד המצב כמו שהי׳ בזמן המאסר באותה המדינה כו׳. ועד״ז גם עתה, אף שלא ישנם בלבולים ומניעות כאלה ח״ו על קיום התומ״צ, בכ״ז הרי ישנם הנסיונות מצד ההרחבה והעשירות, שלפעמים מצד ההרחבה כו׳ הנסיון גדול ביותר123. דהיצה״ר הוא אומן במלאכתו, שהיום אומר לו עשה כך כו׳124, ומבלבל את האדם מעבודת ה׳ שעכ״פ לא תהי׳ בתכלית השלימות, כמאן דבעי למעבד125. ועי״ז מוריד את האדם מדרגא לדרגא כו׳, בתחלה בענינים של התגברות126 דנפה״ב שמנוגה ואח״כ בעניני שוגג ואח״כ כו׳. וכדי לעמוד נגד כל נסיונות אלו צריך האדם לעבוד עבודתו בתוקף גדול, ובלשון התניא127 ירעים עלי׳ בקול רעש כו׳ כמארז״ל128 לעולם ירגיז אדם יצ״ט על יצה״ר כו׳, שעי״ז מבטל כל מציאותו129, ואדרבה, נעשה מסייע דגם אויביו ישלים אתו זה הנחש130. ומזה גופא שהעבודה דעקבתא דמשיחא היא קשה ביותר, הרי״ז גופא הוכחה שישנם וניתנו הכחות ע״ז131, דאיני מבקש לפי כחי אלא לפי כוחן132 והיינו שניתן הכח לכאו״א לעורר התוקף שמצד עצם הנפש, ובאופן כזה שמאיר גם בכחות הפנימיים שלו, עד למחדו״מ שלו, שעי״ז הם כולם מסורים לה׳ לתורתו ולמצוותיו.
יב) וזהו מש״נ133 מפי עוללים ויונקים יסדת עוז גו׳ להשבית אויב ומתנקם. ומבאר כ״ק מו״ח אדמו״ר בעל הגאולה והשמחה במאמרו ד״ה וקבל היהודים את אשר החלו לעשות דשנת תרפ״ז134 (שמאמר זה אמרו עוד לפני מאסרו, במעמד ומצב של גזירות איומות בנוגע ללימוד התורה, ובפרט של עוללים ויונקים135), דע״י עוז, אין עוז אלא תורה136, פועלים להשבית אויב ומתנקם. דהאויב הוא שונא הגלוי והנוקם הוא שונא נסתר ועולל עלילות כו׳ (שזוהי סכנה גדולה יותר מהאויב), וע״י עוז דתורה נעשה להשבית אויב ומתנקם. וענין עוז דתורה הו״ע התוקף, שאין מתחשבים עם המניעות וההעלמות וההסתרים כו׳, שע״י תוקף זה מבטלים כל הגזירות, ומתגלה האמת שרובם אין להם מציאות והם רק ענין של הפחדה בעלמא.
וההתחלה והיסוד של עוז דתורה הוא מפי עוללים ויונקים דוקא. דהנה כתיב137 תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב, שהתורה היא ירושה לכאו״א מישראל, וגם תינוק בן יומו יורש138, ויורש הכל כמש״נ139 תחת אבותיך יהיו בניך גו׳, שלכן גם עוללים ויונקים יש להם כל התורה בירושה. ואדרבה התורה אצלם היא היסוד כו׳ (יסדת עוז), וכמרז״ל140 אם אין גדיים אין תיישים. וכמו יסוד גשמי הנמצא בקרקע, שאין נוגע היופי שלו כו׳, כ״א החוזק ותוקף שלו, כי צ״ל חזק באופן כזה שיוכל להחזיק את כל הבנין, גם הגג שעל הבנין, כדי שהבנין יהי׳ איתן ועומד על עמדו, שכל הרוחות המנשבות בעולם לא יוכלו להזיזו ממקומו. וזהו מפי עוללים ויונקים יסדת עוז גו׳ להשבית אויב ומתנקם, שע״י עוללים ויונקים דוקא, הבל התשב״ר141, שהוא היסוד של עוז דתורה, נעשה להשבית אויב ומתנקם.
יג) ויש לקשר ענין הנ״ל (שעבודת הנסיונות היא ע״י מס״נ דוקא, בחי׳ נס בתוך נס שבנפש) עם מש״נ בפרשת השבוע142 אך בגורל יחלק את הארץ. דחלוקת הארץ, שזה קאי על חלוקת הארץ שלמטה, ועל חלוקת הארץ שלמעלה, או בלשון מאמרי רז״ל (שהובאו במאמרי רבותינו נשיאינו143) עוה״ב (דכל ישראל יש להם חלק לעוה״ב144 שנאמר145 ועמך כולם גו׳ לעולם ירשו ארץ), היא ע״י הגורל. כי בחי׳ הגורל שבנפש הו״ע העבודה שלמע׳ מטו״ד146, ועוד יותר, למע׳ גם מכח הרצון. וכמו גורל כפשוטו, שאינו תלוי כלל ברצונו של מטיל הגורל147. ולכן ע״י בחי׳ הגורל דוקא היא חלוקת הארץ בכל הדרגות שבה כנ״ל, הן עוה״ב והן א״י כפשוטה (ואין מקרא יוצא מידי פשוטו148). דהנה כתיב149 ארץ אשר גו׳ עיני ה׳ אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה, שיש בזה ב׳ הקצוות. מצד אחד הוא למע׳ ממדידות והגבלות הזמן, שה״ה מרשית השנה ועד אחרית שנה. ולאידך, נמשך הוא ב(מדוה״ג ד)זמן, שלכן הוא רק עד אחרית שנה, ובשנה שלאח״ז מתחדש אור זה באור חדש עליון יותר שלא הי׳ מאיר עדיין מימי עולם אור עליון כזה. ואור זה מתלבש בארץ שלמטה להחיות כו׳ כל משך שנה זו, וכמבואר בארוכה באגה״ק150. ולכן חלוקת הארץ, שבה מאיר אור שלמעלה ממדוה״ג, היא ע״י בחי׳ הגורל דוקא.
יד) והנה בחי׳ זו ישנה גם במצוות, והם המצוות שאינן תלויין ברצונו של האדם151. והענין הוא דהנה המצות ענינם המשכת רצון העליון, וכלשון ברכת המצוות אשר קדשנו במצוותיו וציונו, שהמצוות הן ציווי הקב״ה להאדם, שכן הוא רצון העליון, וע״י קיום המצוה ה״ז מקדש את האדם. ובזה גופא ישנם ב׳ אופנים, מ״ע ומל״ת. דבמ״ע ההמשכה היא בגילוי משא״כ במל״ת, שלכן ברכת המצוות היא רק על מ״ע, כי ברכה ענינה המשכה וגילוי152. אבל גם במל״ת ישנה המשכת הרצון, אלא שאינה באופן של ברכה והמשכה בגילוי, וע״ד המבואר בתו״א153 לענין הברכה על תפילין של ראש, דנחלקו הספרדים והאשכנזים אם יברכו עליהם ברכה מיוחדת, ומנהג ספרד שלא לברך דס״ל שאי אפשר להמשיך המקיף ההוא ע״י ברכה, כ״א נמשך מאליו154. ועד״ז מל״ת שאין מברכין עליהם, כי ההמשכה היא מאלי׳ ומעצמה155. ולמעלה יותר הם המצוות שאינן תלויות כלל ברצון האדם, ע״ד המצוה דנשיאות דכל הבורח מן הכבוד כו׳156, ומצות שכחה. והטעם שאינן תלויין כלל ברצונו של האדם הוא לפי ששרשם הוא למע׳ מבחי׳ רצון העליון. ובספירות הוא, שהמצוות בכלל הן מבחי׳ א״א, רצון העליון, ומצוות שאינן תלויין ברצון האדם שרשם מבחי׳ עתיק, שנעתק ונבדל מכל סדר השתלשלות, גם מבחי׳ א״א, וכמבואר בארוכה בלקו״ת ס״פ ברכה157. וזוהי בחי׳ הגורל שבמצוות, שעל ידה נמשך אור נעלה יותר מהאור הנמשך ע״י מ״ע ומל״ת סתם.
ועד״ז ישנה בחי׳ הגורל בכאו״א מישראל. דכמו שנת״ל בענין הנסיונות, דנתת ליראיך נס להתנוסס גו׳ קאי על כאו״א מישראל, הנה כמו״כ הוא בבחי׳ הגורל, שישנה בכאו״א מישראל. וכמש״א158 אשרנו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו, היינו שאצל כאו״א מישראל ישנם לא רק חלקנו כ״א גם גורלנו, שעי״ז הוא מיוחד עם הקב״ה. ועוד זאת, שבחי׳ זו באה לידי ביטוי בענין של מעשה בפועל. וע״ד המבואר באגה״ק159 בענין המצוה דהוה זהיר בה טפי160, שכאו״א מישראל יש לו מצוה מיוחדה שצ״ל זהיר בה טפי, והיא בחי׳ הגורל ממש. ועז״נ161 אתה תומיך גורלי, שבחי׳ הגורל היא מאתה, עצמותו ומהותו ית׳. וכנ״ל דבחי׳ הגורל (באדם התחתון) היא למעלה מכחות הפנימיים שלו, שהם בחי׳ השתלשלות שבאדם, ולמע׳ גם מבחי׳ המקיפים שבערך הפנימיים, שהו״ע הרצון, והוא ע״ד בחי׳ עתיק שנעתק גם מבחי׳ א״א. וזהו אתה תומיך גורלי, שהוא בחי׳ יחידה שבנפש, הניצוץ נברא שבו מתלבש הניצוץ בורא, שלכן נקראת בשם יחידה (וזה שמה אשר יקראו לה162), כי היא (שם ו)כלי לבחי׳ יחיד163, שהוא הניצוץ בורא, העצמות של כאו״א מבנ״י.
טו) וזהו מה שממשיך בהכתוב164 למען יחלצון ידידיך הושיעה ימינך וענני. דמזה שאומר למען גו׳ מובן, שכתוב זה הוא המשך להכתוב הקודם נתת ליראיך נס גו׳. והיינו דזה שנתת ליראיך נס להתנוסס גו׳, שהו״ע עבודת הנסיונות, הוא בכדי (למען) שיהי׳ יחלצון ידידיך הושיעה ימינך גו׳. והענין הוא דהנה איתא במדרש165 עה״פ166 השיב אחור ימינו, דקאי על ימינו של הקב״ה, דבזמן הגלות נאמר השיב אחור ימינו, ובעת הגאולה אותה ימין שהיא משועבדת כו׳ גאלתי את ימיני כו׳ (ועי״ז נעשה ג״כ גאולת ימין של כאו״א מישראל). וזהו הקשר לענין הנסיונות, כי בחי׳ ימין נמשכת ע״י העבודה דגורל, וכמו שמביא במדרש שם (ע״ז שבעת הגאולה תהי׳ גאולת ימינו של הקב״ה) מש״נ בדניאל167 ואתה לך גו׳ ותעמוד לגורלך לקץ הימין. כי ימין שייכת להגורל. וביאור הענין הוא168, דאיתא במדרש שם שא״ל קץ הימים או קץ169 הימין, א״ל קץ169 הימין. ומבאר בהדרושים170 דימין קאי על ימין שבא״א, ולמע׳ יותר, בחי׳ ימין שלמעלה מא״א (שהו״ע הרצון, כ״א), שהוא עתיק שכולא ימינא דלית שמאלא בהאי עתיקא171. דבחי׳ זו ישנה גם בזמן הגלות וכמש״נ172 ימין ה׳ רוממה ימין ה׳ עושה חיל, אלא שבזמן הגלות היא בבחי׳ העלם שאינה מאירה בגילוי בנפש האדם. אבל כאשר האדם עובד עבודתו מצד ימין שבנפשו, העבודה מצד עצם נפשו (שלמע׳ מן הרצון, מקיף הקרוב), שהו״ע הגורל, הנה עי״ז ותעמוד לגורלך לקץ הימין, שגורל שבאדם ממשיך גורל שלמעלה, דאתה תומיך גורלי כנ״ל, שהוא בחי׳ עתיק. והנה ע״י ימין, עתיק, נעשה ג״כ הושיעה ימינך וענני, שנגאל הימין דהשיב אחור ימינו שהיתה משועבדת. וזהו הקישור שבין ב׳ הענינים שבקץ הימין, הא׳ ימין עצמה, שהיא עתיק כנ״ל, והב׳ קץ הימין דקאי על ספי׳ המלכות173 (שלכן נקרא קץ ל׳ סוף ותכלית, כי תכלית וסוף ההמשכה דבחי׳ ימין הוא במלכות174), דספי׳ המל׳ היא למטה מכל הספירות, עד שרגלי׳ יורדות כו׳175, עד לירידה בעולם התחתון שאין תחתון למטה ממנו. ודוקא בעבודה זו לגאול קץ הימין מירידתה למטה בא לידי גילוי ימין דותעמוד לגורלך לקץ הימין, עתיק. וע״ד משנת״ל דדוקא בעבודת הנסיונות, שהיא בענינים תחתונים ביותר, ובעיקר בנסיונות דדרא דעקבתא דמשיחא, שאז חושך הגלות הוא כפול ומכופל, באה לידי גילוי העבודה שמצד יחידה. וזהו הקישור בין נתת ליראיך נס להתנוסס גו׳ ללמען יחלצון ידידיך הושיעה ימינך וענני, כי ע״י עבודת הנסיונות נגאל הימין.
טז) ויש לקשר זה עם מ״ש במזמור תהלים176 שמתחילים לומר בי״ב תמוז שנה זו (תשל״ו)177, אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה. ומביא כ״ק אדמו״ר הצ״צ ברשימותיו לתהלים178 מה שארז״ל במדרש179, דאור זרוע לצדיק הוא האור שנברא ביום ראשון וגנזו לצדיקים לעת״ל (ועי״ז ולישרי לב שמחה, שהם הצדיקים שלבם ברשותם180). ומדייק אור זרוע גו׳, זריעה דוקא. וע״ד זריעה גשמית, שצ״ל רקבון הגרעין, שזה דוקא מעורר כח הצמיחה שבארץ. שכח הצמיחה שבארץ הוא כח הא״ס, וע״י הצמיחה הוא גילוי כח הא״ס (כמובן מאגה״ק ס״כ). ועד״ז הוא ברוחניות, שע״י העבודה דביטול ומס״נ מגיעים לא״ס שלמע׳ מהשתלשלות. וכמבואר במאמרים181 על הכתוב182 הבאים ישרש יעקב יציץ ופרח ישראל ומלאו פני תבל תנובה, שהיא העבודה דתומ״צ בביטול (כענין הזריעה), הנה עי״ז דוקא ומלאו פני תבל תנובה גילוי כח הא״ס, וכמבואר ג״כ בהמשך כל הנהנה תרנ״ב. וע״ד משנת״ל שדוקא ע״י העבודה דנסיונות מגיעים לבחי׳ נס בתוך נס, עצמותו ומהותו ית׳.
יז) וזהו ג״כ מש״נ183 וכל קרני רשעים אגדע תרוממנה קרנות צדיק, ואיתא במדרש184 עשר קרנות הן שנתן הקב״ה לישראל כו׳ כיון שחטאו ישראל ניטלו מהן וניתנו לעכו״ם כו׳. דענין של קרן והגבהה שייך רק בישראל. אלא שמפני חטאינו (עכ״פ הענין דחטא ענין חסרון כמש״נ185 אני ושלמה בני חטאים) גלינו מארצנו, וכשזה קם זה נופל186, ואז קרני העכו״ם קיימות וקרני ישראל גדועים187 ר״ל. אבל ע״י לימוד התורה וקיום מ״ע ושמירת מל״ת, ובעיקר ע״י העבודה דמס״נ בענין הנסיונות, ובמיוחד בדרא דעקבתא דמשיחא שאז העבודה קשה ביותר כנ״ל, שעבודה זו היא מצד בחי׳ נס שבתוך נס שבנפש כנ״ל, הנה עי״ז נעשה תרוממנה קרנות צדיק, דלא רק שישנם הקרנות (שעי״ז כל קרני רשעים אגדע), כ״א שהם באופן של תרוממנה, נס בתוך נס, בחי׳ קץ הימין שלמעלה מימין דא״א. שזהו החידוש דגאולה העתידה על הגאולה דיצי״מ, דיציאת מצרים היתה ע״י זרועות דא״א188, שהן ב׳ בחי׳, זרוע ימין וזרוע שמאל, אבל תרוממנה קרנות צדיק הוא ימין דעתיק. ודוגמתו במצוות הן המצוות שאינם תלויין ברצונו של האדם, כנ״ל, ואדרבה, הרצון לנשיאות וכו׳ כנ״ל מבלבל לקיום מצוות אלו. ובעבודה הו״ע העבודה שלמע׳ ממדוה״ג, שעומד בתוקף נגד ההעלמות וההסתרים ואינו משים לב אליהם, בחי׳ הגורל הנ״ל.
חי) והנה ע״י העבודה דגורל הנ״ל יחלק הארץ, היינו שנעשה נוסף על כיבוש הארץ, יחלק הארץ, שהו״ע ההתישבות. וכמו שארז״ל189 דוירשתה וישבת בה190 דהיינו לאחרי שבע שכבשו ושבע שחלקו, ואז הותחל עיקר ענין קיום המצוות התלויות בארץ. ועד״ז בענין ארץ שלמע׳, עוה״ב, שהוא שכר המצוות, דזה שכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא הוא מצד זה שישנה בחינת הגורל דאתה תומיך גורלי אצל כאו״א מישראל. וגם מי שבגלוי אין ניכר אצלו ענין של טוב וקדושה, יש לו בחי׳ גורל בנפשו, ואדרבה יכול להיות שדוקא אצלו ישנה נשמה קדושה ביותר. ומשו״ז יכול להפוך את עצמו בשעתא חדא וברגעא חדא שיהי׳ בתכלית השלימות דקדושה. ויובן זה עפ״י המבואר בכ״מ191 בענין מה שאמר ריב״ז192 איני יודע באיזו דרך מוליכין אותי, דאף שעבודתו היתה באופן נעלה ביותר כמבואר בכ״מ193, בכ״ז אמר איני יודע כו׳, כי הי׳ מסופק אם עבודתו מצד עצם נפשו (בחי׳ הגורל הנ״ל) היא כדבעי, כי אין ראי׳ מעבודתו בכחות הגלויים להבחי׳ שלמע׳ מטו״ד. ומרובה מדה טובה כו׳194, דגם אצל מי שבכחות הגלויים שלו אין נראה שום ענין טוב, הנה אין מזה ראי׳ כלל על הבחי׳ שלמע׳ מזה, ובמיוחד שעל כאו״א מישראל נאמר158 אשרנו כו׳ מה נעים גורלנו, הרי ברור שישנה בו נשמה גדולה ביותר, ויש לו הכח לאתהפכא ולהתגבר וכו׳ אפילו באם הי׳ אצלו ח״ו העלם והסתר של שכלו ומחדו״מ שלו במשך ימי חייו, וע״ד ראב״ד שקנה עולמו בשעה אחת195. וכמו שהוא בענין חלוקת ארץ שלמע׳, עוה״ב, שהיא מצד בחי׳ הגורל שישנה אצל כאו״א מישראל, עד״ז הוא בענין כיבוש וחלוקת הארץ כפשוטה, שהיא מצד בחי׳ הגורל שישנה אצל כאו״א מישראל, שלכן א״י שייכת לבנ״י בברית עולם לזרעך אחריך לאחוזת עולם196, שהיא ירושה לנו מאברהם (מפני קשט סלה), מברית בין הבתרים. ארץ שבעה אומות, ונוסף ע״ז ירחיב ה״א את גבולך197, שהיא ארץ הקני קניזי וקדמוני198, כמפורש בברית בין הבתרים ועוד יותר, כמבואר במדרשי רז״ל199 שירחיב ה״א את גבולך היא עד להרחבה שלא בערך.
יט) וזהו נתת ליראיך נס להתנוסס מפני קשט סלה, דקושטי׳ דאברהם הוא באופן של סלה, לעלמין, דאפי׳ בסוף כל עלמין בדרא דעקבתא דמשיחא, ובזה גופא ברגעים האחרונים של הגלות, הנה עבודת ישראל היא מתוך מס״נ, בחי׳ נס בתוך נס שבנפש, דלא רק שיש אצלם ענין הקרנות, אלא עוד זאת, שהם באופן של תרוממנה קרנות צדיק (וכפירש״י דקאי על ישראל שהם שבחו של הקב״ה, צדיקו של עולם). ועי״ז יחלצון ידידיך הושיעה ימינך וענני, שגואלים הימין שבזמן הגלות היא באופן דהשיב אחור ימינו. והוא ע״י שמתגלה בחי׳ גורל אצל כאו״א, דותעמוד לגורלך לקץ הימין, בחי׳ אתה תומיך גורלי. ועי״ז נעשה (אך בגורל) יחלק את הארץ (ובב׳ הנוסחאות שבכת״י המאמרים200, יחלק ותחלק), חלוקת הארץ כפשוטה (דאין ענין יוצא מידי פשוטו), ולמטה מעשרה טפחים בגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו, שאז יהי׳ כיבוש א״י השלימה, ולאח״ז כיבוש ארץ הקני הקניזי והקדמוני, ולאח״ז ירחיב ה״א את גבולך, נחלה בלי מצרים. ומכיון שכ״ז נעשה ע״י בחי׳ הגורל שהיא למע׳ מטו״ד, לכן אין צורך כלל באריכות זמן כ״א בלשון אדה״ז201 דיום שכולו ארוך היינו שגם בתחלתו הוא ארוך, דבשעתא חדא באה הגאולה האמיתית והשלימה עם כל הפרטים והשלימות שבה, עד כי ירחיב ה״א את גבולך, ע״י ה׳ דוקא202 (ע״ד דאתה דייקא תומיך גורלי), בקרוב ממש בביאת משיח צדקנו, שהקב״ה מוליך את ישראל בקומה זקופה בגאולה האמיתית והשלימה, וירם קרן משיחו203, ויהפכו ימים אלו לששון ולשמחה ולמועדים טובים204, בעגלא דידן.
__________
*) והמשכו ביום א׳ פ׳ פינחס, י״ג תמוז; יום ג׳ פ׳ פינחס, ט״ו תמוז.
1) תהלים ס, ו.
2) דשנת תרצ״ג. נדפס בסה״מ ה׳תשי״א ע׳ 289 ואילך.
3) ש״ב כג, א.
4) ראה שהש״ר פ״ד, ד (בתחילתה), שאמר ה״זמירות (בשם כל) ישראל״.
5) ובפרט שמסיים ״סלה״ – ראה עירובין נד, א.
6) תו״א ר״פ וארא.
7) ברכות טז, ב.
8) פרשתנו (בלק) כג, ט. במדב״ר פ״כ, יט. תיב״ע, ת״י ופרש״י עה״פ. זהר פרשתנו (בלק) רי, ב.
9) ב״ר פנ״ט, ו. וראה תו״ח שמות תקלז, סע״ב, בענין האהבה המסותרת שהיא בבחי׳ ירושה מהאבות (תניא פי״ח) – ש״העיקר אברהם שהוא השרש הראשון לנש״י והוא הרועה הראשון כידוע״. וראה בנדו״ד ד״ה זה פר״ת ס״ד (סה״מ פר״ת ע׳ קיג).
10) עקב י, יב.
11) ברכות לג, ב.
12) תניא רפמ״ב.
ומזה שאומר דיראה היא ״מילתא זוטרתא״ אצל כבנ״י, מוכח, שבאמת שייך כל איש ישראל לענינים יותר נעלים מיראה.
13) ל׳ כ״ק מו״ח אדמו״ר בעל הגאולה במכתבו לחגיגת י״ב-י״ג תמוז בפעם הראשונה – ט״ו סיון תרפ״ח (נדפס בסה״מ תרפ״ח ע׳ קמו ואילך. תש״ח ע׳ 263 ואילך. אגרות-קודש לכ״ק אדמו״ר מוהריי״צ ח״ב ע׳ פ ואילך). וראה הקדמה לד״ה נתת ליראיך תרצ״ג (תשי״א) הנ״ל. וש״נ.
14) ראה דרך חיים ע׳ 65. אמ״ב שער הק״ש פנ״ז (נה, א). סה״מ תרע״ח ע׳ רפג. תרפ״ח ע׳ קב. ובכ״מ.
15) ישעי׳ מא, ח. וראה אגה״ק סי״ג (קיט, ב). סט״ו (קכא, סע״א ואילך). ספר הערכים-חב״ד ערך אברהם אבינו ס״א-ב. וש״נ. – וראה רמב״ם הל׳ תשובה פ״י ה״ב.
16) וראה ד״ה הנ״ל פר״ת (ע׳ קיג): ומ״ש נתת ליראיך הוא דכללות ענין הנסיונות הוא בחי׳ היראה.
17) וירא כב, יב.
18) ספכ״ה.
19) תניא פמ״א (נח, א).
20) וראה ד״ה הנ״ל פר״ת (ע׳ קט), שהנסיון הוא ״בכדי שיתגלה בחי׳ יחידה שבנפש״.
21) ראה ד״ה מה טובו תרפ״ט בתחלתו (סה״מ קונטרסים ח״א מח, א): נתת ליראיך נס להתנוסס . .
והפי׳ השלישי בנס הוא מלשון נפלאות כו׳.
וראה אוה״ת שה״ש ע׳ כט: והרד״א [ר׳ דוד אבודרהם] בפי׳ ועל הנסים פי׳ שהוא מלשון נתת ליראיך נס להתנוסס . . וצ״ע דשם פירש רש״י נס לשון נסיון כו׳ וכן פי׳ ברבות פ׳ וירא ר״פ נ״ה נסיון אחר נסיון כו׳ וכ״ה בילקוט בספר שופטים סימן מ״א.
22) שבת צז, א. וש״נ. הובא בפרש״י עה״פ וארא ט, כד.
23) ב״ר רפל״ט.
24) שער דרושי אבי״ע פ״א. הובא בלקו״ת ראה ד״ה ושמתי כדכד השני פ״ב. וראה סה״מ ה׳שי״ת ע׳ 115 בהערה.
וזה שייך גם למה שתחילת הכרת אלקות שלו היתה מעניני עולם, כי מצד בחינת ההשתל׳, העולם הוא מעלים ומסתיר, משא״כ ע״י גילוי היחידה שקשורה עם בחי׳ יחיד – אין מקום לשום מציאות שחוץ ממנו ית׳ (כדלהלן בפנים סעיף יו״ד), וגם העולם מראה על אלקות. וכמבואר בהמאמר דבעל השמחה והגאולה (בסופו, וראה גם שם סעיף א), שע״י העבודה דנסיונות (שמצד בחי׳ יחידה) נגלה האמת דהטבע עצמו הוא למעלה מהטבע, ״וכל הנבראים הם מופתים מוחשים על האחדות הגמורה דהוי׳ אחד״.
25) וירא כא, לג. וראה רמב״ם הל׳ ע״ז פ״א ה״ג.
26) סוטה י, סע״א ואילך.
27) לקו״ת ס״פ תבוא (מב, ד. מג, ג). ד״ה אנכי ה״א תרע״ג (המשך תער״ב ח״א ע׳ רנז). סד״ה ויטע אשל תש״ב (סה״מ תש״ב ע׳ 59). ועוד.
28) ואתחנן ד, לה.
29) ברכות סא, ב.
30) ד״ה וירח ה׳ ה׳ש״ת פ״א (סה״מ ה׳ש״ת ע׳ ו). ד״ה ויאמר גו׳ לך לך ה׳ש״ת ספ״ג (שם ע׳ טו). סד״ה החודש ה׳ש״ת (שם ע׳ 30). שיחת ליל שש״פ ה׳תש״ג אות סז (סה״ש תש״ג ע׳ 94). ועוד.
31) וירא יח, כז.
32) יחזקאל לג, כד.
33) ב״ר פמ״ב, ח.
34) ראה תניא רפל״ו. תנחומא נשא טז. במדב״ר פי״ג, ו.
35) וראה לקו״ת ראה (יט, ב ואילך) ד״ה אחרי ה׳ אלקיכם וביאורו. ד״ה זה וביאורו בספר המצוות להצ״צ בסופו. ד״ה כי מנסה תש״ח (סה״מ תש״ח ע׳ 94 ואילך). וראה בהבא להלן ד״ה הנ״ל פר״ת ס״ב (ע׳ קז).
36) ראה תניא פל״ז (מח, רע״ב). ד״ה הנ״ל פר״ת ס״ג (ע׳ קט).
37) ראה סנהדרין (לח, א): בע״ש כו׳ לסעודה כו׳.
38) זח״ג קפח, ב.
39) ויחי מח, כב.
40) ראה תו״א וישב ל, ב. לקו״ת ר״פ תצא. ובכ״מ.
41) ראה תענית בתחלתה. וראה בארוכה בקונטרס העבודה.
42) תהלים לד, טו.
43) ועד״ז הוא בד״ה הנ״ל פר״ת (ע׳ קז).
44) סה״מ תרע״ח ותרפ״ח שבהע׳ 14. לקו״ש ח״י ע׳ 46. ח״כ ע׳ 74 ובהנסמן בהע׳ 23 שם.
ולהעיר מפרי הארץ (מהרמ״מ מהאראדאק) פ׳ וירא (הובא בד״ה אחרי הנ״ל להצ״צ ספ״ב. ד״ה הנ״ל פר״ת ס״ג – ע׳ קח). וראה לקו״ש ח״י ע׳ 205. ח״כ ע׳ 75 והע׳ 26, 28 שם. ע׳ 77 והע׳ 47 שם.
45) סכ״א. וראה לקו״ש ח״י שם. ח״כ שם הע׳ 26, 47.
46) תנחומא וירא כב.
47) פרש״י וירא כב, יב (מב״ר פנ״ו, ח).
48) נדפסו בלקו״ד ח״ד תרכו, א.
49) ראה ספר השיחות תש״א ע׳ 138. תש״ב ע׳ 81-2.
50) ראה תורת שלום ע׳ 26. 115.
51) ראה גם לקו״ש חי״ח ע׳ 314 ואילך.
52) ישעי׳ נט, כא.
53) ב״מ פה, א.
54) ראה ד״ה הנ״ל פר״ת (ע׳ קיא): שקיום המצות הוא בשמחת נפשו . . ובכללות הוא שיהי׳ לו חיות פנימי בקיום המצות ובעסק התורה . . ומזה הוא להדר בעשיית המצות כו׳.
55) עירובין מא, א.
56) לשון אדה״ז באגה״ק סי׳ ז״ך.
57) ראה יג, ד.
58) לשון חז״ל – חגיגה ה, ב.
59) נוסח ברכת אלקי נשמה כו׳ (מברכות ס, ב. רמב״ם הל׳ תפלה פ״ז ה״ג. ועוד).
60) ראה המשך תרס״ו ע׳ תעב. תפה ואילך. ובכ״מ.
61) תניא פל״ו.
62) תניא פ״ז (יא, ב).
63) פ״ו. פכ״ד.
64) שער מ״ב ספ״ד.
65) שבת פח, סע״ב ואילך.
66) שבת קה, ב.
67) ר״פ כ.
68) וראה ד״ה ברוך הגומל די״ג תמוז תרפ״ז (יום הגאולה) – נדפס בסה״מ תרפ״ז ס״ע רח ואילך. קונטרסים ח״א קפג, א ואילך.
69) שער כ״ו פ״א.
70) פל״ז (מח, רע״ב).
71) ראה גם ד״ה הנ״ל פר״ת ס״ג (ע׳ קט).
72) זח״א ריז, ב.
73) תו״א נח ט, א. לקו״ת ראה כה, א. ובכ״מ.
74) ח״ג לב, א.
75) קידושין בסופה.
76) בראשית ב, טו.
77) אוה״ת בראשית (כרך ו) תתרמא, סע״ב – בשם ארז״ל. וראה זח״א כז, א. תקו״ז תכ״א (סב, א). שם תנ״ה (פח, ב). זח״א קצט, ב (הובא בלקו״ת שה״ש מח, ד). ח״ב קסה, ב. וראה תיב״ע ות״י עה״פ.
78) עירובין צו, א.
79) קידושין מ, ב. ב״ק יז, א. רמב״ם הל׳ ת״ת פ״א ה״ג. פ״ג ה״ג. וראה הל׳ ת״ת לאדה״ז פ״ד ה״ג.
80) קידושין ל, ב.
81) תהלים לד, טו.
82) ד״ה מה טובו (עג, ב ואילך).
83) בכללות הענינים דלהלן (סעיפים ז-ט) ראה ד״ה הנ״ל פר״ת ס״ב (ע׳ קז ואילך). מקומות שבהע׳ 35.
84) עקב ח, ג.
85) ל״ת עה״פ.
86) לקו״ת צו יג, ב. לקו״ת ראה הנ״ל יט, ג. ד״ה אחרי הנ״ל להצ״צ פ״ב. ד״ה הנ״ל פר״ת שם. ובכ״מ.
87) לקו״ת ראה, ד״ה אחרי וד״ה הנ״ל פר״ת שבהערה שלפנ״ז. ובכ״מ.
88) וכמש״נ (אבות פ״ו מ״ד) פת במלח תאכל. וראה לקו״ת ויקרא רד״ה ולא תשבית.
89) תו״א בשלח סו, א.
90) ראה ספר השיחות תורת שלום ע׳ 134-135. המשך תער״ב ח״ב ע׳ תרפא. פר״ת ע׳ רצט ואילך.
91) ב״ר פ״ג, ז. שם פ״ט, ב. ועוד. וראה סה״מ ה׳ש״ת ע׳ 55 בהערה.
92) ברכה לג, ד. ד״ה אם רוח המושל תרצ״ה ספ״ו (סה״מ קונטרסים ח״ב שסב, ב). ובכ״מ.
93) תניא פ״ז.
94) ר״פ פקודי.
95) נצבים כט, כח. תקו״ז ת״י (כה, ב). לקו״ת שם. ראה כט, א.
96) רמב״ם הל׳ יסוה״ת פ״ו ה״ד. לקו״ת פקודי שם.
97) יומא פו, ב.
98) זח״א קכט, סע״א.
99) ראה ע״ז יז, א.
100) ראה לקו״ת ברכה צח, א: שהמקום והזמן שניהם הם נבראים בבחינה אחד. וראה שעהיוה״א פ״ז (פב, רע״א).
101) ראה תו״א מקץ מב, ב. ועוד.
102) ודברים שאסורים בהנאה – יש להם ״מציאות״ (ולא כנסיונות שכמה מהם אין להם מציאות וענינם הוא רק שהועמד דבר להעלים ולמנוע). ובפרט אלה שאין אומרים בהם כתותי מיכתת שיעורי׳. וידוע השקו״ט האם איסור הנאה נוגע בהצורה שלו או גם בהעצם (ראה לקו״ש חט״ז ע׳ 88 ואילך. וש״נ).
103) ראה לקו״ש ח״ז ע׳ 299.
104) להעיר ממש״נ בעשה״ד וחמורך.
105) חולין יז, א.
106) ראה רמב״ם רפ״ח מהל׳ מלכים.
107) בחולין שם: כתלי דחזירי, אבל ברמב״ן עה״ת (מטות לא, כג) הוא כבפנים. וראה מגילה יג, א: שהאכילה קדלי דחזירי.
108) ראה הנסמן בהגש״פ עם לקוטי טעמים, מנהגים וביאורים (קה״ת ה׳תשמ״ו [ושלאח״ז]) ע׳ תיט [תרמג].
109) ראה אבות פ״א מ״א.
110) יבמות כ, א. ספרי ראה יד, כא. וראה תניא פ״ל (לט, א) ״שהוא מדאורייתא״. וראה רמב״ן ר״פ קדושים. תניא פ״ז. פכ״ז (לד, סע״ב). קונטרס ומעין מ״א פ״א. סה״מ תש״ח ע׳ 133 ובהערה ח שם.
111) סנהדרין פט, ב. תנחומא וירא כב. פרש״י וירא כב, ב. – נתבאר בלקו״ש ח״כ שיחה ג׳ לפ׳ וירא (ע׳ 73 ואילך).
112) וירא שם, א.
113) ראה ד״ה הנ״ל פר״ת שם (ס״ע קז ואילך).
114) תניא פ״ז. הובא בד״ה הנ״ל שם ע׳ קח.
115) קפו, א ואילך.
116) דשנת פר״ת הנ״ל סוף ס״ד (ע׳ קיד).
117) תנחומא וירא כא. יל״ש עה״פ תהלים ס, ו (רמז תשעז).
118) ראה ד״ה נתת ליראיך תרצ״ג הנ״ל בתחילתו. ולהעיר מהמבואר בד״ה הנ״ל פר״ת ס״ב (ע׳ קז): וזהו שהבירורים דזה״ג הן בדרך נסיון, להיות שבגלות האחרון הוא שמתבררים הניצוצות היותר אחרונים ששרשן למעלה יותר ונפלו בבחי׳ הסתר ביותר.
119) ראה תו״א שמות נב, ב. תו״ח שם סד, ב. סד״ה ויאמר משה עטר״ת (סה״מ עטר״ת ע׳ תסד, נעתק בלקו״ד כרך א קי, א).
120) סה״מ תרפ״ד ס״ע ב ואילך. קונטרסים ח״א נג, א ואילך. תש״ב ע׳ 13. תש״ט ע׳ 5. תש״י ע׳ 237.
121) בהעלותך יב, ג.
122) סה״מ קונטרסים שם.
123) ראה גם לקו״ש ח״ב ע׳ 642.
124) שבת קה, ב.
125) ראה כתובות סז, א.
126) ראה אגה״ק סו״ס כח.
127) פכ״ט.
128) ברכות ה, א.
129) ראה תניא שם.
130) משלי טז, ז. ירושלמי תרומות פ״א סה״ג. ב״ר רפנ״ד. וראה אוה״ת בראשית מז, סע״ב ואילך.
131) ד״ה נתת ליראיך תרצ״ג הנ״ל בתחלתו.
132) תנחומא נשא יא. במדב״ר פי״ב, ג.
133) תהלים ח, ג.
134) נדפס בסה״מ תרפ״ז ע׳ קי ואילך. תשי״א ע׳ 180 ואילך.
135) ראה סה״מ תרפ״ז ע׳ רפח ואילך. תשי״א ע׳ 195 ואילך.
136) מדרש תהלים עה״פ. שהש״ר פ״א, ד. פ״ב, ג (ג). וראה ויק״ר פל״א, ה. יל״ש בשלח רמז רמד. ועייג״כ זבחים קטז, סע״א.
ומש״כ בקהלת יעקב מערכת עוז: לא מצינו בדרז״ל כו׳, צע״ק.
137) ברכה לג, ד.
138) נדה מג, סע״ב ואילך (במשנה). רמב״ם הל׳ נחלות ספ״א.
139) תהלים מה, יז. וראה ב״ב קנט, א. שו״ת צפע״נ (ווארשא) ח״ב סקי״ח. ועוד.
140) ויק״ר פי״א, ז. אסת״ר פתיחתא יא.
141) ראה שבת קיט, סע״ב. הל׳ ת״ת לאדה״ז פ״א ה״ג.
142) די״ג וט״ו תמוז. – פנחס כו, נה.
143) אוה״ת פינחס רד״ה אך בגורל הא׳. ד״ה אך בגורל תרכ״ו (סה״מ תרכ״ו ס״ע קצח ואילך).
144) משנה סנהדרין ר״פ חלק.
145) ישעי׳ ס, כא.
146) אגה״ק סו״ס ז. ועד״ז הוא גם באוה״ת שם ע׳ א׳ס ואילך. תרכ״ו שם (ע׳ ר ואילך). ד״ה אשרנו תרפ״ח ותרצ״ו ס״ד (סה״מ תרפ״ח ע׳ קטז ואילך. קונטרסים ח״ב שסז, א ואילך. תרצ״ו ע׳ 56 ואילך). ובכ״מ.
147) ראה גם ד״ה אשרנו הנ״ל שם. לקו״ש חי״ג ע׳ 117. וש״נ.
148) שבת סג, א. וש״נ. פרש״י עה״פ וישב לז, יז. ועוד.
149) עקב יא, יב.
150) סי״ד.
151) ראה אוה״ת שם ע׳ א׳סג. תרכ״ו שם (ע׳ רד).
152) תו״א מקץ לז, ג. ובכ״מ.
153) שמות נב, ב.
154) ראה סה״מ תש״ג ע׳ 15. תשובות וביאורים ס״י*.
155) ראה סה״מ שם.
156) ראה עירובין יג, ב.
157) צט, ב ואילך. סידור (עם דא״ח) כא, א.
158) בנוסח התפלה.
159) ס״ז.
160) ראה שבת קיח, ב.
161) תהלים טז, ה.
162) ראה שעהיוה״א פ״א.
163) ראה לקו״ת פ׳ ראה כה, א. ד״ה אשרנו הנ״ל שם. ובכ״מ.
164) תהלים ס, ז.
165) איכ״ר עה״פ. מדרש תהלים מזמור קלז. ועוד.
166) איכה ב, ג.
167) בסופו.
168) בהבא לקמן ראה אוה״ת שם ע׳ א׳סא ואילך. תרכ״ו שם (ע׳ רב ואילך).
169) באיכ״ר שם: אחרית. אבל במדרש תהלים שם (ועוד) הוא כבפנים.
170) לקו״ת סוכות עט, א ואילך. יהל אור לתהלים כאן. אוה״ת פינחס שם. תרכ״ו שם.
171) זח״ג קכט, א. וראה שם רפט, א.
172) תהלים קיח, טז.
173) ראה אוה״ת שם (ע׳ א׳סג) ותרכ״ו שם (ע׳ רג) בשם הרמ״ז (לזח״ב קפא, ב) ומאו״א (אות ק, יג).
174) אוה״ת ותרכ״ו שם.
175) משלי ה, ה. וראה זח״א קסא, ב. ובכ״מ. לקו״ת פרשתנו (פינחס) עה, ד. ובכ״מ.
176) צז, יא.
177) ראה לקו״ש חכ״ב ע׳ 185 הע׳ 3.
178) יהל אור עה״פ (ע׳ שנב ואילך).
179) שמו״ר ר״פ לה. וראה בהנסמן ביהל אור שם ס״ו (ע׳ שנג).
180) ב״ר פל״ד, י.
181) תו״א שמות נג, ג ואילך. ובכ״מ.
182) ישעי׳ כז, ו.
183) תהלים סוף מזמור ע״ה.
184) מדרש תהלים עה״פ.
185) מלכים-א א, כא. פרש״י ומצו״צ עה״פ. לקו״ת מטות פב, א. ובכ״מ.
186) פרש״י תולדות כה, כג.
187) ל׳ המדרש שם.
188) סידור האריז״ל בפי׳ עבדים היינו. סידור (עם דא״ח) רד״ה עבדים היינו. אוה״ת פינחס שם (ע׳ א׳סב). תרכ״ו שם (ס״ע רב).
189) קידושין לז, א ובפרש״י שם. פרש״י ר״פ תבוא.
190) ר״פ תבוא.
191) ראה לקו״ת ויקרא בהוספות נד, סע״ד. ס׳ מאמרי אדה״ז הקצרים ע׳ שט. – נעתק (עם הגהות) באוה״ת וסה״מ תרכ״ו הנ״ל. ד״ה אשרנו הנ״ל. ובכ״מ.
192) ברכות כח, ב.
193) ראה לדוגמא: סוכה כח, א. ר״ה לא, סע״ב. ועוד. הובאו כמה מהם במקומות שצויינו בהע׳ 191.
194) סוטה יא, א. וש״נ. הובא בפרש״י עה״פ יתרו כ, ו. תשא לד, ז.
195) ע״ז יז, א.
196) לך לך יז, ח.
197) ראה יב, כ. שופטים יט, ח.
198) ספרי עה״פ ראה שם. פרש״י עה״פ שופטים שם.
199) ראה ספרי לראה שם. ומקרא מלא דיבר הכתוב (משפטים כג, לא): ושתי את גבולך מים סוף ועד ים פלשתים וממדבר עד הנהר (ראה מכילתא לבא יב, כה) ומסיים בלקח טוב: שנאמר (תהלים עב, ח) וירד מים עד ים ומנהר עד אפסי ארץ. וראה שבת (קיח, סע״א ואילך) נחלת יעקב אביך (ישעי׳ נח, יד), ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה (ויצא כח, יד) נחלה בלי מצרים.
200) ראה אוה״ת ר״פ פינחס בהערה.
201) תו״א יח, ד.
202) וגם הביהמ״ק הוא דוקא ע״י קוב״ה כו׳ (זהר ח״ג רכא, א. ח״א כח, א).
203) ש״א ב, י. וראה מדרש תהלים שם, שזהו מהעשרה קרנות שנתן הקב״ה לישראל.
204) זכרי׳ ח, יט. וראה ד״ה ציון במשפט תשל״ה הערה 42 [סה״מ דברים ח״א ע׳ כט].
[סה"מ י"ב-י"ג תמוז ע' קפו ואילך]
ג׳ מאמרים אלו הם המשך אחד. הוגהו ע״י כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א, ונדפסו (כמאמר אחד) בקונטרס בפ״ע לקראת י״ב-י״ג תמוז תשמ״ו, ואח״כ בסה״מ מלוקט ח״א ע׳ קפה ואילך. הפתח דבר, וכן הנחה בלתי מוגה מהמאמרים (כ״א בפ״ע), נדפס לקמן בהוספות.