בס״ד. ש״פ עקב, כ״ג מנחם-אב, מבה״ח אלול ה׳תשח״י

הנחה בלתי מוגה

ופרצת¹ ימה וקדמה וצפונה ונגבה ונברכו בך כל משפחת האדמה ובזרעך², והיינו אשר ע״י העבודה דופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה, עי״ז יהי׳ ונברכו בך גו׳. שהעבודה דופרצת גו׳ היא אשר גם בבחי׳ ימה וקדמה וצפונה ונגבה, שהוא הגבלות, מ״מ הנה גם בזה יהי׳ ופרצת, והוא המשכת בלי גבול בגבול. דזהו ג״כ ענין הקריאת שמע בכל יום, דבקריאת שמע אומרים שמע ישראל גו׳ הוי׳ אחד³, וידוע הדיוק מ״ש אחד ולא יחיד⁴, דהגם אשר יחיד הוא נעלה מאחד, דיחיד הוא שאינו שייך שניות כלל, מ״מ אומרים אחד דוקא, דהכוונה בזה היא⁵ דגם בהח׳ והד׳ שהוא ז׳ רקיעים וארץ וד׳ רוחות העולם שהוא הגבלה, בכל זאת הנה גם הם מתחברים ובטלים להא׳ א״ס אלופו של עולם ומתייחדים עמו, עד שנעשה מזה תיבה אחת, והוא תיבת אחד. דזהו תכלית הכוונה, להמשיך בלי גבול בגבול, וזהו ג״כ ענין ופרצת ימה וקדמה גו׳. וצריך להבין מה שייך ענין ופרצת גו׳ למ״ש ונברכו גו׳, וגם מה שייך זה לקריאת שמע.

והענין הוא, דהנה בפרשה שני׳ דקריאת שמע כתיב⁶ וקשרתם גו׳ ולמדתם, דוקשרתם קאי על מעשה המצוות, והוקשה כל התורה לתפילין⁷, ולמדתם קאי על תורה. שהתורה ומצוות הם כל הענינים. ולהיות אשר קריאת שמע הוא כללות ענין התורה ומצוות כמבואר לקמן, לכן מרומז בקריאת שמע ענין התורה וענין המצוות. והנה גם בפרשה ראשונה דקריאת שמע מרומז התורה ומצוות, דבפרשה ראשונה דקריאת שמע כתיב⁸ ושננתם גו׳ וקשרתם, דושננתם הוא תורה, וקשרתם הוא מצוות דהוקשה כל התורה לתפילין, אמנם הוא בסדר הפוך, דבפרשה שני׳ הסדר הוא תחילה מצוות ואח״כ תורה, ובפרשה ראשונה הסדר הוא בתחילה תורה ואח״כ מצוות. והענין הוא, דהנה יש ב׳ דיעות בדברי רז״ל⁹, תלמוד גדול או מעשה גדול, ואלו ואלו דברי אלקים חיים¹⁰, ששניהם אמת, שיש מעלה בתורה ויש מעלה במצוות, וענין הקדימה בזמן מורה על קדימת המעלה, ולכן הוא מקדים לשניהם, הוא מקדים לתורה ומקדים למצוות, לפי שבשניהם יש מעלה. ולהיות אשר קריאת שמע הוא כללות התורה והמצוות, לכן בקריאת שמע הוא מרמז לב׳ הענינים, מעלת התורה ומעלת המצוות. אמנם עדיין צריך להבין, והרי נמנו וגמרו שתלמוד גדול כו׳, וא״כ הרי פרשה שני׳ יהי׳ שלא כפי הלכה, ואי אפשר לומר כן.

ויובן בהקדים תחילה כללות ענין הקריאת שמע שהוא כללות התורה ומצוות כנ״ל. דהנה עיקר ענין הקריאת שמע הוא ב׳ פסוקים הראשונים, שמע ישראל וברוך שם, וכמארז״ל¹¹ כד אמליכתי׳ למעלה ולמטה ולד׳ רוחות תו לא צריכת, וענין אמליכתי׳ הוא בהב׳ פסוקים דשמע וברוך שם. והנה בפסוק ראשון דשמע יש ו׳ תיבות, והם כנגד¹² הששה מדות שחושב בפסוק¹³ לך הוי׳ הגדולה גו׳ עד כי כל בשמים ובארץ, וברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד הוא כנגד לך הוי׳ הממלכה. ומובן אשר ענין ב׳ פסוקים אלו הוא אותו הענין שבפסוק לך הוי׳ הגדולה גו׳. ובפירוש פסוק לך הוי׳ הגדולה, מבואר אשר הגדולה הוא כמ״ש¹⁴ גדול הוי׳ ומהולל מאד בעיר אלקינו, שהרי מצד עצמותו ית׳ לאו מכל אלין מדות איהו כלל¹⁵, וכל ענין הגדולה הוא רק בעיר אלקינו¹⁶ שהוא עולם הדיבור, דכמו שעיר נעשה מריבוי בתים ובית מריבוי אבנים, הנה כך שתי אותיות בונות שני בתים¹⁷ כו׳ עד שאין הפה יכול לספר, דזהו ענין עיר אלקינו, שקאי על עולם הדיבור, ובעיר אלקינו דוקא הו״ע הגדולה (שמורה על ההתהוות). דהנה התהוות העולמות הוא מהמדות, כמ״ש¹⁸ זכור רחמיך הוי׳ וחסדיך כי מעולם המה, וגילוי המדות הוא ע״י ריבוי אותיות הדיבור, ועד״מ באדם הרי כאשר רוצה לגלות הרגש השכל או הרגש המדות לזולתו הוא ע״י ריבוי אותיות הדיבור, כך עד״ז יובן למעלה אשר גילוי מדותיו ית׳ הוא ע״י ריבוי אותיות הדיבור, דמזה נעשה כל ריבוי הנבראים, שהוא מצד ריבוי האותיות וצרופיהם וחילופים ותמורות, וע״י עיר אלקינו דוקא הוא גדול הוי׳. אבל מצד עצמותו ית׳ הרי לאו מכל אלין מדות איהו כלל, ולגדולתו אין חקר¹⁹, והיינו אשר גדולתו העצמית היא באין ערוך כלל גם לבחי׳ גדול הוי׳ בעיר אלקינו, וזהו לגדולתו אין חקר כלל. ואי לזאת הרי מדת גדולתו ית׳ שבעיר אלקינו היא בבחי׳ ביטול והתכללות להעצמות, דזהו לך הוי׳ הגדולה, וע״י העלאה זו הנה רוח אמשיך רוח²⁰, שע״י ההעלאה נמשך אח״כ תוספת הארה מעצמותו ית׳ לבחי׳ הגדולה, דזהו ענין הב׳ שבלך הוי׳ הגדולה. וכמו שהוא במדת הגדולה, כך הוא גם במדת הגבורה והתפארת זו מתן תורה²¹ ושאר המדות. לך הוי׳ הממלכה, שכן הוא גם במדת המלכות, אשר בתחילה יש העלאת כל המדות ממדת המלכות עד מדת הגדולה לעצמותו ית׳, ואח״כ נמשך תוספת הארה מעצמותו ית׳ לבחי׳ הגדולה כו׳ עד לבחי׳ הממלכה. וכמו שהוא בפסוק לך הוי׳ הגדולה, שמבאר בזה ההעלאה וההמשכה בכל המדות, כך הוא גם בפסוק שמע וברוך שם. שבפסוק שמע יש ו׳ תיבות כנגד הו׳ מדות, ובתיבת אחד הרי הח׳ והד׳ הם ז׳ רקיעים וארץ וד׳ רוחות העולם, שהוא בחי׳ ו׳ קצוות, וברוך שם הוא בחי׳ המלכות, דבבחי׳ המלכות הוא שרש הזמן, מלך מלך ימלוך, והרי הזמן ומקום שייכים זה לזה²², וכשם שבענין המקום כתיב²³ הנה מקום אתי ואמרו רז״ל²⁴ הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו, כך גם בענין הזמן אשר ענין הזמן הוא באין ערוך כלל, וכן הוא גם בשאר המדות שהם באין ערוך כלל, ואי לזאת הרי הם בהעלאה לעצמותו ית׳, וע״י ההעלאה נעשה אח״כ ההמשכה. וזהו כללות ענין הקריאת שמע, לפעול היחוד בכל המדות עם עצמותו ית׳ בב׳ האופנים דהעלאה והמשכה. ועפ״ז יובן איך שקריאת שמע הוא כללות כל ענין התורה ומצוות, לפי שגם ענין התורה ומצוות הוא לפעול היחוד. וכדאיתא בכתבי האריז״ל²⁵ אשר קודם כל מצוה צריכים לומר לשם יחוד קוב״ה ושכינתי׳, ולכאורה אינו מובן מהו ענין יחוד קוב״ה ושכינתי׳, והרי אמרו רז״ל²⁶ עה״פ שמע ישראל לכולם יש בן זוג משא״כ לו ית׳ אין בן זוג לפי שהוא יחיד ומיוחד, וא״כ מהו שצריך לפעול ענין היחוד. אך הענין הוא, דקוב״ה ושכינתי׳ הוא סובב וממלא, דקוב״ה הוא סובב, דזהו לשון קוב״ה שקדוש ומובדל מעולמות, ושכינתי׳ הוא ממלא, דזהו לשון שכינה ששוכנת ומתלבשת בתחתונים²⁷. וענין סובב וממלא הוא רק הארה בלבד ממנו ית׳, ועד״מ באדם להבדיל הבדלות אין קץ הרי מצד חכמתו ובינתו נק׳ בשם חכם וכו׳, אשר שמות אלו אינם מצד עצמותו של האדם כי אם מצד ענינים שנתוספו בו, עד״ז יובן למעלה אשר השמות אינם מצד עצמותו כי אם כמארז״ל²⁸ לפי מעשי אני נקרא, וא״כ מובן אשר השמות קוב״ה ושכינתי׳ הוא רק בהארה לבד, ובההארה הרי יש התחלקות בין סובב לממלא, ואי לזאת צריך לפעול יחוד קוב״ה ושכינתי׳, והוא יחוד האור שמתלבש בעולמות עם האור שלמעלה מעולמות, שהיחוד הוא בשני אופנים, בדרך העלאה ובדרך המשכה. וזהו ג״כ מ״ש²⁹ וידעת גו׳ כי הוי׳ הוא האלקים, ואיתא בזהר³⁰ למנדע דהוי׳ ואלקים כולא חד, והו״ע יחוד הוי׳ ואלקים או יחוד הוי׳ ואדנ-י, דהנה הוי׳ הוא למעלה מהטבע והוא אור הסובב שלמעלה מהעולמות, ואלקים בגימטריא הטבע³¹ והוא אור הממלא, וכן גם בחי׳ אדנ-י הוא מלשון אנת אשתמודע אדון על כולא¹⁵, שהוא אור הממלא השייך לעולמות, דב׳ בחינות אלו הם מובדלים זה מזה, ועל זה הוא העבודה לחברם יחד, בתחילה בדרך העלאה והוא שילוב אדנ-י ואלקים בהוי׳, ואח״כ שילוב הוי׳ אדנ-י ואלקים בדרך המשכה.

והנה יחוד זה בכללות הוא ע״י קריאת שמע, דבקריאת שמע אומרים הוי׳ אלקינו הוי׳ אחד, ופרש״י הוי׳ שהוא עכשיו אלקינו הנה לעתיד יהי׳ הוי׳ אחד, והוא כמארז״ל³² עה״פ³³ ביום ההוא יהי׳ הוי׳ אחד ושמו אחד, אטו האידנא לאו אחד הוא, אלא עכשיו לא כמו שאני נכתב אני נקרא, נכתב הוי׳ ונקרא אדנ-י, ולעתיד כמו שאני נכתב אני נקרא. והנה נקרא הוא בגילוי ונכתב בהעלם, וזהו שעכשיו נקרא אדנ-י ונכתב הוי׳, דהוי׳ שלמעלה מעולמות הוא בהעלם, ובגילוי הוא רק אדנ-י, אבל לעתיד יהי׳ היחוד בגילוי, והיינו שגם הוי׳ יהי׳ בגילוי, וזהו ביום ההוא יהי׳ הוי׳ אחד ושמו אחד, דעכשיו רק הוי׳ אחד אבל בשמו (בחי׳ אדנ-י) אפשר להיות פירוד, אבל לעתיד יהי׳ גם שמו אחד, לפי שגם באדנ-י יאיר בחי׳ הוי׳. ועפ״ז יובן ג״כ מה שירושלים נקרא עיר אלקינו, דבעיר אלקינו מאיר גדול הוי׳, דהנה בירושלים הי׳ בית המקדש, ומעלת בית המקדש הוא אשר בבית המקדש הי׳ יחוד הוי׳ ואלקים בגלוי, ולכן בבית המקדש הי׳ נקרא כמו שהוא נכתב. וכמשנ״ת במאמר הקודם³⁴ הטעם מה שבבית המקדש לא ענו אמן, אף שגדול העונה אמן יותר מן המברך³⁵, לפי שענין עניית אמן הוא לפעול אשר היחוד יהי׳ בגילוי, ובבית המקדש לא הוצרכו לזה לפי שבבית המקדש הנה מצד עצם ענינו הי׳ היחוד בגילוי, דבבית המקדש כתיב³⁶ כוננו ידיך, ב׳ ידים³⁷, וניתן בין שתי אותיות³⁸, הוי׳ ואדנ-י, ולכן נקרא ירושלים בשם עיר אלקינו לפי שהאיר בה בחי׳ גדול הוי׳, והוא יחוד הוי׳ ואלקים. והנה יחוד זה פועלים ע״י לימוד התורה וקיום המצוות, דבכל מצוה ומצוה נעשה אופן פרטי בענין היחוד, וקריאת שמע הוא כללות היחוד, וזהו שקריאת שמע הוא כללות כל התורה ומצוות, דבקריאת שמע הוא כללות ענין היחוד ובמצוות הנה בכל מצוה נעשה יחוד פרטי.

אמנם עדיין צריך להבין איך אפשר לפעול היחוד ע״י המצוות, בשלמא בתורה שהיא הבנה והשגה והיא בחי׳ רוחניות אפשר לפעול על ידה היחוד, אבל המצוות שהם גשמיים, וגם המצוות דחובת הלבבות הרי הם ג״כ בגשמיות, בבשר לב הגשמי³⁹, הנה איך אפשר שעל ידם יפעלו היחוד. ויובן בהקדים דיוק הלשון שאמרו מעשה גדול ולא אמרו מצוות גדולות. דלכאורה הוה לי׳ למימר הלשון תורה גדולה או מצוות גדולות, ולמה אומר הלשון תלמוד ומעשה. והענין הוא, דמעשה הוא מלשון כפי׳, וכמו גט המעושה⁴⁰ או מעשין על הצדקה⁴¹, וזהו הלשון מעשה גדול, לפי שעיקר המעלה במצוות אינו מצד המצוה עצמה כי אם מצד הכפי׳ שבהמצוה, דע״י הכפי׳ עי״ז פועלים יחוד הוי׳ ואלקים. דבכדי להגיע לאור הסובב שלמעלה מהעולמות, הוא ע״י הכפי׳ שכופה ומבטל את עצמו, שעי״ז הוא נעשה כלי להמשיך את הסובב וליחדו עם אור הממלא. שכל זה הוא ע״י הכפי׳ והביטול. וכמ״ש⁴² ויקחו לי תרומה, שע״י הפרשת התרומה הנה עי״ז פועל גם ענין התרומה למעלה, שפועל שיהי׳ ארוממך⁴³ אלוקי המלך, בהב׳ פירושים שבזה⁴⁴, בתחילה ארוממך אלוקי המלך, שהוא מרומם בחי׳ אלוקי המלך לבחי׳ הרוממות דכתר, ואח״כ הוא פועל ארוממך אלוקי המלך, שהוא ממשיך את הרוממות דכתר לבחי׳ אלוקי המלך. וכן הוא גם בנתינת הצדקה, כללות המצוות, שעי״ז שהוא כופה את עצמו שנותן מעותיו שנתייגע עליהם ביגיעת נפש ויגיעת בשר, וגם כאשר לא נתייגע עליהם מ״מ הרי במעות אלו הי׳ יכול לקנות חיי נפשו⁴⁵, ונותן לעני להחיות רוח שפלים⁴⁶, הנה עי״ז הוא פועל גם למעלה המשכת אור הסובב, שכל זה הוא ע״י הכפי׳ שבצדקה, וכן הוא גם בהכפי׳ שבכל המצוות, שפועל עי״ז המשכת אור הסובב ויחוד הוי׳ ואלקים. דכשם שבקריאת שמע הנה הטעם מה שבקריאת שמע הוא פועל היחוד לפי שבקריאת שמע הו״ע הביטול ומסירות נפש, למסור נפשו באחד⁴⁷, וע״י הביטול ומסירות נפש הוא ממשיך את אור הסובב, כך הוא גם בכל המצוות אשר העיקר הוא הכפי׳ והביטול שבהם, ועי״ז הוא פועל היחוד. וזהו ג״כ מה שקריאת שמע הוא כללות כל המצוות, לפי שבקריאת שמע הנה הביטול דקריאת שמע הוא ביטול כללי, וכן גם היחוד שבקריאת שמע הוא יחוד כללי, ובמצוות הנה בכל מצוה ומצוה יש כפי׳ פרטית שבמצוה ההיא, ועי״ז פועל ג״כ יחוד פרטי.

והנה עיקר ענין היחוד בגלוי יהי׳ לעתיד כנ״ל, ולהיות אשר עיקר היחוד הוא ע״י הכפי׳ כנ״ל, לכן הנה לעתיד יהי׳ מעשה גדול, וכידוע⁴⁸ דזה שנמנו וגמרו שתלמוד גדול הוא רק עכשיו, לפי שמצד ענין ההשתלשלות הנה תלמוד גדול ממעשה, כנ״ל שהמצוות הם בגשמיות והתורה ברוחניות, אבל לעתיד שיהי׳ אז המשכת אור הסובב שלמעלה מהשתלשלות, הנה אז יהי׳ מעשה גדול, לפי שעיקר המשכת אור הסובב הוא ע״י המעשה דוקא כנ״ל. ולכן בפרשה שני׳ דקריאת שמע אומר וקשרתם ואח״כ ולמדתם, לפי שבפרשה שני׳ דקריאת שמע מדבר אודות עיקר ותכלית הכוונה שיהי׳ לעתיד, דבתחילה כתיב⁴⁹ השמרו לכם גו׳ וסרתם, ואח״כ הוא עבודת התשובה, ובקשתם משם את הוי׳ אלקיך ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך⁵⁰, בכל לבבך ובכל נפשך הו״ע הקריאת שמע, שע״י התשובה הוא הגאולה, ולכן בפרשה שני׳ דקריאת שמע אומר וקשרתם תחילה ואח״כ ולמדתם, לפי שלעתיד יהי׳ מעשה גדול. וזהו ג״כ מה שאומר וקשרתם דוקא, שהוקשה כל התורה לתפילין, לפי שכל עיקר ענין הקריאת שמע הוא לפעול שהיחוד יהי׳ בגילוי, וזה מרומז בענין התפלין, אשר גם בקלף גשמי שהוא דומם הנעשה מחי, הנה בקלף זה כתוב הוי׳ אחד, והוא שגם הגשמי עצמו נעשה מיוחד, והוקשה כל התורה לתפילין, שזהו ג״כ תכלית כל המצוות לפעול היחוד בגשמיות, ובקריאת שמע הוא בכללות ובכל המצוות בפרטיות כנ״ל.

וזהו ופרצת ימה וקדמה גו׳ ונברכו בך כל משפחות האדמה, ונברכו לשון נפעל, והיינו ענין הכפי׳, שהגם שאינם רוצים, מ״מ ונברכו לשון נפעל, שפועלים בהם ענין הברכה וההמשכה ואסיפת כל הניצוצות, וע״י הכפי׳ דונברכו בך כל משפחות האדמה, הנה עי״ז יהי׳ ופרצת ימה וקדמה וצפנה ונגבה, שגם בימה וקדמה שהוא גבול הנה גם בזה יהי׳ ופרצת שהוא המשכת הבלי גבול, והוא אשר יחוד הוי׳ ואלקים יהי׳ בגלוי, בהגאולה העתידה ע״י משיח צדקנו בקרוב ממש.

__________

1) לכללות מאמר זה – ראה ד״ה ושננתם בסה״מ תרל״ו ח״ב ס״ע רפד ואילך. לכמה ענינים בהמאמר – ראה ד״ה הנ״ל במאמרי אדה״ז תקס״ז ע׳ דש ואילך. אוה״ת ואתחנן ע׳ רלח ואילך. ועוד.
2) ויצא כח, יד.
3) ואתחנן ו, ד.
4) ראה תו״א וארא נה, ב. ובכ״מ.
5) ראה סמ״ק – הובא בב״י או״ח סס״א (ד״ה כתב בסמ״ק). שו״ע (ואדה״ז) או״ח שם ס״ו. לקו״ת תזריע כג, ג. סהמ״צ להצ״צ שרש מצות התפלה פי״ח (קכד, א-ב). ובכ״מ. וראה ברכות שבהערה 11.
6) פרשתנו (עקב) יא, יט.
7) קידושין לה, א.
8) ואתחנן ו, ו-ז.
9) קידושין מ, ב.
10) עירובין יג, ב. וש״נ.
11) ברכות יג, ב.
12) ראה זח״א יב, א.
13) דברי הימים-א כט, יא.
14) תהלים מח, ב.
15) תקו״ז בהקדמה (יז, ב).
16) ראה זח״ג ה, א. זהר חדש תשא מד, א.
17) ספר יצירה פ״ד מי״ב (בחלק מהדפוסים – מט״ז).
18) תהלים כה, ו.
19) שם קמה, ג.
20) ראה זהר ח״א פט, ב. ח״ב קסב, ב.
21) ברכות נח, סע״א.
22) שעהיוה״א פ״ז (פב, א).
23) תשא לג, כא.
24) ב״ר פס״ח, ט. הובא בפרש״י עה״פ.
25) ראה פע״ח שער (ו) הזמירות ספ״ה. ובכ״מ – נסמן בסה״מ דרושי חתונה ע׳ ריז הערה 60.
26) דב״ר פ״ב, לא.
27) תניא פמ״א (נז, ב).
28) תנחומא שמות כ. שמו״ר פ״ג, ו.
29) ואתחנן ד, לט.
30) ראה זח״ב כה, א. כו, ב.
31) פרדס שער (יב) הנתיבות פ״ב. שעהיוה״א רפ״ו. ועוד – נסמן בסה״מ י״ב-י״ג תמוז ע׳ רלד.
32) פסחים נ, סע״א.
33) זכרי׳ יד, ט.
34) ד״ה ציון במשפט תפדה (לעיל ס״ע ז ואילך).
35) נזיר בסופה.
36) בשלח טו, יז.
37) פרש״י עה״פ.
38) ראה סנהדרין צב, א. לקו״ת נשא כא, ג.
39) ראה סה״מ קונטרסים ח״א רסז, ב. ח״ב רצ, ב ואילך. תרצ״ז ע׳ 215. ע׳ 282 (תש״י ע׳ 224). ה׳ש״ת ס״ע 112 ואילך. תש״ד ע׳ 214.
40) גיטין פח, א.
41) ב״י לטור יו״ד סרמ״ח. וראה לקו״ש חי״ב ע׳ 238.
42) תרומה כה, ב.
43) תהלים קמה, א.
44) ראה תו״א מקץ מ, ג ואילך.
45) ראה תניא פל״ז (מח, ב).
46) ל׳ הכתוב – ישעי׳ נז, טו.
47) ראה תו״א וישב כט, ב. לקו״ת פ׳ ראה כה, א. אוה״ת תרומה ע׳ א׳שסז. בהר (כרך ב) ע׳ תריב. (כרך ד) ע׳ א׳קמא. וש״נ.
48) ראה סה״מ חנוכה ס״ע רנא. וש״נ.
49) פרשתנו יא, טז.
50) ואתחנן ד, כט.

[סה"מ דברים ח"א ע' קלה ואילך]

נדפס בסה״מ תשח״י ע׳ 507 ואילך.